פתיחה
מזמור פ"ד הוא מזמור של כיסופים לבית ה'. המזמור מחולק לשלושה חלקים, וכפי שראינו כבר - כל מקום שמופיעה בו המילה "סלה" מסיים קטע. עד הפסוק "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה" הסתיים החלק הראשון, ומשם מתחיל החלק השני. נעסוק כאן בפסוקים ה'-ז', שבהם נתבאר מי הם אותם אשריהם, ומהי אותה מסילה הכבושה בלב.
אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה׃
הנכנס לבתי כנסיות בעולם הזה - נכנס בעולם הבא
בספר תהילות מהרי"ץ לרב דושינסקי מבאר את הפסוק על פי המדרש: אמר רבי יהושע בן לוי, כל מי שנכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות בעולם הזה, זוכה ונכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות בעולם הבא. לא בטוח שאנחנו קולטים עד כמה המשפט הזה אטומי. יש אנשים שנכנסים לבית הכנסת ובורחים; מתחיל שיעור - והוא נמלט. הוא מומחה גדול בהלכות טירחא דציבורא על כל פרטיהן וסעיפיהן: "נו, רבנו, אתה מעכב את הציבור". הלכות תלמוד תורה - לשם הוא לא הספיק להגיע, אבל בטירחא דציבורא הוא חזק מאוד. אלה אנשים שמחפשים לברוח מבית ה'. ועל כיוצא בזה כבר נאמר שמסיר אזנו משמוע תורה - גם תפילתו תועבה. אפשר לומר לו: חבל שאתה עומד כאן להתפלל. הא"ב הוא לשמוע תורה.
והדברים נוראים: אדם מגיע לעולם הבא, יש שם בית כנסת - אפשר להיכנס? לא, אדוני. שישים שנה היה לך בית כנסת ליד הבית ולא נכנסת אליו; אז גם כאן אינך נכנס. בית מדרש - אפשר להיכנס? תישאר בחוץ. היה לך בית מדרש, מעולם לא הלכת לשיעור, מעולם לא באת ללמוד - אינך נכנס. זהו משפט נורא.
ירבה בישיבה ויבקש רחמים - תורה ותפילה
לפי זה, אומר המהרי"ץ, תבין את דברי הגמרא בנדה דף ע': מה יעשה אדם ויחכם? ירבה בישיבה. אמרו לו: הרבה עשו כן ולא הועיל להם. אלא יבקש רחמים ממי שהחוכמה שלו. דבר ראשון - ירבה בלימוד תורה. אין בזה חוכמות ואין "אינסטנט"; כדי להחכים בתורה צריך ללמוד. אבל יש רבים שלמדו שנים רבות ולא הגיעו לזה, ולכן צריך גם תפילה - להתחנן לפני מי שהחוכמה שלו. עצם ההשתדלות להשיג חוכמה היא דבר חשוב מאוד, אך היא אינה מספיקה בלי סייעתא דשמיא.
זהו דיוק לשון המדרש: "בתי כנסיות ובתי מדרשות" - שימו לב לכפילות. בזמנם הייתה חלוקה ברורה: בית מדרש ללימוד בלבד, ובית כנסת לתפילה בלבד. אומר לך המדרש: אתה זקוק לשניהם. להתפלל למי שהחוכמה שלו, וגם להרבות בישיבה. אם תתפלל כל היום למי שהחוכמה שלו ולא תלמד - מה זה יועיל? מה אתה רוצה, שיכניסו לך את התורה למוח ב-USB? זה לא הולך כך. לכן מי שמקדים לבוא לבית הכנסת ועורך שם את תפילתו שיצליח בלימודו, ומשם הולך לבית המדרש לעסוק בלימודו - דבר זה יועיל לו שיזכה להיכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לעולם הבא, וליהנות מזיו השכינה, שכן באמת ישיג תורה כראוי לו.
וכמו שמובא על רבי איסר זלמן מלצר ועל עוד גדולים, שהעידו על עצמם שביום שלא כיוונו ב"אהבת עולם" (ואצל האשכנזים "אהבה רבה") - "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד" - לא היו זוכים לחדש חידושי תורה. הבן מה זה, פלא פלאים! מדובר באדם ענק עם ראש אדיר. הרי חידושי תורה אינם רק ראש, זו לא רק מהירות המעבד שלך; זו סייעתא דשמיא, וסייעתא דשמיא קונים בתפילה. זהו שאמר רבי יהושע בן לוי: מי שנכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות - יש כאן גם תפילה וגם תורה - יזכה ל"אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה", שגם לעתיד לבוא ייכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.
"עוד יהללוך" - גם בעולם הזה
ואמרתי שזה לא רק לעתיד לבוא, אלא הרבה פעמים גם כאן. יש אנשים שאתה מזמין אותם לשיעור והם דוחים: "כשאהיה מבוגר", "כשאצא לפנסיה". והנה הוא מזדקן ויוצא לפנסיה - ואינך רואה אותו מקילומטר. ייתכן שהוא אפילו רוצה מאוד, אבל זה כבר פחות תלוי בו. המציאות היא שמי שבצעירותו מגיע ללמוד תורה, יגיע גם בזקנותו; ומי שלא הגיע בצעירותו ורוצה להתחיל בזקנותו - איני אומר שזה בלתי אפשרי, אבל זה קשה מאוד. לכן אדם צריך לדעת: לך כשאתה צעיר, נצל את כוחך עכשיו, ואז תגיע גם אחרי הפנסיה. אבל אם בצעירותך אתה בורח מבית המדרש, אל תחשוב שבזקנותך זה יבוא מאליו - תגיע ותישן, או שתברח: "כבד עליי, לא בשבילי". למה? כי לא הורגלת. זהו אפוא ביאור נוסף: כל מי שנכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות כשהוא צעיר - יזכה להיכנס גם כשיהיה מבוגר, "עוד יהללוך סלה".
"יושבי" - מלשון עיכוב
עוד מבאר תהילות מהרי"ץ, ש"יושב" פעמים רבות אינו במשמעות ישיבה אלא במשמעות עיכוב, כמו "וַנֵּשֶׁב בְּקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים" - וכי לא עמדו שם? אלא לשבת פירושו להתעכב. ו"ביתך" - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, הנקראים בית ה'. אשריהם של האנשים המתעכבים בבית ה'. כלומר: אדם כבר הגיע להתפלל, כבר בא לשיעור - יש מי שמחכה כל העת מתי כבר יסתיים כדי לברוח, ועליו אמרו חז"ל "כתינוק הבורח מבית הספר"; ויש מי שאומר: אתעכב עוד מעט, נלמד קצת חוק לישראל, נלמד משנה. איני מדבר על אדם לחוץ שהגיע בקושי ומוכרח לצאת, אלא על יום־יום שיש לאדם זמן, ואם תרצו בשבת, שאז לרוב יש פנאי. על אותם מתעכבים נאמר "עוד יהללוך סלה" - הם מוסיפים ומרבים להלל ולהודות לה', והם יזכו "סלה", לנצח, גם לעתיד לבוא, להודות ולהלל לשם יתברך.
אמרתי פעם על מה שכתוב "יש קונה עולמו בשעה אחת": אברך היושב ולומד - אשריו ואשרי חלקו, זו מעלה גדולה, מתוך צמצום ומתוך הדחק. אבל הרבה פעמים כשמגיעה אותה שעה שבה כבר אין תשלום - גומרים ובורחים הביתה. ואנו אומרים: יש קונה עולמו בשעה אחת! תישאר עוד עשר דקות, תישאר עוד רבע שעה - קונה עולמו. וכפי שאמר פעם הרב עובדיה יוסף על מי שבא ללמד תינוקות של בית רבן בתלמוד תורה אך אינו מחפש ללמד: "ובשתיים יעופף" - מחכה מתי תגיע השעה שתיים כדי לעוף ולברוח. אין זו דרך נכונה. אדם אינו צריך להתייחס לתורה, למצוות ולעבודת ה' כאל עול שרוצים לפרוק, כתינוק הבורח מבית הספר. עיקר השכר הוא על מה שאדם מתעכב עוד קצת, ולכן דווקא זה הקשה ביותר - כי זה מעבר למה שאני רגיל ומעבר למה שאני מחויב. ועל מה שהוא מעבר, הקדוש ברוך הוא נותן מעבר: ישועות מעבר למה שמגיע לאדם באופן טבעי. עשית קצת יותר - אומר ה': אתן לך יותר ממה שמגיע לך.
סיפר לי מישהו שפעם האריך בתפילת ערבית, והגבאי כבר כיבה את האור וסגר את הדלת - כמעט נעל אותו בפנים, ולא הבין מה הוא עושה שם. אמרתי לו: בית כנסת מיועד לתפילה, אם לא ידעת.
אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז־לוֹ בָךְ מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם׃
דיוק בקריאה
גם כאן יש שתי טעויות נפוצות. ראשית, "עוֹז לוֹ בָךְ" - ולא "בְּךָ". שנית, "מְסִלּוֹת" - הלמ"ד דגושה, ולא "מְסִילוֹת". צריך לדעת שכל שינוי שאני מעיר אינו בהכרח משנה משמעות; גם אם תקרא "יושבי ביתך" בהטעמה כזו או אחרת - קראת "אשרי". אבל לקרוא בדקדוק פירושו לדעת מהו הניקוד ומהי הקריאה הנכונה. יש מצבים שבהם זה משנה, ורוב ההערות הדקדוקיות שאני אומר אינן משנות את משמעות המילים.
רש"י: מסילות של יושר
רש"י מפרש: "אשרי אדם עוז לו בך" - אשרי מי ששם אותך עוז מבטחו, שאתה עוז מבטחו והוא בוטח בך. "מסילות בלבבם" - מחשב בלבו מסילות דרכיו ליישר את דרכו. יש לו בלבו מסילות שעל פיהן הוא הולך ביושר. לעומתו, יש אדם שלבו עקוש ואין בלבו מסילה סלולה וישרה: גם כשיש דלת ישירה, הוא יחפש את הדלת מסביב. זה אדם שתמיד מחפש קומבינות ודרכים עקומות. כמו אותה הלצה על אדם שצריך לקבל חיסון, והוא פונה לעסקן בבית הכנסת: "תגיד, יש לך קשרים במד"א?" - חביבי, אילו קשרים? יש טלפון, גש למד"א וקבל זריקה. יש אנשים שאצלם לעולם לא הולך ישר; תמיד מחפשים את ההוא עם הקשרים ואת בן הדוד ששייך לשם. למה? יש דרך ישרה. זהו "מסילות בלבבם". ואיך זוכים ללכת בדרך ישרה? מי ש"עוז לו בך" - מי שבוטח בה' הולך בדרך הישרה; אבל מי שאינו בוטח חושב שהוא מוכרח השתדלות עקומה, מוכרח קומבינה. אם יש לך ביטחון בה' - לך בדרך הישרה, וה' יזמן לך את המגיע לך.
הרד"ק: מסילה מתוך ידיעת ה'
הרד"ק מבאר בשם אביו: "אשרי אדם עוז לו בך" - שיש לו עוז וחוכמה בדעת ייחודך, שהוא שורש עבודתך, כמו שכתוב "דע את אלהי אביך ועבדהו". אשרי אדם שיודע את הקדוש ברוך הוא, מכיר בייחודו ועובד אותו. "מסילות בלבבם" - יש להם בלב מידיעתך מסילות, והם עוברים ושבים באותן מסילות ובכל יום יוסיפו אומץ. כלומר, מי שיש בו ידיעת ה' - יש לו נתיב סלול בעבודתו בעולם הזה. מי שנוטה כל פעם לכאן ומחליק לשם? מי שחסרה לו ידיעת ה'; כשאין מסילה, מחליקים כל פעם לכיוון אחר. אבל מי שיש לו מסילה בלבו הולך ישר עליה, בלי ספקות ובלי נפילות.
וזה סמוך למה שראינו קודם: "אשרי יושבי ביתך". אותם יושבי ביתך הם אלה שיש להם עוז בך, כיוון שהם מתבודדים בבית ה', עוסקים בחוכמה ומתאמצים לדעת את ה'. אדם כזה באמת יש לו מסילה בלבו. אבל מי שאינו מגיע לבית ה', אינו הולך לשיעורי תורה ואינו דבק בה' יתברך - אצלו יש ספקות ולבטים: האם לעשות כך או כך, על מי לסמוך ועל מי לא. ואילו יושב בית ה' ובית המדרש יודע מהו מקור האמת, והולך בדרך ישרה וסלולה בלי לבטים.
האבן עזרא: עוז של עולי רגל
האבן עזרא מבאר את הפסוק על עולי הרגל: אשרי אלה מעם ישראל החוגגים ועולים לרגל לשמוח בבית ה' - והם צריכים עוז, שכן העלייה לרגל לא הייתה פשוטה. אין זה כהיום שאתה נכנס לרכב או עולה למטוס ומיד אתה שם; בזמנם הייתה זו מלאכה גדולה שנדרש לה עוז רב. "מסילות בלבבם" - אין לו שום עיסוק ושום מחשבה, אלא כל לבו נתון למסילה; הוא מרוכז כולו בהליכתו אל בית ה'.
המלבי"ם: מסילה כבושה בלב בתוך הגלות
המלבי"ם מבאר שכאן מתחיל החלק השני של המזמור: הגם שאין אנו יכולים כעת לעלות אל בית ה' בפועל, ואנו נתונים במציאות של גלות - עם כל זה "אשרי אדם עוז לו בך", שהוא מצפה בעוז לגאולת ה' ויש לו ביטחון מושלם שה' יגאלנו גאולת עולמים. "מסילות בלבבם" - בלבם מסילה כבושה שבה כביכול ישובו לציון. אף שהמסילה אינה קיימת בפועל ובית המקדש עדיין לא נבנה, בלבו כבר יש את המסילה, כבר יש את המקום שבו הוא חוזה את הדרך שבה הוא הולך אל בית ה'. במילים פשוטות: זה כבר נמצא בלבו, זה כבר ברוחניות שלו, הוא חי את זה. כמו שרואים בעניין ביאת המשיח: היו גדולים שאם אמרו להם "הוא בא" - מיד היו קופצים, בטוחים שהמשיח הגיע, מפני שהיו ממתינים ודרוכים לביאתו. החפץ חיים הכין בגד לביאת המשיח. למה? מפני שהוא חי את זה, יש כבר מסילה בלבו המובילה לשם. אבל מי שלא התכונן - הדבר יבוא אליו בהפתעה.
המגיד ממעזריטש: עוז - אבל "בך"
המגיד ממעזריטש אומר: חז"ל דרשו "עוז" זו תורה, "ה' עוז לעמו יתן". והנה יש אדם שיש לו עוז - יש לו תורה, אבל לא "בך". דוגמה לכך קורח, שכתוב עליו שהיה בן תורה: "ויקח קורח", ואמרו חז"ל אין קיחה אלא תורה, שנאמר "כי לקח טוב נתתי לכם". הרי שקורח לקח תורה, אבל לא עם הקדוש ברוך הוא - עוז לו, אבל לא בך. וכן דואג האדומי: עוז לו ולא בך, שלוש מאות הלכות במגדל הפורח באוויר ועוד; אדם עם הרבה עוז והרבה תורה, אך לא מחובר לקדוש ברוך הוא. ואשרי האדם שיש לו עוז ותורה - אבל "בך".
וכמו שמבאר הבעל שם טוב את מאמר חז"ל "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחת": מה כל כך משנה מאה או מאה ואחת? אלא "ואחת" היינו "ואחד" - אחד אלוקינו שבשמים ובארץ. השונה מאה פעמים זהו קורח: ייתכן שחזר מאה פעמים, אבל חסר לו ה"אחד", הוא אינו עם הקדוש ברוך הוא. לעומתו השונה פרקו מאה פעמים ואחד - עם האחד הנמצא בכל המציאות; תורתו מתוך יראת שמים ומתוך רצון לקיים. אין הוא לומד תורה אוניברסיטאית, סטודנט למדעי התלמוד, אלא לומד תורה המשנה את האדם והופכת אותו לאדם טוב יותר, הגון יותר, בין אדם לחברו ובין אדם למקום. זהו "עוז לו" - אבל "בך", עם הקדוש ברוך הוא ולא לבדו.
ביטחון שלם - כשהמסילות עדיין פתוחות
תהילות מהרי"ץ מביא דרשת חז"ל: "אשרי אדם עוז לו בך" - יכול לכל? תלמוד לומר "מסילות בלבבם". מדרש סתום, והוא מבארו כך: יש אנשים שרק כשהגיעו אל עברי פי פחת, אחרי סדרת טיפולים, והרופא אומר להם שאין מה לעשות - אז הם פונים לריבונו של עולם: "עכשיו רק תפילות". כלומר רק לאחר שהגעת למשבר גמור אתה מוצא את הקדוש ברוך הוא. זה ביטחון דל מאוד, ביטחון מעורר חמלה; קשה להגדיר אותו כביטחון בה'. זהו אדם שניסה הכול, ועכשיו הוא מנסה גם את הקדוש ברוך הוא. הביטחון השלם הוא כשכל האופציות עומדות לפניי ואני אומר: ריבונו של עולם, אני מניח לכל זה ובוטח בך, אתה תעזור לי.
זהו שאמר הכתוב: "אשרי אדם עוז לו בך" - יכול לכל, בין מי שבתחילת הדרך ובין מי שכבר ניסה את כל האפשרויות ולא הצליח? אומר לך: לא. אשרי דווקא אלה אשר "מסילות בלבבם" - הבוטח השלם, שיש לו מסילות ודרכים פתוחות לאן ללכת, ועם כל זה הוא אומר: ריבונו של עולם, אני עוזב הכול ונשען עליך. אבל מי שכבר אין לו ברירה, שהרופא הרים ידיים והאפשרויות הגשמיות כבר אינן קיימות, ואז הוא נופל על הקדוש ברוך הוא - שם כבר אין מסילות. אין זו חוכמה להגיע אל ה' כשכל המסילות נעולות. נפלא מאוד.
סימן שהתורה נקלטה - מסילות בלב
עוד אומר תהילות מהרי"ץ על דרך מה שמובא במשנה באבות: "הפוך בה והפוך בה דכולא בה, שאין לך מידה טובה הימנה". כלומר, כל זמן שאדם אינו רואה ברכה בלימודו, הרי זו הוכחה שעדיין לא למד אותה כראוי - "יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין". לימוד התורה מוביל את האדם בהכרח למידות טובות ולהנהגות טובות, וזה הסימן שתלמודו עלה בידו ושלמד באמת כהוגן. לכן: "אשרי אדם עוז לו בך" - מתי? כשאתה רואה "מסילות בלבבם", שהתורה יישרה אותו אל המסילה, והאדם הגון במעשיו, הגון בבין אדם למקום והגון בבין אדם לחברו. מי שהתורה יצרה לו מסילות בלבבו והוא מיושר - אני יודע ש"עוז לו בך", שתורתו מחוברת אליך. אבל אם לא, אין זה לימוד תורה כפי שציווה ה', שהרי אתה רואה שהוא לא השתנה ושהלימוד לא פעל בו מאומה.
עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם־בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה׃
דיוק בקריאה
גם כאן נעמוד על הדקדוק. "עֹבְרֵי" ולא "עוֹבְרֵי" - השווא כאן שווא נע. "מַעְיָן" ולא "מַעֲיָן": המ"ם בפתח, ופתח הוא תנועה קטנה, ואין כאן מתג או דגש שיניע את העי"ן, לכן העי"ן נחה והשווא נח. וכן "יַעְטֶה" ולא "יַעֲטֶה".
רש"י: עמק הבכא - הגיהנום
רש"י מפרש: "עוברי" - אלו העוברים על דת ה', והם נמצאים בעמק הבכא, בגיהנום, בעמק שבו בוכים. גן עדן נחשב מקום גבוה למעלה, והרשעים יורדים למטה; חז"ל אומרים שמקום הגיהנום הוא מתחת לפני הקרקע, והגמרא אומרת על מקום שיוצא ממנו עשן שהוא אחד מפתחי הגיהנום. כל הביטויים של גיהנום הם ביטויי ירידה - "מעמיקים להם גיהנום" - אף שבעצם זו מציאות רוחנית. "מעין ישיתוהו" - את העמק הם עושים כמעיין מרוב דמעות. "גם ברכות יעטה מורה" - הם מברכים ומודים לשמו ואומרים: אמת דנת אותנו, יפה דנת אותנו; וברכות יעטה מי שהורה אותנו ללכת בדרך הטוב ולא שמענו לו.
יוצא מכאן לימוד גדול: גם אם הוכחת אדם והוא מגדף ומחרף אותך, דע לך שלאחר מאה ועשרים, כשיהיה עובר בעמק הבכא, הוא יאמר: ברכות יחולו על אותו אדם שהוכיח אותי, לי מגיע העונש שלא הקשבתי לו. היום הוא מקלל אותך - אל תדאג, שם הוא עוד יברך אותך: כמה טוב היה אותו אדם שבא והוכיח אותי ואמר לי דברי מוסר, וכמה טיפש הייתי שלא שמעתי ולא הקשבתי.
הרד"ק: מבועי החוכמה
הרד"ק, שביאר את הפסוקים הקודמים על הכוהנים והחסידים - "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" - מבאר גם כאן שהדברים נאמרו דרך משל אל החכמים. "בכא" כאן מלשון "נבכי ים", המקום שממנו נובע הים. והם עוברים בעמק מבועי החוכמה, ים הדעת. אנו רואים שבחינת המים היא משל לדעת ולהשפעה חיובית, וכן התורה נמשלה למים היורדים למקום נמוך - שאדם הנוהג בענווה ובשפלות, התורה יורדת אליו. "מעין ישיתוהו" - הם עושים אותו מעיין לבאים אחריהם, מלמדים את החוכמה לתלמידיהם ומעבירים אותה הלאה, כדי שהתלמידים ישתו ממי החוכמה וידעו את ה', ולא ישתו מן המים הרעים - שוב אנו רואים שיש ביטוי גם לחוכמה שלילית, שאף היא שתייה, אלא ששותה מן המים הרעים. "גם ברכות יעטה מורה" - ברכות ילבש מי שמורה את התלמידים בדרך החוכמה, כמברך את מי שמלמד את תלמידיו בדרך ה'.
המלבי"ם: המסילות עוברות בבבל
המלבי"ם ממשיך את דרכו: אותן מסילות שבלבבם - "עוברי בעמק הבכא". בבל הייתה עמק, ולכן נקראה שנער - ששם נינערו מתי המבול, מפני שהיא נמוכה; כל שצף במבול ירד לאט לאט עם המים אל המקום הנמוך, לבבל. והיא הייתה מלאה אילנות, כמו שכתוב "על נהרות בבל... על ערבים בתוכה תלינו כנרותינו". כאן המשורר נוקט "בכאים" במקום "ערבים", כלשון "כשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים" - שאף הם אילנות. ולמה העדיף לשון בכאים? מפני שהיא מרמזת גם על בכי, לשון נופל על לשון, לבטא את צערם בגלות: "שם ישבנו גם בכינו". אם כן, המסילות שבלבם עוברות דרך הבכאים, ובבכי ילכו אל אלוקים בציון. לבם כמו חוזה שהם עוברים במסילות דרך הבכאים אל ציון - זוהי שאיפתם המתמדת לשוב לארץ ישראל, להגיע לבית המקדש שייבנה ולחונן את עפרה.
"מעין ישיתוהו" - אותן מסילות שבלבם, המבטאות את הכמיהה לציון, משיתות את לבם כמעיין; מעיין הוא ביטוי למקור נובע מלא שפע וברכה, כמעיין המתגבר בלבם. "גם ברכות יעטה מורה" - הברכות שהלב עוטה על ידי החזיונות האלה ועל ידי ביטחונו הן בגדר "מורה", מלשון יורה ומלקוש. שהרי במחזוריות המים הגשם עולה מלמטה: מן המעיין עולים טללים, נעשים עננים, ומהם יורד הגשם. כך אותו מעיין שבלבם מעלה נשיאים ומוריד גשם של ברכה ונדבה - כלומר, השפעתם אינה עליהם בלבד. השאיפה "מתי כבר נגיע, מתי תיבנה מסילה לירושלים" משפיעה על הכלל ויוצרת גם אצל אחרים כמיהה ורצון להגיע לירושלים. וכמו שמצאנו באלקנה, שבכל שנה ושנה כשעלה לרגל היה עולה מכיוון אחר ובמסילה אחרת, כדי לעורר ולעודד את הציבור לעלות לרגל ולבוא אל בית ה' אשר בשילה. נמצא שהשפעת האדם הכמה ושואף לבניין בית המקדש, אשר בלבו כבר סלולה המסילה, היא בחינת גשם המשפיע ומורה ברכה ושפע לאחרים.
השפת אמת: מעיין פנימי גם במקום ירוד
השפת אמת מבאר שהפסוק חוזר על אותם שמסילות בלבבם: מי שהתורה רשומה וחקוקה בלבו, גם כשהוא עובר בעמק הבכא - במקום הרחוק מקדושה, נניח שהוא צריך לעבור דרך התחנה המרכזית בתל אביב - גם שם "מעין ישיתוהו": יש לו מעיין נובע פנימי שמנתק אותו מכל הסובב אותו ומן המקום שבו הוא נמצא. כלומר, מי שבנוי נכון מבחינה רוחנית, מצד לימוד תורה ומצד דבקותו בה' יתברך, גם אם הנסיבות גלגלו אותו למקומות שפלים שאינם מקומה של עבודת ה' - כיוון שמסילתו כבר סלולה, גם שם הוא משפיע טוב וגם שם הוא מתעלה בעבודת ה'.
אבל מי שמעיקרא רופף - כמו שאמר החזון איש. שאלו אותו כיצד ייתכן שהשואה חיזקה חלק מן האנשים עד שהגיעו לדרגות גבוהות מאוד באמונה ובעבודת ה' דווקא בעקבותיה, ואילו אחרים התפרקו לרסיסים. אמר להם: דעו לכם שהשואה הייתה טלטלה גדולה מאוד. משל לשתי חביות: באחת מונח בתחתיתה סוכר, ובשנייה מונח בתחתיתה רפש. כל עוד אינך מטלטל - שתיהן נראות צלולות למעלה, ואינך רואה לא את זה ולא את זה. בוא וערבב: זו שעם הסוכר - פתאום תטעם שהיא מתוקה; וזו שעם הרפש - עכשיו רואים את הרפש. אותם שהתפרקו בשואה, אלה אנשים שמעיקרא המצוות היו כבדות עליהם, תמיד חיפשו להיפטר, איך לקבל הנחה וכמה אפשר למעט. באה השואה - ויש כבר תירוץ: "ככה הקדוש ברוך הוא עושה לנו? גמרנו, אני עוזב הכול". אבל אלה אשר מסילות בלבבם, כדברי השפת אמת, שדרך ה' כבר סלולה בלבם והם עובדים את ה' מתוך שמחה - כשקורית צרה או דבר לא מתוכנן, "צדיק הוא ה' כי אמרתו", הם מצדיקים עליהם את דין שמים ומקבלים אותו באהבה, ויודעים שהכול לטובה ושזהו מהלך שהקדוש ברוך הוא מעביר אותם בו לניסיון. אך מי שמעיקרא אין לו מסילות בלבבו - כשמביאים אותו למקום שיש בו מעט בעיות ומעט התמודדות, הוא מתפרק לרסיסים ונופל.
הרב מאזוז: רמזים ב"הבכא"
הרב מאזוז, ה' ישלח לו רפואה שלמה, אמן, מעיר שהגרסה היא "הבכא" באל"ף ולא "הבכה" בה"א. והוא מביא את דרשת הגמרא בעירובין דף י"ט: "עמק" - שמעמיקים להם גיהנום. ומרמז: "הבכא" ראשי תיבות "השלכת במצולות כמו אבן" - אלה העוברים בגיהנום מושלכים במצולות כמו אבן. ודרך אגב, אחד משמותיו של היצר הרע הוא "אבן", ואפשר לומר: הלכת אחרי האבן - "והסירותי את לב האבן", ולכן אתה מושלך במצולות הגיהנום כמו אבן.
עוד הוא אומר שאפשר לקרוא "הבכה" בה"א בחילוף אותיות, ואז הוא נוטריקון "ההולכים בדרך כל הארץ" - אין זה פסוק, וכוונתו לאדם הנפטר; אותם נפטרים שהם, השם ישמור, בכף הקלע. וגם מה שאמר קודם, "השלכת במצולות כמו אבן", הוא כעין כף הקלע, שכתוב עליה שהיא כאבן שמיידים אותה. כף הקלע איננה רק ביטוי לגיהנום - זו רוגטקה: סוג של כף שבתוכה שמו את אבן הקלע, מסובבים וזורקים; כל מי שראה פעם זריקת אבנים מבין במה מדובר.
ולפי איזה כלל האל"ף והה"א מתחלפות? אותיות שהן מאותו מוצא מתחלפות זו בזו - דטלנ"ת מתחלפות, בומ"ף מתחלפות, כלומר אפשר להשתמש באות אחת במקום חברתה כשהן מאותו מוצא. כך למשל בבומ"ף אפשר להשתמש בבי"ת במקום פ"א, וכן הוא בכתיב של לשון הקודש. וגם כאן האל"ף והה"א הן מאותיות אהח"ע - האותיות הגרוניות, ולכן הן מתחלפות.
לסיכום:
שלושת הפסוקים בונים מהלך אחד: "אשרי יושבי ביתך" - אשרי מי שמתעכב בבית ה', מצרף תפילה לתורה, בתי כנסיות לבתי מדרשות, ולכן יזכה להיכנס בהם גם לעתיד לבוא וגם בהמשך חייו כאן. "אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם" - אשרי מי שתורתו מחוברת לקדוש ברוך הוא, מי שבוטח בה' מתוך בחירה ולא מתוך חוסר ברירה, ומי שהתורה יישרה לו את הלב למסילה של יושר; ולדברי המלבי"ם, אשרי מי שבלבו כבושה כבר המסילה לציון אף בתוך הגלות. "עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו" - אותו לב עושה גם מן העמק מעיין נובע, משפיע ברכה לעצמו ולאחרים כמורה המוריד גשם, ומחזיק מעמד בכל מקום ובכל טלטלה. ובזה נבחן האדם: אם התורה עשתה בו מסילות - סימן שהעוז שלו באמת "בך".