מזמור פ"ה עוסק בשיבת ציון שלאחר גלות בבל, שיבה שאינה גאולה שלמה: ישראל שבו לארצם אך עדיין תחת מלכות כורש, ומה שנעשה נעשה בהשתדלות אנושית ולא בגאולה שמימית גמורה. בפסוקים הראשונים תואר החסרון: "רצית ה' ארצך" - מצד מידת הרחמים בלבד; "שבת שבית יעקב" - השבה בלתי גמורה; "נשאת עון עמך כסית כל חטאתם" - נשיאה וכיסוי, אך לא מחיקה. מכאן ואילך מתחילה הבקשה, והמלבי"ם מראה כיצד כל בקשה מכוונת בדיוק כנגד אחד מן החסרונות הללו.
שׁוּבֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְהָפֵר כַּעַסְךָ עִמָּנוּ׃
הרד"ק מבאר: "אלהי ישענו" - הישועה תלויה רק בך, ממך לבדך תבוא הישועה, ועל כן אתה נקרא אלהי ישענו. "והפר כעסך" - אותו כעס עצמו שהיה עד עתה, תפר ותבטל אותו.
המלבי"ם מונה כאן שלוש בקשות. הראשונה, כנגד "שבת שבית יעקב" - השבה שאינה גמורה, ולפי הכתיב "שבות", שכורש הוא שהשיב אותנו ולא הקדוש ברוך הוא - על כך מבקש: "שובנו", ריבונו של עולם, אתה בעצמך תשיב אותנו, השבה גמורה שלא תהיה תלויה בבשר ודם.
הבקשה השנייה כנגד "רצית ה' ארצך", שהוא מצד מידת הרחמים, וברחמים יש חסרון: אם אני ראוי לרחמים - ארחם, ואם לא ירצה השם - לא ירחם. אנו רוצים שהגאולה תבוא בדין. לכן הוא אומר "אלהי ישענו" - שם אלוקים הוא מידת הדין: שההשבה תיעשה בבחינת שם אלוקים, שגם מידת הדין תסכים לה.
הבקשה השלישית כנגד "נשאת עון עמך כסית כל חטאתם": העוון עדיין קיים, הוא רק נישא ומכוסה. וכל עוד יש עוון - הכעס לא בוטל. הכעס קיים, אלא שהקדוש ברוך הוא אינו מתפעל ממנו ואינו מוציאו אל הפועל, כי הוא נושא את העוון בינתיים. מתי מתבטל הכעס? כשהעוון מתבטל לגמרי. על כן מבקש: "והפר כעסך עמנו" - שתהיה המחילה גמורה, מחיקה ממש, ולא יישארו שיריים כלשהם מאותו כעס.
הַלְעוֹלָם תֶּאֱנַף בָּנוּ תִּמְשֹׁךְ אַפְּךָ לְדֹר וָדֹר׃
טוען המשורר שבהכרח הכעס עתיד להתבטל בעת מן העיתים - בגאולה השלמה העתידה יתבטל הכעס כליל. ומכאן שאלתו. המלבי"ם מבאר את ההבדל בין הלשונות: "אף" מורה על כעס המתגלה בעונש, וכל עניין חרון אף - מכה, מכלה, מחריב את בית המקדש. "אנף" מורה שהאף כלה על ידי העונש, כלומר העונש סיים את החשבון ואין עוד כעס.
העונש הבא מחמת "אף" אינו בהכרח נשלם, ויכול להיות חלקי: "וביום פקדי ופקדתי" - כעס שאינו מסיים את החשבון, כעס בתשלומים. משל למי שהתחייב מאה מלקות ומכים אותו אחת, ומניחים את השאר לימים הבאים. לעומת זאת העונש הבא מחמת "אנף" הוא עונש כללי שאינו משאיר שיריים, שהרי הוא מכלה את האף לגמרי.
ועוד דיוק: אצל "תאנף" נאמר "הלעולם", ואצל "תמשוך אפך" נאמר "לדור ודור". המלבי"ם מבאר בכמה מקומות ש"לעולם" מורה על הזמן הנצחי הבלתי מתחלק - לא "הרבה זמן", שהרבה זמן הוא מיעוט לעומת נצח, אלא זמן בלי גבול כלל. ואילו "לדור ודור" הוא זמן ארוך המחולק ליחידות, דור ועוד דור.
לפי זה: אם תכלה בנו את כל העונש בבת אחת - וכי "לעולם תאנף"? הרי כליית האף משמעה שמכאן ואילך אין עוד כעס, ואין זה שייך לנצח, אלא צריך הדבר להסתיים היכן שהוא. ואם תאמר שאינך מעניש בבת אחת אלא מעט מעט, בתשלומים, שזו בחינת "אף" שאתה מושך אותו - וכי "תמשוך אפך לדור ודור", עד אין קץ? הרי בהכרח יכלה הדבר בדור אחד ולא יימשך עד סוף כל הדורות. אם כן, ריבונו של עולם, למה הצרות נמשכות ואינן נגמרות? למה אינך מביא לנו כעת את הגאולה ומסיים את הגלות?
הֲלֹא אַתָּה תָּשׁוּב תְּחַיֵּנוּ וְעַמְּךָ יִשְׂמְחוּ בָךְ׃
אם אתה עתיד לשוב ולהחיותנו, לא ייתכן שתעשה בנו כליה עולמית, ולא ייתכן "לעולם תאנף" - שהרי יש הבטחה שעם ישראל לא יכלה לעולם. ואומר המלבי"ם: גם אם נדמה את הגוף הכללי של האומה הישראלית בגלותה כעצמות היבשות, כפגרים מתים, שהרואה אומר מזה כבר לא יישאר כלום - הרי אתה עתיד לשוב ולהחיות את הגוף הכללי הזה, כמו שנאמר "הנה אני פותח את קברותיכם". מי שראה את מציאות עם ישראל אחרי השואה באירופה, או אחרי תקופות קשות של גלויות, היה אומר: מה הסיכוי לקיומם? ואף על פי כן.
וכמו עוף החול שבמדרש, עם ישראל דועך ואחר כך מתרומם. בשבעים שנות הגלות הגיעו למצב ירוד ביותר, עד שנשאו נשים נוכריות, ואז בא בניין בית המקדש והם מתרוממים שוב. לכן נמשלו האומות לחמה וישראל ללבנה. האומות הן מצב סטטי וקבוע; ישראל הם כלבנה - נגלית ונכסית, עלייה וירידה, ושוב עלייה. וזהו שאנו אומרים בברכת הלבנה שהם עתידים להתחדש כמותה: אף שבסוף החודש נראית הלבנה כאינה קיימת, שוב היא זורחת ומחדשת ימיה כקדם. אם כן, אי אפשר ש"לעולם תאנף בנו", שהרי "אתה תשוב תחיינו"; ואי אפשר גם ש"תמשוך אפך לדור ודור", שהרי "ועמך ישמחו בך" - בטוחים אנו שתשוב את שבותנו ונשמח בך שמחה שלמה.
הַרְאֵנוּ יְהֹוָה חַסְדֶּךָ וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן לָנוּ׃
מבקש הוא, אומר המלבי"ם, שהתשועה הנצחית תהיה בימינו ממש: אם אינך אונף לנצח ואין הדבר נמשך לדור ודור, ואתה עתיד לגאול אותנו - למה לא עכשיו, בדורנו? ותהיה זו לא גאולת עראי ולא גאולה לפי שעה מחמת התפעלות מידת הרחמים, אלא גאולה שבדין, גאולה אמיתית ושלמה, והיא תבוא על ידי חסדך.
ומה ההבדל בין חסד לרחמים? אומר המלבי"ם: מתנאי החסד שלא יתום לעולם. הרחמים הם דבר זמני - היום מרחמים עליך ומחר אולי לא; שכן הרחמים וכל שאר המידות תלויים במקבל: רחום, חנון, ארך אפיים - הכל לפי עניינו ומעשיו של המקבל, אם הוא ראוי והגון לכך. אבל החסד הוא מהשפעתו של הקדוש ברוך הוא ואינו לפי המקבל, ולכן נאמר "ובחסד עולם רחמתיך" - רחמים שהם לעולם, שאינם מתבטלים, מפני שהם תלויים בחסדו של הבורא ולא בזכויותינו.
וכן "וישעך תתן לנו" - שלא תהיה הישועה לפי מעשינו והשתדלותנו, שאז תיקרא "ישענו", אלא "ישעך": לפי הישע שבכוחך, שמטבעך וממידותיך. ישועה כזו היא ישועת עולמים ולא ישועה זמנית, שכן התלוי בנו משתנה לפי מצבנו - פעם ראויים ופעם לא - אבל ישועתו של הקדוש ברוך הוא היא כחסדו: כשם שהוא אינו משתנה, כך חסדו וישועתו אינם משתנים. לכן ראוי שתחוס ותרחם ותחוננו לפי מידותיך ולא לפי מעשינו, ואז תהיה הגאולה גאולת עולמים.
הרד"ק מעיר על הלשון "ישעך", שרבים משתבשים וקוראים "ישועתך תתן לנו", ואין זה נכון - הכתוב אומר "ישעך". ומבאר שאין בכך קושי, וכמו שמצאנו "ואל בחמתך תיסרני" בלשון "בקצפך תוכיחני", שאף שהיה מקום ללשון אחרת כך נכתב - אף כאן "ישעך" לשון לגיטימית היא.
בספר תהילות מהרי"ץ מבאר "הראנו ה' חסדך" על פי דברי חז"ל: כל מי שניצול בזכות אחרים אינו זוכה לראות במפלת שונאו, ומי שניצול בזכות עצמו זוכה ורואה במפלת שונאו. לכן הזהירו את לוט "אל תביט אחריך" - אילו היית ראוי והגון, היה מותר לך להביט; אך כיוון שאינך ראוי מצד עצמך, אין לך זכות לראות במפלתם. ואשת לוט הביטה ונעשתה נציב מלח, כלומר התחברה להיות עמם. אבל מי שיש לו זכויות מצד עצמו - זוכה לראות במפלת הרשעים.
וזהו "הראנו ה' חסדך": תזכנו לראות במו עינינו את החסדים שאתה עושה עמנו. ומתי נזכה לכך? כאשר "ישעך תתן לנו" - כשהישועה תבוא בזכותנו ולא בזכות אחרים. "לנו" - לנו הראויים וההגונים, ואז נוכל לראות את החסדים הגדולים; אבל אם הישועה תבוא מכוחו של אחר, לא נזכה לראות בחסדך ובמפלת השונאים.
וכעין זה מבואר בהגדת מהרי"ץ על הפסוק "הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע בא יבוא ברנה נשא אלמתיו". לעתיד לבוא, בזמן הגאולה, יזכו לראות את כל הניסים והנפלאות במפלת הרשעים - אך רק אותם שהכינו לעצמם זכויות מצד עצמם. ואילו הנגאלים בזכות אבותם לא יזכו לראות במפלת הרשעים. וזהו "הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע": כל מי שכל זכותו היא "משך הזרע" - שהוא נמשך מזרעו של פלוני, מאדמו"ר אלמוני, מרב פלוני, ולו עצמו אין זכות - ילך ויבכה ויתחרט, שלא יזכה לראות במפלת האויבים. אבל "בא יבוא ברנה נשא אלמתיו" - זה הנושא את אלומותיו שלו, המצוות והמעשים הטובים שהוא עצמו זרע וחרש וקצר, הוא יבוא ברינה ויראה במו עיניו את נפלאות ה' יתברך.
אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל יְהֹוָה כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו וְאַל יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה׃
רש"י מבאר: אזכה לשמוע מה הקדוש ברוך הוא מדבר כשהוא מדבר שלום אל עמו, ועל ידי כן לא ישובו לכסלה - לא ישובו לחטוא ולעשות דברים שיש בהם סכלות.
הרד"ק מבאר שהנביא אומר: אני שומע מה שידבר האל - שהוא בעל היכולת. אדם יכול להבטיח ולומר דברים רבים, ואין בהכרח בכוחו להשלימם; אבל הקדוש ברוך הוא, מה שהוא אומר יש בכוחו להוציא אל הפועל. ומה הוא מדבר? "ידבר שלום אל עמו" - להוציאם מן הגלות. "ואל חסידיו" - אף אותם שהם בבחינת חסידי אומות העולם ישובו בסופו של דבר לדת ישראל כאשר ישראל ישובו מגלותם. ועל ידי זה לא יחזרו עוד למעשה הסכלות והרעה, וכמו שנאמר "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ".
ומכאן מוכיח הרד"ק שהמזמור מדבר על הגלות הנוכחית ולא על השיבה מגלות בבל: שהרי בבית שני שבו לכסלה וקלקלו וגלו שוב, ואי אפשר לומר עליהם "ואל ישובו לכסלה". אלא הכתוב מדבר על הגאולה העתידה, שבה תהיה הגאולה שלמה ולא יהיה עוד מצב של קלקול, אלא "בלע המות לנצח" ולא יהיה עוד רע בעולם.
המלבי"ם מבאר שאחרי התפילה שהתפלל, הוא כביכול מאזין ושומע מה תשובה משיב לו הקדוש ברוך הוא על בקשתו. והתשובה: "ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו" - שהגאולה תהיה באופן שיש בו שלמות. וכדי להבין זאת יש להתבונן בשתי המידות: חסד ואמת.
אם ההשפעה באה במידת האמת, כלומר רק לפי מה שמגיע לנו, הרי די בכך שנקלקל מעט במעשינו וכבר לא נהיה ראויים, והקדוש ברוך הוא לא ייתן לנו עוד. נמצא ששתי המידות יש בהן חיסרון: בחסד - הקדוש ברוך הוא משפיע אף כשאין מגיע לנו, אך זה עצמו חיסרון, שאין בו כבוד, והוא ביזיון, נהמא דכיסופא. באמת - הקדוש ברוך הוא משפיע רק לפי המגיע, ואין כאן ביזיון, אך הנתינה הזו תלויה כל זמן שמגיע, וברגע שסרחנו כבר אין מגיע לנו, ונמצאת ההשפעה מוגבלת.
מה עושה הקדוש ברוך הוא? מחבר את שתיהן ובוחר את הדרך הממוצעת שבין החסד והאמת. התחלת הישועה תהיה מצד מידת האמת - הקדוש ברוך הוא מתחיל להושיענו מפני שאנו הגונים, מפני שתיקנו את דרכינו, מצד זכות הדור וצדקתם, ובזה יש לנו כבוד. אבל לאחר שהתגלתה הישועה מצד מידת האמת, משפיע הקדוש ברוך הוא בחסד, ומבטיח שההשפעה תהיה נצחית - לא "כל עוד אתה צדיק", אלא השפעה שאינה נגמרת לעולם. נמצא שהחסד והאמת נפגשים זה בזה: התחלת הישועה בעבור האמת, והמשכה - הכמות והאיכות - לפי החסד, ולא לפי זכויותינו המוגבלות.
ומכיוון שהחסד הזה מתעורר בסיבת האמת, בזכות הדור, אומר המלבי"ם שבהכרח ישמור החסד העליון גם את הסיבה שבגללה התעורר - כלומר שהקדוש ברוך הוא ישמרנו שלא נשוב לכסלה. שהרי אחרת תיווצר סתירה: משפיע עליהם והם אינם הגונים. לכן בתוך השפעת החסד ישמור עלינו שלא נבוא לידי קלקול, ויעביר את רוח הטומאה מן הארץ, ולא נבוא לידי חטא, ולא יתמוטט החסד שהוא משפיע.
וזה נקרא "שלום" - דבר שלם וקיים. וכמו שהמלבי"ם מבאר בכמה מקומות, שבריאות הגוף נקראת שלום: "לך שלום וכל אשר לך שלום". שכן מהו חולי? מאבק ומלחמה בין איברי הגוף, איבר אחד שאינו מספק את הנדרש - כגון חולה סוכרת שיש בעיה באספקת האינסולין בגופו, כלומר סכסוך פנימי, שאחד האיברים אינו עושה את פעולתו כראוי. ושלום הוא שלם ובריא, שהכל עובד בהרמוניה. וזהו "כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו" - שיהיו תמיד שלמים עם הקדוש ברוך הוא ושלמים באושרם, ושלא ישובו לקלקול; שאילו נתן רק על פי האמת יש חשש שיחזרו לחטוא, ולכן אומר הקדוש ברוך הוא: אשפיע עליהם את בחינת מידת החסד. וזאת נראה בפסוקים הבאים.
אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ׃
הרד"ק מבאר: אם כל ישראל יהיו יראיו, הישועה תבוא בקרוב - זהו "קרוב ליראיו ישעו". וכמו שנאמר "ושב ה' אלהיך את שבותך... כי תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך": אם אתה תשוב, על ידי זה יהיה השם קרוב אליך.
ומן "לשכון כבוד בארצנו" מביא הרד"ק הוכחה נוספת שהמזמור מדבר בגלותנו, שהרי בבית שני לא זכו לשכון כבוד בארצם. חז"ל דורשים על הפסוק בחגי "וארצה בו ואכבד" - כתיב "ואכבד" חסר ה"א, וקוראים "ואכבדה"; ולמה חסרה ה"א? אלו חמישה דברים שהיו במקדש ראשון ולא היו במקדש שני: ארון עם כפורת וכרובים (הכפורת היא מכסה הארון והכרובים עומדים עליה, והארון נגנז) - הרי אחד; אש היורדת מן השמים - שניים; שכינה - שלושה; רוח הקודש - ארבעה; אורים ותומים - חמישה. נמצא שאי אפשר לומר שבבית שני זכינו לשכון כבוד בארצנו, שהרי לא היה "ואכבדה". אלא בבוא הגואל ובבניין הבית השלישי ישוב הכל, ואז יהיה שייך לומר "ואכבדה" ו"לשכון כבוד בארצנו".
המלבי"ם מבאר: "אך קרוב" - הוא מבקש שהישועה לא תהיה מצד מידת החסד לבדה, בלי זכות הדור וצדקתם, שכן אז הישועה רחוקה מיראיו: אין היא באה בזכותם אלא בחסד בלבד, בין ראויים ובין שאינם ראויים, והישע בא מלמעלה ולא על ידם. ומאידך אין הוא מבקש שתהיה מצד מידת האמת לבדה, מצד צדקת הדור בלבד, שכן אז היראים הם הפועלים את הישועה והיא מיוחסת להם ולא לקדוש ברוך הוא, וזה חיסרון - שברגע שנסטה מעט כבר לא נהיה ראויים לשפע, שהרי הכל בא על פי מידת האמת.
לכן הוא מבקש שיהיה הדבר באופן ממוצע: "אך קרוב ליראיו ישעו" - "ישעו", ישועתו של הקדוש ברוך הוא, מצד מידת החסד; אבל "ליראיו", מצד שהם יראיו, מצד מידת האמת שמגיע להם. ומכיוון שההתחלה תהיה על ידי מידת האמת - תחילה מצד שאנו ראויים, ואחר כך ישפיע השם בחסדו בלי גבול - לכן על ידי מעשי היראים וצדקתם תהיה קרבה עמהם, "קרוב ליראיו".
ובזה עצמו יש חידוש: אף שזו ישועתו של הקדוש ברוך הוא, שהוא מבלי תכלית ומבלי גבול, עם כל זה הוא קרוב ליראיו. שהרי לכאורה היה מקום לומר שאין חיבור שייך בין הבורא שאין לו גבול ובין קרוץ חומר, וזו טענת הגויים שהזכרנו כמה פעמים: כיצד יוצר הקדוש ברוך הוא קשר עם התחתונים, עם האדם המגושם? על כך אומר הכתוב שאף על פי שהוא רם ונישא, "ואת דכא ושפל רוח" - הקדוש ברוך הוא שוכן בתוך התחתונים.
ועל ידי זה נרוויח שני דברים. האחד: "כבוד בארצנו" - שאילו באה הישועה מצד החסד בלבד אין בה כבוד, שהרי לחם חסד הוא ביזיון לנו; וכאן נזכה לכבוד. והשני: "לשכון" - שהכבוד הזה יהיה קבוע ולא יתבטל לעולם, אלא ישכון בתוכנו לנצח. שכן ההשפעה מצד החסד היא השפעה תמידית, ואילו מצד האמת בלבד, "ליראיו", היה הדבר מוגבל בזמן - כל עוד אתם יראים. אבל כאן, כיוון שהישועה היא ישעו של הקדוש ברוך הוא מצד מידת החסד, הרי זה "לשכון": ישכון אצלנו באופן תמידי, ואין לחשוש שיתמו זכויותינו, אלא הקדוש ברוך הוא ישכין כבודו כאן לעולם.
מן הפסוק "שובנו אלהי ישענו" ואילך פותח המזמור בבקשה המכוונת כנגד שלושת חסרונות הגאולה הראשונה: השבה על ידי הקדוש ברוך הוא ולא על ידי בשר ודם, גאולה שגם מידת הדין מסכימה לה, ומחילה גמורה המפירה את הכעס מן השורש. משם טוען המשורר שאין הכעס יכול להימשך לעולם ולא לדור ודור, שהרי "הלא אתה תשוב תחיינו" - ישראל כלבנה, נכסית וחוזרת ומתחדשת. על כן הוא מבקש "הראנו ה' חסדך" - חסד שאינו תלוי במקבל ולכן אינו תם לעולם, ו"ישעך תתן לנו" - ישועה שבזכותנו, שרק היא מזכה לראות במפלת השונאים. והתשובה שהוא שומע היא "ידבר שלום אל עמו": שילוב של אמת וחסד - התחלה מצד זכות הדור, שיש בה כבוד, והמשך מצד החסד, שיש בו נצחיות ושמירה שלא נשוב לכסלה. וזהו "אך קרוב ליראיו ישעו לשכון כבוד בארצנו" - כבוד בזכותנו, ושכינה השוכנת לעד.