פרק י"א בתהילים הוא מזמור של התמודדות עם אחת השאלות הגדולות באמונה: השגחת הבורא בעולם. דוד המלך מתווכח עם בני דורו, שטענו כנגד ההשגחה מתוך מה שהעיניים רואות - צדיק ורע לו, רשע וטוב לו - ואף הביאו הוכחה ממנו עצמו: הנה דוד, צדיק, ובכל זאת נודד ונרדף. דוד עונה להם שהעלמת ההשגחה איננה סתירה להשגחה אלא חלק ממנה: היא עצמה המבחן.
לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד בַּה' חָסִיתִי אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי (נודו) [נוּדִי] הַרְכֶם צִפּוֹר׃
נפתח בדברי רש"י. לדבריו דוד המלך מקונן כאן על כך שגירשו אותו מלהסתפח בנחלת ה', שהוציאו אותו מהארץ לחוץ לארץ בעקבות רדיפת שאול. והוא אומר: "בה' חסיתי" - אני חוסה בה' שיחזיר אותי לארץ ישראל, ולכן אני טוען כלפיכם: איך תאמרו לנפשי, אתם טורדים את נפשי ואומרים לי "נודי"? ומדוע? כיוון ש"הרכם" - אתם אומרים שההר שלכם, ולכן נוד מכאן כציפור הנודדת, כמו שכתוב "כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ". כלומר: טרדתם אותי והרחקתם אותי כציפור הנודדת מן ההר שלכם.
ומעיר רש"י: שימו לב שהכתיב הוא "נודו" בלשון רבים, ובזה יש רמז שהדבר נדרש גם כלפי כלל ישראל. הגויים אומרים לישראל "נודו" - הם רוצים לגרש את ישראל מלהסתפח בנחלת ה' ומלרשת את הארץ, ואומרים להם: נודו מן ההר, כביכול ההר שלכם, ואנחנו כציפור הנודדת.
וכדרכנו נפסע עם המלבי"ם. המלבי"ם מבאר שבמזמור הזה דוד המלך בא להתווכח עם בני דורו, שהיו להם טענות על השגחת ה'. הם טענו: הנה צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, וזה מראה שכביכול אין הקדוש ברוך הוא עושה משפט. ועל כך עונה להם דוד: אדרבה, בזה עצמו ה' בוחן את בני האדם. שהרי אם היה מעניש את הרשע באופן מיידי - היכן היה מקום לבחירה חופשית? העולם לא היה מתחלק לצדיקים ורשעים, אלא לחכמים וטיפשים, שכן רק שוטה יעבור עבירה בשעה שהוא יודע שמיד לאחר מכן יקבל את עונשו.
אם כן, הקדוש ברוך הוא כביכול חייב להיות בבחינת "אל מסתתר", כדי שיישאר מקום לעבודת ה' ולבחירה חופשית, שאדם יחליט אם הוא רוצה לקיים מצוות או לא. ואדרבה: דווקא בזה שה' מעלים עיניו, ושהצדיק עושה טוב ובכל זאת סובל, יש מבחן לצדיקים - האם אתם עובדים את ה' באמת. ובזה יגדל שכרם, שעם כל הקושי וההתמודדות הם עובדים את ה'. זה הרעיון הכללי של הפרק, ומכאן נבוא לבאר את הפסוקים.
אומר דוד המלך "בה' חסיתי" - אני חוסה בה', בהשגחה הפרטית של הקדוש ברוך הוא המשגיח על כל מה שקורה. ואם כן איך אתם אומרים לנפשי "נודי הרכם"? כלומר: מה שאני נע ונד על ההר שלכם ובורח מפני אויביי - אתם אומרים שזה כציפור. כמו שמובא בקדמונים, שבבעלי חיים ההשגחה היא השגחה מינית בלבד ולא השגחה פרטית: אין הקדוש ברוך הוא משגיח על כל ציפור וציפור, אלא על מין הציפורים באופן כללי (ויש בזה דעות, ואין אנו נכנסים כאן לוויכוח). כלומר אתם אומרים לי: אתה נודד כציפור, ומה שאתה בורח אינו בהשגחה פרטית מאת ה' אלא במקרה, כציפור הנודדת. ומזה אתם מביאים ראיה שאין ה' משגיח - שהרי הנה אתה, דוד המלך, צדיק, ואם צדיק אתה, כיצד אתה נודד ונרדף? "רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שֹׂנְאַי חִנָּם", רודפיי חינם. יוצא אפוא שאתה עצמך ההוכחה שאין השגחה: אתה נד מהר להר, אף שאתה צדיק, כציפור הנודדת בלי השגחה.
כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל־יֶתֶר לִירוֹת בְּמוֹ־אֹפֶל לְיִשְׁרֵי־לֵב׃
אומרים לו: בוא והתבונן, הרשעים דורכים קשת - כלומר מצליחים ברשעם. "דריכת קשת" היא משיכת המיתר והחץ, ולפעמים היו דורכים את הקשת ברגל, ומכאן הלשון "דריכה" כדריכת הרגל. "כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל־יֶתֶר" - כבר הכינו וכוננו את החיצים על המיתר, כדי לירות. ובמי? "לִירוֹת בְּמוֹ־אֹפֶל לְיִשְׁרֵי־לֵב" - הם אורבים לישרים באפלה, מבקשים את נפשם, ומצליחים במעשיהם.
כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן צַדִּיק מַה־פָּעָל׃
"הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן" - הרשעים מהרסים את תשתית העולם ("שתות" מלשון תשתית), את יסודות העולם, שהם מאבדים את צדיקי עולם, והצדיק הוא יסוד עולם. ובלשון המלבי"ם, הם מחריבים את "הקיבוץ המדיני", כלומר אינם נותנים אפשרות לקיומה של חברה מסודרת. ואף על פי כן "צַדִּיק מַה־פָּעָל" - היכן הקדוש ברוך הוא בתמונה? הוא ה"צדיק" שאמור לעשות כאן דין - ומה פעל? אם ה' משגיח, היה ראוי שיפעל פעולה השגחית של עונש ודין כלפי הרשעים ויגן על הצדיקים; כך ראוי מצד המשפט. ומדוע אינו עושה מאומה? מכאן, טענו, הוכחה שאיננו משגיח.
ואומר המלבי"ם שזו כטענתו של איוב, שטען כך גם הוא כדי להכחיש את ההשגחה: שור פרסותיו כך וחמור פרסותיו קלוטות, בראת צדיקים ובראת רשעים - ובקצרה, אין השגחה, והעולם נשלח להיות מונהג ביד המערכה, ביד "אל אוויל", כמו שהארכנו בזה בשיעורינו לאיוב. עד כאן טענות בני דורו של דוד, ומכאן ואילך בא דוד המלך לענות לשאלותיהם.
ה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ ה' בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם׃
אומר המלבי"ם: דלתות הכתוב מקבילות. וכבר הסברנו כמה פעמים שכוונת הדבר היא שהכתוב מחולק לארבעה משפטים, כשהמשכו של משפט א' הוא ג', והמשכו של משפט ב' הוא ד'. וכך יוצא: "ה' בהיכל קדשו - עיניו יחזו בני אדם"; "ה' בשמים כסאו - עפעפיו יבחנו בני אדם".
ונסביר. אנו רואים שהשגחת ה' בעולם בענייני שכר ועונש - לפעמים היא גלויה ולפעמים צפונה. מצד אחד, האדם המשכיל מתאר את הקדוש ברוך הוא כיושב בהיכל קודשו בבית המקדש של מטה, כאן יחד אתנו, כמלך היושב בין בני עמו ושופט אותנו - "ה' בהיכל קדשו", דן ומשגיח על מעשינו, כמי שנמצא עמנו. ומאידך גיסא, נדמה להמון ש"ה' בשמים כסאו" - כביכול סילק את ההשגחה מן הארץ, כיסאו בשמים, ואינו רואה מה קורה אתנו, אלא מסר את ההנהגה לשמים ולמערכת, ועל ידיהם הוא מנהיג את עולמו והוא כמו אינו מתערב.
בא דוד המלך ואומר: דע לך, באמת "ה' בהיכל קדשו", וההמשך הוא "עיניו יחזו בני אדם" - הוא כאן למטה בארץ, רואה ומשגיח, וחזיית העין היא ראייה בעיניים של כל מה שבני אדם עושים. ומצד שני אתה אומר: הלוא נראה כאילו "ה' בשמים כסאו", כמי שעוצם עיניו ואינו משגיח. על כך התשובה: "עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם". שימו לב לדיוק: עיניים הן ביטוי לראייה, לגלוי; ועפעפיים למה משמשים? לעצום את העיניים. העפעפיים הם ההפך מן העיניים, והם ההגדרה לסילוק ההשגחה - נראה כאילו עפעפיו סגורות ואינו רואה את המתרחש בארץ.
ולמה העפעפיים סגורות? "עפעפיו יבחנו בני אדם" - כי בזה יש מבחן. האם אתה עובד את ה' רק כשיד ה' עליך לטובה ואתה רואה השגחה תמידית של שפע, או שאתה עובד את ה' גם כשיש צרות, גם כשיש ניסיונות וגם כשיש קושי. וכיצד נבחן זאת? בכך שה' יסתיר עיניו ממך, כמו שעשה לאיוב. על ידי שהוא מכסה את עיניו בעפעפיו - בזה יבחנו בני אדם, האם הם עובדים את ה' באמת או רק מפני שטוב להם, כדברי איוב "הרק את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל". הקושי לעבוד את ה' הוא מתוך הסתר פנים; כאשר השפע והפרנסה והכול מושלם - אין בזה קושי. ולמען האמת, דע לך: ה' בהיכל קודשו ועיניו רואות, והוא משגיח על כל מה שקורה; ומה שנדמה לך ש"בשמים כסאו" - זה כדי ש"עפעפיו יבחנו בני אדם". נפלא מאוד ביאורו של המלבי"ם בפסוק זה.
ה' צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ׃
ה' מעלים את ההשגחה במטרה ש"צדיק יבחן" - הוא רוצה לבחון את הצדיק, האם הוא עובד את ה' מאהבה בלי פניות חיצוניות. שהרי דווקא כאשר הצדיק נרדף ועם כל זה דבוק בה' ואינו סר מצדקתו, יש כאן מבחן שהוא עובד את הקדוש ברוך הוא באמת מאהבה.
ואם תאמר: הנה על ידי שה' מעלים את השגחתו, אנשים עושים רע - כיוון שאין השגחה גלויה נותן הקדוש ברוך הוא כביכול פתח לרשעים לכפור, שהרי הרשע עושה מעשים רעים ואינו מרגיש שום בעיה במעשיו, כי ה' אינו נפרע ממנו מיד, והרשעים מרבים להרשיע מפני שעפעפיו נעצמות כביכול. על כך אומר לך: "וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ" - את הרשע ואוהב החמס שונאת נפשו של הקדוש ברוך הוא, ולכן הוא מניח אותו ברשעתו, אינו מענישו וממתין עד שתתמלא סאתו. וכאשר תתמלא סאתו - "ימטר על רשעים פחים" וכו', כפי שנראה בפסוק הבא.
ואוסיף כאן את ביאורו של רש"י. דוד המלך אומר להם: אם מפני שאני לוקה ונרדף על ידיכם אתם משתבחים ואומרים "הנה ה' עזבו, הנה אנו יכולים לו, הנה הוא נמלט ואינו במלכות - סימן שה' עזבו" - אל תביאו מזה שום ראיה. דעו לכם שכך היא מידתו של הקדוש ברוך הוא: הוא מייסר ומנסה את הצדיקים, ולא את הרשעים; ואת הרשעים - "שנאה נפשו".
והראיה, אומר המדרש: הפשתני הזה, כל זמן שהוא יודע שפשתנו יפה הוא מקיש עליה. כאשר היו לוקחים את הפשתן היו סורקים את הגבעול ומוציאים ממנו את מה שאנו מכירים כפשתן של האינסטלטורים או של האתרוגים, וכדי להפוך אותו לשערות היו צריכים לחבוט עליו קודם. כשסוג הגידול גרוע באיכותו - צריך להיזהר, שאם תחבוט בו ייקרע; אבל כשאיכותו טובה, הפשתן הוא מן החוטים החזקים ביותר, ואתה יכול להכות עליו בכוח בלי חשש. וכך הפשתני: כל זמן שיודע שפשתנו יפה הוא מקיש עליה, וכשאינו יפה הוא ממעט בכתישה ועושה זאת בעדינות, שלא ייקרע.
אומר דוד: דווקא את מי שצדיק ה' בוחן. לכן אל תוכיחו מזה שאני נרדף שה' עזבני, אלא אדרבה - זה סימן שה' רוצה לבחון אותי, כי ה' בוחן את הצדיק ולא את הרשע. את הרשע אין מה לבחון, במבחן הראשון הוא נכשל; ואת אוהב החמס - "שנאה נפשו".
יַמְטֵר עַל־רְשָׁעִים פַּחִים אֵשׁ וְגָפְרִית וְרוּחַ זִלְעָפוֹת מְנָת כּוֹסָם׃
אומר להם דוד המלך: ה' מעלים את ההשגחה כדי לבחון את הצדיק, ואם תאמר שהרשעים חוגגים בשל כך - אל תדאג, סוף סוף ה' ייפרע מכולם. "ימטר על רשעים פחים" - פחים הוא כמו פחם, גחלים שורפות - "אש וגפרית ורוח זלעפות", וזו תהיה מנתם, מה שהכינו לעצמם.
ומבאר המלבי"ם שתי נקודות. האחת: אם הייתה ההשגחה גלויה וה' היה מעניש מיד, לא היה כאן מבחן, והרשע היה נמנע מלהרשיע לא מפני כבוד ה' אלא מפני העונש. והשנייה: אף לא היה אפשר להעניש את הרשע באמת כפי שמגיע לו. שהרי אם ה' היה נותן שכר ועונש באופן מיידי, ייתכן שאדם הוא רשע גדול ובלבו שבע תועבות וכוונתו להרשיע, אלא שהוא מפחד כל הזמן לעשות זאת כדי שלא יקבל מכה. ואז יוצא שיש כאן אדם רשע גדול המנאץ ואומר "אם הייתי יכול הייתי עובר על כל העבירות", והקדוש ברוך הוא כמו מנוע מלהענישו, שהרי בפועל לא עבר עבירה. מה עושה ה'? מעלים את השגחתו, וממילא הרשע משתולל ומתפרק ועושה כרצונו, ואז יכול ה' להענישו בעונש הראוי לו באמת כפי רוע לבו - עונש של פחים, אש וגופרית. לכן הקדוש ברוך הוא מאריך לו עד שתתמלא סאתו, ואז מאבדו מן העולם.
ואם תאמר: הנה בעולם הזה האריך ימים עד זקנה ושיבה, שבע ודשן - אל תדאג, מה שאתה רואה כאן אינו אלא תחילת המסלול; שם למעלה נמצא עיקר המסלול. הפחים והאש והגופרית יהיו לו בגיהינום, "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו". אל תסיק אפוא שהרשע עושה כרצונו ואינו מקבל עונש; את עונשו יקבל בסופו של דבר כראוי.
ובביאור המילים: "מנת כוסם" - בהבנה פשוטה מלשון כוס, אבל המלבי"ם מסביר ש"כוסם" הוא כמו "תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה", כלומר המנה המגיעה להם לפי המכסה הראויה להם, על פי מכסתם. "פחים" - כאמור מלשון פחם, גחלים שורפות. "זלעפות" - רש"י מסביר שהוא מלשון שריפה, ומנחם פתר מלשון סער, רוח סערה שתפזר אותם, כמו "מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב", "זַלְעָפָה אֲחָזַתְנִי", "סֹעֲרוּ סֹעַר" וכיוצא בזה.
כִּי־צַדִּיק ה' צְדָקוֹת אָהֵב יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ׃
דוד המלך מסיים את הפרק ומבאר במה בוחן ה' את הצדיק: אילו הייתה השגחה גלויה וה' היה נותן לצדיק את שכרו באופן מיידי, היה הצדיק עובד את ה' מפני התועלת - כל יום שאני עובד את ה' הרווחתי, כל יום יוצא לי מזה משהו. ונמצא שאדם זה אינו עובד את ה' אלא את עצמו, ועבודתו היא לשם פניות, פנייה חיצונית ולא ישירות אל השם יתברך. וצדיק כזה ה' אינו אוהב, שזה מה שנקרא "צדיק אינטרסנט", צדיק שעובד את עצמו. וכדברי איוב "הרק את הטוב נקבל" - אם כל עבודתי הייתה בשעה שקיבלתי את הטוב, הרי זו הוכחה שעבדתי מתוך אינטרס; ולכן חייבים לקבל גם את הרע מתוך אמונה, ואז יוכח שכל עבודתי היא אך ורק לשמו של הבורא יתברך.
ולכן אומר: "כי צדיק ה' צדקות אהב" - ואיזה צדקות הוא אוהב? כאלה ש"יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ", שהצדקות מכוונות ישירות לנוכח פני ה' ולא בדרך עקלתון - לא כדי להרוויח מכאן ולהפיק תועלת משם. זהו הצדיק שה' אוהב. אבל אם עושה את הצדקות בשביל שכר וגמול, אין זה ישר אלא דרך עקלתון, וכל עיניו נשואות לשכר שיקבל, ואת דרך הצדקות הזו אין ה' אוהב.
ולכן מה עושה ה'? מעלים את השכר, אינו נותנו באופן מיידי, ולפעמים אף מוסיף ייסורים וקושי. ואז אומר הצדיק: אני עובד את ה' וזה מה שאני מקבל? - ובזה בדיוק נבחן: האם תישאר דבוק, האם תישאר בעבודת ה' ברמה הגבוהה הראויה לך. ואם אדם מיד כשקשה לו פורק עול, אות היא שלא את ה' אהבת אלא את עצמך אהבת: כשזה השתלם - אהבת, וכשלא השתלם - לא. סימן שאתה עובד לשם אינטרסים ואינך עובד את ה' לשמו. זו, אומר דוד המלך, הסיבה וזו התשובה מדוע הקדוש ברוך הוא נותן לצדיק לכאורה ייסורים ולרשע טוב, ובזה שכר את פיהם של דוברי כזב.
בני דורו של דוד ראו בצדיק הנרדף וברשע המצליח הוכחה שאין השגחה, ואף הצביעו על דוד עצמו: "נודי הרכם ציפור", כציפור הנודדת בלי השגחה פרטית. דוד עונה שהאמת היא "ה' בהיכל קדשו - עיניו יחזו": הוא כאן, רואה ומשגיח בכל; ומה שנדמה כ"בשמים כסאו", כעפעפיים עצומות, אינו סילוק השגחה אלא תכליתה - "עפעפיו יבחנו בני אדם". הסתר הפנים הוא שמאפשר בחירה חופשית, הוא שבוחן את הצדיק אם עבודתו מאהבה ובלי פניות, והוא שמאפשר לרשע לגלות את רוע לבו בפועל כדי שיקבל את עונשו האמיתי במלואו - "ימטר על רשעים פחים" כמנת כוסם ומכסתם. וסוף הפרק הוא היסוד כולו: ה' אוהב צדקות שהן "ישר יחזו פנימו" - עבודה ישרה אל פני ה' ולא דרך עקלתון של תועלת ושכר.