לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי־קֹרַח מִזְמוֹר׃
הרד"ק מביא שיש מבארים את המזמור על גלות בבל, אך הוא עצמו נוטה לומר שאין כאן דיבור על אותה גלות של שבעים שנה, אלא על הגלות הארוכה שבה אנו נמצאים - הגלות שלאחר חורבן הבית השני. שני ראיות לכך: בהמשך נאמר "הַלְעוֹלָם תֶּאֱנַף־בָּנוּ", ועל שבעים שנה בלבד אין שייך לומר "לעולם"; "לעולם" מדבר על זמן ארוך, כמו אלפיים שנה. ועוד, בהמשך נאמר "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח", ודבר זה לא התקיים בשיבת בבל, שהרי עם החוזרים עלו גם פושעים רבים, שהיו נשואים לנשים נוכריות, "חציו מדבר עמונית" וחציו "אשדודית", וילדיהם היו גויים. התקופה ההיא לא הייתה מן המשובחות, ואי אפשר לומר שאז התקיים "אמת מארץ תצמח". לפיכך יש כאן נבואה על הגלות העתידה, הגלות הארוכה שאנו בתוכה.
המלבי"ם מסביר שהמזמור נתייסד בימי עזרא ונחמיה, שעלו מגלות בבל והתחילו לבנות את בית המקדש, והמשורר מתפלל שהגאולה הזאת תהיה גאולה נצחית. זו תפילתם של עזרא ונחמיה - שהגאולה תהיה נצחית; ובהמשך המזמור מובאת גם תשובת הקדוש ברוך הוא על תפילתם.
רָצִיתָ יְהֹוָה אַרְצֶךָ שַׁבְתָּ (שבות) [שְׁבִית] יַעֲקֹב׃
אפשר לבאר את הפסוק כתנאי: אם תשיב את שבית יעקב, אם תישא את עוונם, אם תכסה את חטאתם, אם תשוב מחרון אפך - כל אותם דברים שנזכרים בפסוקים הבאים - אז נדע ש"רצית ה' ארצך", אז נדע שרצונך בנו ושמצאנו חן בעיניך. אבל כל זמן שאין הדברים האלה, אין ארצך ועולמך מתרצה. מתי אנו רצויים לפניך? רק כאשר תחזיר את הגלויות, תישא את עווננו, תכסה את חטאתנו ותסיר עברתך מאיתנו. הרד"ק מסביר ששלושת הפסוקים הראשונים הם נבואה, ולאחריהם מתחילה תפילתם של בני הגלות, ואחר כך באה תגובת הקדוש ברוך הוא, שהוא שמע את תפילתם ומבטיח להם על הגאולה ועל זמנה.
ויש מסבירים באופן אחר: "רצית ה' ארצך" - כאשר רצית בימי בית שני, "נשאת עוון עמך", "אספת כל עברתך", ולכן "שובנו" עתה מזה הגלות. כלומר: ריבונו של עולם, אחרי שבעים שנות גלות גאלת אותם אז - אף עתה תתנהג עמנו באותה מידה ותגאל אותנו.
הרד"ק דן בתיבת "שבת": כפשוטה היא פועל עומד - אתה שבת, אתה חזרת. וכאן היא באה כפועל יוצא, כלומר לא מה שאתה עשית אלא מה שעשית לאחר - כאילו אמר "השיבות" את שבית יעקב. ויש אומרים שאין פועל יוצא בבניין הקל מן השורש הזה בעניין הזה, שאין אומרים "שבת את הדבר למקומו"; ולדעתם אמנם זה פועל יוצא, אך מלשון מנוחה, כמו "שוּבָה ה' רבבות אלפי ישראל", "וְשָׁב את שבותך", "שובנו אלוהי ישענו" - לא במובן של לשוב אלא במובן של להניח ולהשקיט. וכך הכוונה כאן: תן מנוחה לשבית יעקב, שהשם ינחה אותם וישקיט אותם מצרת הגלות. כך דעת רבי יהודה חיוג', כפי שמביא הרד"ק. ולדעת הרד"ק "שבות יעקב" ו"שבית יעקב" היינו הך - ומיד נראה שהמלבי"ם אינו מבאר כן, ויש אצלו הבדל ביניהם.
המלבי"ם מסביר שהקדוש ברוך הוא התרצה לעמו בשלושה דברים: א' - הארץ הייתה חרבה, ועתה השם רוצה בה, וזהו "רצית ה' ארצך". ב' - עם ישראל גולים, והקדוש ברוך הוא מחזירם, וזהו "שבת שבית יעקב". ג' - יש בידינו חטאים ועוונות, והקדוש ברוך הוא מוחל אותם, וזהו "נשאת עוון עמך... סלה" (ו"סלה", כדרכו של המלבי"ם, היא סיום העניין). אלא שבכל אחד משלושת הדברים מזכיר המשורר תנאי מסוים שיש בו חיסרון ומגרעת, שממנו הוא מבין שאין זו הגאולה הנצחית.
בראשון הוא אומר "רצית יהו"ה ארצך" - ומזכיר את שם ההוויה, שהוא שם מידת הרחמים, ולא שם אלוקים שהוא שם הדין. והחיסרון: שרצית את ארצך רק מצד מידת הרחמים. השפעה הבאה מצד הרחמים היא השפעה בעייתית, שכל זמן שאני מרחם אני משפיע, וכשאיני מרחם איני משפיע. משל למה הדבר דומה: אם אתה מקבל ממני משכורת בחסד, בשלב מסוים אין לי חשק לתת לך; אבל כשהיא מגיעה לך בדין, אין זה תלוי בחשק שלי - אני ניגש לבית דין לעבודה ומוציא את הכסף. תמיד לקבל בדין טוב יותר מלקבל בחסד. אתה ראית את שוממות הארץ וריחמת עליה; אילו היה זה מצד מידת הדין, הייתה זו תשועת עולמים, אבל כשזה מצד הרחמים - ייתכן מאוד שבשלב מסוים יפסקו הרחמים.
גם ב"שבת שבית יעקב" רואה המשורר חיסרון, שהרי "שבית" אומר שהם עדיין בשביה - עדיין תחת מלכות פרס. הגאולה האמיתית צריכה להיות גאולה שלמה, וכאן עם ישראל עלו לבנות את בית המקדש ברשות שקיבלו מן המלכות. כורש נתן את הרשות הראשונה, אחר כך כתבו שטנה והבניין הופסק, ואחר כך דריווש - בנה של אסתר - נתן רשות להמשיך לבנות. סדר המלכים: דריווש הראשון, הוא דריווש המדי, שלקח את המלכות ממלכות בבל מבלשאצר; בלשאצר קיבלה מאויל מרודך, ואויל מרודך מנבוכדנצר; ואת בלשאצר, נכדו של נבוכדנצר, כבש דריווש המדי. אחריו כורש הפרסי, אחריו אחשוורוש, ואחריו דריווש הפרסי, בנה של אסתר. (מי שלומד את הדף היומי יגיע לכך בקרוב, בדף י"א-י"ב, שם נלמד כל סדר הדברים.)
נמצא שבאותן תקופות היינו כפופים למלכות אחרת - "בהורמנותא" דמלכות פרס, ולא שליטה עצמית שלנו. כמו שהיום אי אפשר להוציא מרפסת בהתנחלויות בלי שהדוד סם יאשר; אתה יכול לחשוב שאתה עצמאי, אתה יכול לדמיין שאתה עצמאי, אבל אם שם מישהו לא ייתן אישור - אתה באמת נמצא בבעיה. על זה אומר המשורר שהדבר הזה חיסרון: "שבת שבית יעקב" - גם אחרי ששבנו, עדיין אנו בשביה, נתונים תחת מלכות כורש ותחת מלכות דריווש.
והמלבי"ם מדייק: כתוב "שבות" וקוראים "שבית". "שבות" הוא לשון השבה, ו"שבית" לשון שביה. אך גם ב"שבות" יש חיסרון: לשון ההשבה מתייחסת למלך שהשיב אותם - זו השבה שבאה על ידם. כשאני נגאל על ידי הקדוש ברוך הוא, איני מחויב אלא לקדוש ברוך הוא; אבל כשאני נגאל מכוח מלכות מסוימת, ראשית אני כפוף להם, ושנית אני גם מחויב להם, שהם אלה שנתנו לי את האישור לעלות ולבנות את בית המקדש. היה בזה רישיונו של כורש - ואין זו הגאולה המובטחת שאנו מצפים לה, גאולה מושלמת על ידי הקדוש ברוך הוא, בעגלא ובזמן קריב.
בעניין הזה של מיהו זה שבונה ומיהו זה שמבקש הכרה: יש מי שבא לכאן כדי לעשות בלאגן. הרפורמים אינם מתעניינים בכותל באמת - הם עצמם אמרו שבית המקדש והכותל הם בית מטבחיים, קיר של בית מטבחיים, ודיברו על זה בזלזול. "המקום שלנו זה ברלין, המקום שלנו זה אמריקה, לא ישראל" - ופתאום הם רוצים כותל? על מה הם מתפללים בו? שייבנה בית המקדש שהם מואסים בו? בתשעה באב הם הולכים לכותל? אין להם שום עניין בכל זה. העניין שלהם אחד: לקבל הכרה. בארצות הברית כוחם נחלש מאוד, בפרט בעידן טראמפ, ואין להם דור שלישי ואין להם המשך - ולכן הם באים לכאן לעשות רעש.
והם גם לא הצליחו לחדור לציבור הישראלי, שהוא ציני מדי מכדי לקבל את ה"שמאלץ" האמריקאי. שם זה תופס, בארץ זה לא תופס. אדם אומר "אני חילוני" - אבל חילוני של הדת החרדית, לא חילוני של הרפורמים; בשבילו כל העניין הזה הוא צחוק. וכל אלה שמחזקים את הרפורמים עושים זאת רק כדי לתקוע אצבע בעין של הציבור האורתודוקסי, ולא באמת מתוך עניין. וכי יש טמפלים רפורמים בצפון תל אביב? אם הם באמת בעדם, היה צריך להיות שם מלא טמפלים. אלא כל העניין הוא ליצור פסאודו־יהדות, שעל ידה יעקר כוחה של היהדות המקורית, ויוחלש הממסד הרבני כביכול. זו כל הנקודה שלהם.
אבל אנחנו איננו מודאגים. כותב הרמב"ם שהבטיחה לנו התורה, שבכל ויכוח שנעשה כנגד כופר או מעוול נצא וידנו על העליונה, שנאמר "כל כלי יוצר עליך לא יוצלח וכל לשון תקום איתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה'". איננו צריכים לדאוג מן הוויכוחים איתם. לאורך זמן, כל התנועות הכפרניות לא החזיקו מעמד. איפה הצדוקים? איפה האיסיים? איפה היעקובינים? איפה שבתאי צבי וחבריו? קח את כל התנועות הכפרניות שהיו מאז ומעולם - לא תמצא להן המשך. גם הקראים והשומרונים - מה נשאר מהם? כמה בודדים שעושים מדי פעם טקס אי שם, וגם אותם שנשארו כבר אינם יודעים את הדת שלהם ומה היא אומרת. יש הבטחה בתורה: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" - הבטחת הנצח קיימת רק לעם היהודי השומר את התורה באותנטיות שלה, באותה צורה שבה נמסרה. וכל אלה שלא - נמחו משמי ההיסטוריה, ונמצאים בסל המחזור של ההיסטוריה.
נָשָׂאתָ עֲוֺן עַמֶּךָ כִּסִּיתָ כׇל־חַטָּאתָם סֶלָה׃
העניין השלישי הוא מחילת העוונות, וגם בו רואה המשורר חיסרון. נאמר שהשם "נשא" את עוונם ו"כיסה" את חטאתם. "נשיאת עוון" פירושה שהקדוש ברוך הוא לא ביטל אותו לגמרי: העוון קיים, והשם נושא אותו, שלא יכביד עלינו. אין כאן מחיקה ואין כאן מחילה גמורה, אלא מחילה של "נושא עוון" - הוא קיים, אלא שהשם סובלו.
ומהו "סובל אותו"? דיברנו על זה באריכות בספר תומר דבורה לרמ"ק, בביאורו לשלוש עשרה מידות הרחמים, באותה מידה של "נושא עוון". פירוש הדבר: ברגע שאדם חטא, יצר משחית. המשחית הזה, אם הקדוש ברוך הוא ישחרר אותו, אין לאדם קיום רגע אחד, שהרי הוא רוצה לינוק ממי שיצר אותו, ויניקתו מביאה חולי ומוות ונזק. מה עושה הקדוש ברוך הוא? ברוב רחמיו וחסדיו הוא זן ומפרנס את המשחית הזה עד שתעשה תשובה. וזה שאנו אומרים בשלוש עשרה מידות "נושא עוון ופשע וחטאה" - השם נושא אותו, זן ומפרנס אותו, עד שיתנקה החטא לגמרי. אבל בתחילה הקדוש ברוך הוא נושא את העוון, ואין זו מחילה גמורה.
וכן החטא, שהוא שגגה, גם לו יש מציאות, שנאמר "כיסית כל חטאתם" - לא נאמר "מחלת". החטאת קיימת, אלא שכיסית אותה. וזה מעין מה שנאמר ש"עבירה מכבה מצווה": אדם שעשה עבירה, היא מכבה מצווה שקיים - ודייק, לא נאמר "מבטלת" אלא "מכבה", שאם יעשה תשובה על העבירה חוזרת המצווה להאיר. ודוגמה נוספת: מי שמתחתן - לשון חז"ל היא ש"עוונותיו נפקקין". מהו "נפקקין"? הכניסו אותם לבקבוק ושמו פקק. בוא ונראה עתה איך אתה מתנהג; התחתנת, קו חדש. אם אכן יש קו חדש - מצוין; ואם לא - מוציאים את הפקק והעוונות חוזרים לקיומם.
ובדרך צחות: היה אדם שאמר שהוא אוהב לעבוד עם צ'קים ולא עם כסף מזומן, כי כשאתה נותן מזומן אינך רואה אותו שוב, ואת הצ'ק אתה רואה שוב ושוב. אמרו לו: מה, לצ'קים שלך אין כיסוי? אמר: בטח שיש כיסוי, אני תמיד מקפיד לתת אותם בתוך מעטפה. זהו "כיסית כל חטאתם סלה" - מכוסה, אבל קיים בפנים.
מכאן מבין המשורר שאין זו הגאולה השלמה, אין זו הגאולה העתידה, שהרי בגאולה האחרונה יעביר השם את החטאים לגמרי עד שלא יהיו כלל במציאות, ויבטל את הרע לחלוטין.
א' - שיהיה קיבוץ כללי וגאולה שלמה בלי השתדלות אדם, ולא כחיסרון הראשון של "שבות", שעל ידי אדם - על ידי כורש שהשיב אותנו. ב' - שלא יהיה זה ממידת הרחמים בלבד, שהיא לפי שעה, אלא לעולם, כמו שכתוב "וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ", ולא משהו זמני. ג' - שכעסו יתבטל לגמרי, ולא כמו עתה שהשם רק נושא עוונם ורק מכסה חטאתם, וכמו שכתוב "כי בושת עלומיך תשכחי" - שהכעס יתבטל כליל.
אָסַפְתָּ כׇל־עֶבְרָתֶךָ הֱשִׁיבוֹתָ מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ׃
בדרך אגב, בדקדוק: איננו קוראים "אספת כּל עברתך" אלא "כָל עברתך". אף שהכלל הוא שאותיות בג"ד כפ"ת בראש מילה דגושות לעולם, כאן נופל הדגש מפני שיש אהו"י סמוך. ותאמרו: היכן אהו"י? הרי "אספת" מסתיים בתי"ו. התשובה, כפי שהזכרנו כמה פעמים: מילה המסתיימת בקמץ, כמו "אספתָ", "אפֶּךָ" וכדומה, כאילו יש בה ה"א נעלמת - כאילו נכתב "אספתה". הה"א הזאת אינה נכתבת אך כאילו קיימת, שהרי אפשר לומר "נתתָ" ואפשר לומר "נתתה" בה"א ואין הבדל. ולכן "אספת" מפיל את הדגש מן הכ"ף.
ובביאור העניין: מה ההבדל בין "אספת" ל"השיבות", ובין "עברתך" ל"חרון אפך"? מסביר המלבי"ם שיש הבדל בין עברה לחרון אף. חרון אף הוא על החוטא עצמו; ועברה פירושה שעל ידי הכעס על החוטא, הקדוש ברוך הוא כביכול קוצף גם על מי שלא מגיע לו. וכפי שהמלבי"ם מבאר בכמה מקומות, לשון "עברה" היא תמיד כעס שעובר את המידה - מעבר למה שמגיע. חרון אף על מי שמגיע לו, ועברה - כביכול הקדוש ברוך הוא עובר בכעסו וכועס גם על מי שלא חטא. לדוגמה: כשחלק מן הציבור חוטאים והקדוש ברוך הוא מעניש את הכלל, כעכן שמעל בחרם וכלל ישראל נפלו בעי - כלפי עכן יש חרון אף, וכלפיהם יש עברה.
ולפי זה: כלפי עם ישראל מתייחס הביטוי "חרון אף", כי הם באמת חטאו. אבל הארץ עצמה לא חטאה, וכאשר הקדוש ברוך הוא מביא עליה גופרית ומלח - זו "עברה", מעבר למה שמגיע לה. ולכן אומר המשורר: אתה השם רצית את ארצך, ולכן "אספת כל עברתך" - שקודם לכן היה כלפי הארץ כעס של עברה, גופרית ומלח, וכשראית אותה אספת את עברתך, כי באמת לארץ לא מגיע עונש. ואחר כך, כששבת את שבית יעקב, "השיבות מחרון אפך" - כי לנו כן מגיע עונש, שאנחנו חטאנו, וכלפינו זה חרון אף; וכשהשבת את שבית יעקב, השיבות גם מחרון אפך.
ומכאן שאלתו של המשורר: והיות שעתה אין עברה ואין חרון אף - למה לא יתקיימו כבר עכשיו ייעודי הנביאים לישועה הנצחית? למה תהיה זו ישועה זמנית בלבד, שכל המאפיינים שמצאנו במזמור הם מאפייני הישועה הזמנית ולא הגאולה השלמה?
המזמור, לדעת הרד"ק, נאמר על הגלות הארוכה שאנו בתוכה, ולדעת המלבי"ם נתייסד בימי עזרא ונחמיה כתפילה שהגאולה תהיה נצחית. הקדוש ברוך הוא התרצה לעמו בשלושה: ריצוי הארץ, השבת הגולים ומחילת העוונות - ובכל אחד מצא המשורר חיסרון: הריצוי בא ממידת הרחמים ולא מן הדין; ההשבה באה ביד מלך בשר ודם ואנו עדיין "שבית יעקב" תחת מלכות פרס; והמחילה היא נשיאת עוון וכיסוי חטא ולא מחיקה גמורה. מכאן הגדיר לנו המשורר את סימני הגאולה האמיתית: קיבוץ כללי בלי השתדלות אדם, חסד עולם ולא רחמים שלפי שעה, וביטול מלא של הכעס. ובלשון הפסוק: "אספת כל עברתך" כלפי הארץ שלא חטאה, "השיבות מחרון אפך" כלפינו שחטאנו - ומכאן הבקשה שכבר עתה יתקיימו ייעודי הנביאים לישועה הנצחית, במהרה בימינו.
ואף שהדרך ארוכה, יש לנו את ההבטחה: "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום" - הבטחת הנצח שמורה לעם היהודי השומר את התורה באותנטיות שבה נמסרה, וכל התנועות שכפרו בה נמחו מן ההיסטוריה.