פתיחה: המשך למזמור הקודם - שאלת 'רשע וטוב לו'
המלבי"ם מבאר שמזמור י' מהווה המשך ישיר למזמור הקודם. לאחר שדוד המלך דיבר שם על הרשע, הוא בא כאן ושואל את השאלה הגדולה: מדוע רשע וטוב לו? הרשע מאריך ימים בטובה, יש לו שפע, והדבר הזה עצמו גורם לכך שהבריות אינם רואים שיש אלוקים ואינם רואים שיש השגחה בעולם.
לָמָה יְהֹוָה תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה׃
הטענה כפולה. בזמן הרגיל: למה אתה, ריבונו של עולם, עומד ברחוק באופן תמידי, כאילו אינך משגיח על הנעשה כאן, כאילו אין עיניך צופיות במעשי בני אדם? והראיה - הרי רשע גדול כל כך ממשיך ברשעו ואיש אינו נפרע ממנו. ובעת צרה, כאשר הקדוש ברוך הוא כביכול מתקרב אל העולם לשפוט את בני האדם על רוע מעשיהם, גם אז אין דעתו של דוד נוחה: שכן אף כשאתה נפרע מן הרשע, אינך עושה זאת בגלוי אלא דרך הטבע. "תעלים" - אתה נעלם ואינך מגלה שהיד היא ידך.
וזו המציאות ממש. אם ישאלו כיצד סיים היטלר, יאמרו שהתאבד, שבעלות הברית ניצחו וכדומה. אמת, הוא שילם מחיר - אבל באיזו צורה? על פי טבע. דוד רוצה שכאשר הרשע ניזוק יהיה בדבר משהו על טבעי, נס גלוי, ואז יאמרו הכול: הנה שילם את החשבון, הנה נתן את הדין.
פירוש האלשיך: "ברחוק" - אותיות השם
יש כאן פירוש נפלא של האלשיך הקדוש. נשבע הקדוש ברוך הוא שלא יהיה שמו שלם ולא כיסאו שלם עד שיינקם מעמלק, שנאמר "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור" - נכתב י"ה ואין המשך ו"ה. לפי זה מבאר האלשיך: "למה ה' תעמוד ברחוק" - למה אותיות השם עומדות ברחוק, שה-י"ה נפרד מה-ו"ה? והתשובה: מפני שעדיין אין השם שלם, שכל עוד עמלק בעולם אין השם שלם.
ועוד דייק האלשיך בלשון: מדוע נאמר "לעתות בצרה" ולא "בעתות צרה"? אלא חז"ל אמרו שיש שני קיצים: זכו - אחישנה, לא זכו - בעיתה, ושני זמנים לנקמה מעמלק. וזו הטענה: וכי בגלל העיתות העתידיות אתה מעלים עיניך עכשיו מן הצרה? עם ישראל נתון בצרה - למה אינך גואל אותם כעת? משום שנמתין עד אותה עת שיימחה שמו של עמלק?
"בגאות רשע ידלק עני" - כשהמקל מסתיר את המכה
בְּגַאֲוַת רָשָׁע יִדְלַק עָנִי יִתָּפְשׂוּ בִּמְזִמּוֹת זוּ חָשָׁבוּ׃
מבאר המלבי"ם: נראה כאילו הרשע רודף אחרי העני בגאוותו, מעצמו, ואין ניכר שהדבר ביד השם. והרי ברור שגם מעשי הרשע אינם ממנו: כשהרשע עושה רעה, הרעה כבר נגזרה על העני, שאם לא כן חס ושלום היינו אומרים שיש דבר הנעשה שלא בהשגחה. נמצא שהרשע הוא שבט אפו של הקדוש ברוך הוא, המקל שבו משתמש הבורא. אלא שהעניין הזה עצמו כואב לדוד, שכן בעטיו נראה הכול כדרך הטבע.
מה חושב העני? "מי מציק לי? הרשע". אילו היית אתה, ריבונו של עולם, נותן לו את הסבל במישרין, מיד היה רואה מה רוצים ממנו ומיישר את דרכיו. אבל עכשיו הוא סבור שיש לנו בעיה עם הפלסטינים, ובעיה מתפתחת בסוריה, והאיראנים מתבססים שם, ואסד מרים ראש, והחיזבאללה מתחמשים. ברגע שהצרה נראית טבעית - אנחנו מחפשים פתרונות טבעיים. אנחנו, שאמורים לקבל את הצרה ולהסיק ממנה את המסקנות הנכונות, איננו מסיקים אותן. אני רואה בעיה עם פלוני ועם אלמוני וחושב כיצד להיפטר ממנו, ואיני רואה שהבעיה היא עם הקדוש ברוך הוא ושעליי לתקן את דרכיי.
וזהו "בגאות רשע ידלק עני": הרשע בגאוותו דולק אחרי העני, והעני ניזוק בגלל חוסר האמונה שלו, שאינו רואה את הקדוש ברוך הוא. "יתפשו במזמות זו חשבו" - האנשים טועים לחשוב שהרשע פועל מעצמו, ובכך מאבדים את האמונה, ומתוך כך הם נמסרים בידו. שהרי הרשע נועד לעורר אותנו, וכיוון שאיני רואה בו יד השם אלא יד רשע, אני מחפש דרכים גשמיות להתמודד עמו - ואיבדתי את האמונה. נמצא שהמחשבה המוטעית, שהבעיה שלי היא עם הרשע, היא עצמה מפילה אותי ביד הרשע: לא עשיתי את הנדרש, לא חזרתי בתשובה, ולכן הרשע אכן מצליח לפגוע בעני. "במזמות זו חשבו" - במחשבות הללו הם נתפסים, שהם סבורים שלרשע יש כוח עצמי, ולכן הם מתמודדים עמו במקום להתמודד עם השם.
ועוד ביאור במלבי"ם: ה"תעלים" שבפסוק הקודם חוזר גם על פסוקנו - "תעלים בגאות רשע". בעת צרה אתה מעלים את עצמך תחת גאוות הרשע הדולק אחרי העני; הכוח שלך, שהוא המניע האמיתי, נעלם, וכאילו הרשע בגאוותו עושה כן. ודאי שהרשע רשע, אל תבינו לא נכון, אבל כולנו צריכים להבין שהרשע הוא מקל. לא להיות כ"פני הדור כפני הכלב", ככלב שכשמכים אותו במקל הוא מנסה לנשוך את המקל. ועל זה השאלה: למה אתה מעלים את המקל, עד שאיננו יודעים לחזור בתשובה ולשוב אליך?
והרד"ק מבאר כאן ביאור מעניין: "יתפשו במזמות זו חשבו" היא תפילה של דוד. יהי רצון מלפניך שייתפשו הרשעים באותה מזימה עצמה שחשבו לתפוס בה את העני.
"כי הלל רשע" - כשההשגה גדולה מן התאווה
כִּי־הִלֵּל רָשָׁע עַל־תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ יְהֹוָה׃
מבאר המלבי"ם: הרשע מתהלל ומתפאר על תאוותו. ודע, שרוב בני האדם תאוותיהם גדולות מכוח ההשגה שלהם. הרצונות והשאיפות שלנו גדולים ממה שאנו מגיעים אליו בפועל. אין לך אדם שמשיג כל מאווייו: יש לו מנה - רוצה מאתיים. לעולם התאווה גדולה מן ההשגה, לעולם הוא תאב יותר ממה שהוא משיג.
חוץ מן הרשע. אצלו היחס הפוך: הוא משיג יותר ממה שהוא מתאווה. יש לו כסף יותר ממה שיוכל לאכול ולשתות, ותאוותיו כבר התמלאו כולן, ושוב אין דבר שמדבר אליו. ולכן פעמים רבות רשע שהגיע למצב כזה מתאבד, שכן איבד טעם בחיים - כשאין למה לשאוף, ואין לו אלוקים, למה להמשיך לחיות? זהו "הלל רשע על תאות נפשו": הוא מתהלל ומשיג יותר ממה שהתאווה.
"ובוצע ברך נאץ ה'" - "בוצע" עניינו גוזל. מי שמברך ומשבח את הרשע הגזלן, ומקנא בו, הרי הוא מנאץ בזה את השם ומכעיסו. וזה שאמרנו: המחשבות הן המפילות. אדם מתבונן ורואה: הנה הרשע מצליח, הנה כמה טוב לו, כבר מילא את כל תאוותיו ועדיין מחפש מה למלא - אולי כדאי להיות רשע? נמצא שוב שהנרדף מביא על עצמו את הרשע, כי הוא מהלל את הרשע ומתפעל ממעשיו ומקנא בו, ובשל כך מתגברת עליו הקפידא בדין שמיים.
"רשע כגובה אפו" - למה אינך דורש להענישו?
רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל־יִדְרֹשׁ אֵין אֱלֹהִים כׇּל־מְזִמּוֹתָיו׃
על זה שואל דוד: למה אין השם דורש להעניש את הרשע? הרי הוא מתנהג "כגובה אפו", בגבהות לבו ובגאוות שחקים, מרים את האף, ומכחיש לגמרי את מציאות הבורא - "אין אלוקים" כל מזימותיו, זו כל מחשבתו. ואם השם מעניש את הנרדף החושב מזימות, שאינו רואה את יד השם ולכן אינו חוזר בתשובה - על אחת כמה וכמה היה ראוי להעניש את הרודף הכופר לגמרי. המלבי"ם מבאר שהכתוב כאילו אומר: "רשע בל ידרוש כגובה אפו" - אף על פי שאין אלוקים כל מזימותיו ואף על פי שיש לו גובה אף, אין אתה דורש להענישו.
ורש"י מבאר אחרת: "בל ידרוש - אין אלוקים כל מזימותיו" - הרשע אומר במזימותיו שהקדוש ברוך הוא אינו דורש את מעשיו ואין לו מעקב אחריהם ולא ייפרע ממנו. נמצא שלמלבי"ם "בל ידרוש" מוסב על השם שאינו מבקש להענישו, ולרש"י על דברי הרשע בלבו.
"יחילו דרכיו בכל עת" - הצלחה שאינה טבעית
יָחִילוּ דְרָכָו בְּכׇל־עֵת מָרוֹם מִשְׁפָּטֶיךָ מִנֶּגְדּוֹ כׇּל־צוֹרְרָיו יָפִיחַ בָּהֶם׃
המלבי"ם מבאר "יחילו" מלשון חיל והצלחה, כמו "עשה חיל". אדם הרוצה להצליח בדרך הטבע אינו מצליח בכל הדרכים ובכל העיתים: יש כמה דרכים, ואם יבחר בנכונה יצליח; יש כמה זמנים, ואם יבחר את העת הנכונה יצליח. הפותח עסק בזמן מיתון - כנראה לא בחר בעת הנכונה. אבל הרשע - "יחילו דרכיו בכל עת": בכל דרך שיבחר יעשה חיל, ובכל עת שילך בה יעשה חיל. אין אצלו זמן מוצלח יותר ומוצלח פחות, ולא דרך מוצלחת יותר ופחות. בכל צורה שהוא זורק את הקובייה היא נופלת על שש. וזה כבר למעלה מן הטבע, שכן בטבע יש דרך מוצלחת יותר ויש זמן מוצלח יותר.
"מרום משפטיך מנגדו" - גם כאשר אתה עושה משפט בעולם ובאות צרות, דֶּבֶר ורעב, המשפטים מתרוממים מעליו ואינם חלים עליו. ולא זו בלבד, אלא "כל צורריו יפיח בהם" - הוא משתמש באותן צרות עצמן לעשות פח יקוש לצורריו. למשל: בא רעב, ובאופן רגיל היה אמור להיפגע - והוא נעשה ראש המאפיה המשתלט על מחסני התבואה, ועושה על ידי הרעב את הקופה הגדולה על גבם של העניים והאביונים הנופחים נפשם ברעב. נמצא שהצרה לא רק שאינה פוגעת בו, אלא היא זרז להצלחתו: הוא משתמש במשפטים ובדינים שבעולם להפיל בפח את צורריו, שהמשפטים יחולו כנגדם והוא לא ייפגע.
פירוש נוסף במלבי"ם: "יחילו" כמו "יחולו" - דרכיו חלות ומתקיימות בכל עת. ופירוש נוסף מביא הרד"ק: "יחילו" מלשון חיל כיולדה, חיל ורעדה - הוא מפיל אימה על העניים בכל עת, וכל הרואה אותו אוחזו חיל ורעדה. וכן "מרום משפטיך מנגדו" מבאר הרד"ק לא כמלבי"ם, אלא כקריאה אל השם: מרום! ריבונו של עולם המרומם, ראה איך המשפטים אינם פוגעים בו ואינם עושים לו מאומה, ולכן הוא עושה את אשר הוא עושה.
"אמר בלבו בל אמוט" - רשע בלי פחד
אָמַר בְּלִבּוֹ בַּל־אֶמּוֹט לְדֹר וָדֹר אֲשֶׁר לֹא־בְרָע׃
ואולי תאמר: אמנם יש לו הצלחה, אבל היא חיצונית, שכן בתוכו הוא נתון בפחד מתמיד שמא ייתפס ושמא יבוא עליו רע על מעשיו. זו הייתה טענת אליפז לאיוב, כפי שלמדנו בספר איוב: אתה אומר שהרשע מצליח? אין זו הצלחה אמיתית, הוא מפחד תמיד שייפול וייכשל, מפחד מן העונש ומפחד שהעונש יפגע בילדיו, שהרי הוא יודע את העוולות שהוא עושה. ועל זה אומר דוד: אל תחשוב שהרשע שאני מדבר בו מפחד. אין לבו מלא פחד, הוא בוטח בהצלחתו ואומר לעצמו "בל אמוט" - לעולם לא אתמוטט, לי לא תקרה צרה לעולם.
מי שזוכר, בזמנו כשדיברו על שרון, היה הוא תמיד אומר שסבתו חיה כך וכך שנים, ואמו כך וכך, ודודתו כך וכך - בקיצור, אנחנו גזע שמחזיק שנים רבות. ובזמן ההתנתקות, שחרה לרב עובדיה יוסף מאוד על הדבר, אמר: השם ייתן לו בנגע אחד בראשו וישכב ולא יקום. ובאו אנשים מצדו של שרון אל הרב, מפחד הקללה, שיחזור בו. אמר להם הרב: אל תדאגו, יאריך ימים. ושני הדברים התקיימו: גם "ישכב ולא יקום", וגם האריך ימים - שכב שנים על מיטתו כצמח, בתרדמת, נושם באופן עצמוני. נמצא שאדם עושה מעשה רשע ואומר בלבו "בל אמוט", לי לא יקרה כלום, אנחנו מחזיקים שנים, בוטח בלבבו שלא ישיגנו שום רע.
ולא עוד, אלא שהוא בוטח שגם לילדיו לא יאונה רע: "לדור ודור" - גם הדורות הבאים אחריו לא ייפגעו. אין הוא חושש ואינו ירא מן הרע שיבוא עליו בעתיד, כאילו הוא נמצא מעל לזה: "אשר לא ברע" - כל הרע שבעולם אינו שייך אליו, אצלו אין רע.
"אלה פיהו מלא" - הפה החיצוני והלשון הפנימית
אָלָה פִּיהוּ מָלֵא וּמִרְמוֹת וָתֹךְ תַּחַת לְשׁוֹנוֹ עָמָל וָאָוֶן׃
"אלה" עניינה שבועה, כמו "ושמעה קול אלה". הרשע מציג עצמו תמיד כירא שמיים, נשבע בשם השם, ופיו מלא דיבורים חיצוניים של אמונה. אבל "מרמות ותוך" - בפנים מרמה. ומבאר המלבי"ם: "מרמה" היא מרמה גלויה, ו"תוך" הוא מרמה צפונה, מה שנמצא בתוך.
וכבר למדנו במשלי כמה פעמים את ההבדל שבין "פה" ל"לשון": הפה הוא הדיבור החיצוני, והלשון היא הדיבור הפנימי. בחיצוניות "אלה פיהו מלא" - הוא נשבע ומראה אמונה, אך הכול פה וחיצוניות. ואם תרצה לדעת מה פנימה - "תחת לשונו עמל ואון", הלשון היא הפנימיות, והוא מחביא בתוכו שמגמתו ותוכניותיו תמיד לרע. וזה מראה עד כמה גדול רשעו: הוא רוצה לאחוז בני אדם בדיבורו ולהראות עצמו כצדיק, כמי שכבוד שמיים לנגד עיניו - ותחת לשונו רשע.
הרשע והאריה: שלוש תקופות חייו
יֵשֵׁב בְּמַאְרַב חֲצֵרִים בַּמִּסְתָּרִים יַהֲרֹג נָקִי עֵינָיו לְחֵלְכָה יִצְפֹּנוּ׃
יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה יֶאֱרֹב לַחֲטוֹף עָנִי יַחְטֹף עָנִי בְּמׇשְׁכוֹ בְרִשְׁתּוֹ׃
המלבי"ם ממשיל את הרשע לאריה, שהוא העז שבחיות וטורף טרף. אלא שאין זה דימוי מוחלט, משום שבשנות החיים שונה הרשע מן האריה. האריה הבוגר דרכו לצאת ממאורתו ולרדוף אחרי חיות ולטרוף ולהתפרנס; אבל כשהוא צעיר, כפיר, אין בו העוז לצאת ולרדוף, והוא מתחבא במאורתו וממתין שיעבור בעל חיים בסמוך, קופץ עליו, ממיתו ומושכו פנימה. אצל הרשע זה הפוך: בצעירותו הוא יוצא ורודף כאריה בוגר, וכשהוא מתבגר הוא יושב בסוכו וטורף את המגיע אליו ואינו יוצא.
וכן בזקנה: האריה כשמזדקן נחלש, ו"ליש אובד מבלי טרף" - אין בו כוח לטרוף. ואילו הרשע שונה ממנו, שגם בזקנותו ממשיך ברשעו וטורף טרף.
לפי זה: "ישב במארב חצרים" - בילדותו הוא יושב במארב ויוצא על הטרף, אורב להם ויוצא אליהם, "במסתרים יהרג נקי". "עיניו לחלכה יצפונו" - אותו נקי נושא עיניו אליך ומצפה לחילך, לכוחך שתעזור לו. אמנם "חלכה" כתוב בה"א, וכבר אמרו המפרשים שזה אחד המקומות שבהם באה ה"א במקום כ"ף סופית, וכאילו נאמר "חילך" - כוחך. ויש שאינם מקבלים זאת, שהרי היה צריך להיכתב "חילך" ביו"ד, וכאן כתוב "חלכה" בלא יו"ד; ומכל מקום ביאור רוב המפרשים שהכוונה לחיל שלך ולכוח שלך. ובעת ההיא הרשע הורג את העני, אף שעיניו מצפות בסתר ובמצפון לבו לישועתך. אורב בחצר במסתרים, קופץ על טרפו ורודפו והורג את הנקי המצפה לישועת השם - ואנה ישועתך, ריבונו של עולם, מדוע אינך מושיע אותו?
"יארב במסתר כאריה בסוכו" - כשהוא מתבגר ומתבסס, הריהו כמו הכפיר היושב בסוכו ואורב לטרף: ברגע אחד קופץ עליו, משיגו ומכניסו לסוכתו. אבל אם לא הצליח בקפיצה הראשונה, האריה מרים ידיים; אפשר לראות זאת בסרטים שהאריה מנסה לרדוף אחרי איילה, ואם לא הצליח בצעדים הראשונים הוא עוזב את הניסיון וחוזר עם הזנב בין הרגליים. לפעמים כשהוא סבור שיוכל, הוא ממשיך ורודף זמן רב; אבל כשהוא יוצא מן הסוכה בצעירותו, יוצא רק לקפוץ ואינו מנהל מרדפים ארוכים. והרשע גרוע ממנו: "יחטף עני במשכו ברשתו" - הוא חוטף ומושך ברשתו באופן שאין נסתר מחמתו, אין מי שיצליח לצאת נקי ממנו; בסוף ישים עליו את הרשת ויגיע אליו.
יִדְכֶּה יָשֹׁחַ וְנָפַל בַּעֲצוּמָיו חֵל כָּאִים׃
האריה כשמזדקן אין בו כוח לרדוף ואף לא לצאת ממעונתו, אבל הרשע גרוע ממנו: גם כאשר "ידכה ישוח", גם כשהוא זקן והולך שחוח מרוב ימים - "ונפל בעצומיו חלכאים". "חלכאים" הוא כמו "חֵל נדכאים", ו"כאים" כמו נכאים, מוכים, מלשון "נכה רוח". ו"עצומים כל הרוגיו". נמצא שהוא מזיק לבני אדם בשלושת ימי חייו: בצעירותו, בבגרותו ובזקנותו.
שלושה שלבים בהידרדרות הכפירה
אָמַר בְּלִבּוֹ שָׁכַח אֵל הִסְתִּיר פָּנָיו בַּל־רָאָה לָנֶצַח׃
התבוננו בהידרדרות. בתחילה אומר הרשע בלבו "שכח אל" - אין שוכחים אלא דבר שהיה זכור קודם; כלומר אמת, השם רואה ומשגיח, אלא שלפעמים הוא שוכח להעניש מיד, כמו שנאמר "אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה", נופל בין הכיסאות. בשלב הבא הוא מתפקר יותר: "הסתיר פניו" - השם כלל אינו משגיח, על השמיים כבודו ואינו מסתכל במה שקורה כאן. ובשלב השלישי הוא כופר יותר: "בל ראה לנצח" - הראייה והידיעה כביכול אינן מחוק האל, אין בכוחו לראות כלל את הנעשה כאן. כמו שהביא הרמב"ם במורה נבוכים בחלק השלישי את דעת הפילוסופים שכפרו בידיעת השם לחלוטין, כביכול אינו רואה ואינו יודע דבר מן הנעשה כאן, וכמו שנאמר "לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב". נמצא ששלוש התקופות בחיי הרשע הן גם שלושה שלבים בהידרדרות אמונתו.
"קומה ה'" - בקשת דוד
קוּמָה יְהֹוָה אֵל נְשָׂא יָדֶךָ אַל־תִּשְׁכַּח עֲנָוִים׃
כאן מבקש דוד: ריבונו של עולם, קום ברחמיך להושיע, "נשא ידך" - הרם את ידך להראות גבורתך. וראוי הדבר, שכן "אל תשכח ענוים" - אל תשכח את העשוקים הללו שאין להם מנחם ואין להם מציל. ו"ענווים" כאן מלשון שפלים.
עַל־מֶה נִאֵץ רָשָׁע אֱלֹהִים אָמַר בְּלִבּוֹ לֹא תִדְרֹשׁ׃
עד מתי ימשיך הרשע לנאץ אלוקים ולומר שאין היכולת בידך? ולמה יאמר בלבו "לא תדרוש", שהוא כופר ואומר שאינך יודע ואינך משגיח ואינך דורש את עושה הרשע להיפרע ממנו?
רָאִתָה כִּי־אַתָּה עָמָל וָכַעַס תַּבִּיט לָתֵת בְּיָדֶךָ עָלֶיךָ יַעֲזֹב חֵלֵכָה יָתוֹם אַתָּה הָיִיתָ עוֹזֵר׃
הרי אתה משגיח ורואה את מעשי הרשע, ולא רק את מעשיו אלא גם את מחשבתו. אדם יכול לראות מה חברו עושה בחיצוניותו, והקדוש ברוך הוא רואה גם את הלך מחשבותיו. "עמל" זו המחשבה הרעה, ו"כעס" זו הכוונה להכעיס - את שניהם אתה מביט. ואם כן, בידך היכולת "לתת בידך", שהוא נתון בידך ובכוחך לתת לו גמולו.
ואל תאמר, ריבונו של עולם, שאתה משאיר את גמולו לטבע. מה עניין עונש בתוך מסגרת הטבע? שפתאום אירעה לו תאונת דרכים, כי לא הסתכל בחוצותו את הכביש; הרואה חושב שקרה דבר טבעי, ובאמת השם נפרע ממנו אלא שבצורה טבעית. ועל זה טוען דוד: למה אתה מביא מצב שייפגע בצורה טבעית?
"עליך יעזב חלכה יתום אתה היית עוזר" - מבאר המלבי"ם: היתום שאתה עוזר לו מעולם, שמאז ומתמיד היית מסייעו כי "אבי יתומים" הוא, בהשגחה מיוחדת למעלה מן הטבע - הטבע עוזב אותו עליך. כביכול אומר הטבע: למה שאני אפגע ברשע? הרי יש השם, והוא תמיד עוזר לעני. משל למה הדבר דומה? לבן מלך, או ליתום שהמלך גידלו והמלך בעצמו נותן לו את צרכיו; וכשחסר לו דבר, חיל המלך ומשרתיו אינם רואים צורך להתעסק עמו, שכן המלך מטפל בו. כך החיל שלך, שהוא הטבע, עוזב אותו עליך: כביכול אינו מתערב, שהרי "יתום אתה היית עוזר", ואתה תושיע ואתה תיפרע מן הרשע. ורש"י מביא את פירוש מנחם, ש"חלכה" אינו מלשון חיל וכוח אלא מלשון "חלכאים", הדלים: "עליך יעזב חלכה" - החלכאים והנדכאים סומכים עליך ולך הם מצפים.
שְׁבֹר זְרוֹעַ רָשָׁע וָרָע תִּדְרוֹשׁ־רִשְׁעוֹ בַל־תִּמְצָא׃
אנא השם, אתה בעצמך שבור זרוע רשע, ותדרוש את רשעו של הרע - והתכלית: "בל תמצא", שלא יימצא עוד רע בעולם, שיתמו חטאים והרשעים יחזרו בתשובה.
"ה' מלך עולם ועד" - מלך שאינו תלוי בעם
יְהֹוָה מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ׃
אין הקדוש ברוך הוא כמלך בשר ודם. מלך בשר ודם שחטאה כנגדו כל המדינה - מה יעשה, ישמיד את כולם? אמנם יש מלכים כאלה, אך יש גם מלכים שפויים יותר. המלך מוגבל, שכן אין מלך בלא עם, ואם ישמיד את כולם מה תהא על מלכותו. אבל אצל הקדוש ברוך הוא אין בעיה זו, כיוון ש"אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא", ואין לו מניעה מצד חשש שלא יהיה לו עם. ואם כן אתה מלך עולם, מלך נצחי, ואינך תלוי בהם ואין מלכותך משתנה - ואפילו "אבדו גוים מארצו", גם אם יאבדו כל אנשי העולם, השם מולך לנצח.
"תאות ענוים שמעת" - שמיעה והקשבה
תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ יְהֹוָה תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אׇזְנֶךָ׃
כאן מסיים דוד את בקשתו: אנא השם, שמע את תאוות הענווים. ולא זו בלבד שתשמע כשהם מדברים ואומרים בפיהם וצועקים אליך, אלא גם "תכין לבם" - בשעה שהלב רק מתחיל להתכונן, רק שואף לבקש, רק מתחיל לחשוב ולהתאוות, ועדיין לא הוציא זאת מלבו - גם אז "תקשיב אזנך" למלא את תאוותם.
ולכאורה אין הלשון מדויקת: "תכין לבם" משמע שאתה תכין את לבם, והיה צריך לומר "יכין לבם". המלבי"ם מרגיש בזה, ובביאור המילות הוא מוסיף ש"תכין" הוא נסתר לנקבה - היא תכין: התאווה תכין את לבם, כדי שתקשיב אוזנך. עצם ההתאוות כבר מכינה את הלב, ועל זה הבקשה שתקשיב אזנך.
ומה בין "תקשיב" ל"שמעת"? כבר ביאר המלבי"ם בכמה מקומות שההקשבה יתרה על השמיעה: המקשיב מקשיב גם מרחוק, והשומע - מקרוב בלבד. לכן הבקשה: "תכין לבם תקשיב אזנך" - גם למה שהתאווה מכינה בלב, לרצון שעדיין לא נאמר, גם לזה תקשיב.
"לשפוט יתום ודך" - שלא יהיה עריץ אחד לכל הארץ
לִשְׁפֹּט יָתוֹם וָדָךְ בַּל־יוֹסִיף עוֹד לַעֲרֹץ אֱנוֹשׁ מִן־הָאָרֶץ׃
שתי בקשות כאן. האחת: שתעשה משפט ליתום ולדל מידי העריצים העושקים אותו. והשנייה: "בל יוסיף עוד לערוץ אנוש מן הארץ" - שלא יוסיף אנוש להתחזק בעריצות. והמ"ם שבמילה "מן הארץ" היא מ"ם של יתרון, כמו "גדול מאחיו": שלא תשים אנוש אחד עריץ יותר מכל הארץ, חזק מכולם, שאז יוכל לעשות ככל העולה על רוחו ולעשות את מעשי הרשע שעליהם מדבר כאן דוד. שלא יימצא אנוש שיתחזק בעריצות למשול על כולם ושיהיה כוחו רב מכולם.
אלא יהא המשפט לקדוש ברוך הוא בעצמו: אם אדם עשה רע - שלא יבוא העונש על ידי עריץ. אל תביא לנו נבוכדנאצר אחד שיעשה צרות לכל העולם, אלא אדרבה, מהשם תבוא הצרה, ועל ידי כן יכירו שיד השם עשתה זאת, שלא על פי דרך הטבע, והחוטא ישוב בתשובה. אבל כשהוא חושב שהצרה באה מן העריץ, והעריץ גדול ורם ומייסר רבים, אין עם ישראל מבינים שיש להם בעיה עם הקדוש ברוך הוא, אלא אומרים לעצמם: נבוכדנאצר כבש ממלכות רבות, אז הגיע גם לכאן. ומשום שאותו אנוש גדול מן הארץ ועריץ בכל הארץ, אין אנו מבינים שיד השם היא זו. אנא השם, את העונש תן בהשגחתך הפרטית ממך אל החוטאים, ועל ידי זה ישובו אליך בתשובה וכך תסור מהם הרעה.
לסיכום:
מזמור י' הוא זעקתו של דוד על הסתר הפנים: לא רק על הצלחת הרשע, אלא בעיקר על כך שגם כשהקדוש ברוך הוא נפרע ממנו הדבר נעשה בדרך הטבע, ואין ניכרת בו יד השם. המלבי"ם מוליך אותנו בשלבי דמותו של הרשע - התהללותו בתאוותו, הצלחתו בכל דרך ובכל עת, ביטחונו הגמור "בל אמוט", פיו המלא שבועות ולשונו המלאה עמל, טרפו בשלוש תקופות חייו, ושלושת שלבי כפירתו: "שכח אל", "הסתיר פניו", "בל ראה לנצח". והמסר לנו: הרשע הוא מקל בלבד, ואסור לנו להיות ככלב הנושך את המקל; כשאנו תולים את הצרה בבשר ודם אנו מאבדים את האמונה ונופלים בידו, וכשאנו רואים את יד השם אנו שבים בתשובה. לכן חותם דוד בבקשה שהמשפט יהיה מאת הקדוש ברוך הוא בעצמו בהשגחה פרטית גלויה, ולא על ידי עריץ שכוחו גדול מכל הארץ - ואז יכירו הכול שיד השם היא העושה, ישובו בתשובה ותסור הרעה.