פרק פ"ג הוא תפילתו של אסף מול קשר של אומות הקמות על ישראל לכלותם. בחלק זה של הפרק המשורר פונה אל הקב"ה ומבקש שיעשה לאויבים העומדים עלינו כשם שעשה לאויבי ישראל בדורות שעברו - למדין, לסיסרא וליבין - ובסופו של דבר שיתגלה כבוד שמו בעולם. נעבור על הפסוקים כסדרם.
עֲשֵׂה־לָהֶם כְּמִדְיָן כְּסִיסְרָא כְיָבִין בְּנַחַל קִישׁוֹן׃
"עשה להם כמדין" - כמו שעשית למדין על ידי גדעון. "כסיסרא כיבין" - כמו שעשית לסיסרא וליבין מלך חצור בנחל קישון, שגם שם הטיל הקב"ה מהומה במחנותיהם. המלבי"ם מדגיש: גם במדין המפלה באה על ידי מהומה, שהרגו זה את זה, כמבואר בשופטים פרק ז' פסוק כ"ב. לכן מבקש כאן המשורר: כשם ששם הייתה מפלתם בחרב איש ברעהו, כך עשה להם גם עתה. ואז לא נצטרך אנחנו להקיז דם כלל, אלא הכל יראו כיצד ה' הוא הנלחם לישראל - המלחמה תהיה רק על ידי ה', ואנחנו לא נצטרך לפעול מאומה.
נִשְׁמְדוּ בְעֵין־דֹּאר הָיוּ דֹּמֶן לָאֲדָמָה׃
שימו לב: רבים קוראים בטעות "בעין דואר", משום שהמילה כתובה עם אל"ף. אך זו טעות - הקריאה היא "עין דֹּר", והאל"ף נחה ואינה נקראת, כמו "הָראובני" שאין קוראים "הראובני" באל"ף נשמעת. הסימן לכך: אין ניקוד תחת האל"ף, ומשאין ניקוד תחתיה - האל"ף נחה ואין הוגים אותה.
הרד"ק מפרש שהדברים נאמרו על מדין, אף שהדבר אינו מפורש בספר שופטים. ויש אומרים שנאמר על מלחמת סיסרא, וכיוון שעין דור אינה מוזכרת במפורש - אפשר לומר כך ואפשר לומר כך. עין דור הייתה בחלקו של מנשה, יחד עם תענך ומגידו, והיא נזכרת בשירת דבורה, ולכאורה הדבר מחבר את העניין למלחמת סיסרא. "היו דומן לאדמה" - שהיו נרמסים תחת כף רגל, כדומן האדמה; דומן הוא אשפה וזבל, והם נרמסו כמו שרומסים את האשפה. המלבי"ם מסביר שהדברים אמורים על יבין מלך כנען, שמלך בחצור ומלך גם על עין דור, כמובא ביהושע י"א פסוקים ב' וי', וכמו שכתוב "כי את עין דור לא הורישו וישב הכנעני שם" - וכאשר ברחו מפני ברק, שם נשמדו והיו דומן לאדמה.
שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵימוֹ כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל־נְסִיכֵימוֹ׃
האבן עזרא מבאר ש"שיתמו נדיבמו" הוא דרך צחות, כמו "ותראהו את הילד" - קודם הכינוי ואחר כך הפירוט. כלומר: שית אותם, את נדיביהם. עורב וזאב היו שרים, וזבח וצלמונע היו נסיכים. לכן הוא מבקש: את הנדיבים והגדולים שלהם עשה כעורב וכזאב, ואת הנסיכים שלהם עשה כזבח וכצלמונע. כל ארבעת אלה נפלו בידינו במלחמה, ולכן הבקשה היא שכשם שאותם מלכים נמסרו בידינו והרגנו אותם, כך גם אלה הבאים עלינו כעת - נדיביהם ונסיכיהם - יהיה סופם כסופם של עורב וזאב וזבח וצלמונע.
אֲשֶׁר אָמְרוּ נִירְשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹהִים׃
רש"י מפרש ש"אשר אמרו" מוסב על הגויים שהוזכרו למעלה - אדום, ישמעאל וכל חבריהם - שהם האומרים עתה "נירשה לנו את נאות אלהים". "נאות אלהים" הוא כמו נווה אלהים, בית האלקים, והכוונה לארץ ישראל.
הרד"ק מסביר אף הוא שהכוונה לארץ ישראל, שהרי אי אפשר לפרש על בית המקדש; אלא שלדעתו הדברים מוסבים על הראשונים - על יבין וסיסרא ומדין - שהם חשבו לרשת את נאות אלהים ונפלו ביד גדעון וישראל. נמצא שלפי רש"י הפסוק מדבר על הבאים עלינו כעת, ולפי הרד"ק על אותם אויבים קדומים. ולפי הרד"ק "נאות אלהים" אינו בית המקדש, שהרי אז עדיין לא היה בית מקדש, אלא ארצו של הקב"ה - ארץ ישראל. ולכן הבקשה: כשם שההם נפלו, כך "שיתמו" גם את המלכים והשרים הבאים עתה לרשת את נאות אלהים - שיתמו כגלגל, כפי שנראה מיד. וזה כלשונו של יהושפט: "לבוא לגרשנו מירושתך אשר הורשתנו" - זו היא "נאות אלהים", שגם אלה באים עתה לגרשנו ממה שהורשת לנו.
אֱלֹהַי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי־רוּחַ׃
"שיתמו" - שית אותם, תניח אותם, עשה אותם. ומהו הגלגל? רש"י מבאר: "כגלגל והקש הנידפים מפני רוח" - ראשי קוצי השדה, הקרויים קרדנ"ס בלעז, וכשמגיעים ימות החורף הם ניתקים מאליהם ופורחים מעט מעט, ואותו חלק הניתק דומה לגלגל אופן העגלה, והרוח מוליכתו. כשהקוצים ניתקים ממקום חיבורם הם נאספים, והרוח מתחילה לגלגל אותם ונוצר מעין גלגל. לפי רש"י, וכן לפי הרד"ק, שני חלקי הפסוק מדברים באותו עניין - הגלגל הנוצר מן הקש המתגלגל לפני רוח.
המלבי"ם, שאינו מקבל כפל לשון, מפרש שהגלגל הוא דבר אחד והקש דבר אחר: הגלגל הוא המתגלגל מעצמו, והקש הוא הנרדף מפני הרוח. וכך היה שם: מצד אחד "חרב איש ברעהו" - מתגלגלים מעצמם; ומצד שני נשמדו מפני יהושפט שרדף אחריהם - כקש לפני רוח, שיש רודף, והרוח היא הרודף. יהושפט המשיך אחר כך ורדף אחריהם והיכה בהם.
כְּאֵשׁ תִּבְעַר־יָעַר וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים׃
הרד"ק מפרש "כאש תבער ביער", וכביכול חסרה כאן בי"ת השימוש. ומביא שיש אומרים ש"תבער" הוא פועל יוצא, ואז אין צורך בבי"ת כלל: האש מבעירה את היער. ומהו המשל? אומר הרד"ק: כאשר לוקחים עצים רבים ומבעירים אותם יחד, האש בוערת בעץ אחד והוא מבעיר עץ נוסף, וזה מבעיר נוסף, עד שכל היער נשרף. כך יהיה באויבים: תהיה בהם מהומת ה', איש באיש וחרב ברעהו. ואחר כך "וכלהבה תלהט הרים" - העצים והעשבים שבהרים, הרוח נושבת בהם והלהבה מלהטת אותם עד שכולם נשרפים.
וכן מפרש המלבי"ם: "כאש תבער יער" - עץ אחד שורף את חברו, כך יהיה חרב איש באחיו, וכמו שכתוב "ויהי העם כמאכולת אש איש אל אחיו לא יחמולו". "וכלהבה תלהט הרים" - זו פעולת הלהבה המלהטת ושורפת, והיא נעשית על ידי להבת ה' ועל ידי מחנה יהושפט שרדפו אחריהם והיכו בהם.
כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם׃
"כן תרדפם בסערך" - כמו שמובא באותה מלחמה, שה' נתן מארבים על בני עמון ומואב והר שעיר. המלבי"ם מבאר: הסער הוא רוח הנושבת לכיוון אחד, ולכן היא רודפת אותם כדי שיברחו. הסופה, לעומת זאת, היא רוח הנושבת בעיגול ומקיפה מכל צד. סופה כזו מחזירה אותם לאחור מכנגד פניהם, ומתוך שהיא סובבת אותם מכל צדדיהם - "תבהלם". שהרי כשהרוח באה מאחור היא רק דוחפת, אבל כשהיא מכל הצדדים היא מבהילה, כי הסופה גדולה מן הסער ומקיפה מכל עבר.
מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ יְהֹוָה׃
לפי שאמרו "נירשה לנו את נאות אלהים", ראוי שמי שמדבר בחוצפה כזו כלפי קודשא בריך הוא ונאות אלהים - ימלאו פניו קלון, בושה וביזיון. וכן אומר הרד"ק: היות שהיו סבורים להתכבד בקלוננו, מידה כנגד מידה יתמלאו פניהם קלון ויהיו נכלמים ונבזים; תחת מה שרצו להיות נכבדים - יהיה להם קלון.
הרד"ק מביא בשם אביו ש"קלון" הוא מלשון קלוי באש, ודבר זה מתאים מאוד למה שנאמר קודם "כאש תבער יער וכלהבה תלהט הרים" - מלא פניהם קלייה, כלומר שריפה, כמו שכתוב "אשר קלם מלך בבל", שקלה אותם ועשה מהם קליות. אך ההבנה הפשוטה, כשאר המפרשים, היא שקלון מלשון בושה וביזיון. וקלון הוא תמיד מלשון "קל": ההיפך מאדם נכבד הוא אדם קל, וכמו שנאמר "ובוזַי יֵקָלּוּ" - יהיה להם קלון, שהוא הביזיון שכנגד הכבוד.
"ויבקשו שמך ה'" - מסביר הרד"ק: אז יבקשו את שמך ויכירו שאין עוד מלבדו. עכשיו הם חושבים שיש בכוחם להתגבר כנגד הקב"ה, ושיש להם כוחות ואלוהויות משלהם; אך כאשר יראו כיצד נתמלאו פניהם קלון, יבקשו את שמך, ידעו שאין זולתך ושאין ביד אדם כוח לעשות דבר אם לא ירצה ה' - ויקבלו מלכותך.
המלבי"ם מבאר שכאן מתואר השלב שבו ישראל החלו לרנן ולהלל לה' יתברך, ואז נתמלאו האויבים קלון מכבוד ה': הם שרצו לבזותו רואים עתה בכבודו, וזה ממלא את פניהם קלון. ואף שיבקשו את שמו - "יבושו ויבהלו", משום שהקב"ה לא יקבל אותם עוד בתשובה.
ולמה באמת לא תועיל להם תשובתם? כבר ראינו את דברי הרמב"ם בעניין פרעה. הרי בחמש המכות האחרונות פרעה כבר שב בתשובה, ומצד עצמו כבר היה מוכן לשלח את ישראל, אלא שהקב"ה חיזק והכביד את לבו ואחר כך היכה בו. שואל הרמב"ם: היכן הצדק בכך שמכביד את לבו ומכה אותו? ומשיב, שהתשובה - בלשוננו נגדיר - היא מעין פריבילגיה, ויש שלב שבו מאבדים אותה, שכבר אין לך את הזכות הזאת. פרעה קיבל חמש הזדמנויות לשוב, ולא רק שלא ניצל אותן אלא אף הוסיף להתריס, ואמר לו הקב"ה: יגיע שלב שגם כשתרצה - כבר לא תוכל. "כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה - איני רוצה". חלון ההזדמנויות אינו נשאר פתוח לתמיד.
כך גם כאן: בתחילה הם קמים להילחם כנגד ה', ופתאום באים ומבקשים לשוב. אומר להם הקב"ה: מאוחר מדי. עכשיו זה השלב שבו אתה מקבל את מכתך ואת עונשך במלואו, ולכן "ויבקשו שמך ה' - יבושו ויבהלו עדי עד".
יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי־עַד וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ׃
המלבי"ם מבאר את ההבדל בין "יבושו" ל"יחפרו": חפר גדול מבושת. "חפר" הוא מי שחופר את פניו בטמון מרוב בושה - כאדם הרוצה לחפור חפירה באדמה ולטמון בה את ראשו. זהו הביטוי המוכר: "רציתי להיקבר באותו רגע", העיקר לא לשאת את הבושה הזו. ולכן הלשון "ויחפרו" חמורה יותר, שהרי תמיד הביטוי הבא בהמשך הפסוק חמור יותר: תחילה "יבושו ויבהלו עדי עד", ואחר כך "ויחפרו" - ביזיון גדול מן הבושת, ולבסוף "ויאבדו" באיבוד גמור.
וְיֵדְעוּ כִּי־אַתָּה שִׁמְךָ יְהֹוָה לְבַדֶּךָ עֶלְיוֹן עַל־כָּל־הָאָרֶץ׃
אתה ושמך לבדך, אין עוד זולתך. ומהו "ושמך"? אומר הרד"ק, כמו שנאמר בזכריה י"ד ט': "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". היום, כשאנו אומרים את שם ה', איננו הוגים אותו באותיותיו אלא קוראים בשם אדנות, שלא כדרך הכהן הגדול במקדש שהיה הוגה את השם באותיותיו. נמצא שהיום ה' אחד אך אין שמו אחד - נכתב בשם הוויה ונקרא בשם אדנות. אבל לעתיד לבוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, שכולנו נקרא את השם ככתבו, כפי שקרא הכהן במקדש.
עוד מפרש הרד"ק "אתה ושמך": שידעו בלבבם שאין אל חוץ ממנו, ושמה שיזכירו בפיהם יהיה רק שמך לבדך ולא שם עבודה זרה. כי היום עדיין מזכירים בפיהם כל מיני אלוהויות ומחוברים לכוחות אחרים, אבל אז יהיה ה' אחד ושמו אחד - שכולם יכירו בשמו של הבורא יתברך.
"עליון על כל הארץ" - יכירו שהקב"ה הוא העליון על כל הארץ. האומות האמינו שיש אלוה עליון, אלא שאמרו שהוא עליון ואינו מתעסק במה שנעשה כאן, ושאין לו עניין בנעשה למטה, ואדרבה - לדעתם מי שאומר שהוא משגיח כאן מגמד אותו. ואנו אומרים: לא. ה' הוא עליון, אבל דע לך שהוא "על כל הארץ". ה' גבוה ורם ועם כל זה שפל יראה; הקב"ה מתבונן בכל מה שקורה לך כאן, ואת הדברים הבסיסיים ביותר אתה יכול לבקש ממנו.
המלבי"ם מדייק: "עליון" הוא דבר הגבוה ביחס למה ששפל ממנו, אך ייתכן שיש עליון מעליו. כשאני אומר על מישהו שהוא עליון - אין הכרח שהוא הגבוה ביותר. כיוצא בזה הלשון "אחרון": אין פירושו בהכרח שאין אחריו כלום. והראיה - "וישם את לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים", הרי שיש אחרון ואחריו עוד אחרון.
ובזה הייתה תשובה לכופרים שטענו: כתוב "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", וזה נאמר על בית שני, ואם כן מניין לכם בית שלישי? ועל כך אנו משיבים מן הפסוק: יש אחרון שאחריו עוד אחרון. וכן מצינו במשה רבנו: "אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון", ואם לא יאמינו לאות האחרון - עשה עוד אות. הרי שיש אחרון שאחריו עוד אחרון. ובדרך רמז אמרו: אותו אות אחרון היה נטילת מים מן היאור ושפיכתם ליבשה שיהיו לדם, ועל כך נאמר "והיה הדם לכם לאות על הבתים" - שאחרון שיש אחריו עוד אחרון מרמז גם על הבתים, שיש בית אחרון ואחריו עוד בית, בית שלישי.
ונחזור לענייננו: הואיל ויש עליון ויש עליון מעל עליון, בא הכתוב ואומר: "אתה שמך ה' לבדך עליון" - אתה לבדך העליון שאין עליון מעליך, שהרי אתה ראש הסיבות והמסובבים. ועם כל זה אתה "על כל הארץ" - שאתה משגיח בעיניך הצופיות בכל הנעשה כאן בארץ.
בחלק זה של הפרק מבקש המשורר שהקב"ה יעשה לאויבים הקמים עלינו כשם שעשה למדין, לסיסרא וליבין - מהומה של חרב איש ברעהו, בלא שנצטרך אנו להילחם; שיהיו כעורב וכזאב וכזבח וכצלמונע, כגלגל המתגלגל מעצמו וכקש הנרדף מפני רוח, וכאש הבוערת ביער המכלה עץ אחר עץ. "מלא פניהם קלון" - מידה כנגד מידה למי שביקש להתכבד בקלוננו, ואף שיבקשו את שמו לא יתקבלו עוד בתשובה, שכן חלון ההזדמנויות אינו פתוח לעולם. ובסופו של דבר הכל מכוון לתכלית אחת: "וידעו כי אתה שמך ה' לבדך עליון על כל הארץ" - שיכירו הכל שהוא לבדו העליון שאין עליון מעליו, ועם כל רוממותו הוא משגיח ומתבונן בכל הנעשה בארץ, ואין עוד מלבדו.