פתיחה: מזמור של גלות
מזמור פ' בתהילים הוא מזמור של גלות ושל בקשת גאולה. כבר בפתיחתו הוא נושא כותרת סתומה, והמפרשים נחלקו בביאורה; ומתוכה ומתוך מבנה המזמור אנו למדים על מה הוא נסב. נעמוד תחילה על הכותרת, ואחר כך נלך על סדר הפסוקים.
לַמְנַצֵּחַ אֶל־שֹׁשַׁנִּים עֵדוּת לְאָסָף מִזְמוֹר׃
רש"י מפרש ש"שושנים" הוא משל לעם ישראל, כלשון "כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות". כלומר: למנצח על ישראל. ו"עדות לאסף מזמור" - מזמור של עדות, שבו הוא רומז להם על שלוש גלויות ומתפלל עליהם.
ומנין שמדובר כאן בשלוש גלויות? מכך שהפסוק "אֱלֹהִים הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה" חוזר במזמור שלוש פעמים. מכאן למדו המפרשים שהמזמור עוסק בשלוש גלויות. והדברים רומזים לצרות שעתידות לבוא בימי יהוא ממלכי ארם, שנאמר "כי איבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש"; ובהמשך נראה שרש"י מבאר את המזמור גם על תקופת היוונים ועל שאר הגלויות שעברו על ישראל.
"עדות" - תכשיט או כלי נגינה?
הרד"ק מביא שיש מפרשים "עדות" מלשון "ועדית עדי", היינו תכשיט: תפארת הדבר ועדיו. אולם הרד"ק דוחה זאת (והפירוש הזה מובא גם באבן עזרא בשם חכם אחר, והוא עצמו אינו מקבלו), ואומר שכמו שכתבנו תמיד - פתיחות המזמורים הן עניינים של ניגון שאינם נודעים לנו היום. "עדות" הוא כמו "גיתית": שם של כלי נגינה או של לחן שבו היו שרים את המזמורים. בזמנם זה היה מושג מוכר, כמו שאנו אומרים היום מקאם פלוני, ולכן אין צורך לחפש לו משמעות עניינית.
ובאמת המצודת ציון מפרש ש"שושנים" הוא כלי ניגון העשוי בצורת שושנה. נמצא שהכותרת מדברת על כלי הנגינה או הלחן שבו נוהגים לשיר את המזמור; לכל מזמור היה כלי או לחן מיוחד משלו.
רקע המזמור לפי המלבי"ם: ימי עזרא ונחמיה
גם המלבי"ם מעמיד את המזמור על הגלות, ומדייק יותר: בני אסף יסדוהו בימי עזרא ונחמיה. עזרא ונחמיה שבו מן הגולה ורצו לבנות את בית המקדש, אלא שצרי יהודה - סנבלט וחבריו - הצרו את צעדיהם ומנעו מהם את הבנייה, ובאותה תקופה היו העולים עניים מרודים. המזמור יוצר הקבלה בין השיבה מבבל ובין היציאה ממצרים: איך היינו כשעלינו ממצרים, ואיך אנו נראים כעת בשובנו מבבל.
המזמור נחלק לשלושה חלקים: בראשון הוא מתפלל שה' יושיע אותם מצריהם, אותם המפריעים לבניין הבית ומונעים מהם לעשות את רצון ה'. בשני הוא מבקש שה' ירחיב את גבולם, ייתן להם שלווה ופרנסה. ובשלישי הוא מבקש שה' יקבץ את נידחיהם - שהרי בימי עזרא ונחמיה עלו לכאן עם מועט, פחות מחמישים אלף איש. יש שחושבים שרק התימנים לא עלו, אבל למעשה גם מן השאר עלו מעטים בלבד. וכל חלק וחלק נחתם בבקשה "אלהים השיבנו האר פניך ונושעה", ומכאן שלוש הפעמים שהפסוק חוזר.
שלושה תארים מימי קדם
רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה׃
המלבי"ם מקדים שלושה תארים מן התקופות הקדומות. "רועה ישראל" - בימי קדם הנהגת אותם ומילאת את כל צורכיהם. "נוהג כצאן יוסף" - הנהגת אותם כצאן בין זאבים, והם לא פחדו אלא בטחו בך, שהרי את אויביהם כיסה הים, ומי שרדף אחריהם יצא הקב"ה כנגדו באש ובנפט ובגופרית. "יושב הכרובים הופיעה" - העניין השלישי, שאז בנית להם משכן ומקדש, והשכינה שרתה בין שני הכרובים. "הופיעה" אפשר לקוראו כלשון עבר - יושב הכרובים, שכינתך הופיעה אז; ואפשר כלשון בקשה - אנא ה', הופע עלינו כעת כשם שהופעת אז מבין בדי הארון.
מדוע נקראו ישראל על שם יוסף
רש"י מפרש: "רועה ישראל" - המנהיג והפרנס שלהם, ומיהו? יוסף. שהרי יוסף היה המפרנס של כלל ישראל בעת הרעב, הוא היה המשביר במצרים. ואנו מבקשים: אתה ה' נוהג את צאנך כיוסף שהנהיג אותנו וראה אותנו ונתן לנו את פרנסתנו אז במצרים.
הרד"ק מסביר אחרת: מזמן שנחלקה המלכות נקראו ישראל "יוסף" ו"אפרים". כידוע התפלגה המלכות - שני שבטים נשארו עם רחבעם בן שלמה, והם מלכות יהודה, ועשרה שבטים הלכו אחרי ירבעם, והם מלכות ישראל, הנקראת גם מלכות שומרון על שם מקום מלכותם. מלכי ישראל היו כולם, בלא יוצא מן הכלל, רשעים; ואילו במלכי יהודה היו גם צדיקים, כחזקיהו וכיאשיהו ועוד. ומדוע נקראו על שם יוסף? משום שהבכור הוא במקום ראובן, וכלשון יעקב "ויקרא בהם שמי" - שייקרא ישראל בשם יוסף כשם שיוסף נקרא בשמו. הבכורה עברה מראובן ליוסף, שהרי הבכור נוטל פי שניים - שני שבטים, וראובן לא נטל שני שבטים אלא יוסף, באפרים ומנשה. לפיכך מזכיר הכתוב "נוהג כצאן יוסף", שיוסף הוא כביכול מנהיגם של עשרת השבטים.
ומה עם בנימין, שנזכר בפסוק הבא? הרד"ק אומר שהוזכר גם הוא משום שבנימין הוא בן רחל, ובניה של רחל הם עיקר ישראל. וראה כמה פעמים כשהכתוב רוצה להזכיר את ישראל הוא מזכירם דווקא בבניה של רחל: "הבן יקיר לי אפרים" - וכוונתו לכלל ישראל; "רחל מבכה על בניה" - וכלל ישראל נקראים בניה, אף שרחל היא אמם של מיעוט השבטים בלבד. ומדוע הם נחשבים העיקר? מפני שמחשבתו של יעקב הייתה ברחל, והתוכנית המקורית הייתה להינשא לה תחילה, ורק בעקבות מעשה לבן נעשה ראובן בכור; ואף בשעה שהיה עם לאה הייתה דעתו ברחל, כשהכניס לו לבן את לאה במקומה. נמצא שבניה של רחל הם העיקר, ולכן הוזכרו כאן.
ועל פי זה ביאור הפסוק: אתה, ריבונו של עולם, שהיית רועה ישראל ומנהיגם כצאן - האזינה לתפילתנו שאנו מתפללים אליך כעת בגלות; וכשם שהיית "יושב הכרובים" ונועד להם שם ומדבר עמם מבין הכרובים - כך הופיעה גם עלינו כמקדם, ותוציאנו מן הגלות.
מדרש מופלא ב"נוהג כצאן יוסף"
ספר "איל צבי" מביא את דברי תוספות שאנץ בסוטה י"ג, שמביאים מדרש על "רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף": ששמו את עצמות יוסף בתוך עור של כבש, ונכנסה באותו עור רוח חיים. זהו "נוהג כצאן יוסף" - יוסף נתון בתוך עור של כבש, והעור כביכול לובש חיות. והוא מוצא רמז נאה: "רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף" עולה בגימטרייה "הושם בעור של כבש".
"עוררה את גבורתך" - מדוע גבורה ולא רחמים
לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת־גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ׃
רש"י מבאר: כשיהיו זקוקים לישועתך, אף שאינם הגונים, אף שהם רשעים ואינם כדאים - עורר להם את גבורתך וגאל אותם. ומדוע? "ולכה לישועתה לנו" - לך נאה ועליך להושיע, בין אם אנו חייבים ובין אם אנו זכאים. ואם תאמר מה פתאום? הרי מצינו כבר אצל משה במצרים "ראה ראיתי את עני עמי", ודרשו חז"ל: מהו "ראה ראיתי", שתי ראיות? רואה אני שהם עתידים להכעיסני, ואף על פי כן ראיתי את עניים מפני השבועה שנשבעתי לאברהם. הרי שכבר אז אמרת שאף שתכעיסני - אזכור את שבועתי לאברהם ואענה להם. וזו בקשתנו כעת: באנו לפרוע את השטר.
ויש לשאול: כשאדם מבקש ישועה, הוא מבקש גבורה או רחמים? מבקשים רחמים! ומדוע כתוב כאן "עוררה את גבורתך"? קושי דומה יש בסליחות, בפיוט "אם אפס רובע הקן", שנאמר בו "עוררה גבורתך להקיץ נרדמים", והיו שהגיהו "עוררה רחמיך", שהרי אין אנו חפצים שהדברים יבואו במידת הדין אלא ברחמים. אבל באמת אין כאן קושי, שכן אין אנו מבקשים שגבורתו תתעורר כלפינו, אלא שתתעורר להינקם מן האומות המצירות לנו, ועל ידי כך תבוא גאולתנו.
וראיה לדבר: בברכת "גואל ישראל" שבשמונה עשרה - מה הניקוד של שם הוי"ה שם? שווא. צריך לכוון את השמות בתפילה. הרב עובדיה יוסף אומר שאלו כוונות פשטיות, לא כוונות של מקובלים: לכוון כנגד הספירה המתאימה, כפי שמופיע בסידורים - היכן שיש סגול מכוונים כנגד ספירת החסד, היכן שיש קמץ כנגד ספירה אחרת, וכן הלאה. בכל ברכה שם הוי"ה בניקוד אחר, ואדם מכוון להוריד שפע מאותה ספירה גם בלא להבין את הסוד. והנה בברכת "גואל ישראל" הניקוד שווא, ושווא בספירות הוא מידת הגבורה. הרי שאנו מבקשים שה' יגאל אותנו בגבורה. ואין זה סותר את הרחמים: הרחמים הם כלפינו, אבל כדי לקום ולהינקם מן האויבים ולהוציאנו מן הגלות נדרשת בחינת הגבורה. וזהו "עוררה את גבורתך" - שיגאלנו על ידי הפעלת מידת הגבורה כנגד האויבים, ואז "ולכה לישועתה לנו".
"ולכה" - לשון "לך"
מהו "ולכה לישועתה לנו"? אין זה לשון הליכה, אלא כמו "ולך" בלא ה' בסוף, אף שנכתב כאן בה'. וכן מצינו: "ולכה מה אעשה בני" שאמר יצחק לעשו, וכוונתו "ולך". וכן "ולכה אין בשורה מוצאת" - שנאמר לאחימעץ, שרצה לרוץ ולעבור את הכושי כדי לבשר לדוד על מות אבשלום, ואמרו לו: הכושי כבר רץ לפניך להודיע, ואתה לא תבשר דבר, ואם כן מה לך לרוץ; והוא אף ידע שאין זו בשורה שתשמח את דוד אלא תעציבנו, ולכן רמז לו שאין כדאי ללכת. וכן "שמלה לכה קצין תהיה לנו" שבישעיה - שמלה יש לך, לבוש חשוב, היה לנו לקצין. הרי ש"לכה" הוא במובן "לך", היינו למענך ובשבילך: לך, ריבונו של עולם, נאה להושיע - אנא הושיענו וגאלנו.
אפרים, בנימין ומנשה - מדוע דווקא הם
רש"י מפרש שכל שבט רומז לתקופה. "אפרים" - במלחמת ארם, כשצר מלך ארם על שומרון ושלח מלאכים לאחאב: "כספך וזהבך לי הוא, נשיך ובניך הטובים לי הם", ולבסוף ביקש את ספר התורה ואחאב סירב. "מנשה" - בימי יואש בן יהואחז, שנאמר שם "כי ראה ה' את עני ישראל כי איבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש", ושלוש פעמים הכה יואש את ארם והשיב את ערי ישראל; ומכאן שלוש הפעמים שחוזר במזמורנו "השיבנו האר פניך ונושעה". ועוד מביא רש"י בשם פירושים אחרים, שנאמר שם "שלוש פעמים תכה את ארם". ו"בנימין" - לימי אחשוורוש, שמרדכי היה איש ימיני, משורשו של בנימין, ומרדכי ואסתר היו אז בסכנה, והוא מתפלל גם על אותו הדור.
והמלבי"ם מבאר לפי שיטתו: זהו החלק הראשון, שבו מבקש שה' יעורר את גבורתו כפי שהראה בימי קדם לפני אפרים בנימין ומנשה, ויעזור לנו כנגד הצרים העומדים עלינו עתה. שהרי כל המזמור לדעתו עוסק בתקופת עזרא ונחמיה, שבה היו במצב קשה ביותר - גם מצד האויבים שמנעו את בניין הבית, וגם מצד הרעב וקושי הקיום. ומה עניינם של אפרים ומנשה? שרבים מהם נפלו על חזקיהו, כלומר הצטרפו אליו: מלכות ישראל גלתה תחילה, ופליטים מאפרים וממנשה ברחו למלכות יהודה שעדיין לא גלתה. וכשבא נבוכדנאצר והגלה את יהודה, הגלה את יהודה ואת בנימין שהם מלכות יהודה, וגם את אפרים ומנשה שברחו לשם קודם לכן. ועוד: שלושה שבטים אלו הם מבני רחל והם העומדים כנגד עשו, כמו שנאמר "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש" - שמכוח בית יוסף יצא המושיע להילחם בעשו.
"האר פניך ונושעה"
אֱלֹהִים הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה׃
רש"י מפרש "השיבנו" על גלות בבל, שמרדכי היה שם. והרד"ק מפרש "השיבנו" - אליך: הכן את לבבנו שיהא פתוח לתשובה, והאר פנים אלינו. שכן בזמן שה' קוצף הוא מסתיר פניו, וכשהוא בעת רצון עמנו הוא מגלה פניו. זו הבחינה הקבועה של הסתר פנים והארת פנים.
וכמו שכותב הרמח"ל בדעת תבונות (ומי שירצה ישמע את השיעורים שמסרנו שם), כל מה שקורה בעולם הוא תוצאה או של הארת פנים או של הסתר פנים - אלו שתי ההנהגות שבבריאה. גוף האדם הוא מבחינת הסתר פנים, ונשמתו הרוחנית העליונה היא מבחינת הארת פנים. דבר הנעשה מכוח הסתר פנים הוא חשוך יותר, מגושם יותר, נחות יותר; ומה שנעשה מהארת פניו יתברך הוא מרומם ורוחני יותר. כך כל הבריאה מחולקת למציאות שמהסתר פנים ולמציאות שמהארת פנים. וכשיש הסתר פנים - יש צרות, אסונות, רדיפות ושואות; וכשיש הארת פנים - "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד וצדקה וברכה ורחמים וחיים ושלום". כל השפע נמצא בהארת פני ה'. לכן "האר פניך" וממילא "ונושעה" - שבהארת הפנים כבר נמצאת הישועה.
המלבי"ם מפרש "אלהים השיבנו" על פי שיטתו: כיוון שעם עזרא ונחמיה עלה מיעוט בלבד, הוא מבקש גאולה שלמה - שישיב את כלל ישראל וכולם ישובו.
בית שני - תקופת מבחן
וכבר למדנו בשיעורינו על עזרא ונחמיה את דברי המלבי"ם, שהשיבה בתחילת בית שני הייתה מעין תקופת מבחן. אילו היינו עומדים בה בהצלחה, היה הקב"ה מוריד בית שלישי בנוי באש והייתה באה הגאולה השלמה. אך משלא עמדנו בה, גלינו לגלות נוספת שעד היום לא יצאנו ממנה - אלפיים שנות גלות. ומשום שהייתה זו תקופת מבחן, לא השיב הקב"ה את עצמו אלינו בשלמות: חמישה דברים היו חסרים בבית שני, רוח הקודש לא שרתה, והמציאות הרוחנית הייתה ברמה נמוכה.
הדבר דומה לשניים שהסתכסכו, והאחד חושש להיפגע שוב, ואומר: בוא ננסה ליצור את הקשר מחדש - אבל בעצימות נמוכה. וכן זוגיות שהתפרקה ומנסים לשקמה בהדרגה; ואם יתברר שהקשר בר קיימא, תינתן לו עצימות גבוהה. אנו, לצערנו, לא הגענו לקשר בר קיימא, שכן עם ישראל קלקלו גם לאחר בניין הבית השני, וגלינו גלות שאין אנו יודעים את סופה. ולפי זה הבקשה כאן היא: השיבנו - שכלל ישראל ישובו לארץ, והאר פניך ונושעה - שהאויבים העומדים כעת כנגדנו, סנבלט וטוביה וחבריהם, לא יצליחו ותכשילם.
"עד מתי עשנת בתפילת עמך"
יְהֹוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַד־מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ׃
הרד"ק מעיר שכאן חסר הנסמך, כלומר חסרה מילת הקישור. שהרי "אלהים צבאות" אינו מתיישב - מה עניין צבאות לאלהים? אך אם נאמר "ה' אלהים אלהי הצבאות" - הדברים מובנים. אמנם "צבאות" הוא אחד משמותיו של הקב"ה, אך כאן הכוונה כדברי חז"ל: למה נקרא צבאות? שכל הצבאות שלו. ואין מדובר בצבאות של מטה, אלא בצבאות של מעלה, שהם הצבאות האמיתיים.
ומהו "עשנת"? מבאר המלבי"ם: עניינו חרון אף, כמו "כי אז יעשן אף ה'". כלומר: עד מתי, ריבונו של עולם, אנו מתפללים אליך והתפילה עולה לפניך ואתה עדיין בחרון אף כלפינו ואינך מקבלה?
ומדרש שוחר טוב מבאר ביאור נאה: מה עושה אדם כשעשן נכנס בפניו? מיד עוצם את עיניו ומסתיר את פניו - כפי שרואים אצל מי שזורקים לעברם פצצות עשן, שהעשן צורב בעיניים ובפנים. וזהו "עד מתי עשנת בתפילת עמך": אתה מסתיר פניך מאיתנו כאדם המסתיר פניו מפני העשן; כביכול תפילותינו הן לפניך כעשן שאתה מסב פניך ממנו. והוא ביטוי מליצי לאי קבלת התפילה.
לסיכום:
מזמור פ' הוא תפילת גלות. לפי רש"י "שושנים" הם ישראל, ולפי המצודות והרד"ק זהו כלי נגינה או לחן, כדרך פתיחות המזמורים. המלבי"ם מעמידו בימי עזרא ונחמיה, כשעם מועט שב מבבל, עני ונרדף בידי צרי יהודה, והוא מבקש שלושה דברים - הצלה מן הצרים, הרחבת גבול ופרנסה, וקיבוץ נידחים - ובסיום כל חלק חוזרת הבקשה "אלהים השיבנו האר פניך ונושעה". הפתיחה מזכירה שלושה תארים מימי קדם: רועה ישראל, נוהג כצאן יוסף, יושב הכרובים - ומבקשת שתופיע שכינה כמקדם. "עוררה את גבורתך" אינה בקשת דין עלינו אלא גבורה כנגד האויבים, ו"לכה לישועתה לנו" - לך נאה להושיע, בין זכאים בין חייבים, מכוח השבועה לאבות. "האר פניך" היא בקשה לצאת מהנהגת הסתר הפנים אל הנהגת הארת הפנים, שבה נמצאים כל השפע וכל הישועה; ו"עד מתי עשנת בתפילת עמך" היא זעקת הדורות על תפילה שאינה מתקבלת - עד שיאיר ה' פניו וניוושע.