פתיחה
אנחנו ממשיכים בפרק פ"ד בתהילים, מן הפסוק "ילכו מחיל אל חיל" ועד סוף הפרק. הפרק כולו הוא כיסופים לבית ה' - "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'" - ובחלק שלפנינו נלמד כיצד השאיפה הזו הופכת לעלייה מדרגה לדרגה, כיצד היא נהפכת לתפילה על הגאולה ועל בניין בית המקדש, ומהו הערך של יום אחד בחצרות ה' לעומת אלף.
"יֵלְכוּ מחיל אל חיל" - דקדוק תחילה
יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל־חָיִל יֵרָאֶה אֶל־אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן׃ (ח)
גם כאן נעמוד תחילה על הדקדוק. אין קוראים "יֵלְכוּ" במלרע, אלא יֵלְכוּ - הטעם נמצא מתחת ליו"ד ולא מתחת לכ"ף. הצירי הוא תנועה גדולה, ולכן הלמ"ד מנוקדת בשווא נע: יֵ-לְכוּ מחיל אל חיל.
רש"י מסביר שהכוונה לאותם שהוזכרו למעלה - "יושבי ביתך", אלה ש"מסילות בלבבם". הם הולכים מחיל אל חיל, מבית המדרש לבית הכנסת, ואז ייראה צבאם וחילם אל אלוקים היושב בציון.
הרד"ק מסביר שמדובר בתלמידים: "חיל" כאן הוא צבא, ואין הכוונה להתגייסות כפשוטה, אלא לצבא התלמידים הצובאים על דלתות בית המדרש ועל דלתות בתי הכנסת. צבא התלמידים הולך ועולה, עד שמי שדורש את החוכמה הולך אל אלוקים בציון - שהרי "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", מקור החוכמה ומבועה הוא דווקא משם. הם הולכים מבית המדרש אל בית הכנסת, עד שהם עולים לציון, ששם יושבים החכמים הגדולים.
הדרך השנייה: עולי הרגלים
הרד"ק מוסיף: אם נפרש שהפסוקים חוזרים על עולי הרגלים, כדרכו של האבן עזרא, נסביר כך את הפסוקים הקודמים:
עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם־בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה׃ (ז)
"עמק הבכא" - עמק שהיו בו בכאים, ולדברי המלבי"ם הכוונה לאילנות, אילנות תותים, הגדלים במקום שאין בו מים. וכשהיו עולי הרגלים עוברים באותו עמק, מרוב החיל והמון העוברים שם היו עושים אותו כמעיין: היו חופרים כדי שיהיו להם מקורות מים. כמו שמביאה הגמרא על נקדימון בן גוריון שלקח שתים עשרה בארות לצורך עולי הרגלים. מרוב החפירות שחפרו שם להוציא מים לעולי הרגלים, היה העמק כולו כמעיין.
"גם ברכות יעטה מורה"
"ברכות" כאן הן בריכות מים. וכך מצאנו בשופטים (פרק א', ט"ו): כלב נתן את בתו לעתניאל בן קנז ונתן לה ערים בדרום, והיא אמרה לו "ארץ הנגב נתתני" - מקום המנוגב מטובה, אין שם מים - "הבה לי ברכה", ונתן לה גולות עילית וגולות תחתית, גולות מים, מקום מעיין. הרי ש"ברכה" שם היא כמו בריכה, וברכה פירושה שפע. וכבר הסברנו בכמה מקומות שגם על פי המקובלים, כשמדברים על בחינת שפע מדברים על הורקת השפע מן הבריכה העליונה, כמו שאומרים בלשון ה"לשם ייחוד" שלפני הקידוש בליל שבת. זהו עצם הביטוי "ברכה": להוריק את השפע מלמעלה, ממקור הבריכה העליונה.
ובמובן הפשוט, מסביר הרד"ק, בריכה היא חריץ באדמה הבנוי באבנים ובסיד, כדי שהמים לא יחלחלו אלא ייקוו שם, ושם היו מתכנסים מי הגשמים. נמצא שהיו לעולי הרגלים מים מן המעיינות, והיו להם מים מן הבריכות, שאותן מצאו מלאות מים - "גם ברכות יעטה מורה", הקדוש ברוך הוא מילא אותן במורה, הוא הגשם, כלשון "יורה ומלקוש". לא חסר להם דבר, ולכן הלכו "מחיל אל חיל": עולה קבוצה של עולי רגלים ופוגשת בדרך קבוצה נוספת, מצבא אל צבא, וכולם עולים יחד.
שתי דרשות נוספות
הרד"ק מביא עוד דרשה: "ילכו מחיל אל חיל" הוא הטעם למה שנאמר למעלה "אשרי יושבי ביתך" - אשרי הנמצאים בבית ה', בבית המקדש, שהם הולכים מחיל אל חיל: מבית המקדש לבית המדרש. ממקום שיש בו חיל צבא ה', בית המקדש, אל מקום אחר שיש בו חיל צבא ה', בית המדרש.
ועוד מביא את דרשת חז"ל שדרשו זאת על העתיד לבוא: תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלוקים בציון". גם כשהם מגיעים אל אלוקים בציון, שם אצל הקדוש ברוך הוא, הם ממשיכים והולכים ומתעלים תמיד. ומהי ההבנה ב"אין להם מנוחה", כיצד מתבצעת ההתקדמות הזו? בזה הארכנו בשיעורינו בספר מכתב מאליהו לרב דסלר: לא רק מפני שהשאיר אחריו מצוות הממשיכות להתקיים - בנה ישיבה והישיבה ממשיכה לפעול וצוברת לו זכויות - אלא גם בלא זה יש מציאות שהצדיק ממשיך ומתעלה שם למעלה. מי שירצה יעיין שם או ישמע את השיעורים, ואיני נכנס לזה כאן כדי שלא לחרוג מן הנושא.
ביאור המלבי"ם: המסילות מוליכות
המלבי"ם מסביר: אותן מסילות שהגדיר קודם - "מסילות בלבבם", השאיפה הפנימית להגיע לבית המקדש - הן עצמן מוליכות את האדם מחיל אל חיל. הביטחון שלו והציור שהוא מצייר בלבו, כיצד הוא עולה לבית המקדש והשאיפה שלו להגיע לבית ה', מעלים אותו מדרגה לדרגה. כביכול לבו כבר רואה את אלוקים בציון, כבר מגיע ומקריב קרבן לפני ה', ועל ידי זה הוא מביא את הישועה שיזכה באמת להיראות אל פני אלוקים. כי כפי מה שאדם שואף לבניין בית המקדש כך יזכה לו, וכפי מה שאדם מצטער על החורבן כך יזכה לראות בנחמת ירושלים. אלה אשר מסילות בלבבם - הם יזכו בסוף להיראות אל אלוקים בציון.
"שמעה תפילתי" - אלוהי יעקב דווקא
יְהֹוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת שִׁמְעָה תְפִלָּתִי הַאֲזִינָה אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה׃ (ט)
רש"י מסביר: "שמעה תפילתי" - מה שאני מתפלל לבנות את ביתך. הרד"ק מסביר: שמעה תפילתי לקרב את הגאולה, שהרי כבר אמר "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'", ביקש להגיע לחצרות ה' ושייבנה בית המקדש, ועתה הוא מבקש שתישמע התפילה ותתקרב הגאולה.
ולמה דווקא "אלוהי יעקב", ולא אלוהי אברהם או אלוהי יצחק? מסביר הרד"ק: יעקב הוא אבי שבטי ישורון שאין זר בהם. אצל אברהם היה זר - ישמעאל; אצל יצחק היה זר - עשיו; אבל יעקב, מיטתו שלמה, אין זר בהם.
ואפשר להסביר עוד: אם רצה להתייחס לעם ישראל היה יכול לומר "אלוהי ישראל", אלא ש"ישראל" הוא תמיד ביטוי של שררה, עם ישראל במעלתם, ואילו "יעקב" הוא לשון עקב, עם ישראל בדרגתם הנמוכה. לכן הוא אומר: ה' אלוהים צבאות שמעה תפילתי שייבנה בית המקדש, האזינה אלוהי יעקב סלה - אתה אלוהיהם של ישראל גם כשהם בבחינת יעקב, גם כשהם עקב ובדרגה נמוכה, ולכן תשמע את תפילתם גם במציאות הזו.
המלבי"ם מסביר: מכיוון שאותם אנשים השואפים לבית המקדש עדיין "מסילות בלבבם" בלבד - יש להם שאיפה, אך היא בלב, שהרי בפועל עדיין לא נבנה הבית - לכן הוא מבקש: ריבונו של עולם, שילכו בפועל, שילכו מחיל אל חיל לא רק בלב. שבמסילות שסללו בלבם יזכו לעלות לרגל באופן ממשי, ולא רק במחשבה. זהו "ה' אלוהים צבאות שמעה תפילתי" - שנזכה לעשות את הדברים בפועל, ושלא יישארו כשאיפה פנימית בלבד.
"מגיננו ראה אלוהים"
מָגִנֵּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים וְהַבֵּט פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ׃ (י)
הרד"ק מסביר: אתה מגיננו, אלוקים, אתה מגן בעדנו - על כן ראה והבט פני משיחך. ומהו "להביט"? ההבטה היא ביטוי להשגחה, שהרי עיני ה' צופיות על כל אשר בארץ ואינו צריך הבטה מיוחדת; אלא כשנאמר שה' מביט בדבר, הכוונה שהוא משגיח עליו בהשגחה פרטית. אם כן: תתבונן כביכול על המשיח, תרצה בו, תביא אותו ותגאל אותנו. ואם המזמור נאמר על דוד והוא המשורר, הרי דוד אומר: ריבונו של עולם, הבט כבר על המשיח - ובעצם על עצמו הוא מדבר.
רש"י מסביר אחרת: "מגיננו" מוסב על בית המקדש - בית המקדש הוא מגיננו. "מגיננו ראה אלוקים" - הבט על בית המקדש, "והבט פני משיחך" - ומיהו משיחך? מי שבנה את בית המקדש; אומנם לא בפועל, אך טרח בו מאוד, והוא דוד המלך. כמו שמופיע בסוף דברי הימים א' (פרק כ"ט), שדוד אוסף את העם ומספר להם על כל שטרח והתאמץ והכין לצורך בניין הבית. הקדוש ברוך הוא מנע ממנו לבנותו, אבל הוא התאמץ מאוד. לכן: ריבונו של עולם, הבט פני משיחך שכל כך טרח ויגע על בניין ביתך, ובנה לנו את מגיננו - את בית המקדש, שהוא ומן השפע היורד בו מגן עלינו מפני האויבים.
כך גם המלבי"ם: ראה את בית המקדש שהיה מגן עלינו. והמלבי"ם מוסיף שכאן מתחיל חלק שלישי במזמור, שהרי בפסוק הקודם נאמר "סלה", ו"סלה" מורה על סיום עניין ותחילת עניין אחר. "הבט פני משיחך" - זו מלכות בית דוד, ובית המקדש ומלכות בית דוד תלויים זה בזה, כמו שהמלבי"ם מאריך בפרק קל"ב.
"כי טוב יום בחצריך מאלף"
כִּי טוֹב־יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹהַי מִדּוּר בְּאׇהֳלֵי־רֶשַׁע׃ (יא)
הרד"ק מסביר: לאחר שהתפלל שה' יקרב את ביאת המשיח ואת בניין בית המקדש, הוא אומר: ריבונו של עולם, טוב לי יום אחד בחצריך ולמחרת אמות, מאשר לחיות אלף ימים או אלף שנים בארץ נוכרייה. ויש מפרשים שזה טעם למה שנאמר קודם "נכספה וגם כלתה נפשי".
"בחרתי הסתופף" - הסתופף הוא ישיבת סף, כלומר לא להיכנס פנימה אלא לשבת ולו בסף, בכניסה, בשער. אני בוחר לשבת בסף שער בית האלוקים יותר מלדור דירה שלמה בארצות הגויים. במילים פשוטות: אני מעדיף לגור בכניסה בבית ה' מאשר לגור בווילה בווינה, הגם שהמילקי שם יותר זול. מקום פחות ושפל כאן בבית ה' עדיף על מקום משובח, טוב ויפה, שם בארצות הגויים.
ויש מסבירים "אהלי רשע" מלשון "ולא ימלט רשע את בעליו", "ובכל אשר יפנה ירשיע" - ביטוי לחרדה, להתגברות ולניצחון, כדברי הרד"ק. כלומר: אני בוחר לשבת בסף שער בית המקדש ולעסוק שם בדברי חוכמה, מלהיות שקוע בכל ענייני העולם הזה. אין הכוונה דווקא לרשעות, אלא לכל המאבק של הקיום - המרוץ על עוד נכס, עוד הצלחה, עוד שפע כלכלי. את כל "אוהלי הרשע" האלה אני מוכן לזנוח, ומעדיף להיות על סף בית האלוקים.
המלבי"ם מסביר שכאן הוא מבאר מדוע הוא מתאווה לבית המקדש: האושר שבעת בניין הבית עולה אצלי על כל ההצלחות. והוא נותן שתי דוגמאות - הצלחה התלויה בזמן והצלחה התלויה במקום. מצד הזמן: ריבוי זמן בעניין מסוים הוא הצלחה, ומי שהיה רק זמן קצר לא הצליח; ואני מעדיף זמן קצר אצלך מאשר זמן ארוך במקומות אחרים - "טוב יום בחצריך מאלף". ומצד המקום: אני מעדיף מקום צר, "הסתופף", המקום הפחות ביותר, על פני דיור קבוע ב"אהלי רשע", שהם ארמונות ומשכנות מבטחים - אבל של רשע.
דרשת הגמרא: יום של תורה מול אלף עולות
הגמרא במסכת שבת דורשת "כי טוב יום בחצריך מאלף" כדברים שאמר הקדוש ברוך הוא לדוד. דוד ביקש: ריבונו של עולם, שייבנה כבר בית המקדש, ואם צריך לשם כך שאיפטר מן העולם - הריני מוכן. אמר לו הקדוש ברוך הוא: טוב לי יום אחד שאתה עוסק בו בתורה, מאלף עולות שיעלה שלמה בנך. זהו "כי טוב יום בחצריך" - יום אחד שאתה בחצרות ה' בבית המדרש, טוב מאלף.
והרב מאזוז מוסיף: "יום בחצריך" בגימטרייה "דוד בן ישי", ודבר זה מתאים מאוד לדרשה זו - דוד ביקש למות יום קודם כדי שייבנה הבית, ואמר לו הקדוש ברוך הוא שיום אחד שלו בלימוד תורה עדיף לפניו מאלף קרבנות.
השפת אמת: מתוך החושך ניכר האור
השפת אמת מבאר: "בחרתי הסתופף בבית אלוהי" - מכוח מה בחרתי? "מדור באהלי רשע", כלומר מתוך שדרתי באהלי רשע. כשהייתי באהלי רשע, שם הבנתי את יתרון האור מן החושך. הרבה פעמים אדם מרגיש שהמקום שבו הוא נמצא אינו הטוב ביותר, וכשהוא עובר למקום אחר ורואה כמה שם גרוע, הוא מבין כמה טוב היה לו במקומו. למשל, אדם עבד בחברה שבה היו אנשים שומרי מצוות ויראי ה', אך לא הרגיש טוב - אולי טענות על המשכורת, אולי על היחס - ועבר לחברה אחרת שבה האנשים רחוקים ממצוות; ואז הוא מתחיל להתגעגע: פתאום הוא מבין כמה היחס שם היה אחר, כמה בין אדם לחברו היה אחר, כמה הכול היה אחר. כך גם כאן: מהיותי דר באהלי רשע הבנתי כמה טוב לי בבית המדרש, וכמה במקומות האחרים אין לי מה לחפש.
רבי אברהם בן הרמב"ם: לא רשעים ממש
רבי אברהם בן הרמב"ם מקשה: לא ייתכן לפרש "אהלי רשע" כאהלי רשעים ממש. הרי זה תמוה - וכי זה השבח, שאני מעדיף לדור בבית ה' מלדור בבית הרשעים? בית ה' עדיף גם על אוהלים טובים, ולמה להגיע דווקא אל הקצה? זה כמו שיאמר אדם: הדבש הזה מתוק יותר מחומץ. וכי זו הדוגמה? אמור מתוק יותר מסוכר, ואבין. לכן מסביר שהכוונה למקומות שמערבים בהם קדושה עם רשע. כלומר: יש לפניי שתי אפשרויות - ללכת לישיבה קדושה, או ללכת לישיבה שמערבת גם לימודי חול. "בחרתי הסתופף בבית אלוקיי". גם כאן לומדים תורה, גם מכאן אולי יצאו יודעי ללמוד, ועם כל זה אני בוחר להסתופף במקום שיש בו את הקדושה לבדה. וכך גם בבתי כנסת: אני מעדיף להתפלל בבית כנסת שיש בו קדושה לבדה, ולא במקומות שהם "אהלי רשע" - בית כנסת לכאורה, אבל קריאת התורה והתפילה מעורבות ברדיפת כבוד, בדברים בטלים ובקלות ראש; מדברים בזמן התפילה, מקלים ראש בשעת קריאת התורה. על זה מדובר.
"כי שמש ומגן ה' אלוהים"
כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יְהֹוָה אֱלֹהִים חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן יְהֹוָה לֹא יִמְנַע־טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים׃ (יב)
רש"י אומר כמשמעו, ומביא ממדרש תהילים ש"שמש" כאן הוא מלשון שיני חומה - לא השמש הזורחת, אלא שיני החומה שנקראו שמש; וממשיל את הקדוש ברוך הוא לחומה המגינה עלינו.
הרד"ק מסביר: הקדוש ברוך הוא הוא בבחינת מאור גדול להאיר לאנשים היושבים בחושך הגלות, להוציאם ממנה ולהצילם, והוא גם המגן עליהם להצילם מן הגויים, עד שיזריח עליהם את השמש להוציאם מן הגלות. "חן וכבוד יתן ה'" - לאותם ההולכים בתמים ושבים אל הקדוש ברוך הוא בכל לבם, ולבם תמים ודבק בה' יתברך, ייתן ה' חן וכבוד בעיני הגויים, שכשייצאו מן הגלות יכבדום ולא ימנעו מהם טובה. כמו שמצאנו אצל כורש, שכאשר נתן רשות לעלות ולבנות את בית המקדש הורה שכולם יסייעו בידם וייתנו להם מתנות; וכמו שאומר ישעיהו "והביאו בנייך בחוצן ובנותייך על כתף תינשאנה", ו"והיו מלכים אומנייך", "חיל גויים תאכלו"; וכמו שראינו ביציאת מצרים שנתן ה' את חן העם בעיני מצרים וישאילום. נמצא ש"לא ימנע טוב להולכים בתמים" - הם יעלו אל הארץ בעת הגאולה מתוך שהגויים יסייעו בידם.
המלבי"ם: שלוש דרכים לגאולה
המלבי"ם מבאר, על רקע "והבט פני משיחך", שביאת המשיח יכולה לבוא בשלושה אופנים: או על ידי חבלי משיח, צרות גדולות שמכוחן ישובו ישראל בתשובה וייגאלו; או מפני שיהיה רצון ה' בנו והוא יגאלנו כי חפץ בנו; או על ידי שנזכה מכוח מעשינו הטובים, שנהיה ראויים לגאולה.
כנגד חבלי משיח - הגאולה מתוך צרות - נאמר "שמש ומגן ה' אלוהים": ה' הוא שמש ומגן כאחד, שתי פעולות הפוכות. השמש מאירה, וזה דבר חיובי, אך היא גם שורפת. כך הייסורים: הקדוש ברוך הוא מביא את הגאולה וזה מאיר, אבל זה ייסורים, זה שורף וכואב. לכן אנו מבקשים שיהיה גם מגן, שההארה לא תשרוף אותנו. וכמו שכתוב במלאכי: "הנה היום בא בוער כתנור" ו"ועסותם רשעים כי יהיו אפר", "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה" - חבלי משיח דומים ליום הבוער כתנור, אך לצדיקים יהיה מגן: אותה שמש לא תשרוף אותם אלא תגן עליהם.
וכנגד האופן השני, שהגאולה תבוא ברצון ובחנינה גם אם איננו צדיקים - הרי אצל בשר ודם, מה שניתן במתנת חינם אין בו כבוד. אם נתתי לך תואר דוקטור לשם כבוד, וכי יכבדו אותך על כך? יאמרו: זה דוקטור לשם כבוד. לכן הוא מבקש "חן וכבוד יתן ה'" - שאף מה שיינתן לנו בחינם, ייתן לנו עליו גם כבוד. וכנגד האופן השלישי, שיבוא משיח מכוח צדקת מעשינו, הוא מבקש "לא ימנע טוב להולכים בתמים" - לאותם הדבקים בקדוש ברוך הוא והולכים עמו בתמימות.
ובעל תהילות מהרי"ץ מוסיף: "חן וכבוד יתן ה'" - אם אדם משתמש בעושרו לשם שמיים, לקיים מצוות ומעשים טובים, אינו צריך לחשוש שייגרעו זכויותיו. אף שנתן לו ה' חן וכבוד בעולם הזה, "לא ימנע טוב" - אין ה' מונע ממנו את הטוב הנצחי בגלל מה שקיבל כאן. כיוון שהם הולכים בתמים ומתנהגים בתמימות, יקבלו גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.
חתימת המזמור: "אשרי אדם בוטח בך"
יְהֹוָה צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ׃ (יג)
אשרי מי שיבטח בך ולא ייאש את לבו לכל אורך הגלות, ובוטח שאתה תוציא אותנו מן הגלות ותבנה את בית המקדש, אותו מקום שאליו נכספנו כל הדורות. עלינו לבטוח בה' שיגאלנו - "אשרי אדם עוז לו בך", הבוטח רק בה' יתברך, שיגאלנו גאולת עולמים במהרה.
לסיכום:
בחלק זה של המזמור למדנו כיצד השאיפה לבית ה' הופכת לתנועה מתמדת: "ילכו מחיל אל חיל" - צבא התלמידים ההולך מבית המדרש לבית הכנסת ועד ציון, עולי הרגלים הנפגשים חבורה בחבורה בדרכם, ותלמידי חכמים שאין להם מנוחה אף בעולם הבא אלא הולכים ומתעלים תמיד. ולדעת המלבי"ם, המסילות שבלב הן עצמן המוליכות את האדם מדרגה לדרגה, עד שהוא מבקש שיזכה לממש אותן בפועל: "שמעה תפילתי". מכאן עוברים לבקשה על מלכות בית דוד ועל בית המקדש התלויים זה בזה, ולהצהרה הנחרצת שיום אחד בחצרות ה' - ואף ישיבה על הסף בלבד - עדיף על אלף ימים ועל ארמונות ב"אהלי רשע"; ומתוך שדר אדם באהלי רשע הוא מבין את יתרון האור. ולבסוף: ה' הוא שמש ומגן, מאיר וגם מגן מפני השריפה, נותן חן וכבוד ואינו מונע טוב מן ההולכים בתמים - "ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך". בזה סיימנו את פרק פ"ד בתהילים.