בחלק זה של המזמור אנו מגיעים אל שיאו: תיאור אופייה של הישועה העתידה. עד כאן ביקש המשורר "הראנו ה' חסדך וישעך תתן לנו", וכאן הוא בא להסביר כיצד יהיה הדבר: ישועה המורכבת משני יסודות - חסד ואמת, ומהם נולדים צדק ושלום. נעבור על הפסוקים לפי סדרם, נביא את פשטי רש"י והרד"ק, ואחר כך נעמיק בביאור המלבי"ם שמגלה את פנימיות הדברים, ובדברי רבותינו שנאמרו על פסוקים אלו.
חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ׃
רש"י מסביר כפשוטו: כאשר עם ישראל הם דוברי אמת, מן השמים פוגש בהם החסד. אדם ראוי לחסד כשהוא הולך בדרך אמת. "צדק ושלום נשקו" - הצדקה שעם ישראל עושים ו"שלום", שהוא שמו של הקדוש ברוך הוא, נושקים זה לזה, כמו שנאמר "והיה מעשה הצדקה שלום". אדם שעושה צדקה עושה שלום בין הבריות לבין הקדוש ברוך הוא. כך אומר המדרש: כשלבן אדם לא טוב, כשהוא עני, הוא זועק אל הקדוש ברוך הוא. נתת לו צדקה - מה עשית? השלמת בינו לבין הקדוש ברוך הוא. עד עכשיו הוא כעס על ה', ועכשיו הוא אומר תודה ריבונו של עולם. נמצא שעל ידי הצדקה אתה עושה שלום, ולכן צדק ושלום נושקים זה לזה, כי מעשה הצדקה מביא שלום.
הרד"ק מסביר שבזמן הגאולה ישכון הכבוד - שכינתו יתברך - בבית המקדש, ויהיה חסד ואמת בעולם. אז כל ישראל יהיו בדרך אחת לעבוד את ה', מפני שיהיו בדרך אמת. לא יהיה פיצול של אלה עובדים בדרך זו ואלה בדרך זו, ואלה מנגחים את אלה ואומרים שמה שאתם עושים לא שווה - כולם יעבדו בדרך אחת, כמו שכתוב "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית". ויהיה צדק ושלום בעולם, והם יהיו אחים ורעים; יהיו אמת וצדק בבני אדם, ולכן יהיו ראויים מאת הקדוש ברוך הוא להשפעה של חסד ולהשפעה של שלום. עד כאן לפי פשוטו.
המלבי"ם מבאר: דע לך, הישועה שה' יושיע אותנו תהיה בצירוף והרכבה של חסד יחד עם אמת, עד שהם כביכול נפגשים זה בזה, כשני רֵעים הפוגשים אחד את השני באמצע הדרך. האמת עולה מן הארץ - זו הזכות שלנו; החסד יורד מלמעלה - זה השפע שהקדוש ברוך הוא משפיע ללא תכלית וללא גבול, יותר ממה שמעשינו מחייבים. ומה ייצא מן הפגישה הזאת של החסד והאמת? צדק ושלום.
וכדי להבין זאת מקדים המלבי"ם מהו ההבדל בין "צדק" לבין "משפט". כשאני אומר שתשלם בדיוק כפי מה שעשית, הכל כפי דקדוק הדין עד הפרוטה האחרונה - זה נקרא משפט. הצדק שונה, שכן הצדק עושה לפנים משורת הדין, יש בו גם צדקה. הצדק הוא דבר ממוצע בין האמת, שהיא דין גמור, לבין החסד, שהוא רחמים גמורים. הצדק הוא חסד המורכב עם משפט, שנפגשים בו החסד והמשפט יחד.
ומדוע צריך את הממוצע הזה? מפני שאי אפשר להנהיג עולם בחסד בלבד, שאם כן ייהפך העולם למקום שכל אחד עושה בו כטוב בעיניו. תארו לעצמכם שאת כל דוחות החניה היו מבטלים אחת לחודשיים - האם יכולתם לנסוע בכביש? להסתובב בעיר? בכל מקום מכוניות חונות על המדרכה, חניה כפולה, עוצרות את התנועה. ומאידך צריך גם חסד, ולכן יש מערכת שבמקרים מסוימים רואה לעשות צדק: אדם שסבל מעניין מסוים, שהיה חייב ללכת לבית מרקחת להביא תרופה וכדומה. זה נקרא צדק. אי אפשר חסד בלי גבול, ואי אפשר גם משפט בלי גבול, כי מי יעמוד במשפט בלי גבול? אלא צדק - הממוצע בין האמת, שהיא דין גמור, החתוך והקצוב ב"ייקוב הדין את ההר", לבין החסד, שהוא השפעה גמורה.
מכאן ממשיך המלבי"ם: החסד שה' יעשה יהיה מיוסד על האמת, כלומר שאנחנו ראויים והגונים מפני שעשינו מעשים טובים, ולכן הקדוש ברוך הוא ישפיע עלינו את בחינת החסד. ועל ידי זה בהכרח "ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו" - הקדוש ברוך הוא ישגיח שמי שקיבל את החסד לא יתמוטט ממנו, שהחסד לא יהיה זמני וחולף. כי אם הכל תלוי באמת בלבד, הרי כשאדם אינו עומד בדרגת צדקות אינו מקבל, ולכן משפיע ה' חסד. אך האם ישפיע חסד גם כשאיננו הגונים? לכך משפיע הקדוש ברוך הוא שלום וגורם ש"אל ישובו לכסלה" - הוא מבטל את כוח הרע בעולם. וזו התוצאה: מפגישת החסד עם האמת נולדים צדק ושלום שנושקים זה לזה. הצדק בא מלמעלה לרגלי החסד היורד משם, והשלום עולה מלמטה לרגלי האמת העולה ממטה למעלה, והם מתחברים יחד. וכיצד ייעשה הדבר? זאת מבאר הפסוק הבא.
אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף׃
המלבי"ם מדמה את הדבר לצמיחת התבואה. בצמיחת התבואה יש תמיד חיבור בין ההשתדלות לבין הכוח האלוקי: אתה יכול לשים זרע באדמה, ואם ה' לא ירצה לא יצמח כלום. אלא אני עושה את השתדלותי, והקדוש ברוך הוא משפיע גשמים וחיות, ומזה צומחת התבואה. צמיחת התבואה מחברת את השפע האלוקי עם ההשתדלות האנושית. ואל תאמר: וכי הקדוש ברוך הוא זקוק למעשים שלי? הרי אם ירצה יצמיח לי תבואה ברגע אחד גם בלי שעשיתי כלום. אמת שהוא יכול, אבל השאלה אם יעשה - ולא, הקדוש ברוך הוא אומר "וברכתיך בכל אשר תעשה", דווקא. האדם צריך לעשות ולפעול. רק אחרי שהארץ מוכנה ונזרעת היא צומחת, ועל ידי זה באים גשמים מלמעלה וברכת ה'. כך גם "אמת מארץ תצמח": צריך את זכות התחתונים, ואז אנו ראויים לשפע העליון, ואז "צדק משמים נשקף" - החסד העליון שמריק על התחתונים את מה שמגיע להם לפי ההשתדלות וההכנה שעשו.
ומדייק המלבי"ם בלשון: "תצמח" זו התחלת הצמיחה, ו"תתן יבולה" זה סיום הצמיחה, נתינת היבול. לכן הסדר הוא: "אמת מארץ תצמח", ועל ידי זה "צדק משמים נשקף", ואז "גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה". בתחילה יש צמיחה, שהיא ההתעוררות שלנו מלמטה, ולאחר מכן בא היבול מכוח ההשפעה העליונה, כדוגמת המטר המשפיע אחרי שהתחלת וזרעת. אבל אם יבוא מטר ואתה לא זרעת - לכל היותר יהיו לך שלוליות בשדה וקצת בוץ, אך צמיחה לא תהיה. חייב להתחיל שאתה מצמיח את האמת מן הארץ במעשים טובים, ואז תהיה ראוי שגם ה' יתן הטוב, וארצנו תתן את יבולה: יבול שלם ולא רק התחלה של צמיחה.
הגר"א מסביר: "אמת מארץ תצמח" - מידתה של הארץ אמת. הארץ אינה מכזבת. זרעת שום, תקבל שום; זרעת ורדים, תקבל ורדים. אין מצב שתזרע שום ותצפה לקבל ורדים. מה שזרעת הוא מה שתקבל. וכמו שמסופר על אותו אחד ששלח את בנו לגימנסיה, כיוון שרצה שיוסיף ידע ויהיה אינטליגנט ומשכיל. חזר הבן לאחר חצי שנה, והאב רואה - ה' ירחם. לא זה שהוא שלח: שלח אותו עם כיפה, ופתאום מגלה אותו בלי שום דבר, עזב הכל. אמרה לו אשתו: אל תצפה לשלוח את הבן לגימנסיה בווילנה ולצפות שיחזור מוולוז'ין. אם שלחת לווילנה - הוא יחזור מווילנה; אם שלחת לוולוז'ין - יחזור מוולוז'ין. הארץ אינה מכזבת, מה שזרעת הוא מה שתקבל.
אגב, אין הבטחה שאדם שיעשה את כל ההשתדלות הטובה ביותר בחינוך לא יקבל דברים אחרים, שהרי בחירה חופשית יש גם לילדינו, וגם לגדולים וצדיקים היו ילדים שסרחו מדרכם. אבל אין בכך מניעה מהשתדלות: אנחנו את שלנו צריכים לעשות ולהשתדל על המקסימום.
ממשיך הגר"א: "וצדק משמים נשקף" - מן השמים בא הגשם, והגשם הוא בחינת צדק וצדקה. ושימו לב, הגשם יורד לכל הארץ בשווה: הוא משקה בין אם זרעת קוצים וברקנים ובין אם זרעת את הפירות היקרים ביותר, שמן אפרסמון או כל דבר אחר. הארץ מצמיחה בשווה, והגשם משקה בשווה, אך התוצאות תלויות במה שזרעת. במקום שזרעת חיטים תקבל חיטים, ובמקום שזרעת קוצים תקבל קוצים. זרעת סם המוות, תקבל סם המוות. ואף על פי כן הגשמים נקראים תמיד דבר חיובי. אי אפשר לבוא ולהתלונן: תראה מה הגשמים האלה הצמיחו לי, איזה קוצים. לא אדוני - היית שם דברים חיוביים, היית מקבל דברים חיוביים. הכל תלוי בך, והגשמים תמיד נקראים דבר טוב.
על פי זה אומר הגר"א: התורה באה מן השמים, היא בחינת צדקה, והיא מצמיחה את מה שזרעת בלב. היא גשם שיורד על הלב. אם ליבו של האדם טוב והוא רוצה ללמוד תורה לשמה ולעשות רצון ה', אז עוד תורה ועוד תורה - והלב הזה הולך וגדל, והוא גדל בתורה, גדל בדבקות בה' יתברך, גדל בעבודת ה'. אבל אם חס ושלום בשורש ליבו שורש פורה ראש ולענה, הוא לומד תורה אך מעייניו נתונים החוצה ורצונו לחפש איך לפרוק עול - כל הלכה שילמד תלמד אותו "תשמע, אתה סתם מחמיר". יש כאלה שפותחים שולחן ערוך לא כדי ללמוד את ההלכה, אלא, כמו שקראתי פעם בעלון, "כדי לראות מה הרבנים מסתירים מאיתנו". מה קורה לאדם כזה? הוא לוקח שולחן ערוך ויוצא חצי גוי: "לא חייבים את זה", "זה בכלל היה תקנה בעבר", "בזמנם זה היה אחרת". כל גמרא שהוא לומד, במקום לחזק אותו, הוא אומר לך: הנה, בזמנם ביום הכיפורים הלך אדם לשמור על השדה שלו, כתוב שהוא עובר במים ביום הכיפורים לשמור - ואצלנו עשו כל היום תפילות. הוא מחפש בכל הלכה את הרע, איך להפחית.
וכי התורה גרועה, שאינה מגדלת אותו? לא. התורה היא גשם, ומה שצומח בלב הוא מה שזרעת שם. אם תרבה תורה כשהלב רקוב, יצמח ריקבון גדול יותר, ומתוך התורה תסיק כל מיני מסקנות, עד שיהיו לך "מצוות חדשות" - זה מצווה לקבור וזה מצווה לעשות. אבל אם אדם הולך בדרך ישרה, אדרבה, התורה מצמיחה בו את המידות הטובות שבו ואת הדרך הישרה שבו. התורה היא גשם, ומה שתזרע הוא מה שתקבל.
הבאנו בעבר את דברי הגמרא על אותם גדולים שהיו סופרים ושוקלים, כדואג וכאחיתופל, שרב יהודה הצטער כיצד יכול להיות שגדולים כאלה הגיעו לכישלונות כאלה, ונאמר לו: "טינא הייתה בליבם". טינא היא טיט. פעם שאלו את החזון איש בנוגע לאנשים שיצאו לתרבות רעה בעקבות השואה, ואמר: השואה הייתה טלטלה גדולה. שתי חביות, באחת יש למטה זבל ובשנייה יש למטה סוכר, ולמעלה בשתיהן מים שקופים וצלולים ואינך רואה כלום. ערבב אותן - עכשיו אתה רואה: זו אשפה וזו מתוקה. כך השואה הייתה טלטלה גמורה, שהוציאה מה שבפנים. מי שבליבו הייתה משיכה לעבודת ה' ורצון לעבוד את ה' בשלמות, באו ניסיונות ועמד בגבורה וקידש שם שמים ברמות שאין לשער ולתאר, מסר נפש על מאכלות אסורות ועל אלף ואחד דברים; הניסיון והייסורים רק פיתחו והוציאו את מה שהיה בפנים. ולהפך, מי שכל הזמן חיפש איך למעט בשיעור, איך לברוח מהתפילה, איך לצמצם במצוות, ועבודת ה' הייתה בעיניו סוג של טורח - כשבאה השואה מצא הזדמנות לרדת מזה: "למה ה' עשה דברים כאלה?" - וגמרנו, פרק עול.
זהו "טינא הייתה בליבם": היה להם טיט. במקום שיש שכבת טיט למטה, אם לא הזיזו את המים זמן רב הם נראים צלולים, כי הטיט שקע. תתחיל לערבב - והכל בוץ. באה טלטלה קטנה, וכל הטיט עולה. ללמדנו שאדם צריך לעבוד על הטיט שבלב, להסיר את הרע שבלב, ועל ידי זה גם כשבאים ניסיונות וקשיים הוא מתמודד.
ספר עץ דעת טוב מדייק: "אמת מארץ תצמח" נאמר בלשון עתיד, ו"צדק משמים נשקף" נאמר בלשון עבר, ולא "ישקף". מדוע השינוי? האמת תצמח מן הארץ בעתיד, והצדק כבר נשקף מן השמים בעבר? ומבאר נפלא: כתוב בדניאל "מן היום אשר נתת את לבך להתענות נשמעו דבריך" - הוא עוד לא התענה, רק קיבל על עצמו שבעזרת ה' יתענה, וכבר נשמעו דבריו מן השמים. כך כאן: אתה רק רוצה להצמיח את האמת מן הארץ, בלשון עתיד, עוד לא הצמחת, אתה רק שואף לעשות אמת - וכבר "צדק משמים נשקף" בלשון עבר. רק חשבת לעשות, וכבר יש לך צדק מן השמים, וכבר משפיעים עליך צדקה כפי המעשים שרק שאפת לעשותם.
הבעל שם טוב שואל: אם האמת צומחת מן הארץ, מדוע אין מרימים אותה? הרי כשאדם הולך ברחוב ורואה דבר חשוב הוא מרים אותו, אפילו שקל הוא מרים. ואם "אמת מארץ תצמח", מדוע אין איש מרים אותה? ותשובתו: מפני שלא רוצים להתכופף. זה משפט שיש בו תוכן עצום ונוקב. בשביל האמת צריך להתכופף, וקשה לאדם להתכופף. מה פירוש להתכופף? לוותר על הרצונות שלי, לוותר על התאוות שלי. יש כאן אמת, צריך להתכופף אליה - ולזה האדם אינו מוכן. ולכן גם כשהוא רואה שהכל אינו מסתדר, שטעה בדרכו וצריך לחזור בו, הוא אינו מודה, אלא מתעקש עוד יותר בדרכו.
בזמנו אמרו למר פרס: אתה רואה שכל ההסכמים שהבאתם הביאו לכאן אלפי הרוגים. מה היה צריך להיות בשלב הזה? הרי יש כאן אמת, הורד את הראש, התכופף ואמור: נכון, טעיתי. אבל אם אודה שטעיתי - לקחתי על הגב אלפי הרוגים. ולכן באה הטענה ההפוכה: בשלב מסוים לא נתנו מספיק, היינו צריכים לתת עוד, ואם היינו נותנים עוד הייתה לצד השני מוטיבציה והיה לו אופק, ומפני שעצרנו באמצע אין להם אופק, ולכן המסכן הולך ורוצח. הנה, יש אמת, ובשביל האמת צריך להתכופף ולהודות בטעות, והאדם אינו מוכן להתכופף. ומדוע? מפני שהאמת אינה חשובה לו מספיק. חשובה לו יותר הצורה שבה יוצג בתקשורת, הצורה שבה יזכרו אותו, הצורה שבה הוא מציג את עצמו - וזה יותר ממידת האמת. אדם אינו מתכופף, ואלה התוצאות.
אומרים ש"אמת מארץ תצמח" הוא ראשי תיבות אמ"ת, לומר לך שהאמת אכן צומחת מן הארץ. ראיתי פעם מי שהעיר על כך: דרווין, זכותו תגן עלינו, אחת מטענותיו הייתה שאין לנו כיום מידע מספיק, שמדע הגיאולוגיה והארכיאולוגיה אינם מפותחים דיים, ולכן אין באפשרותנו למצוא עדיין את מיני הביניים. הרי לפי תורת התפתחות המינים הכל התחיל ממרק כימיקלים, אחר כך נוצר התא החי הראשון, אחר כך יצורים נחותים, ומזה הלך והתפתח. אם כן, תראה לי את יצורי הביניים. הוא ענה שכאשר מדע הארכיאולוגיה יתפתח יותר הוא יוכיח את דבריו. והנה היום מדע הארכיאולוגיה מפותח דיו, ולא מצאו אף לא יצור ביניים אחד. לא מצאו יצור שאינו קיים היום ואינו מוכר לנו, שאפשר לומר עליו שהוא יצור ביניים בין דו חי לחי, בין צפרדע לכלב.
עוד דוגמה: כתוב שכשהגיע יהושע לארץ שלח שלוש פרוסטיגמאות, והגרגשי פינה לו והלך לאפריקה - מפני שקיבל מכתב מיהושע שמי שרוצה להתפנות יתפנה ולא ייהרג, ומי שיישאר כאן משמע שהוא רוצה מלחמה. והנה יש כתובת עתיקה חקוקה בסלע: "אנחנו הגרגשי, נכבשנו על ידי יהושע הכובש הגדול וברחנו לאפריקה". כתובת מלפני אלפי שנים. שואלים את אנשי המדע, שטענו שלא היו דברים מעולם, ומה הם עונים? שזה זיוף, שזייפו זאת. כלומר שהזייפנים גם למדו את המדרש. עד כמה זה מגוחך: אדם מוכן לומר שטויות, העיקר לא לחזור בו, מפני שהאמת אינה חשובה לו באמת.
וכן כשרצו לטעון שדברים מסוימים התפתחו בצורה מסוימת, ובמחקר הגיאולוגי והארכיאולוגי מוצאים שכבות אדמה גבוהות יותר שבהן צורות חיים שלשיטתם נכחדו בתקופות מוקדמות יותר - כיצד הם מיישבים? שמדפים שלמים התהפכו, שהייתה רעידת אדמה ושכבות עצומות של קרקע פשוט התהפכו, ולכן מה שאמור להיות עמוק יותר נראה גבוה יותר. אין גבול לשטויות ולהבלים שאנשים מוכנים לאמר, העיקר לא להודות על האמת.
וכך גם בהר הבית. עד היום מרסקים שם, טוחנים ומפוררים כל תיעוד היסטורי על זכויותינו בירושלים. וכיצד בסופו של דבר הרבה מזה מתגלה? הם לוקחים משאיות שלמות של עפר מן העבודות שהם עושים בהר הבית ומפנים אותן למקום מסוים, ומגיעים ארכיאולוגים ומתחילים להוציא משם את מה שהם זרקו. ואז אתה רואה כל מיני כתובות של יהודים, של עולי רגל. להם אין שום סיפור על הר הבית, אין להם שום קשר היסטורי אליו; לנו לעומת זאת יש קשר של אלפי שנים, והם אומרים לא היו דברים מעולם. מה לעשות - אמת מארץ תצמח. וכן כל השמות שמופיעים אצלנו מופיעים על גבי כיתובים: אברהם אבינו מופיע בחרן, שם יש כתובות והירוגליפים וכתבים עתיקים שבהם מופיע שמו, ומופיעים שמות כל המקומות ההיסטוריים המוזכרים בתורה. אמת מארץ תצמח.
הסבא מקלם מדייק: כתוב "תצמח". מה בא ללמדנו? יש ביטוי שאומר שאת הרע אין מגרשים במקלות, אלא מעט מעט. וכן את החושך אין מגרשים על ידי ברק, שהברק אינו מאיר את החושך מפני שהוא בר חלוף: רגע אחד היה הבזק, ונגמר. אלא הדרך היא להאיר עוד ועוד ועוד. את החושך מגרשים בעוד נר ועוד נר ועוד נר.
בפגישה של החזון איש עם האדמו"ר מסאטמר, שהיה להם קשר טוב מאוד והאדמו"ר אף התייעץ עמו אם כדאי לו לעלות לארץ, היה ויכוח בנוגע ליחס למדינה: האם להשתתף במוסדות השלטון ולנסות להציל מה שאפשר, או להתנתק לגמרי, כתפיסת סאטמר, "פן תספה בכל חטאתם". ומובא שאמר לו החזון איש: דע לך, הדרך אינה במלחמות ולא בהפגנות. הדרך היא עוד ישיבה ועוד ישיבה, עוד תלמוד תורה ועוד תלמוד תורה, עוד סמינר ועוד סמינר, עוד שיעור תורה ועוד שיעור תורה. כך מגרשים את החושך, כך נלחמים. וזו האמת, שהרי כל אלה שתפסו את דרך הקיצוניות אמנם שמרו על גבולותיהם, אך מה השפיעו? איפה כלל ישראל? ולעומתם אלה שראו איך להשפיע טוב, בהקמת ישיבות וביצירת קשר עם קהלים גדולים יותר - מי יכול לתאר איך הייתה נראית מציאותם של בני ספרד, למשל, בלי הרב עובדיה יוסף, שהיה יוצא לערי השדה ופועל שם לקרבם. וכן על זה הדרך.
מה אתה רואה? אמת מארץ תצמח. זו צמיחה, לאט לאט. אינך שם שתיל ורוצה שמחר יהיה לך עץ; זה צומח בהדרגה וצריך סבלנות. וככל שתתגלה יותר אמת, כך יועם השקר עד שכעשן יכלה. הרי לפני עשרים שנה, כשדיברנו על בג"ץ, חשבו שלנו החרדים יש בעיה עם בג"ץ מפני שהוא נגדנו, אך זה שהוא מעוות ושהאמת נהפכת שם - זה עוד לא נתפס. והיום כבר קנה הדבר שביתה, שרוב הציבור אוחז שאין האמת למול עיני בג"ץ ושהוא מוטה פוליטית. איך זה קרה? לאט לאט. לאט לאט גם הציבור מרגיש ומבין שיש כאן הטיה פוליטית, ושאין כאן אנשים הפועלים על פי צדק, זה לא מה שמעניין אותם. כמו שמישהו אמר פעם: בשבילם צדק הוא רק שם של כוכב. תמיד ההכרעות נגד הימין ובעד השמאל, תמיד בעד כל אלה שבאים להזיק כאן, תמיד בעד הרפורמים, תמיד נגד שומרי המצוות. ופתאום מבינים וקולטים: אדוני, צדק אין כאן. לאט לאט השקר הולך ונחשף, ולאט לאט האמת הולכת וגוברת. וזהו "תצמח" - באופן איטי והדרגתי.
הקדושת לוי מבאר כאן ביאור נפלא. במדרש מובא שכשברא הקדוש ברוך הוא את העולם אמרה אמת: אל ייברא. טענה האמת: ריבונו של עולם, עולם כזה יתנהג בשקר, שלא ייברא. מה עשה הקדוש ברוך הוא? השליך אמת ארצה וברא את העולם. לפי פשוטו נשמע שהאמת מפריעה כאן והוא גירש אותה, אך יש לתמוה: אם השליך אמת ארצה ואחר כך ברא את העולם, להיכן השליכה? הרי הארץ עוד לא נבראה.
אלא כוונת הדברים שהקדוש ברוך הוא אמר: האמת צודקת, אי אפשר שייברא עולם של שקר. ולכן "השליך אמת ארצה" - יצר מציאות שהעולם לא יוכל להתקיים בלי אמת. הוריד את האמת לארץ, וכך, אומר הקדושת לוי, גם אדם שירצה לעסוק במסחר ובמשא ומתן אינו יכול לסחור בלי אמת. מדוע? פעם אחת רימית, פעמיים רימית - וגמרנו, אין איש מוכן לסחור איתך. יש כללים בסיסיים של מסחר, שכשקולטים שמישהו אינו אמיתי ושהוא רמאי, אין סוחרים עמו. אין אתה יכול לרמות את כל האנשים כל הזמן. כלומר ישנם יסודות של אמת בעולם, ומכוח מה? מפני שהאמת טענה שהעולם יתנהל בשקר, ולכן הוריד הקדוש ברוך הוא את האמת לארץ, ועל ידי זה מוכרח העולם להתנהל גם כן על פי אמת.
גַּם יְהֹוָה יִתֵּן הַטּוֹב וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ׃
"גם ה' יתן הטוב" - יפתח את אוצרו מן השמים, אומר רש"י, כדי לתת מטר, כדי שהארץ תיתן יבולה. הרד"ק מפרט יותר: כמו שהעם עושים טוב, כך ממילא משפיע עליהם הקדוש ברוך הוא טובה כנגד מה שהם עושים טוב, וכמו שכתוב "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו". ו"ארצנו תתן יבולה" - זהו טוב מושלם, שהארץ גם נותנת את יבולה.
צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו׃
לפי פשוטו: הצדק יהלך לפני האיש, כלומר הצדק יהיה למולו תמיד, "וישם לדרך פעמיו" - וישים את פעמיו לדרך הצדק. הכתוב כופל את העניין: האדם שם את הצדק למול עיניו והולך לעברו וצועד בדרך הצדק.
והמלבי"ם מבאר בדרך מליצית: הטוב שהקדוש ברוך הוא נותן אינו רוצה ללכת בדרך לבדו עד שיהיה לפניו מורה דרך, כלומר הטוב רוצה מי שידריך אותו. ומי הוא מורה הדרך? הצדק. הצדק ימשול ויהיה מורה הדרך, והוא המנהל ההולך לפני הטוב, מראה לו את הדרך ומנהל אותו, והטוב הולך ונמשך אחריו. וזהו "צדק לפניו יהלך" - הצדק יהלך לפני הטוב, ואז הטוב "ישם לדרך פעמיו", יכין את פעמיו ללכת לרגלי הצדק. פירוש הדבר: כפי מידת הצדק שתהיה, כפי מידת הצדקה המגיעה להם, כך יבוא הטוב. שהרי כמו שהסברנו, שיבוא הטוב בלי גבול אינו ראוי, אלא הטוב בא על פי צדק, והוא מושפע לפי הצדק - והצדק, כמו שאמרנו, הוא הממוצע בין האמת לבין הצדקה והחסד. הטוב אינו בא בלי גבול, אלא על פי הראוי, על פי מידת הצדק.
בספר עמק הברכה מסביר שמכאן יש רמז למה שכתוב לתת צדקה לפני שאדם יוצא לדרך: "צדק לפניו יהלך" - תן צדקה, ואחר כך "וישם לדרך פעמיו". וזה גם המקור למה שהרבה אנשים לא תמיד הבינו, אותם שהיו מקבלים דולר מהרבי ושומרים אותו למזכרת. לא זו המגמה. קיבלת דולר מהרבי, מה פירוש הדבר? באת מארץ ישראל ואתה נוסע בחזרה לארצך, והוא נותן לך דולר שתשים בצדקה. מה עשה בזה? עשה אותך שליח לצדקה, והלכה היא ששלוחי מצווה אינם ניזוקים. זו המגמה, ומכאן לומדים את העיקרון: צדק לפניו יהלך - תיתן צדקה, ואז וישם לדרך פעמיו.
בספר שערי שמחה מבאר: בתחילה יעשה אדם צדקה, ואחר כך ישם לדרך פעמיו. ומהי הדרך הארוכה שכל אדם מיועד ללכת בה? זה המוות, שהאדם הולך אל בית עולמו, וכל הזמן האדם בגדר הולך אל בית עולמו. לכן כאשר האדם הולך למות, ייתן צדקה, ועל ידי זה תקדם אותו במקום שלשם הוא מגיע, וכמו שכתוב "והלך לפניך צדקך" - הצדקה תלך לפניך לפני שתלך לעולם הבא.
ולכן מונה התורה זהב, כסף ונחושת: צדקה שאדם עושה כשהוא עדיין בריא היא זהב, המשובחת ביותר, וכדרשה המפורסמת "זה הנותן בריא". כשאדם חולה, זה כבר פחות חשוב ואינו מאיר כל כך, וזהו כסף. וכשהוא נותן הוראות מה לעשות בכספו לאחר מותו, זו כבר נחושת. ובדרשה המוכרת הדברים מופיעים אחרת: כשאדם רואה סכנה ואז הוא נותן, זה נקרא כסף - "כשרואה סכנה פותח", ראשי תיבות כס"ף; וכשאדם נותן רק מחמת חולי, כבר לפני זיבולא בתרייתא, ורק אז הוא פותח את הכיס, זו נחושת - "נתינת חולה שאמר תנו", ראשי תיבות נחוש"ת. ומה אנו לומדים מכאן? שאדם צריך לתת כשהוא עדיין בריא ויש לו, ולא ימתין לרגע האחרון.
חתימת המזמור מלמדת את סדר הישועה: האמת עולה מלמטה במעשינו ובהשתדלותנו, והחסד יורד מלמעלה, ומפגישתם נולדים צדק ושלום - צדקה הממוצעת בין דין גמור לחסד גמור, ושלום המקיים את השפע שלא יתמוטט. "אמת מארץ תצמח" - הארץ אינה מכזבת, ומה שזרע האדם בליבו הוא שיצמח לו מן התורה היורדת כגשם; וצמיחה זו אינה בברק אחד אלא בעוד נר ועוד נר, לאט לאט, עד שהשקר יועם והאמת תגבר. בשביל האמת צריך להתכופף ולהודות, ומי שאינו מוכן - אינו מרים אותה. ולבסוף "צדק לפניו יהלך": הצדק הוא מורה הדרך, והטוב הולך אחריו כפי המידה הראויה, ומכאן שאדם יקדים צדקה לדרכו בעולם הזה ולדרכו אל בית עולמו, ויתן בעודו בריא ולא ימתין לרגע האחרון. ובזה סיימנו את פרק פ"ה בתהילים.