פרק ע"ט הוא מזמור של אסף המתאר את חורבן המקדש ואת שפלות ישראל בגלות, ומתוך הצרה עולה תפילה: בקשה שלא ייזקפו לנו עוונות האבות, בקשת עזרה והצלה למען כבוד שמו, נקמת דם העבדים השפוך, והבטחה של הודאה והילול לעולם ולדור ודור. בחלק זה נעסוק מפסוק ח' ועד סוף המזמור.
אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֺנֹת רִאשֹׁנִים מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד׃
הרד"ק מפרש שהעוונות הראשונים הם העוונות שעשו בימי נעוריהם - כביכול אומרים: עוונות נעורים אל תזכור לנו. האבן עזרא מבאר אחרת: אין מדובר בעוונות שלנו בנעורינו אלא בעוונות אבותינו. כלשון ירמיהו באיכה: "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו". על כך הבקשה - את עוונות האבות אל תזכור לנו.
ואם תשאל: הרי אין הקדוש ברוך הוא פוקד עוון אבות על בנים? התשובה בגמרא: הדבר תלוי אם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם או לא. שם אחזו מעשה אבותיהם בידיהם, ולכן נאמר "פוקד עוון אבות על בנים", והשם אכן פקד עליהם את עוון אבותיהם. ועל זה הם מבקשים: אל תזכור לנו את העוונות הראשונים של האבות להוסיף על עוונותינו. די לנו בעוונות שלנו שעליהם אנו משלמים את המחיר, ולא נצטרך לשלם מחיר גם על עוונות אבותינו.
האר"י הקדוש מבאר את הדבר לעומקו: כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, הנכד או הנין הם כבר התעברות של הנשמה, גלגול של הסבא, והוא חוזר ומתגלגל ומקבל את העונש. נמצא שהמקור עצמו קיבל את העונש - האבות הם שקיבלו את עונשם, ואין זה שאחד חטא ואחר נענש. וודאי שגם בבן עצמו יש חטא, שאם לא כן לא היו מגלגלים עליו; אם הוא צדיק והאבות היו רשעים - אינו מקבל עונש. אבל על כל פנים האבות עצמם הם החוזרים ומתגלגלים כדי לקבל אחר כך את עונשם.
"מהר יקדמונו רחמיך" - במהירות יקדימו רחמיך ויבואו. "קידום" הוא לשון הבאת דבר לפני האדם במהירות, כלשון "אשר לא קידמו אתכם", וכלשון "כי תקדמנו ברכות טוב". ריבונו של עולם, אין לנו זמן להמתין; אם עוד נחכה - מה יישאר מאיתנו? לכן שיקדימו רחמיך ויבואו מהר, שאין בנו כוח לסבול את הגלות.
עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ׃
האלשיך הקדוש מבאר את מהלך הפסוקים: אנו אומרים כביכול - ריבונו של עולם, הצילנו למען שמך. ישיב הקדוש ברוך הוא: למען שמי? הרי אתם חיללתם את שמי בגויים, שבעוונותינו שם שמים מתחלל. כיצד פתאום אתם דואגים לכבוד שמי? מי חילל אותו אם לא אתם? על כך אנו טוענים: "עזרנו אלהי ישענו על דבר כבוד שמך" - עזור לנו והושיע אותנו, ומעתה אנו נדאג לכבוד שמך, נשוב בתשובה ונתקן את עוונותינו בעניין זה. ואז "והצילנו וכפר על חטאותינו למען שמך" - שעל ידי שנתחיל לכבד את שמך נהיה ראויים שתציל אותנו למען שמך, שלא יתחלל שמך בגויים.
ביאור נוסף באלשיך: טוענים כאן שאם בגלות עלינו למות על קדושת השם, "עזרנו" - אמץ את לבבנו שנהיה מוכנים למסור את נפשנו על קדושת שמך, כחנניה מישאל ועזריה. והנה יש כאן בקשה משונה לכאורה: אחרי הבקשה לעזרה במסירות נפש, ממשיכים "והצילנו". כלומר: כמו שהם היו מוכנים למסור נפשם, תן גם לנו את העוז הזה - אבל כשם שהצלת אותם, הצל גם אותנו. עזור לי למסור נפשי, אך מתוך ידיעה שיש פתח מילוט ושתציל אותי בסופו של דבר.
ואם תאמר: אם אציל אתכם, במה יתכפר העוון? הרי עיקר העניין הוא כפרת החטאים. על כך הם אומרים: היות ואנו מוסרים את נפשנו למות - הגם שלא נמות - "וכפר על חטאותינו למען שמך", שעצם מסירות הנפש להיהרג על שמך תכפר.
ויסוד הדבר בדברי רבנו יונה: חילול השם - במה כפרתו? נאמר "אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון", הרי שכפרת חילול השם במיתה. אומר רבנו יונה שיש עוד דרך כפרה, ואין חייבים למות ממש: אדם שעבר פחד מוות, שראה את המוות בעיניים ועמד רגע לפני מיתתו - הדבר מכפר כמיתה. אין הכוונה שאדם יכניס עצמו לחוויות של פחד מוות, אלא שנדע שיש בכוחו של פחד מוות לכפר. לפי זה הדברים נפלאים: ריבונו של עולם, עצם זה שמסרנו עצמנו למיתה ועמדו להורגנו - הוא עצמו יכפר על חטאותינו למען שמך.
ומדוע להצילנו? "למה יאמרו הגויים איה אלהיהם" - אם לא תציל אותנו לאחר שמסרנו נפשנו, יאמרו הגויים: אין בהם ממש. ראינו את אברהם שניצל, ראינו את חנניה מישאל ועזריה שניצלו, ואלו לא ניצלו - כנראה אין בהם ממש. ונמצא שמים מתחלל. לכן: הצילנו למען שמך שלא יתחלל שמך, ואת הכפרה יעשה פחד המוות שעבר עלינו.
מהו "כי דלונו מאד"? אומר הרד"ק: העניות והדלות שבהן אנו שרויים מביאות אותנו לרדוף תמיד אחר פת לחם, ואם אין קמח אין תורה - ואם כן אל תזקוף עלינו את עוון ביטול תורה. ואם תאמר: מה עם "נשאת ונתת באמונה"? היא הנותנת - כשאדם שרוי בעניות גדולה, "כי על פת לחם יפשע גבר", ואדם עני עלול להגיע לפשיעה ולגניבה, וכמו שנאמר "אל תבוזו לגנב כי ירעב". כלומר: אם הגענו לביטול תורה, ואם הגענו לכך שלא נשאנו ונתנו באמונה - מה שהביא אותנו לכך הוא קושי הגלות, "דלונו מאד", ועל זה אל תתבע מאיתנו.
בלשון מליצית הוא אומר: "רש עושה כף רמייה, כי אין בית הבליעה פנוי, ולא יחוש אם מותר או אסור לסבוע לחם". ביטוי נפלא: הוא נוטל את הלשון "אסור לסבוע לחם", והכוונה שהעני אינו חושש אם הלחם מותר או אסור - העיקר לשבוע לחם, והכול מתוך הדלות והעניות.
ומה רוצים להרוויח בטענה זו? אומר האלשיך: כאשר הדיין מוצא זכות לנידון בתביעות הראשונות, הוא מקל בכל שאר התביעות. שהרי בדרך כלל מגישים תחילה את הדברים החמורים יותר; כשמעמידים אדם לדין על דוח חניה ועל רצח - קודם כל דנים אותו על הרצח. כך גם כאן: אם תמצא לנו זכות בעוונות הראשונים, ממילא יקל עלינו גם בשאר התביעות. לכן: "אל תזכר לנו עונות ראשונים, מהר יקדמונו רחמיך, כי דלונו מאד" - שהדלות היא שהביאה אותנו לאותם עוונות ראשונים של ביטול תורה ושל חוסר נשיאה ונתינה באמונה.
המלבי"ם מדייק: "עזר" פחות מ"ישועה". ישועה היא הצלה מלאה, ועזרה היא כשאתה נותן יד ואני בא ועוזר לך. כך אנו משתמשים בלשון גם היום: "הושעתי אותו" - הוא לא מצא ידיו ורגליו ואני הבאתי לו את הישועה; "עזרתי לו" - הוא נתן יד ואני נתתי יד, והייתי רק בגדר עוזר. וזו הכוונה כאן: היות ותמיד היית "אלהי ישענו", והושעת אותנו ישועה שלמה - כקריעת ים סוף וכיציאת מצרים - ראוי שגם אם אין אנו ראויים כעת לישועה שלמה, לפחות תהיה "עזרנו". גם אם איננו הגונים לישועה שלמה, על כל פנים עזור לנו והצילנו.
לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ׃
יש כאן וורט מפורסם: הרבה פעמים אנשים שואלים "למה?" - למה הייתה שואה, למה אסון מירון, למה. על כך נאמר: "למה" יאמרו הגויים. אנו, כאנשים מאמינים, יודעים שהקדוש ברוך הוא שלמות הטוב, וחפץ להיטיב לבניו, וכל דעביד רחמנא לטב עביד. היהודי אינו שואל "למה", אלא יודע ואומר "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי". הגוי הוא זה ששואל כל הזמן "למה".
ולפשוטו של מקרא: "למה יאמרו הגויים איה אלהיהם" - אם השם הוא אלוהים ובעל כוח, שיריב את ריב עמו; מדוע הוא נותן להם להיות שפלים ומדוכאים תחת אויביהם? ולכן "יוודע בגויים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך".
האבן עזרא מתקשה: "לעינינו" משמע שאנו חיים, ואילו "דם עבדיך השפוך" משמע שכבר נהרגנו. ומבאר: טעם "לעינינו" - שנהיה חיים לפני מותנו ונראה בנקמה; ו"דם עבדיך" הם המוזכרים בתחילת המזמור, "שפכו דמם כמים", "בשר חסידיך לחיתו ארץ". כלומר: ריבונו של עולם, נקום בגויים ונראה בעינינו כיצד אתה נוקם את נקמת אלה שדמם כבר נשפך - ואין הכוונה לדם שנשפך כעת, שהרי אם דמנו נשפך אין אנו יכולים לראות לעינינו.
המלבי"ם מבאר בזה את מה שנאמר קודם "על דבר כבוד שמך": במה מתכבד כאן שם שמים? שאם לא כן, יאמרו הגויים "איה אלהיהם" - ויש בזה חילול השם: תמיד היית אלוהי ישענו, וכאן אינך אפילו עוזר לנו? ועוד: כאשר הגוי הורג את עבדיך ואין אתה נוקם את נקמת דמם, יש בזה חילול השם גדול; וכאשר אתה נוקם את דם עבדיך - מתגדל בזה כבוד שמים, כבוד השם יתברך.
תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָה׃
"אנקת אסיר" - צעקת האסיר; אנקה, נאקה, לשון צעקה. ומהו "הותר"? המפרשים ביארו בשתי דרכים: האחת מלשון פתיחת אסורים ממסגרם, כדברי רש"י "מתיר אסורים", לשון התרת קשרים שלא יישאר קשור ואסור, כלשון "שלח מלך ויתירהו". והשנייה מלשון השארה - "הותר" כמו "די והותר", שאינו מלשון התרת קשר: הותר את בני התמותה, השאר אותם בחיים.
ומהו "בני תמותה"? רש"י מפרש: בניך הנהרגים עליך. ולשון זו מצויה גם בדברי חז"ל: "מוטב יאכלו בשר תמותה שחוטה ואל יאכלו בשר תמותה נבלה". הרד"ק מבאר: אלו הקרובים כבר למות, בן תמותה הוא בן מוות שכבר עומד למות - "הותר", השאירם בחיים. או: התר את קשריהם, שהם קשורים בגלות כאסירים, וזו "אנקת אסיר" - שחרר את האסיר הזה, התר את מאסרו מן הגלות והשב אותם לארצם.
ומדוע ראוי שתיעשה הבקשה של נקמת דם עבדיך השפוך? אומר המלבי"ם: מצד "אנקת אסיר" - שאנו מתפללים ומבקשים על כך, ויש כאן את נאקת האסיר המתפלל. ועוד: התר את האסיר מן המוות, שכן במציאות הקשה של המיתה יש חילול השם. "כגודל זרועך" - הראה להם את גודל זרועך, שאם לא תעשה כן יאמרו שאין זרועו גדולה ואין הוא יכול להושיע את עמו; אדרבה, הראה להם את גודל זרועך ובכך תציל את עמך מן המוות.
ועוד ביאור: על פי מה שאמרו חז"ל בסנהדרין צ"ח, שאליהו אמר לרבי יהושע בן לוי שהמשיח יושב בפתחה של רומי. שם כולם מתירים את תחבושותיהם בבת אחת וחוזרים וקושרים את כולן; ואילו המשיח אינו עושה כן, אלא מסיר תחבושת אחת ומניח חדשה, ושוב מסיר ומניח - כדי שאם יבקשו ממנו לגאול יוכל לבוא מיד ולגאול את ישראל. וזהו "מפשעינו הוא מדוכא", מפשעינו הוא אסיר. וזו הבקשה: אנו בני הגלות מבקשים "תבוא לפניך אנקת אסיר" - של מלך המשיח, האסיר שבפתחה של רומי. ואם אין אנו ראויים, "כגודל זרועך הותר בני תמותה" - מצד גודל זרועך ורוב רחמיך וחסדיך, התר את בני התמותה וגאל את עמך ישראל.
וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲדֹנָי׃
כשם שעשו לנו, כך השב להם את גמול פורענותם. "שבעתיים" - פעמיים שבע, כפול שבע ועוד כפול שבע. "אל חיקם" - שהפורענות לא תבוא מן הצד, לא מעט מלמטה ומעט מלמעלה, אלא תגיע היישר אל המטרה עצמה ולא תחטיא; "לא יטה לכאן ולכאן", כלשון המצודת דוד. "חרפתם" - גמול חרפתם, מה שחירפו אותך; ובמה חירפו? כדברי הרד"ק: באומרם "איה אלהיהם".
אינך מכיר בקדוש ברוך הוא - יעשה עמך הקדוש ברוך הוא פגישה. על ידי שתבוא חרפתם אל חיקם, יבינו ויכירו מי הוא השם. כפרעה שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", ואמר הקדוש ברוך הוא "ונתתי את אותותי אלה בקרבו" - אתה אומר "מי", קבל "אלה", ועל ידי ה"אלה" תכיר את אלוקים.
וכאן, אומר המלבי"ם, מבקש שתשיב לשכנינו על מה שחירפוך, כי הדבר נוגע לכבוד שמך. וראוי שתשיב להם שבעתיים, לפי שחרפות נמדדות כפי ערך המתבייש והמבייש: אינו דומה המבייש אדם גדול למבייש הדיוט, ואינו דומה גדול המבייש להדיוט ואדם נקלה המבייש (ויש בזה שתי שיטות מה חמור יותר). ולענייננו, כאן אין שום יחס בין המחרף למחורף - המחרף הם הגויים, והמחורף הוא הקדוש ברוך הוא. ולפי שפלות המחרף ולפי גדלות המחורף ראוי שיקבלו עונש פי כמה וכמה, כפי עוצם החרפות וכפי עוצם העוון, שהוא עוון נורא ואיום ששפלים כל כך מחרפים אל רם ונישא כל כך.
ולכן "שבעתיים", אומר המלבי"ם, היינו פעמים אין מספר. שהרי אם רוצים לשלם כפי הערך - לערך הזה אין מידה, שאי אפשר למדוד את הקדוש ברוך הוא, ואין לו מידה; ואם כן ראוי שיקבלו עונש בלא מידה.
וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם לְדוֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ׃
"ואנחנו עמך" - העם הידוע, אומר האבן עזרא, שאנו עמך מאז; "נודה לך" כאשר תפדה אותנו. הרד"ק מוסיף: בין כשאנו בגלות ובין כשנצא מן הגלות, תמיד אנחנו עמך וצאן מרעיתך, ותמיד נודה לך. אין זה שכשאנו בגלות אנו עוזבים כביכול את השם, אלא נודה לך תמיד.
המלבי"ם מבאר שעל ידי כך נודה לך לעולם ויתקדש שמך: יש כאן הודאה על הטוב שהשם היטיב עמנו עד עתה, ויש כאן "נספר תהילתך" שהוא ההילול וסיפור השבח בנפלאות הבורא עלינו. ומה ההבדל בין "לעולם" ל"לדור ודור"? המלבי"ם כבר הזכיר עניין זה בכמה מקומות: "לעולם" הוא הזמן התמידי הנמשך בלי גבול, ו"דור ודור" הוא זמן המתחלק לדורות.
ואם כן, ההודאה על הטובה שכבר הייתה היא תמידית - כל ימי חיינו אנו מודים לקדוש ברוך הוא, וזהו "לעולם", כל ימי היותי בעולם. לעומת זאת סיפור התהילה הוא לדורות הבאים: אני מספר לבני, והוא לבנו, והוא לבנו, ולכן "לדור ודור". כמו שאנו קוראים את ההלל בליל הסדר, להודות על מה שעשה לאבותינו - אבי הקריא לי את ההלל, ואני מקריא לבני, וכן הלאה. ההילול והשבח הם לדור ודור, וההודאה היא לעולם, כל זמן שאני חי אני מודה להשם יתברך על מה שעשה עמי.
סיומו של פרק ע"ט הוא תפילה מתוך שפל הגלות: אל תזכור לנו עוונות ראשונים - לא של נעורינו ולא של אבותינו - ומהר יקדמונו רחמיך, שהרי הדלות עצמה היא שהביאתנו לכשלונות. "עזרנו אלהי ישענו" - ואם אין אנו ראויים לישועה שלמה, לפחות תהיה לנו עזרה; וכל הבקשה נסובה על כבוד שמו, שלא יאמרו הגויים "איה אלהיהם", ושתיוודע נקמת דם עבדיו. תבוא לפניך אנקת האסיר - של הכלואים בגלות ושל מלך המשיח האסיר בפתחה של רומי - והתר את בני התמותה כגודל זרועך; והשב לשכנינו שבעתיים, בלא מידה, כפי שפלות המחרף וגדלות המחורף. ואנחנו, בין בגלות ובין בגאולה, עמך וצאן מרעיתך: נודה לך לעולם כל ימי חיינו, ונספר תהילתך לדור ודור.