אנו ממשיכים בפרק פ"ו, "תְּפִלָּה לְדָוִד". דוד המלך פורש בפרק זה את יסודות הביטחון בה': מדוע ראוי שתבוא הישועה, מהי מהותה של תפילה, ומדוע דווקא הקדוש ברוך הוא - ולא שום כוח אחר בבריאה - הוא זה שבידו להושיע. בשיעור זה נעמוד על הפסוקים מ"כי אתה אדני טוב וסלח" ועד "אתה אלהים לבדך".
כִּי אַתָּה אֲדֹנָי טוֹב וְסַלָּח וְרַב חֶסֶד לְכׇל קֹרְאֶיךָ׃
האבן עזרא מפרש: "טוב" - לטובים, "וסלח" - לחוטאים. "ורב חסד לכל קוראיך" מכוון כנגד מה שאמר קודם "כי אליך אקרא כל היום" - ואם אתה רב חסד לכל קוראיך, ראוי אפוא שתושיע גם אותי.
הרד"ק חולק ומפרש: "טוב" - לכל הבריות, ולא רק לטובים. והוא מדייק זאת ממה שנאמר במזמור קמ"ה: "טוֹב ה' לַכֹּל" - הרי שטובו של הקדוש ברוך הוא פרוש על כולם.
והמדרש אומר: אמר רבי פנחס, למה הוא טוב? שהוא סלח. ולמה הוא סולח? שהוא טוב. כלומר, השם מטיב לך מפני שהוא סולח לך, ומדוע הוא סולח לך? מפני שהשם הוא טוב. מכיוון שרצונו של הקדוש ברוך הוא להיטיב, לכן אינו מחזיק לעד אפו, אלא אדרבה מוחל וסולח - וודאי למי שעושה תשובה.
"ורב חסד לכל קוראיך" - לכל אלה שקוראים אליך בעת צרה, אומר הרד"ק, ואפילו עשו רע, שהרי בעת שהם קוראים אליך הם חוזרים בתשובה. ויש כאן דיוק: לכאורה היה צריך לומר "עונה לכל קוראיך", ומדוע "רב חסד"? הרי מי שפונה אל השם ומבקש ישועה - מגיע לו שייענה מן השמיים, וחסד נקרא דווקא מה שניתן למי שאינו ראוי לו. אלא ש"לכל קוראיך" בא לרבות גם את אלה שעשו רע, שלהם באמת לא מגיע מצד הדין שייענו, ואף על פי כן הקדוש ברוך הוא עונה להם מצד החסד, מכיוון שהם שבים בתשובה.
המלבי"ם מבאר שבפסוק זה דוד מדבר על ישועת ה', וישועה יכולה להימנע מן האדם משלוש סיבות. הראשונה - מצד הנותן: אדם מצפה לישועה ממי שאין בטבעו להיטיב, וציפייתו ציפיית שווא. אצל הקדוש ברוך הוא זה לא שייך, שהרי "אתה ה' טוב", ואם כן מצד הנותן ודאי יש רצון להושיע.
השנייה - מצד המקבל, שאינו ראוי להטבה מחמת חטאיו. גם זו אינה מניעה, שהרי "טוב וסלח" - אתה סולח על החטאים, ואני שב עליהם בתשובה.
השלישית - מצד דרכו של הנותן שאינו נותן אלא במינון מדויק לפי מעשי האדם, כמה שמגיע לך תקבל ולא יותר. ושמא איני במצב שמגיע לי מצד מעשיי? על כך אומר דוד: "ורב חסד לכל קוראיך" - אינך נותן כפי הדין אלא בחסד, וחסד פירושו השפעה מעבר למה שמגיע. ואם כן, אף אם על פי שורת הדין איני ראוי, מצד רוב חסדו וטובו של הבורא יתברך ראוי שאקבל. שלוש אלה הן הטעם מדוע השם משפיע טוב גם כשיש סיבות חיצוניות שלכאורה אמורות למנוע את ההשפעה.
הַאֲזִינָה ה' תְּפִלָּתִי וְהַקְשִׁיבָה בְּקוֹל תַּחֲנוּנוֹתָי׃
אומר המלבי"ם: התפילה היא השתפכות הנפש והידבקה במקורה. "תפילה" מלשון פתילה - בתפילה אני נדבק בקדוש ברוך הוא ומתחבר אליו. וכן אנו מוצאים שהתפילות הן כנגד הקורבנות, ו"קורבן" לשון קירוב, שעניינו להתקרב אל הקדוש ברוך הוא. פתילה - התחברות, לפתול דבר ולחבר אותו; קורבן - קירוב.
בזה נבדלת התפילה משאר הלשונות, כגון "תחינה" ושאר ביטויים המורים על בקשת צרכים - שם אני מתחנן כדי לקבל משהו. התפילה היא ההפך: התרוממות הנפש מכל ענייני הגשם, אין רצון בשום דבר גשמי אלא ברוחני בלבד.
ונדע שהמקובלים בכל עניין התפילה מכוונים עניינים של התחברות רוחנית, ואינם מדברים כלל על עניינים מגושמים. לכן אין הם מכניסים בתפילה בקשות גשמיות ואינם מוסיפים בה בקשות; אם רצונך לבקש - אמור זאת בסוף. וכפי שכותב רבי חיים מוולוז'ין (ומי שירצה ישמע זאת בשיעורים שמסרנו על נפש החיים): תפילה היא צורך מעלה. לא כפי שאנשים חושבים שהתפילה היא צורך מטה - אתה זקוק לדברים, עמוד והתפלל והקדוש ברוך הוא ישלח לך. זו ההבנה הפשוטה והמגושמת; אך בהבנה רוחנית עליונה יותר, תפילה צורך מעלה - התרוממות הנפש מכל ענייני הגשמיות.
אלא מה, כאשר אדם מתפלל ונפשו מתרוממת מכל ענייני הגשמיות ומתחברת אל השם, דרכו של הקדוש ברוך הוא לשמוע גם אל התחנונים - היינו גם מה שהגוף מבקש לצרכיו הגשמיים. וזהו "האזינה ה' תפילתי" - ועל ידי שתאזין לתפילתי, "והקשיבה בקול תחנונותי", שהם הבקשות הגשמיות. על ידי שאני מתחבר אל הרוחניות, אני מבקש שתקשיב גם לתחנוניי שעל העניינים הארציים.
בְּיוֹם צָרָתִי אֶקְרָאֶךָּ כִּי תַעֲנֵנִי׃
לכן אני קורא אליך ביום צרתי, שאני יודע שתענני, כי כל הקורא אליך בלב שלם - אתה עונה לו. ולא כאלוהים אחרים, שהאומות צועקות אל האלוה שלהן ואין קול ואין עונה. כך אמר להם אליהו בהר הכרמל: קראו בקול גדול, אולי דרך לו - אולי הוא בדרך ואיחר, אולי הוא ישן ונח לו מנוחת צהריים - קראו בקול גדול, אולי תעירוהו. היתל בהם ועשה מהם צחוק. זה עניינם של הגויים; ואילו אני יודע: "אקראך כי תענני" - אצלך אין זה כמו אצל האומות, וכפי שיזכיר את ההבדל הזה גם בפסוק הבא.
המלבי"ם מסביר את רצף הדברים: ריבונו של עולם, "שמח נפש עבדך כי אליך אדני נפשי אשא", ואתה מאזין לתפילתי ומקשיב בקול תחנונותיי - ובפרט כשאני קורא ביום צרה, שכן דרכו של השם להושיע בעת צרה, והקדוש ברוך הוא קרוב למי שנתון בצרה וצועק אליו. ולכן "ביום צרתי אקראך כי תענני".
אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ׃
תחת המילה "כמוך", מתחת למ', יש טעם טרחא - חצי ירח הנוטה לצד ימין. ולכאורה טרחא הוא טעם מפסיק, ואם כן היה צריך לקרוא "אין כמוך", הפסק, "באלהים". ואז נשאלת השאלה: מדוע נכתב "בָאֱלֹהִים" בלי דגש בבי"ת? הרי הדגש נופל מאותיות בג"ד כפ"ת כאשר יש אהו"י סמוך, כשהמילה הקודמת מסתיימת באחת מאותיות אהו"י. ובמילה "כמוך" הרי אין אהו"י בסופה - אלא שכבר הסברנו שכ"ף סופית היא כאילו כתובה עם ה' אחריה, "כמוכה", ה' שאינה כתובה אך כביכול נשמעת, וזה מורה שקוראים את שתי המילים יחד: "אין כמוך באלהים".
והתשובה היא מה שאמרנו כבר, שטעמי אמ"ת - איוב, משלי, תהילים - שונים מטעמי שאר התנ"ך. בטעמי אמ"ת הטרחא הוא מן הטעמים המשרתים ואינו מפסיק, בשונה מכ"א הספרים. ומכאן יוצא מובן נפלא: אין כאן הפסק תחת "כמוך", אלא קוראים ברצף - "אין כמוך באלהים".
הרד"ק מסביר על דרך מה שאמר משה רבנו: "ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו". ויש לשאול: מה פירוש "אין כמוך באלהים" - וכי אתה מודה כביכול שיש אלוהויות אחרות?
מבאר הרד"ק שהכוונה לשמש, לירח ולכוכבים. ומדוע נקראים "אלהים"? מפני ש"אל" פירושו כוח, כמו "יש לאל ידי" - יש כוח בידי. ולכן גם עבודה זרה נקראת "אלהים אחרים", שכן עובדיה בטוחים שיש בידם כוח להצילם. היו עובדי חמנים, אנשים שהשתחוו לשמש מפני שהשמש בעלת כוח. ואכן יש להם ממשלה כלשהי בתחתונים, ובמובן זה שייך לקרוא להם "אל" - הרי השמש מושלת בתחתונים ומאירה לארץ ולדרים עליה. ואף על פי כן "אין כמוך" בהם, מפני שהם שלוחים שלך; אתה שולח אותם, ואין בידם לעשות מאומה נגד הרצון העליון.
כלומר: אין שום כוח בבריאה חוץ מהשם יתברך, "אין עוד מלבדו", וכל הכוחות שבבריאה הם כוחותיו. וזה גם ההסבר לשם "אלקים", שהוא לכאורה שם תמוה: הרי יסוד האמונה הוא "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", אחדותו יתברך ואין עוד מלבדו - ואיך קוראים לו בלשון רבים? אלא שפירושו "בעל הכוחות כולם", ואדרבה, זה בא לומר שכל הכוחות אינם בעלי כוח עצמי אלא יונקים כוחם ממנו יתברך, מן האינסוף ברוך הוא. ואם כן "אין כמוך באלהים" - אין כמוך בכל הכוחות כולם, שהרי כולם מקבלים ויונקים את כוחם ממך: שמש, ירח, כוכבים, רוח, אש. היו עובדי כוכבים שעבדו לאש, ועובדים לבהמות - בהודו עד היום פרה שעוברת בכביש יוצרת פקק. ועל כל אלה נאמר: דע לך, הם שלוחים בלבד, אין בידם לעשות או לסתור דבר נגד רצון הבורא. "ואין כמעשיך" - אתה עשית את כל הנבראים, בידך לעשות את מלאכתם ולסתור אותה, ואילו הם אין בידם לעשות את מלאכתך ולא לסתור אותה, ונמצא שאין כמעשיו של הקדוש ברוך הוא בעצמו.
המלבי"ם מבאר ש"אין כמוך באלהים ה'" בא לסתור דעות שהיו בין הגויים. כת אחת הכחישה את הנהגת השם, ואמרה שאף שהקדוש ברוך הוא לבדו ברא את העולם, הוא מסר את ההנהגה לכוחות אחרים - המזלות, הכוכבים והגלגלים הם המנהיגים את העולם. וראינו בהרחבה כשלמדנו את ספר איוב את התפיסה המעוותת שהייתה לאומות בזמנם, ואיך איוב לכל אורך הדרך דן עם חבריו בעניין זה: שהקדוש ברוך הוא אמנם ברא את העולם אך מסרו ל"אל אוויל", לכוח שעושה עוולה. כביכול הקדוש ברוך הוא כבר אינו מתעניין במה שקורה כאן, יש פקידי טבע - והפקידים מושחתים. זו הייתה טענת איוב: אין לי טענה ישירה כלפי השם, אלא למה מסרת את העולם לפקידים מושחתים כאלה; לא השם עושה לי רע אלא הם.
כת שנייה אמרה שנמצאים בבריאה פועלים רבים, ושהבריאה נבראה על ידי עילות ועלולים - סיבות ומסובבים - ולא באופן ישיר ממנו יתברך, אלא כוחות רבים פעלו בה עד שהגיעה הבריאה אל המציאות.
כׇּל גּוֹיִם אֲשֶׁר עָשִׂיתָ יָבוֹאוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ אֲדֹנָי וִיכַבְּדוּ לִשְׁמֶךָ׃
אלה שהכחישו את ההנהגה נתנו לקדוש ברוך הוא כבוד מצד היותו הסיבה הראשונה - הם מודים שהוא ברא את העולם - אך אינם משתחווים לפניו, שהרי לשיטתם המשובשת הוא אינו מנהיג אותו היום, ואינו מעודכן במה שקורה כאן, ואין אפוא טעם להשתחוות. על כך אומר הכתוב: "יבואו וישתחוו לפניך" - אלה שעד עתה רק כיבדו ולא השתחוו, יכירו שהקדוש ברוך הוא הוא הפועל ושהשפעתו תמידית, וההשפעות ממשיכות ויוצאות רק ממנו, ואז יש טעם להשתחוות לפניו.
וכלפי הכת השנייה: "אין כמוך באלהים" - אין עוד כוח כמוך בהנהגה, ולכן כולם ישתחוו לפניך; "ואין כמעשיך" - ולכן "ויכבדו לשמך". שהרי אלה הסוברים שהקדוש ברוך הוא לא ברא את העולם לבדו, אין להם טעם לכבדו, שכן לדעתם יש עוד שותפים רבים. וכשתתגלה מלכותו של הבורא יתברך, גם אלה שעד עתה לא נתנו כבוד יכבדו לשמו, ויכירו שהכבוד מגיע רק להשם שברא את העולם לבדו.
וכאן המקום להדגיש את היסוד שהסברנו: אין לאותם כוחות שום יכולת להנהיג, אלא השפע יורד ומשתלשל דרכם, וזו הבחינה הנקראת מזלות - השפע נוזל דרכם. דרך מזל פלוני יורדת השפעה כזו ודרך מזל אלמוני השפעה אחרת, אמת הדבר; אך לומר שהמזל הוא המשפיע? מה פתאום - המזל הוא רק צינור. "יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו", השפע יורד ונוזל מלמעלה למטה. אתה הוא המנהיג את כולם.
ומתי יתקיים הדבר? אומר הרד"ק: בימות מלך המשיח, כמו שכתוב בדברי הנביאים "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" - אז באמת יכירו כל הגויים במלכותו יתברך.
כִּי גָדוֹל אַתָּה וְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת אַתָּה אֱלֹהִים לְבַדֶּךָ׃
רש"י מסביר: "לבדך" - עוד בשלב שהיית לבדך, לפני שנבראו המלאכים, כבר נבראו שמים וארץ; כבר אז היית עושה נפלאות לבדך, בטרם היה כוח נוסף כלשהו בבריאה. וכידוע אמרו חז"ל שהקדוש ברוך הוא ברא את המלאכים ביום השני, כדי שלא יאמרו היה גבריאל מותח מכאן ומיכאל מותח מכאן, והמלאכים סייעו בבריאה, וכביכול לא היה הקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו אלא עזרו לו לברוא את העולם. לכן בתחילה לא בראם, אלא "אתה אלהים לבדך".
הרד"ק מסביר: אז יכירו כולם שאתה גדול על כל אלהים ושאתה הוא העושה נפלאות. כשיראו את הנפלאות שתעשה בהוציאך את עם ישראל מבין הגויים - "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" - יכירו שאתה אלהים לבדך, ולא כבזמנים הקדומים שהאמינו שיש אלוה בורא עולם ויש עוד אלוהויות; אז יאמרו לו: רק אתה אלהים לבדך.
המלבי"ם מבאר ששם "גדול" מורה אצל הקדוש ברוך הוא שהוא ראש הסיבות וסופן עד אחרית המסובבים. וכבר הסברנו כמה פעמים את ההבדל בין "גדול" ל"רם": נאמר "בישראל גדול שמו", ולעומת זאת "רם על כל גוים ה'" - אצל הגויים הוא בגדר "רם". מהו ההבדל? אני אומר: האילן הזה גדול; ולעומת זאת: הכדור הפורח הזה רם, המטוס רם. "גדול" הוא תמיד מלמטה ועד למעלה, ואילו "רם" פירושו מרומם, נמצא למעלה. הגויים, כדי להיפטר מריבונו של עולם, בעטו אותו כלפי מעלה: אתה רם, אינך מתעסק במה שקורה כאן, אינך יודע בדיוק מה אני עושה וגם לא ממש אכפת לך. ואדרבה, זה אף נותן להם הרגשה טובה שהם "מרוממים" אותו - וכי תרצה שיתעסק עכשיו במה שמגרד לך? אין הקדוש ברוך הוא מתעסק בקטנות.
אנו אומרים: לא כן הוא. "גדול" - מלמטה עד למעלה. יודע מה שקורה ומתערב בכל הבריאה, מן החלק הנמוך והתחתון ביותר עד הגבוה ביותר. וזו הגדרת המלבי"ם: ראש הסיבות עד אחרית המסובבים. שהרי ההשתלשלות מעילא לתתא היא על ידי סיבה ומסובב - סיבה זו גרמה לכך, וזו גרמה לכך, עד התוצאה המגיעה כאן למטה בעולם התחתון. והקדוש ברוך הוא אינו נמצא באחת מן הנקודות בלבד, אלא הוא "גדול" - מלמעלה עד למטה, והכול ממנו יתברך.
והיות ו"גדול אתה לבדך", אין כאן כוחות אחרים; אין מערכת שהשם מעביר אליה את הכוח והיא פועלת, אלא הכול ממנו מלמעלה עד למטה - ולכן "אין כמעשיך", אין שותף עמך בבריאת העולם ואין שותף עמך בהנהגה. ומאחר שאתה עושה נפלאות ומשדד את מערכות הטבע ומנהיג את כל כוחות הטבע, שהרי "גדול אתה" מלמעלה עד למטה, בידך הכוח לעשות נפלאות ולשדד את המערכות. "אין כמוך באלהים ה'" - היות ואתה בורא ומשגיח, בכוחך להרוס את סדרי הטבע, ולכן בכוחך גם להושיע אותי. וזו הבקשה: "ביום צרתי אקראך כי תענני" - ריבונו של עולם, ענה לי, כלומר הושיעני מצרותיי, שאין לי ספק כי גדול אתה ועושה נפלאות, אתה אלהים לבדך.
וכבר דיברנו כמה פעמים שאלה שהאמינו שהקדוש ברוך הוא לא ברא את העולם אלא העולם קדמון, נבע מכך בהכרח שאינו יכול לשנות בו דבר: אם לא אתה יצרת את העולם, אינך יכול גם לשנותו. אך מכיוון שאנו מאמינים שהקדוש ברוך הוא יצר את העולם, אין לנו ספק שהעולם בידו ובכוחו לשנותו בכל רגע נתון. וזהו "גדול אתה ועושה נפלאות" - עוד כשהיית לבדך, כשיצרת ובראת את העולם, וממילא בכוחך לעשות נפלאות.
בספר תהילות מהרי"ט מביא את דברי חז"ל "אין בעל הנס מכיר בניסו": אף שבעל הנס רואה את הנס, אינו מכיר עד סופו את גודלו. ונותן דוגמה מקריעת ים סוף. הים נקרע - ראינו נס. אך מה ראינו? רק חלק קטן מן התמונה: ראינו שהים נקרע כאן. אבל שבאותה שעה נקרעו כל מימות שבעולם - את זה לא ראינו. וכן זה שכל קריעות הים שיהיו לאורך ההיסטוריה - יהושע הבוקע את הירדן, נהר גינאי שנקרע לפני רבי פנחס בן יאיר וכיוצא בזה - כולן טמונות בכוח כאן בקריעת ים סוף, ששם נזרעו הזרעים של כל אותן קריעות עתידות, גם את זה לא ראינו ואיננו יודעים בשלב זה.
וזהו שנאמר "ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך": אתה עושה את הנפלאות, ורק אתה לבדך יודע ומכיר את ההיקף האמיתי שלהן. אנחנו רואים את הפלא המקומי, הנקודתי, אבל להכיר את הפלא השלם - כמה באמת גדול הפלא, כמה באמת גדולה הישועה - זה רק השם לבדו יודע.
דוד המלך מבסס את בקשתו על שלושה יסודות: "טוב" - שמצד הנותן יש רצון להיטיב; "וסלח" - שהחטא אינו מונע; "ורב חסד" - שאף מי שאינו ראוי בדין נענה בחסד. משם הוא עולה למהות התפילה, שהיא השתפכות הנפש והידבקה במקורה, התרוממות מעל הגשמיות, שמכוחה נשמעים גם התחנונים על הצרכים הארציים. ולבסוף הוא קובע את יסוד האמונה: "אין כמוך באלהים" - כל הכוחות בבריאה אינם אלא שלוחים וצינורות היונקים ממנו יתברך, ואין שותף לא בבריאה ולא בהנהגה. ומשום שהוא "גדול" - מראש הסיבות עד אחרית המסובבים - בכוחו לשדד את המערכות ולהושיע; ואף הגויים כולם עתידים לבוא ולהשתחוות ולכבד את שמו בימות המשיח. ועם כל זה, את מלוא גודלן של הנפלאות שהוא עושה עמנו - "אתה אלהים לבדך", רק הוא לבדו יודע.