שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף׃
המלבי"ם, וכן שאר המפרשים, מבארים שהמזמור הזה נוסד בימי יהושפט. עלו עליו בני מואב ובני עמון למלחמה, ועמם המון רב של אומות, כפי שנראה בהמשך המזמור. יהושפט המלך התפלל אל ה' וקרא צום, ואז שרתה רוח ה' על יחזיאל מבני אסף בתוך הקהל, והוא עודד את העם ואמר להם: אל תיראו, כי לא לכם המלחמה כי לאלוהים, לא לכם להילחם בהם - עמדו וראו את ישועת ה'. הדברים מתוארים בדברי הימים ב' פרק כ', ושם מסופר כיצד בסופו של דבר הוכרעה המלחמה בכך שהאויבים הרגו זה את זה: ה' המם אותם, קמה מהומה, והם הרגו איש את רעהו. כך ניצחו ישראל את המלחמה.
אֱלֹהִים אַל־דֳּמִי־לָךְ אַל־תֶּחֱרַשׁ וְאַל־תִּשְׁקֹט אֵל׃
"אל דומי לך" - שלא תהיה דממה לך, אל תידום בעת הצרה הזאת, בשעה שהאויבים מריעים לנו. המלבי"ם מבאר את שלושת הלשונות ואת ההבדל ביניהם. "אל תידום" - הכוונה שלא תניח את מה שהיית עושה עד עכשיו. לידום פירושו תמיד דבר שהיה פועל וחדל; כמו שאומרים "המנוע דמם" - כלומר עד עכשיו היה עובד. וכן "לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם" - ימשיך ויזמר בלי הפסקה. אם כן, לידום זה להפסיק דבר שהיה פועל קודם לכן.
"אל תחרש", אומר המלבי"ם, להחריש הוא היפך המענה. מי שאינו עונה - מחריש. כלומר: אל תישאר במצב של חוסר מענה, עכשיו אתה צריך להגיב. העניין הזה, כפי שנראה מיד, נוגע לכבודך ריבונו של עולם, ואין לך להחריש.
"ואל תשקוט" - ההבדל בין להחריש לשקוט הוא שהחרשה היא הימנעות מדיבור, ושקיטה היא הימנעות מפעולה. כמו "שקטו גליו": הים באופן רגיל פועל, יש בו גלים, והגלים שקטו - ואין הכוונה שאינם מדברים. היפך הדיבור הוא החרשה, והיפך הפעולה הוא שקיטה. נמצא: אל תחרש מלענות, ואל תשקוט מלפעול ומלעשות.
כִּי־הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ׃
"יהמיון" - כבר ראינו כמה פעמים שלשון המיה מורה על כל רעש הנובע מהמון. ולמה "המון" הוא ביטוי לאנשים רבים? מפני שכשיש אנשים רבים יש המיה, יש רחש בקהל, הציבור הומה. משום כך גזרת המילה המון היא מעניין המיה. "אויביך יהמיון" - הם הומים עליי, מתקבצים כנגדי, מדברים ופועלים כנגדי. לכן ריבונו של עולם, אל תחרש - תענה להם, תגיב להם.
"ומשנאיך נשאו ראש" - כבר הסברנו כמה פעמים שהאויב הוא הדורש רעה בליבו, ואילו השונא הוא הנושא ראש כדי להרע בפועל. והנה תראה שכבר משנאיך נשאו ראש - הם נושאים ראש להרע בפועל ובאים עליך, ואתה צריך להילחם כנגדם.
עַל־עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל־צְפוּנֶיךָ׃
"על עמך יערימו סוד" - הם לוקחים עצה וסוד, גוי מתקרב אל גוי ומתכננים כיצד להרע לנו. המלבי"ם עומד על כך שלא נאמר "על ישראל" אלא "על עמך", וכלל הוא אצלו שכל מקום שהביטוי בא בהטיה כזו - הכוונה מצד היותם עמך. כלומר: מה שמפריע להם הוא עצם היותנו עמו של הקדוש ברוך הוא, ולא סתם מצד שאנחנו ישראל.
"ויתייעצו על צפוניך" - עם ישראל נקראים צפוניך, שהם צפונים בסתרך, כמו שאומר דוד המלך במזמור ל"א "תַּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה מֵרִיב לְשֹׁנוֹת". רואים אנו שבחינתם של ישראל היא כמי שנמצאים בצפונות ליבו של הקדוש ברוך הוא. אך המלבי"ם מבאר ש"צפוניך" אינו רק כינוי נוסף ל"עמך", אלא עניינו ענייני האלוקות הצפונים - אותם עניינים הנמצאים בבחינת סתר: אמונת האחדות, שהשם אחד, בעוד האומות האמינו בכמה וכמה כוחות; וכן הקשר וההשגחה של הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, שגם הם עניין צפון; והתורה והמצוות שלנו, שאף הן עניין צפון בינינו לבין השם. תכלית מגמתם היא לבטל אותנו מן התורה והמצוות.
ומה בין "יערימו סוד" ל"יתייעצו"? אומר המלבי"ם: לאחר שיש סוד, תכליתו היא העצה. העצה פירושה מה עושים עם הדבר הלאה, כיצד מוציאים אותו אל הפועל. הם מערימים סוד, והתוכנית - "ויתייעצו", להוציא את הדבר אל הפועל על צפוניך.
אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא־יִזָּכֵר שֵׁם־יִשְׂרָאֵל עוֹד׃
"ונכחידם מגוי" - הכוונה שאותם שיישארו מעם ישראל יהיו מעטים, ינוסו ויתפזרו, ולא ייקראו עוד גוי ולא ייזכר שמם. אין להם בעיה שנהיה מפוזרים ונִטמע באומות, ובלבד שלא נהיה אומה. לכן אמרו "ונכחידם מגוי" - שלא יהיה עליהם שם של גוי, שם של אומה.
ומה העניין לבטל דווקא את שם ישראל? אומר המלבי"ם: "ישראל" מורה על הנהגה רוחנית עליונה, ביטוי של שררה - שאנו מושגחים מאת הקדוש ברוך הוא, ושהקדוש ברוך הוא קורא שמו עלינו. הם רוצים לבטל זאת: "ולא יזכר שם ישראל עוד", שלא יישאר שם של ישראל. הרי לך שעיקר מגמתם הייתה כנגד צפוניך - כנגד העניינים הצפונים והנסתרים, כנגד עבודת השם, וכנגד עמך ישראל שהם הצפונים בליבך.
כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ׃
רש"י אומר: הברית הזאת היא עליך, להשכיח את שמך. אתה נקרא אלוקי ישראל, ואת זה הם רוצים להשכיח. שהרי ברגע ש"לא יזכר שם ישראל", ממילא גם שמך לא ייזכר - כי מי מזכיר את שמך בעולם, מי מלמד ומפיץ את שמך בעולם? ישראל. אם כן, ברגע שיבטלו את ישראל, ממילא לא ייזכר שמך. ולכן "עליך ברית יכרותו", ולא עלינו: אנחנו רק הכלי. הם רוצים לנקום בך, ולכן הם מציקים לנו.
הדבר דומה למי שרוצה לנקום בצד פוליטי מסוים ולכן מציק לחרדים: התכלית אינה אנחנו, אלא הצד שכנגד, ואיך עושים זאת? מציקים לנו. וכבר אמרו זאת לא פעם בפאנלים של אנשי תקשורת, שימשיכו להתעסק בעניין החרדי כל עוד החרדים ימשיכו ללכת עם הימין: תתפסו את הצד הנכון - נעזוב אתכם; אך כל עוד אתם מתעקשים, תשלמו על כך מחיר בתקשורת ובהכפשות. והראיה הטובה ביותר: אנשים שחצו את הקווים מצד לצד, והתקשורת ירדה מהם לחלוטין ונעשו יקיריה, אף שבעבר דיברו נגדם ולכלכו עליהם. כל עוד דיברת על אותו צד - תיקים, חקירות, תחקירים; ברגע שהתחלת לדבר נגד החרדים - שינית קו, אתה במקום הנכון, ואין עוד תחקירים ואין עוד "עניין לציבור". כך גם כאן: "אמרו לכו ונכחידם מגוי... נועצו לב יחדיו עליך ברית יכרותו" - ריבונו של עולם, אנחנו הכלי שבו הם נלחמים כנגדך; הם נלחמים בנו כדי שלא ייזכר שם אלוקים, שהרי אנחנו המזכירים את שמו.
הרד"ק מבאר "כי נועצו לב יחדיו": הם החליטו להתאחד וכורתים ברית - אלה שעד היום היו אויבים זה לזה כורתים ברית כדי להילחם בישראל, באומרם שאין אתה יכול להושיע אותנו. ויש ביטוי שאומר שאין כמו אויב משותף כדי להפוך אויבים לאוהבים: ברגע שיש אויב משותף לשתי מדינות, הן נעשות פתאום חברות - לא מפני שהן אוהבות זו את זו, אלא שמוטב להיות תלויים זה בזה מאשר תלויים זה לצד זה.
הדוגמה הפשוטה: הסכמי אברהם. עשרות שנים לא רצו להכיר בנו, דיברו נגדנו ברטוריקה קיצונית, תמכו וסייעו לארגוני המחבלים - ופתאום מדינות המפרץ, מרוקו וכל אותן מדינות מבקשות את קרבתנו. מדוע? יש אויב משותף: הם חשים מאוימים מאיראן, ומדמים שאם יש מי שיכול לפעול נגדה - זה אנחנו. במידה מסוימת היה בכך ממש כשהיה טראמפ בארצות הברית, ולנו היו מסילות אל ליבו, ולכן כדאי להם ללכת עמנו. אך אין זה מפני שאוהבים אותנו, ואין זה שהפכו את עורם.
המלבי"ם מביא ראיה מתוך "נועצו לב יחדיו" לכך שעיקר ביאתם היא על ענייני האלוקות. התבונן: בין הבאים היו עמים מפורדים - יש מהם שכנים לארץ ישראל, ויש רחוקים ממנה. וכשאנו בוחנים מה מגמת האומה השכנה לעומת האומה הרחוקה בכל מלחמה שבעולם: האומה השכנה יוצאת למלחמה מפני שהיא יראה ומרגישה מאוימת מן האומה שלידה, ורוצה לכבוש טריטוריה. אך לאומה הרחוקה אין אינטרס של טריטוריה - מה תועיל לה חלקת קרקע במרחקים? היא באה לשלול שלל, הון רב וזהב, שהרי תוקפה של מדינה נמדד לפי מידת עשירותה.
אם כן, בדרך כלל אין זה "נועצו לב יחדיו", שהרי ליבם אינו מאוחד: הקרובים הולכים מחמת האיום או הטריטוריה, והרחוקים הולכים בשביל הזהב. אך כאן הן הקרובים והן הרחוקים הלכו למגמה אחת - "נועצו לב יחדיו". וזה מוכיח שיש להם מגמה אחת: עזוב כסף, עזוב טריטוריה - אין זה מעניין אותם. מה כן מעניין אותם? "עליך ברית יכרותו": האלוקות. יצאו להילחם כנגד השם. הם מקנאים על פרסום שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם, וזה נעשה על ידי ישראל, ולכן הם באים להכרית את ישראל מגוי, שלא ייזכר שם ישראל עוד, וממילא ייכרת שם ה' מפי בני האדם.
אׇהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים׃
כאן מתאר הכתוב את האומות שבאו להילחם. ולמה נאמר "אוהלי אדום" ולא סתם "אדום"? מפני שבאו לעשות מלחמה ארוכה, ולכן באו עם אוהליהם - שיהיה להם היכן לשכון במשך המלחמה המתמשכת.
"והגרים" - אומרים האבן עזרא והרד"ק ועוד מפרשים שהם מבני הגר, בין מאברהם ובין מבעל אחר, ולכן נקראים "הגרים". וקשה: היכן שמענו שקוראים לאומה על שם האם? תמיד קוראים על שם האב - בני אדום הם בניו של עשיו, בני ישמעאל על שם ישמעאל. אלא שכבר ראינו בעבר שכאשר האם חשובה, נקראים הבנים על שמה, כמו בני צרויה - יואב בן צרויה, אבישי בן צרויה, עשהאל בן צרויה - מפני שצרויה אמם הייתה אחות דוד, אחות המלך, ולכן היא חשובה והבנים נקראים על שמה. וכך אומר האבן עזרא כאן: התייחסו הבנים אליה מפני שהייתה שפחת אברהם. אברהם היה שם דבר, "נשיא אלוהים אתה בתוכנו", וכל השייך אליו היה יקר בעיניהם יותר מכסף וזהב. ממילא קיבלה הגר חשיבות גדולה מאוד, וכאישה חשובה בניה מתייחסים אחריה. והוא מביא דוגמה נוספת מבנות ברזילי הגלעדי, שמפני חשיבותן מזכיר אותן בפני עצמן.
המלבי"ם מדגיש את החלוקה: אדום שכן קרוב לארץ ישראל, והישמעאלים רחוקים; מואב שכן לארץ ישראל, וההגרים רחוקים ממנה - וכולם באו במגמה אחת, להשכיח שמך.
גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם־יֹשְׁבֵי צוֹר׃
"גבל" הם הגבלים, וכל אלו - גבל, עמון, עמלק, פלשת ויושבי צור - כבר שכניה של ארץ ישראל הם.
גַּם־אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי־לוֹט סֶלָה׃
למה נאמר באשור דווקא לשון "נלווה"? מפני שהוא רחוק מארץ ישראל, ואינו מן השכנים אלא מתלווה כמי שבא מרחוק. "היו זרוע לבני לוט" - בני לוט הם עמון ומואב, שהיו עיקר הלוחמים, וכל השאר שימשו להם כזרוע, כיד אריכתא שלהם. "סלה" - סיום העניין.
הרד"ק מבאר שאשור רחוק מארץ ישראל יותר משאר הגויים ולכן נאמר בו "נלווה עמם" - ודברי המלבי"ם כבר מוזכרים אפוא ברד"ק. אלא שהרד"ק מביא גם ביאור בשם אביו: "גם אשור" - שעדיין מחזיק ברשעתו ולא זכר את מפלתו. איזו מפלה? כשיצא מלאך ה' והכה את מחנה אשור. מפלה כזו הייתה צריכה להיצרב בבשרו כזיכרון רע שלא יתחכם עוד, והנה תראה: אותו אשור שחטף שם מכה - גם הוא נלווה עמם. ומכאן מסיק הרד"ק לפי פירוש אביו שהמלחמה הזאת הייתה לאחר עניין חזקיהו, שהרי נאמר "גם אשור", שלא למדו ממה שהיה בעבר, ובהכרח שהמלחמה מאוחרת יותר.
והרד"ק מביא מדרש בבראשית רבה, שלוקח את "גם אשור" לכיוון חיובי: גם אשור, שמתחילה היה מורגל במעשים טובים, שפירש מעצת נמרוד, כמו שנאמר "מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר" - שכשקם נמרוד ומרד בה' ויעץ עצה רעה, לא היה אשור מוכן להיות עמו ויצא משם, התנתק מעצתו הרעה - ועתה חזר להיות רשע ונשתתף עמהם להחריב את ביתך. כלומר: אפילו מי שבתחילה ידע לפרוש מעצה רעה, הפעם נלווה עמם ובא בעצה רעה להחריב את בית ה'.