ספר תהילים פרק פ"ו - פרק שאותו אנו אומרים בכל יום שבו אומרים בו תחנון. וכדאי שנשתדל להבין מה אנחנו אומרים. הרד"ק כותב שאת הפרק הזה חיבר דוד כאשר היה גולה ובורח מפני שאול, והוא מתפלל להשם שישמרנו מיד אלה שמבקשים את נפשו.
תְּפִלָּה לְדָוִד: הַטֵּה־יְהֹוָה אׇזְנְךָ עֲנֵנִי כִּי־עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי׃
הרד"ק מסביר שדוד קורא לעצמו עני, כי באמת באותם מקומות שבהם היה נמצא היה עני: במציאות שלו לא היה לו כדי סיפוקו. ואם עזרו לו - אלו היו אנשי יהודה שעזרו לו בסתר. ויש לפרש שהדברים חוזרים על הימים שהיה אצל אכיש מלך גת, ואז התפרנס משלל האומות. על כן הוא קורא על עצמו עני - כעני שאין לו עוזרים, שהרי לא היו לו עוזרים מעם ישראל, שהוא נמצא בגת ושאול רודף אחריו.
גם האבן עזרא מתקשה: וכי דוד המלך עני ואביון? הרי אין עניות במקום מלוכה. אפשרות ראשונה - דרך צחות: עני ואביון בעיניו, עני מאומה. אפשרות שנייה: כנגד מלכי הגויים - תעזור לי, שלעומת מלכי הגויים אני עני ואביון. ואפשרות נוספת: הוא מתפלל לפני השם יתברך, ולפניו יתברך מי אני ומה אני - זהו ביטוי לעניות ולשפלות לפני הקדוש ברוך הוא.
המלבי"ם אף הוא אומר שתפילה זו התפלל דוד שהשם יצילו מיד האויבים ומיד מבקשי נפשו: "הטה השם אוזנך ענני" - אני מבקש, ריבונו של עולם, שתענה לי, וזה מחמישה טעמים. הטעם הראשון: "עני ואביון אני" - דרכך, ריבונו של עולם, לרחם על העניים ועל האביונים, וזו כבר סיבה שתרחם עליי. הטעם השני הוא מצד המשפט והדין, וכפי שנראה בהמשך.
מהו "עני" ומהו "אביון", ולמה כופל דוד את המילים? דרכו של הרד"ק לומר שכפל העניין במילים שונות בא לחזק את העניין. אבל אין זו דרכו של המלבי"ם, שלדעתו יש הבדל בין כל מילה לזולתה. והמלבי"ם מפנה למה שכבר התבאר בפרק מ': "עני" נבדל מיתר נרדפיו - אביון, דל, מך, רש - בכך שהעני מציין עוני הנפש, שפלות הרוח וההכנעה. אם תרצו: עני וענווה הם מאותו שורש. העניות מבטאת שפלות הנפש והכנעה, ומי שאינו רודף אחרי התאווה והכבוד - בין אם יש לו ממון ובין אם אין לו - נקרא עני. ולרוב זה יבוא על צדיקים, שהצדיקים הם נמוכי רוח.
לכן דוד המלך קורא על עצמו "עני" ולא מגדיר עצמו "דל", שהרי לא היה חסר לו ממון ולא בריאות, אלא על עניין שפלות רוחו ועל הכנעתו לפני השם קורא עצמו עני. אלא שיש כניעה רצונית ויש כניעה הנובעת מסיבה חיצונית, ולכן במקום שבו הכניעה והשפלות באות מחמת סיבה חיצונית, מסמיך הכתוב לעני את הביטוי "אביון". כלומר: אינני עני מתוך בחירה ורצון, אלא מתוך מציאות שנכפתה עליי. "אביון" הוא מלשון תאב, אבה - כמו "לא אבה יבמי". אומר דוד: אדרבה, מצד עצמי אביון אני, מתאווה לכל דבר, אבל יש בי עוני הנפש ושפלות הרוח וההכנעה בגלל כל המציאות שבה אני נרדף.
שׇׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי־חָסִיד אָנִי הוֹשַׁע עַבְדְּךָ אַתָּה אֱלֹהַי הַבּוֹטֵחַ אֵלֶיךָ׃
ראשית עניין דקדוקי. אומר הרד"ק: "שמרה נפשי" - הש' נקראת בקמץ רחב, ויש געיא (מתג) עם הקמץ, והדבר גורם שהשווא שאחריה יהיה נע. איננו אומרים "שוֹמרה נפשי" אלא "שָׁמְרָה נפשי". המתג בא להורות שכך נקרא, ולא בקמץ חטף. קמץ חטף הוא כמו במילה "אֳנייה", שאז קוראים "או"; אבל כשהקמץ גדול ורחב ויש מתג מתחת לש', הוא מניע את המ' שאחריה. כך גם כותב הרב מאזוז בספרו "אמת קנה" על התהילים: צריך לומר "שמרה נפשי" ולא "שומרה נפשי", ש' בקמץ רחב והמ' בשווא נע (ומה שנדפס שם שהר' בשווא נע - ודאי טעות, שהרי הר' בקמץ).
ויש מקומות שבהם אנו אומרים "שוֹמרה", כמו בסמוך לכך ב"ובא לציון גואל": "השם אלוהי אברהם יצחק וישראל אבותינו, שוֹמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך" - שם הש' בלא מתג ולכן קוראים "שוֹמרה". וכך מביא הרד"ק דוגמאות: "שוֹמרה זאת לעולם", "זוֹכרה לי אלוהי לטובה" - שם חטוף, ולכן קוראים "זוכרה". אבל כאן נמשך בש' כדי להאריך נועם הניגון, והמ' מקבלת שווא נע: "שמרה נפשי". וגם כאן זו לשון ציווי - אנא השם, שמור את נפשי.
אומר הרד"ק: יש תמהים - איך דוד המלך אומר "כי חסיד אני"? הרי זה נשמע כדרך גאווה. וחז"ל כבר הרגישו בקושי הזה, ואמרו: "לאו חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים בכבודן, ואני ידיי מלוכלכות בדם שפיר ושליא כדי לטהר אישה לבעלה". דוד המלך היה הגדול שבידיעת התורה שבעל פה, והלכה כמותו בכל מקום. כתוב שכל שבח שאמר דואג על דוד כדי להביא קנאה אצל שאול, השיב לו שאול: גם בני יהונתן כן. "יודע נגן" וכל שאר השבחים - גם בני יהונתן כן. עד שאמר לו: הלכה כמותו בכל מקום - ואז שתק. למה? כי אין שניים שהלכה כמותם בכל מקום; הלכה כמותו בכל מקום יכול להיות רק אחד. הרי שלדוד הייתה מעלה גדולה מאוד, ובאו אליו בשאלות ובהלכות, וידיו מלוכלכות בדם שפיר ושליא כדי לטהר אישה לבעלה - ודאי חסידות גדולה יש כאן.
ומוסיף הרד"ק: אין זה תמה שהוא קורא עצמו חסיד, מכיוון שהיה מתחסד עם אלוהים ועם אנשים. ואף על פי שחטא לפעמים - ליבו היה ישר ומתחרט מחטאו. שומעים? חסיד אינו בהכרח מי שלא חטא מעולם. חסיד הוא אדם שייתכן שחטא, אבל ליבו ישר והוא מתחרט מחטאו. הנביא בא ומוכיח אותו - והוא אומר "חטאתי". ועוד, אומר הרד"ק, לא היה מתפאר אלא רק כנגד אויביו: הם היו המריעים לו, והוא לא היה מריע להם, אלא אדרבה - על הרעה שעשו לו היה מטיב להם. הם היו שמחים לאידו, והוא היה שמח לטובתם: "ואחלצה צוררי ריקם" - מי שהיה צורר אותי והגיע לידי, שהייתי אמור להורגו, חילצתיו ריקם. "נתת שמחה בליבי מעת דגנם ותירושם רבו" - אלו אויביו, ודוד אומר שאין עינו צרה בהם. שאול רדף אותו, ופעמיים הגיע לידו ויכול היה להורגו - ופעמיים הצילו. וכן בשאר אויביו. לכן הוא מבקש "אל תיתן חסידיך לראות שחת", "גמלני השם כצדקי" - ריבונו של עולם, ראה כיצד אני מתנהג עם אויביי בחסידות, ואם כן ראוי שתצילני.
ועוד מובא במדרש: אמר רב הונא בשם רבי אלכסנדרי - מי שהוא שומע קללתו ושותק, סיפקה בידו לקרוא עצמו חסיד. למי מותר לומר "חסיד אני"? לא רק למי שהולך עם שטריימל. מי ששומע קללתו ושותק - הוא רשאי לומר חסיד אני.
"הבוטח אליך" - ריבונו של עולם, אתה אלוהי, הושע את מי שבוטח אליך. ואל תתפלא על הלשון "אליך", אומר הרד"ק, שכן הביטחון בא לפעמים בלשון "בוטח בך" ולפעמים בלשון "אליך", כי מילת "אל" משמשת לפעמים במקום בי"ת, כמו "ואל הארון תיתן את העדות" - כאילו אמר "בארון תיתן את העדות". אף כאן "הבוטח אליך" - הבוטח בך.
אומר המלבי"ם: "שמרה נפשי כי חסיד אני" - זו הבקשה מצד הדין: מגיעים לי רחמים היות ואני חסיד, ועם חסיד תתחסד; הקדוש ברוך הוא אמור לעשות חסד עם חסידיו. ופירוש "שמרה נפשי" - שנפשי לא תתמוטט מן החסידות ולא תיפול מן החסידות על ידי שרודפים אותי, שהרי אדם עלול מתוך כך לבוא לידי תרעומת על הקדוש ברוך הוא, ואף לדיבורי כפירה חס ושלום. תשמור את נפשי - אני חסיד ורוצה להמשיך להיות חסיד, שאמשיך ואתנהג בחסידות.
הדבר השלישי שמבקש: מצד הביטחון - "הושע עבדך", כיוון שהוא בוטח אליך. והדבר נוגע לכבוד שמך, לעזור לאלה שבוטחים בך, כי אם יראו שמי שבוטח בך אתה מצילו, יראו גם אחרים שיש טעם לבטוח בהשם, וגם אותם יציל. וכבר אמר הגאון מווילנא לתלמידו רבי חיים מוולוז'ין על הפסוקים "חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים להשם" ו"והבוטח בהשם חסד יסובבנו": לא כתוב אליהו ולא כתוב חיים, אלא כתוב "כל המייחלים להשם". חסד השם על כל מי שבוטח בו - כל מי שיבטח בו, הקדוש ברוך הוא משפיע עליו טוב, וכך מובטח לו. אם כן, עצם הביטחון הוא סיבה שראוי שתשפיע עליי טוב. והדבר הרביעי הוא מצד התפילה, כפי שנראה מיד.
ואוסיף מה שחשבתי: לכאורה, אם אתה חסיד - ממילא מגיעה לך שמירה, ולמה צריך לבקש עליה? אם היית אומר: ריבונו של עולם, שמור את נפשי אף על פי שאינני כה צדיק ואינני שלם - הבנתי. אבל "כי חסיד אני" - מגיעה לך שמירה ממילא!
אלא כרעיון ששמעתי פעם: יש כביכול סתירה בחז"ל. במקום אחד נאמר שלעולם יראה אדם עצמו כבינוני - מחצה זכויות ומחצה עוונות, והעולם אף הוא מחצה על מחצה, ומעשה אחד שהוא עושה מכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, וחלילה להפך. ומאידך נאמר: אפילו כל העולם אומרים לך שאתה צדיק - היה בעיניך כרשע. כיצד? התשובה פשוטה: כשאני בא להסתכל על עצמי - אסתכל על עצמי כבינוני. אבל אם כל העולם אומרים לך שאתה צדיק, זה כבר מסוכן מאוד, שהרי כשכולם אומרים - אתה עלול להאמין. לכן אז צריך לכופף את הברזל לצד ההפוך כדי שיתיישר: אמור לעצמך שאתה רשע, וכך בסוף תחזיק את עצמך באמצע.
ולפי זה חשבתי להסביר גם כאן: אומר דוד המלך - ריבונו של עולם, אני יודע שאני חסיד, ולכן "שמרה נפשי", שהרי זו כבר סכנה גדולה מאוד. אם אני יודע שאני חסיד, לך תדע לאן אני עלול ליפול. ולכן, בסכנה הגדולה הזאת - שמרה נפשי, כי חסיד אני, ואני חסיד היודע שהוא חסיד, ובזה אני צריך שמירה מיוחדת.
חׇנֵּנִי אֲדֹנָי כִּי אֵלֶיךָ אֶקְרָא כׇּל־הַיּוֹם׃
מהו "כל היום"? אומר רש"י: כל הגלות, שהיא יום לאומות ולילה לישראל, וכך מפורש במדרש תהילים. תשמור אותי השם כל היום - לגויים העולם הזה הוא יום, הגלות היא יומם, ולעם ישראל היא לילה. אבל עתידים אנו ל"לילה כיום יאיר כחשכה כאורה", שהמציאות תתהפך: אצל הגויים יהיה לילה אחד ארוך, ולעם ישראל יהיה יום - "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה", והקדוש ברוך הוא יאיר את השמש אור שבעת הימים. אנו ממתינים ליום הזה, ובינתיים זהו יום רק לאומות. "אליך אקרא כל היום" - כל תקופת הגלות, שהיא יום אצל האומות, אני צועק אליך.
והרד"ק מסביר ש"כל היום" פירושו באופן תמידי, כל הימים; אין הכוונה שמן הבוקר עד הערב הוא קורא להשם, אלא שאליך השם אני קורא כל הימים. ועוד: "אליך אקרא" - הקריאה שלי היא רק אליך, אינני מקווה לאף אחד אחר, כמו שנאמר במזמור כ"ה "אותך קיוויתי כל היום".
וזה כמו שהסברנו כמה פעמים: הרבה פעמים אדם בוטח בהשם, אבל הוא בוטח גם בהשם. הביטחון שלו אינו ביטחון בהשם אלא ביטחון "גם בהשם": אני זקוק למשהו, פניתי לפלוני, דיברתי עם העסקן, ניסיתי לפעול בדרך זו - וגם הקדוש ברוך הוא יעזור. כלומר, אני מכניס את הקדוש ברוך הוא לתמונה רק ברקע, לא במרכז; טוב שיהיה ברקע, שאם אסתבך יהיה כוח חילוץ. ודאי שלא כן הוא. אם חלילה אדם אינו מרגיש טוב, הדבר הראשון הוא: ריבונו של עולם, שלח לי רפואה. ומה לעשות שכתוב בתורה "ורפא ירפא" וניתנה רשות לרופא לרפאות, וצריכים אנו להתנהג בדרך הטבע - אז הוא גם לוקח את הכדור ואומר "יהי רצון שיהיה עסק זה לי לרפואה". אבל דבר ראשון פונה להשם: ריבונו של עולם, יש לי כאב ראש, רפא אותי. לא להתייחס אל הקדוש ברוך הוא רק כאפשרות. אמרתי פעם שיש אנשים שהם בגדר סוחרים באופציות: קודם כל הולכים על האופציה הטבעית, ואם תהיה בעיה - יש עוד אופציה, הריבונו של עולם. לא אדוני; הקדוש ברוך הוא צריך להיות במרכז. וזה שאומר: "אליך אקרא כל היום", אותך קיוויתי, קריאתי איננה לעוזר אחר אלא אליך - ולכן חנני.
וזה מתאים מאוד למה שאומר בעל חובות הלבבות: כאשר אדם שם מבטחו על הקדוש ברוך הוא, השם כביכול מוכרח לעזור לו; אבל כאשר אדם בוטח בבשר ודם, הקדוש ברוך הוא שולחו ביד מי שבטח בו - אתה בוטח בו? גש אליו, הוא יעזור לך. וזה פסוק מפורש: "אי אלוהימו צור חסיו בו" - "אלוה" הוא בעל כוח; איפה בעל הכוח שאתה סומך עליו? "אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם" - אתה סומך עליו ומקטיר לו קורבנות, חלבים ונסכים; "יקומו ויעזרוכם, יהי עליכם סתרה" - קרא לו שיעזור לך. וכאן אומר דוד: לא, ריבונו של עולם, רק אליך אקרא כל היום, תפילתי היא רק אליך, ולכן ראוי שתענני.
אומר המלבי"ם: זו עוד סיבה שאני מבקש שתענה לי - מצד התפילה. "חנני השם כי אליך אקרא כל היום" - מפני שאני מתמיד בקריאתי כל היום. ושימו לב שהבקשה היא מצד החנינה, כמו "ואתחנן" - לשון בקשת חנינה. חז"ל אומרים ש"חנני" הוא לשון מתנת חינם: לא מצד שאני ראוי ולא שמגיע לי, אלא תן לי במתנת חינם, שהרי אם נותנים לי דבר מה מצד זכויותיי - ייתכן שזה מגרע מן הזכויות שלי.
שַׂמֵּחַ נֶפֶשׁ עַבְדֶּךָ כִּי אֵלֶיךָ אֲדֹנָי נַפְשִׁי אֶשָּׂא׃
הסיבה החמישית שדוד מבקש שהשם יענהו: כיוון שאני מתייאש מכל ענייני העולם חוץ מן הריבונו של עולם. אין לי שום דבר אלא רק הקדוש ברוך הוא, וזה מה שאני מבקש ואין לי יותר מזה. וזה שאומר: "שמח נפש עבדך" - אין לי שמחה בעולם, ריבונו של עולם, אלא בך; "כי אליך השם נפשי אשא" - והיות שכן, זו סיבה לענות לי ולהושיעני, שהרי אין לי שום דבר ואין לי שום מושיע אלא אתה.
ומהו "נפשי אשא"? רש"י מפרש: אכוון - אליך אני מכוון את נפשי. והרד"ק מסביר בכמה דרכים: לשון תחינה בכל לב, כמו "נישא לבבנו אל כפיים"; או בדרך של מנחה, כמו "וישא משאות" - שאני נושא את נפשי אליך כמנחה, נותן אותה מנחה לך, מוכן להקדיש נפשי; או בדרך של תקווה ותוחלת, כמו "ואליו הוא נושא את נפשו", שפירושו שאליו ציפייתו. אם כן "אליך השם נפשי אשא" - נפשי מצפה אליך.
בארבעת הפסוקים הראשונים של המזמור פורש דוד המלך חמישה טעמים לבקשתו שהשם יענה לו: מצד היותו עני ואביון - עוני הנפש ושפלות הרוח שנכפו עליו מתוך רדיפתו; מצד הדין, שעם חסיד יתחסד, ובבקשה שלא תיפול נפשו מן החסידות; מצד הביטחון, שהעוזר לבוטחים בו מגדיל בכך את כבוד שמו; מצד התפילה והחנינה, שהוא מתמיד לקרוא רק אליו ומבקש מתנת חינם; ומצד שהתייאש מכל ענייני העולם ואין לו שמחה ומושיע אלא הקדוש ברוך הוא לבדו. ומכאן המוסר לנו: להעמיד את הקדוש ברוך הוא במרכז ולא ברקע, לקרוא אליו ראשונה, ולדעת שדווקא מי שיודע במעלתו זקוק לשמירה מיוחדת שלא ייפול ממנה.