פתיחה: מזמור הכיסופים לבית ה'
פרק פ"ד בתהילים הוא המזמור הפותח את תפילת המנחה (על כל פנים אצלנו הספרדים): "למנצח על הגתית לבני קרח מזמור". במזמור הזה נלמד שני דברים כאחד: ראשית, כיצד לקרוא אותו נכון מבחינה דקדוקית - שכן יש בו לא מעט שיבושים מצויים, במיוחד אצל מי שקורא אותו בעל פה; ושנית, ובעיקר, נזכה להבין את תוכנו לעומקו.
לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר׃
הרד"ק מביא שתי אפשרויות. האחת: המזמור נאמר על דוד, בעת שהיה בורח וגולה בארץ פלשתים, והיה מתאווה אל מקום הארון והמזבח, ומבטא כאן את הכמיהה - מתי אזכה להגיע אל היכל ה'. האפשרות השנייה, שהיא יותר נראית לרד"ק: המזמור נאמר על כלל בני הגלות, שנכספה וגם כלתה נפשם לחצרות ה', ולאו דווקא על דוד.
"הגתית" הוא כלי ניגון הבא מגת, ועליו היו מנגנים את השיר. לכל מזמור הייתה מנגינה מסוימת וכלי מסוים שבו נוגן. "לבני קרח" - הם אלו שהיו מזמרים אותו, שהרי מבני קורח היו הלויים המשוררים בבית המקדש.
המלבי"ם מבאר: המזמור הוא שירו של לוי בגלות בבל, אסיר תקווה, שכלתה נפשו לשוב אל עבודתו ולשורר שיר ה' בהיכלו. תפקיד הלויים היה בשניים: משוררים ושוערים, והלוי הזה היה מבני קורח המשוררים - אותם שהיו פוצחים בשיר בשעת ניסוך היין על הקרבן. הוא מתאווה: מתי אזכה לחזור אל הדוכן, לעלות על המעלות ולשיר שם לפני ה'. המזמור משבח את המצפים לישועה ולבניין הבית, ומתפלל שתצמח קרן דוד ונזכה לראות בשוב ישראל לירושלים.
המזמור נחלק לשלושה חלקים. כידוע, שיטת המלבי"ם היא שכל מקום שכתוב בו "סלה" - סימן שהסתיים עניין ומתחיל עניין חדש.
"מה ידידות משכנותיך" - חולת אהבה
מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יְהֹוָה צְבָאוֹת׃ נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת יְהֹוָה לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי׃
כאן מצויים כמה שיבושים. "מה יְּדִידוֹת" - ולא "יְדִידוּת". "וְגַם כָּלְתָה" - ולא "כַּלְתָה". "לְחַצְרוֹת" - ולא "לַחַצְרוֹת": מתחת לחי"ת פתח, שהוא תנועה קטנה, והשווא שאחריה שווא נח. כן יש להבחין בין שני ה"אל": הראשון, "אֶל" בסגול, פירושו "אליו"; והשני, "אֵל" בצירה, הוא שם קודש. וכך הכלל: כאשר הכוונה לשם אלוקים - צירה, וכאשר הכוונה למילת היחס ("הלך אל משה", "אל אהרן") - סגול.
"מה ידידות משכנותיך" - מה אהובות משכנותיך, אני אוהב ומתאווה להיות במשכנותיך, כך מבאר הרד"ק. המלבי"ם מסביר שהחלק הראשון של המזמור מתאר עד כמה ידידות משכנותיך: נפשי חולת אהבתך, כלתה ונכספה נפשי להגיע לחצרות ה'. ושימו לב: לא רק הנפש הרוחנית נכספה, אלא גם "לבי ובשרי" - החלק הגשמי שבי. הנפש, שהיא מן הרוחניים, טבעי שתתאווה אל הרוחניות; החידוש הוא שגם הלב והבשר נכספים מתי ירננו אל אל חי, לשוב לבית המקדש ולרנן שיר ה' על הקרבנות. שכן בשעת הקרבנות התחברו שניהם יחד: השירה נבעה מתוך הלב, מתוך חשקו ורצונו, ויצאה אל הפועל על ידי הבשר - על ידי הפה והשפתיים שהם שפתי הבשר. יש כאן המיית הלב ויש כאן גם את הבשר, ולכן "לבי ובשרי ירננו אל אל חי".
ומדוע "אל אל חי" ולא "אל אלוקים"? מבאר המלבי"ם: "אל חי" פירושו שהוא מקור חיי. הנפש הרוחנית משתוקקת אל ה', שהוא מקור החיים שלה.
ומהו "נכספה וגם כלתה"? אומר המלבי"ם: "כלתה" גדול מ"נכספה". "נכספה" - אני כוסף אל הדבר (ומכאן הכסף נקרא כסף, שהכול כוספים אליו). "כלתה" - נכסף עד כלות הנפש, כבר נפשי יוצאת וכלה אליו. ורש"י מסביר: "נכספה" לשון נחמדה, נפשי חומדת ומתאבה, כמו "וַתְּכַל דוד המלך לצאת אל אבשלום" - שכלתה נפשו לצאת אליו.
מהו "לחצרות ה'"? אומר הרד"ק: שם היה מעמדם של ישראל בבית המקדש - בחצרות, ולא בהיכל. ולפי הרד"ק, המדבר כאן הוא בני הגלות המתאווים לשוב אל בית המקדש; ולאן יוכלו להיכנס? לא אל ההיכל, אלא אל החצרות - ולכן "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'".
עוד מוסיף הרד"ק, שאפשר לבאר "לבי ובשרי ירננו" בדרך משל, כמו "כל עצמותי תאמרנה" - שאין העצמות מדברות ממש, אלא זהו ביטוי אלגורי. כך גם כאן: כביכול כל אברי מתאווים אל אל חי. והרב מאזוז מביא מה ששמע, ש"לבי ובשרי ירננו" הם ראשי תיבות "לוי" - וזה מתאים מאוד לפתיחת המזמור "לבני קרח מזמור", שהם משבט לוי.
"גם צפור מצאה בית" - ואני איני מוצא
גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ יְהֹוָה צְבָאוֹת מַלְכִּי וֵאלֹהָי׃
גם כאן כמה טעויות מצויות. "מָצְאָה" - הטעם מתחת למ"ם, ולכן קוראים במלעיל, ולא "מָצְאָה" במלרע. "מצאה בַיִת" ולא "בַּיִת" - מפני שהמילה הקודמת מסתיימת באות מאהו"י, ולכן נופל הדגש מן הבי"ת. "קֵן לָהּ" במפיק ה"א, ולא "קֵן לָה". "אֲשֶׁר שָׁתָה" - הטעם מתחת לשי"ן, ולכן גם זה מלעיל. ו"מלכי וֵאלֹהָי" - ולא "ואֱלֹהָי".
והכלל שכדאי לזכור: "משה מוציא וכלב מכניס". כאשר לפני אות אל"ף באות אותיות מש"ה - האל"ף נהגית: "מֵאדוני", "שֶׁאדוני", "הַאדוני". וכאשר באות אותיות וכל"ב - האל"ף נבלעת ואינה נהגית: "וַאדוני" נקרא כאילו אין אל"ף, "לַאדוננו" ולא "לַאֲדוננו", "נשבע בַּאדוני" - כאילו אין שם אל"ף כלל. ולכן גם כאן, שיש לפנינו וי"ו, קוראים "מלכי וֵאלֹהָי". וכן "והייתם קדושים לֵאלוהיכם" ולא "לֶאֱלוהיכם". ראוי לשים לב לכך, שהרי הרבה קוראים את "למנצח" בעל פה, וצריך להתרגל לקרוא נכון. ואל תתפלאו - יש הרבה שאינם יודעים ניקוד כלל; לימדתי בישיבה לבעלי תשובה בחורים צעירים שרק סיימו תיכון, וכששאלתי מה הניקוד שמתחת לאות, לא ידעו להבחין בין קמץ לסגול לפתח.
רש"י מסביר שהפסוק חוזר אל בית המקדש: כשחרב, קיננו בו ציפורים - שם מצאה ציפור בית. ומדרש אגדה שמביא רש"י מפרש על בניינו: "ציפור" זו כנסת ישראל, שנמשלה ליונה ולציפור שכוחה בכנפיה, והיא מצאה את ביתה - בית המקדש, המקום שאליו נכספה להגיע.
ודוגמה נוספת לרעיון זה מצינו בסליחות: "אם אפס רובע הקן, אוהל שיכן אם ריקן, אל נא נאבדה כי על כן, יש לנו אב זקן". בהבנה הפשוטה: אין לנו עוד קרבנות להקריב - רובע הקן, קן הציפורים שמביאים יולדת ומצורע - מפני שהאוהל שבו שיכן ה' את שכינתו נתרוקן, כלומר חרב בית המקדש. אך יש הסבר נוסף: "רובע הקן" הוא המקום שבו השכינה שורה, מלשון רובצת, וזה נקרא כמו קן. נמצא שגם השכינה נמשלה לבחינת יונה, וקודשא בריך הוא וכנסת ישראל חד הוא, ולכן גם ישראל נמשלו ליונה - ו"ציפור מצאה בית" היינו שכנסת ישראל מצאה את בית המקדש.
הרד"ק מבאר, שאם המזמור נאמר על דוד בגלותו: בעת שדוד היה בארץ פלשתים היו הבמות מותרות, וניתן היה להקריב נדרים ונדבות בבמה בכל מקום, והיו מזבחות בכל מקום. במזבחות ההם היו מקננים עופות, אבל בבית המקדש לא היו מקננים עופות - שהרי היה שם "כלה עורב" (מידות ד', ו'), בליטות על גג הבית שימנעו מן העורבים ומשאר העופות לשבת שם, כדי שלא יטנפו בלשלשתם את קיר ההיכל ואת רצפת המקדש. ואף היום אפשר לראות דוגמה לדבר בכותל: מעל ארונות הקודש עשו כמין קוצים בולטים, כדי שהיונים לא ישבו שם ולא יטנפו את הפרוכת. ולכן אומר דוד: איני דומה אפילו לעופות הללו - הם מקננים במזבחותיך שבבמות, ואילו אני מגורש ונרדף מפני שאול, ואף שם איני יכול להיות.
ולמה הזכיר גם "ציפור" וגם "דרור"? אומר הרד"ק: מפני שדרכם של שני אלו לקנן ביישוב. יש עופות שדרים במדברות ויש ביערות, אבל הציפור והדרור מקננים בין בני אדם. הציפור היא עוף קטן, והדרור ציפור ידועה שדרכה לקנן בבתים, ונקראת "דרור" על שם שהיא מתהלכת בחופשיות בין בני אדם; וחז"ל אמרו: שדרה בבית כבשדה.
ואם המזמור נאמר על הגלות, אומר הרד"ק, טוענים בני הגלות: העופות מצאו להם מקום וקן במקום מזבחותיך - שם הם מקננים אחרי שחרב הבית; ואילו אנחנו לא מצאנו בית, ואיננו יכולים לבוא אל מקום המקדש להתפלל ולעלות לרגל. העופות במקום החורבן מצאו להם בית, ואנחנו לא. על כך מלינים בני הגלות.
עוד מביא הרד"ק מדרש, שהדברים נאמרו בדרך משל, והציפור והדרור משל על כנסת ישראל: הם באים לחוג את שלוש הרגלים בבית המקדש ולהקריב קרבנותיהם. ועתה אומרים בני הגלות: נכספה וכלתה נפשנו לשוב לכך כשם שהיינו עולים לבית המקדש בשלוש הרגלים. ומהו "מלכי ואלוהי"? אומרת כנסת ישראל: אף שאני בגלות, לא שכחתי שאתה מלכי ואלוהי, עדיין אני זוכרת זאת.
"אשר שתה אפרוחיה" - פשט המקרא: "שתה" מלשון הנחה, שהניחה את אפרוחיה שם, במזבחותיך. ובדרך דרש, כשמדובר בעם ישראל המתאווים לבניין הבית: זוכרים אנו ימים מקדם שהיו שם "אפרוחיה" - אלו פרחי כהונה, הנקראים כך מפני שהתחיל זקנם להפריח, כהנים צעירים שרק התחילו לפרוח, והם היו מתרגלים בעבודה ליד המזבחות.
המלבי"ם מסביר שהמשורר רואה בעיני רוחו את הציפור ואת הדרור, כיצד הם מנעימים ומזמרים, ומדמה עצמו כאילו הוא בן לוי העומד על הדוכן ומזמר כמותם - כשם שהציפורים שרות ומשוררות, כך הייתי אני הלוי בבית המקדש משורר ומנעים זמירות לפני ה'. ומהם האפרוחים? אלו האפרוחים שהעלו על גבי המזבח, אפרוחיה של אותה ציפור משוררת, שזכתה שבניה יעלו לרצון על מזבח ה' - ועל כך היא משוררת. בא המשורר ואומר: כמה טוב לה לציפור שזכתה שבניה עלו על מזבח ה', ואילו אני לא זכיתי. הציפור מצאה בית, והדרור קן לה, ושם היא שרה את שיר ה' על הקרבנות; ואני כציפור נודדת מן קינה, מגורש מבית ה', נתון בגלות כציפור בודד על גג, ואיני נותן את זמירותיי.
ומכאן קל וחומר: אם הציפור והדרור, שהם בדרגה נמוכה - חי שאינו מדבר - מצאו בית וזכו שבניהם עולים על מזבח ה', כל שכן בני אדם הרוצים לשבת לא בקן ולא בבית סתם, אלא בביתך, בבית ה'; והם אינם רוצים רק להגות כצפצוף הציפור שאין לה כוח דיבור, אלא "עוד יהללוך" - לדבר את תהילותיך.
"אשרי יושבי ביתך" - מעלת היושבים בבית ה'
אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה׃
גם כאן שני דיוקים: "יוֹשְׁבֵי" בשווא נע, ולא "יוֹשְבֵי" - מפני שקודם לו חולם, שהוא תנועה גדולה, ותנועה גדולה מניעה את השווא שאחריה. ושנית: "בֵיתֶךָ" בבי"ת רפויה ולא "בֵּיתֶךָ", מפני שהמילה "יושבי" מסתיימת ביו"ד שהיא מאהו"י.
רש"י מסביר: אשרי מי שיגיע לשבת בביתך ועוד יהלל אותך בתוך ביתך. והרד"ק מבאר שהדברים מתייחסים לכהנים, שהיו יושבים בביתך בזמן שבית המקדש קיים - אשריהם; ולא רק הם, אלא גם החכמים והחסידים שהיו מתבודדים שם. ודוגמה לכך: כשברח דוד מפני שאול והגיע לאחימלך בן אחיטוב בנוב עיר הכהנים, שם קיבל את חרב גוליית - ומי היה שם? דואג האדומי. ולא שדואג היה צדיק, שהרי לבסוף הלך וסיפר והביא להריגת נוב עיר הכהנים; אבל מכאן רואים שמי שרצה להתנהג בדרכי חסידות היה הולך וסופן עצמו בהיכל ה', כשם שמצינו בשמואל שהיה ספון בהיכל ה'. ולכן "אשרי יושבי ביתך" - אשריהם של המתבודדים בבית ה'.
הסבר נוסף ברד"ק: "אשרי יושבי ביתך" - אשרי אלו שיזכו לראות בבניין הבית ויהיו יושבי ביתך. שכן הוא מתאר כאן דבר עתידי, כמיהה לשבת בבית ה': אשרי אשר יֵשב בביתך, "עוד יהללוך סלה" - שיהללו אותך לעולם כל ימי חייהם, שכן "עוד" משמעו לעולם, כמו "עוד כל ימי הארץ".
יושבי ביתך ולא יושבי הארץ
מביאים בשם המשך חכמה: בבני שעיר החורי נאמר "יושב הארץ", ואילו בישראל נאמר "יושבי ביתך". מה ההבדל? בני שעיר החורי - עיקר מושבם ועיסוקם בארץ, בארציות. ומכאן אדם שנקרא "עם הארץ": עיקר עסקו בארציות, ורוחניות, תפילה וקדושה אינן מדברות אליו; דבר איתו על גשמיות - זה מדבר אליו. אבל עם ישראל הם "יושבי ביתך", מחוברים אל הרוחניות שבארץ, אל בית ה'.
ומוסיף המשך חכמה דיוק מעניין: על אברהם אבינו אמרו שקיים אפילו עירובי תבשילין - ולא נאמר שקיים עירובי תחומין. ומה הרעיון הפנימי? לומר לך שאברהם אבינו לא תחם תחומין ולא גדר גדרות; אדרבה, אברהם פרץ החוצה: נוטע אשל, יוצא לקרב את הגויים ולגיירם, מקרב את כולם לעבודת ה'. לעומתו יעקב אבינו הוא כבר דרגה אחרת: מיטתו שלמה, הוא ובניו יכולים להוריד את השכינה לבדם, אין צורך לפרוץ החוצה - אלא "אני וביתי" נעבוד את ה' ונוריד בכך את השכינה לארץ. לכן יעקב קבע תחומין: עם עשיו איני הולך - "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה"; ולמקנהו עשה סוכות, והסוכה היא ביטוי למקום מתוחם שאין יוצאים ממנו.
וכך אמרו: אברהם קראו הר - "בהר ה' ייראה", הר פתוח לכל; הוא בונה בית פתוח לארבע רוחות, מקבל את כולם, אפילו ערביים שאבק ברגליהם, ולכן נקרא "אב המון גויים". יצחק קראו שדה. ויעקב קראו בית - והבית כבר מתוחם, מקום סגור שאינו פתוח אל החוץ. יעקב הפריד את בית יעקב מכל העולם ובידל אותם מן האומות. זהו הביטוי לכך שעם ישראל הולך ומתגבש וקונה לעצמו זהות כישות נפרדת משאר האומות, כמו שנאמר "בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" - הקדוש ברוך הוא הציב גבולות, נתן לכל אומה את גבולה, וישראל גבול בפני עצמם, מובדלים מן האומות, שאין חלקם באומות אלא חלק ה'. וזהו "אשרי יושבי ביתך": עם ישראל הוא כבר בחינת בית, הם יושבים בבית ה' ומובדלים מכל האומות, והם "עוד יהללוך סלה".
לסיכום: מזמור פ"ד הוא שירת הכיסופים לבית ה' - בין אם מפי דוד הגולה בארץ פלשתים, בין אם מפי הלוי שבגלות בבל הכמה לשוב אל הדוכן, ובין אם מפי כלל בני הגלות. "מה ידידות משכנותיך": לא רק הנפש הרוחנית כלתה ונכספה, אלא גם הלב והבשר מייחלים לרנן אל אל חי, מקור החיים. "גם צפור מצאה בית": אפילו הציפור מצאה לה קן במזבחותיך וזכתה שבניה יעלו לרצון, ואילו המשורר מגורש מבית ה' ואינו נותן את זמירותיו - וקל וחומר שבני אדם, שיש בהם כוח דיבור, כמהים לשבת בבית ה' ולהללו. ומכאן ל"אשרי יושבי ביתך": אשרי הכהנים והחסידים שישבו בביתך, אשרי מי שיזכה לראות בבניין הבית, ואשרי עם ישראל שנקרא "יושבי ביתך" - מחובר לרוחניות ולא לארציות, בחינת "בית" שקרא לו יעקב, מובדל מן האומות ומהלל את שמו לעולם.