פתיחה
בחלקו זה של המזמור ממשיך אסף לפרוש לפני הקדוש ברוך הוא את מצוקת הגלות: הדמעות שעם ישראל אוכל ושותה, הלעג של האומות, ומשם הוא עובר למשל הגדול של הגפן - גפן שהוסעה ממצרים, הושרשה בארץ, פרשה ענפיה עד הים, ולבסוף נפרצו גדריה והופקרה לכל עובר דרך. מתוך המשל הזה עולה הבקשה הגדולה: "השיבנו והאר פניך ונוושעה". נלך על סדר הפסוקים.
"לחם דמעה" ו"דמעות שליש"
הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ׃ (ו)
רש"י מסביר ש"האכלתם לחם דמעה" חוזר על ימי מצרים: שם היו משועבדים, ואכלו את לחמם בדמעה ובבכי. ועל מה מדבר "ותשקמו בדמעות שליש"? אומר רש"י - על גלות בבל, שהיו בה שבעים שנה. ומה הקשר לשליש? כמה זמן היינו במצרים? מאתיים ועשר שנים. ושליש ממאתיים ועשר הוא בדיוק שבעים. כך למד רש"י מיסודו של רבי משה הדרשן: השקית אותם בדמעות שליש - שליש מן הזמן שהיו במצרים.
רש"י מביא ביאור נוסף: "דמעות שליש" בא לרמוז על המלכות השלישית, היא מלכות יוון, שהיא הצרה השלישית. ומקשה רש"י: הרי לכאורה היא הרביעית - מצרים, בבל, פרס ומדי, ויוון. אלא שכל שבעים שנה של בבל אינן נחשבות אלא גלות אחת. (בספרים מופיע בטעות "אינה אלא גלות אמת", וזה שיבוש; הנוסח הוא "אינה אלא גלות אחת".) באותן שבעים שנה נכללו בבל, מדי ופרס, והכל גלות אחת. נמצא: מצרים אחת, בבל עם מדי ופרס שתיים, ויוון היא השלישית.
שלוש הדמעות של עשו
"ורבותינו פירשו" - אומר רש"י - על שלוש הדמעות שהוריד עשו. כאשר בא עשו וראה שנטלו את הברכות, על פי תפיסתו המעוותת שהן מגיעות לו, נאמר "ויצעק צעקה גדולה ומרה": צעקה הרי אחת, גדולה הרי שתיים, מרה הרי שלוש. ועל שלוש דמעות אלו זכה לחיות על חרבו, כמו שנאמר "והיה כאשר תריד". במדרש שוחר טוב העניין מבואר יותר: אומרים ישראל לפני הקדוש ברוך הוא - ריבונו של עולם, על ידי שלוש דמעות שבכה עשו השלטת אותו מסוף העולם ועד סופו; כשתבוא לראות בעלבוננו ובשעבוד נפשנו, על אחת כמה וכמה.
ה"תהילות מהרי"ץ" מרחיב בעניין זה. הוא מביא את המדרש: אמר רבי אלעזר, שלוש דמעות הוריד עשו מעיניו - אחת מעינו של ימין, ואחת מעינו של שמאל, והשלישית הייתה קשורה בעינו, כלומר שלא נזלה כלל. שנאמר "ותשקמו בדמעות שליש" - שליש מלשון שלוש דמעות, שהקדוש ברוך הוא השקה אותנו בגלל דמעותיו של עשו; אנחנו שותים את דמעותיו, כלומר סובלים בגללן. אמרו ישראל: ריבונו של עולם, בזכות שלוש דמעות שהוריד עשו מעיניו השלטת אותו מסוף העולם ועד סופו ונתת לו שלום בעולם הזה - אנו, שדמעתנו תדירה ביום ובלילה, קל וחומר. וזהו "האכלתם לחם דמעה": כשם שאדם אוכל לחם תדיר, כך דמעותינו תדירות - על אחת כמה וכמה שתתמלא עלינו רחמים.
ומדוע דווקא כך מתחלקות שלוש הדמעות - עין ימין, עין שמאל, ודמעה תלויה? מסביר ה"תהילות מהרי"ץ": הדמעה הראשונה הייתה על כך שעשו טרח והתייגע והכין לאביו מטעמים לשם כיבוד אב, ובא יעקב ו"חטף" לו את המצווה. זו בכייה חיובית - הייתה לי הזדמנות לקיים מצווה והפסדתי אותה. זו דמעה מסטרא דימינא, מן הצד הטוב, ולכן היא יורדת מעין ימין. הדמעה השנייה היא על כך שלא השיג את הברכות: אבא חילק ברכות ומישהו לקח לי אותן - מטל השמים ומשמני הארץ. בכייה זו כבר אינה לשם שמים אלא על תאוות העולם הזה, "בשמאלה עושר וכבוד", ולכן היא דמעת עין שמאל.
והדמעה השלישית קשורה בעינו: חרה לו על שהברכות נפלו דווקא ביד יעקב. שאילו "גם לי וגם לך לא יהיה" - עשו היה רגוע יותר; אבל כששמע שלא די שהוא לא קיבל, אלא עוד אחיו קיבל - זה הכעיס אותו הרבה יותר. וזו כבר עין רעה: מילא לך אין, אבל למה אתה כואב שלו יש? וזה עומק הלשון "קשורה בעינו" - היא קשורה לעינו של עשו, לעין הרעה שלו, ולכן היא כלל לא ירדה. על שתי הדמעות שירדו יש לנו מה לסבול; אבל דמעת צרות העין לא ירדה. ולכן אנו אומרים: ריבונו של עולם, דמעותינו תדירות יומם ולילה, ואינן כדמעות עשו שהיו על עושר וכבוד ועל צרות עין, אלא דמעות של גאולה, של ישועה, של קרבת אלוהים - על אחת כמה וכמה שישפיעו במרום.
"עד מתי עשנת בתפילת עמך" - הרדיפה עצמה מוכיחה שהוא חפץ בנו
יְהֹוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַד־מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ׃ (ה)
כאן מבואר שאנחנו כביכול פונים לריבונו של עולם ואומרים: אם אתה זונח אותנו בגלות, משום שאתה מסתפק במלאכי השרת - שהללו למטה מקלקלים, ודי לך בעליונים - הרי זו הסברה שאמרו שרפי קודש בימי המן, כשרצו להשמיד את ישראל ואמרו "די לך בעליונים", שישמידו אותם, קלקלו ומגיע להם. וכדי לדחות סברה זו אנו טוענים: אם באמת נעשית "אלהי הצבאות" של מעלה בלבד וקיבלת את עצת המלאכים - אם כן, עד מתי עשנת בתפילת עמך? היה לך להניח אותנו ככל הגויים, כמו שנאמר "ראה ויתר גוים" - הקדוש ברוך הוא הניח להם, והם חיים טוב, בעושר ובכבוד, בלי בעיות, ואף התיר להם, שגם אם ישמרו יקבלו שכר כמי שאינו מצווה ועושה. אין שום היגיון לומר שהקדוש ברוך הוא כבר לא מתעניין בנו, ובכל זאת רודף אותנו.
וזה מה שדיברנו כמה פעמים: עצם המציאות שעם ישראל נרדף בין האומות היא ההוכחה הברורה ביותר שהקדוש ברוך הוא עדיין חפץ בנו. אדם שזרק את בנו מן הבית מפני שאינו רוצה להכיר בו - אינו ממשיך לרדוף אחריו ולהכותו. זרק אותו, נגמר. אם הוא עדיין רודף אחריו ומכה - מיד אתה מבין שהוא מחכה שיתעורר ויחזור; אולי סטירה תעיר אותו, אולי נזק כלכלי יגרום לו להבין שהוא זקוק לאבא. מציקים למי שיש ממנו ציפייה; מי שאין ממנו ציפייה - עזבוהו ונגמר. ועצם היותנו נרדפים מוכיח שהקדוש ברוך הוא עוד מצפה מאיתנו ורוצה שנשוב אליו.
ומה נשאר לנו? "האכלתם לחם דמעה" - ששערי דמעה לא ננעלו. אפילו הלחם שאנחנו אוכלים בא על ידי דמעות ותפילה: השמים נעצרו ואין מטר, ורק כשעינינו מורידות דמעות מתחיל הקדוש ברוך הוא לתת לנו מעט. נמצא שהלחם שאנו אוכלים הוא לחם דמעה, והמים שאנו שותים הם מי דמעות שליש. ואם אתה רואה שהקדוש ברוך הוא עדיין מייסר אותנו - אות היא שהוא חפץ בנו; שאם עזב אותנו לגמרי, למה "עשנת בתפילת עמך"?
"תשימנו מדון לשכנינו"
תְּשִׂימֵנוּ מָדוֹן לִשְׁכֵנֵינוּ וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ־לָמוֹ׃ (ז)
רש"י מפרש: אתה שם אותנו מדון לכל שכנינו. "מדון" לשון מריבה, כלשון הכתוב שמביא הרד"ק "איש ריב ואיש מדון לכל הארץ" - הם רבים אתנו תמיד, באו בני יוון ומתגרים בנו.
ויש לדקדק: "ואויבינו ילעגו למו" - היה צריך לומר "ילעגו לנו"! ומחמת קושי זה מסביר הרד"ק שזה כתוב בלשון כינוי, שכן באמת אויבינו לועגים לקודשא בריך הוא. שהרי כשהאויבים מנצחים הם יוצאים מהנחה ש"אלהיהם אין בו כוח להושיעם", וזה חילול השם - "מבלתי יכולת ה'", איפה האלוה שלהם, למה אינו מושיעם, "מי בכל אלהי הארצות האלה אשר הצילו את ארצם מידי" כדברי סנחריב בצורו על ירושלים. וכיוון שאין רוצים לומר דבר גנאי כלפי מעלה, כתב "ילעגו למו" - כאילו לועגים לעצמם. וכמוהו "והנם שולחים את הזמורה אל אפם", שהכוונה "אל פניו", אלא שמפני לשון הגנאי כלפי מעלה שינה הכתוב וכתב "אל אפם".
והמלבי"ם מסביר אחרת: "ואויבינו ילעגו למו" - האויבים לועגים לשכנינו עצמם. כאן מדובר בסנבלט וטוביה וחבריהם: האויבים האחרים לועגים לשכנינו שהם מתקוטטים עם עם כה שפל, נחות וחלש. כנגד קהל חלשים אתם יוצאים להילחם? ועל כן אנו מבקשים: השיבנו והאר פניך ונוושעה, שלא נהיה במצב שפל ונחות, אלא תשיב אותנו לגדולה ולעושר שהיינו בהם מקדם.
"אלהים צבאות השיבנו" - כפל הבקשה
אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה׃ (ח)
רש"י מפרש "השיבנו ונוושעה" - מגלות יוון, כפי שהסברנו. האבן עזרא מסביר שכפל הבקשה רומז ליהודה שגלה פעמיים. והרד"ק אומר שהבקשה חוזרת שלוש פעמים, כיוון שדרך המתפלל לכפול דבריו לחזק את התחינה, אלא שבכל פעם יש שינוי מועט.
כאן ראוי לשים לב להבדל השיטות: דרכו של הרד"ק היא "כפל העניין במילים שונות", ולשיטתו אין מקום לקושיה מדוע דבר נכתב פעמיים ושלוש, ומדוע נאמר "עשיר ושוע" או "עני דל ואביון" - זו תפארת המליצה. ודרכו של המלבי"ם הפוכה: כל מקום שכפל הכתוב את העניין, סימן שיש כאן משמעות נוספת ורובד נוסף, ולכל מילה יש את משמעותה המדויקת.
משל הגפן
גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ׃ (ט)
רש"י מבאר: גפן ישראל הסעת אותה ממצרים, עקרת אותם משם. ומה שייך "להסיע" גפן, שהיא דבר נטוע? על כך מביא רש"י ראיה מאיוב - "ויסע כעץ תקוותי". הבאת את הגפן הזו ממצרים, גירשת את שבעת העממים שהיו כאן, ונטעת אותה בארצם. כך גם הרד"ק, שממשיל את ישראל לגפן, ומביא "כי כרם ה' צבאות בית ישראל ואיש יהודה נטע שעשועיו", ו"כרם היה לידידי בקרן בן שמן" - "ויקו לעשות ענבים ויעש באושים". למדנו שישראל נמשלו לגפן. ודרך אגב, הגפן אינה מקבלת הרכבה - אי אפשר להרכיב עליה אילנות אחרים; כך ישראל אינם מקבלים הרכבה של אומות, שהם "עם לבדד ישכון".
המלבי"ם מבאר שכאן מתחיל החלק השלישי של המזמור. לאחר "אלהים צבאות השיבנו והאר פניך ונוושעה" שהוא סיום החלק השני, פונה כעת המשורר לבקש שהשם יעזור לעם ישראל בבניין המקדש ויוציאם מעול מלכי פרס - שהרי כשעלו לבנות את בית המקדש עדיין היו תחת מלכות פרס. והוא מזכיר את יציאת מצרים: לקחת גפן ממצרים, גירשת שבעה עממים ונטעת אותה בקרן בן שמן - ריבונו של עולם, עשה לנו היום כפי שעשית אז.
פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא־אָרֶץ׃ (י)
כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי־אֵל׃ (יא)
"פינית לפניה" - שפינה הקדוש ברוך הוא את שבעת העממים היושבים בארץ. "ותשרש שורשיה" - שהשורשים היכו בארץ. והרד"ק מעיר כאן דקדוק: יש הבדל בין "השריש" מבניין הפעיל, שהוא נתינת שורש, לבין "שירש" בבניין פיעל הדגוש, שהוא עקירת השורש. "ובכל תבואתי תשרש" - שהתבואה משרישה, וכן "ותשרש שורשיה" - שנתת לשורשים להיות נטועים היטב בארץ; לעומת "ושירשך מארץ חיים" - שיעקור אותך מן השורש. שני ביטויים הפוכים באותו שורש: להכות שורשים או לעקור מן השורש.
וכמוהו מצינו בלשון "לסקל": במשמעות אחת - לסלק את האבנים, ובמשמעות אחרת - לסקול באבנים. משמעות כפולה: להוציא את האבנים או להביא את האבנים. כך גם "לשרש" - בבניין הפעיל להשריש ולנטוע, ובבניין הדגוש לעקור מן השורש.
המלבי"ם מבאר שכאן מתוארת המציאות שהשם פינה גם את העמים שמסביבות ארץ ישראל, כסוריה וכדומה, כדי שהגפן תוכל להתפשט - הן בשורשים מלמטה והן בענפים מלמעלה, עד שההרים כוסו בצילה וענפיה נדמים לארזים. בדרך כלל אין הגפן חזקה כארז, אלא שהכתוב רוצה לבטא את התוקף והעוצמה שנתן הקדוש ברוך הוא לעם ישראל בארצו. וודאי שזה ביטוי מטאפורי - אין הכוונה שגפן ממש מצלה על ההרים, אלא שעם ישראל כגפן הנותנת צל על ההרים.
ומהו "ארזי אל"? מבאר הרד"ק, כדרכו בכמה מקומות, שכל דבר שהכתוב רוצה להגדילו הוא מחברו לשם האלוקים: "עיר גדולה לאלהים" האמור בנינווה - עיר עצומה; "חושך" גדול נקרא "מאפליה", בתוספת י"ה - חשכת אלוקים, חושך גדול ביותר; וכן "הררי אל" - הרים גבוהים ועצומים. כך גם "ארזי אל" - ארזים עצומים וגדולים.
תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד־יָם וְאֶל־נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ׃ (יב)
"קצירה" היינו פארותיה, ענפיה. ענפי הגפן הזו - עם ישראל היושב בארצו - התרבו וגדלו. "עד ים" - עד הים הגדול, ששם היה גבולה. "ואל נהר יונקותיה" - זהו רוחבה של ארץ ישראל, מן המדבר ועד נהר פרת, ו"יונקותיה" הם השורשים שהגפן יונקת דרכם. וכעניין "וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ" - כך הפיץ הקדוש ברוך הוא את ישראל והגדילם בארצם.
"למה פרצת גדריה"
כל ההקדמה הארוכה הזו נועדה בשביל הפסוק הבא:
לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל־עֹבְרֵי דָרֶךְ׃ (יג)
למה עכשיו, ריבונו של עולם, אחרי כל השפע הגדול ההוא, פרצת את גדרי הכרם, ובאו וארוה כל עוברי דרך? ל"ארוה" שני ביאורים: האחד - לקטוה, שקטפו ממנה את הענבים, כלשון "אריתי מורי עם בשמי", וכלשון המשנה "כאילו אורה וסלו" - אורה היינו לוקט. נמצא: למה פרצת גדריה, עד שכל עוברי דרך נכנסים וקוטפים את פירותיה. והביאור השני - "ארוה" מלשון ארור, שקיללוה כל עוברי דרך; כולם רואים את הגפן כמה היא גרועה אחרי שנכנסו ורמסו אותה, ועל ידי כך כולם מקללים אותה.
הרד"ק מסביר ש"פרצת גדריה" עניינו שהשם סילק את השמירה מן הגפן, ועל ידי כן היא פרוצה לכל עובר דרך, כמו שכתוב "והסתרתי פני מהם והיה לאכול". שים לב שהביטוי בלשון התורה למכות הגויים בנו ולגלות הוא "אכילה" - כך גם כאן, באו הגויים ואכלו וחמסו את פירותיה.
האלשיך הקדוש מסביר שהטענה כאן היא: אחרי שעם ישראל זכו למעלה כה גדולה והחשבת אותם כל כך, למה עכשיו פרצת את גדריה? והוא מבאר על פי הפסיקתא, המבארת את הפסוק "פיתיתני ה' ואפת": בא מלאך מאיתו יתברך, ושם רגל אחת בחומת ירושלים מכאן ורגל אחת מכאן, ולחץ ופרץ את החומות. ולא הסתפק בכך, אלא היה קורא בקול גדול: בואו לכרם שאין השומר בתוכו, השחיתו אשכול שבעליו הלך לו. כביכול השם שולח מלאך שאף מזמין את האומות.
ולמה צריך להזמינן, וכי אינן באות מעצמן? אלא שהאומות בתחילה לא האמינו שמה שהן רואות הוא אכן מה שקורה - "לא האמינו מלכי ארץ כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים". חששו: לך תדע, אולי זו מלכודת, אולי ירושלים לא באמת נפלה בידינו. לכן היה צורך במלאך שיבוא ויזמין אותם. וזהו "למה פרצת גדריה" - על ידי שפרצת את הגדרות וקראת לאומות, נתפקרו "וארוה כל עוברי דרך", כולם באים לשלול שלל ולבוז בז, ולוקחים ממנה כל אשר לה. ועל כן הטענה: אחרי כל המעלה הגדולה שהייתה לה, למה זה מגיע לנו עתה?
המלבי"ם מסביר ש"פרצת גדריה" כמו "פרץ גדרו והיה למרמס" שבישעיה: בתחילה "ארוה כל עוברי דרך" - אנשים פשוטים שנכנסו, ואחר כך בא השלב הבא שבפסוק הבא.
יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה׃ (יד)
לאחר מכן באו מחריבי הארצות - נבוכדנצר ושריו וראשי חייליו - והם קלקלו לגמרי את אותה גפן.
הרד"ק מבאר "יכרסמנה" מלשון התרגום הירושלמי על "כי יחסלנו הארבה" - "ארי יכרסם יתיה גובא". זהו הביטוי המוכר לנו היום "לכרסם", והוא מופיע גם במשנה בפאה (ב, ז): "שדה שקרסמוה נמלים" - אף ששם בקו"ף, אותו רעיון. והרד"ק אומר שהקו"ף והכ"ף ממוצא אחד. אמנם בעברית המדוברת אצלנו לא ניכר ההבדל, ובאמת יש הבדל: אצל התימנים ואצל הספרדים המדקדקים הקו"ף היא קו"ף והכ"ף היא כ"ף, ולכל אחת הגייה שונה. אך לענייננו, הם ממוצא אחד, ולכן כרסום בקו"ף או בכ"ף היינו הך.
ב"מיער" האות עי"ן תלויה - אינה בשורה אלא גבוהה יותר. אומר מדרש שוחר טוב: אם זכו ישראל - "מיאור", כשם שאין חזיר המים שולט ביבשה, כך לא ישלטו בהם אויביהם; ואם לאו - "מיער".
"שרופה באש כסוחה"
שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ׃ (יז)
מהו "כסוחה"? היום נשמע לנו "לכסח" כסלנג, אך אין זה סלנג אלא לשון המשנה ולשון ארמי: "וכרמך לא תזמור" מתרגם התרגום "לא תכסח". וכן מצינו בלשונות המשנה לשון כיסוח - כל דבר ששוברים אותו וחותכים אותו נקרא כיסוח. הרד"ק מבאר שהדברים מוסבים על הכנה או על הגפן, ולכן נאמר בלשון נקבה, ו"כסוחה" היינו כרותה.
ובמדרש שוחר טוב: אמר רבי שילא, אינו אומר "עקורה" אלא "כסוחה", וכל דבר שנכסח - מחליף. והמדרש אומר זאת לטובתנו: אילו הייתה הגפן עקורה, נעקרה מן השורש ותם הכל, אין לה קיום. אבל "כסוחה" פירושה שנשברה ונחתכה בלבד, וזהו "גזעו מחליף" - הגזע אמנם נכרת, אך חוזר ומצמיח, שולח פארותיו וענפיו, והגפן גדלה שוב.
ואם תאמר, הרי היא גם "שרופה באש"? גם זה אינו מכלה. הרי מה עושים להדסים כדי שיהיו משולשים - שורפים אותם. לוקחים הדס ושורפים אותו, וכשהוא גדל בפעם הבאה הוא צומח משולש. הרי לך שהשריפה אינה מכלה אותו לגמרי; עדיין יש לו שורש למטה, והוא חוזר וצומח. כך גם הגפן: אף שהיא שרופה ואף שהיא כסוחה - אינה עקורה, ולכן גזעה מחליף ויש להם קיום.
"מגערת פניך יאבדו" - לפי הרד"ק מוסב על ישראל שהם הגפן: מגערת פניך הם אובדים, שהסתרת פניך מהם וזו עצמה גערה, ומכוחה באים האויבים, "יכרסמנה חזיר מיער" וגו'. אבל המלבי"ם מסביר אחרת: "שרופה באש כסוחה" ודאי מוסב על ישראל, אך "מגערת פניך יאבדו" אינו עליהם אלא על הגויים. כלומר: שרופה באש וכסוחה על ידי הגויים - ואנא השם, אותם גויים המחבלים בכרם, מגערת פניך יאבדו. זו תפילה ובקשה שהקדוש ברוך הוא יאבד את החזיר המכרסם ואת "זיז שדי", את המחבלים בגפן.
"תהי ידך על איש ימינך"
תְּהִי־יָדְךָ עַל־אִישׁ יְמִינֶךָ עַל־בֶּן־אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ׃ (יח)
רש"י מפרש: תשיב את המכות על עשו, שהוא האיש שעומדת ימינך להיפרע ממנו.
האבן עזרא עומד על שינוי לשון: כל מקום שנאמר "יד" ואחריה האות בי"ת - הוא לגנאי, כגון "ותהי יד ה' בם", "הנה יד ה' הויה במקנך". וכל מקום שאין אחריה בי"ת - הוא לשבח: "תהי נא ידך לעזרני" (בלמ"ד), "ויד ה' עלי חזקה", "היתה עלי יד ה'". ולפי זה "תהי ידך על איש ימינך" עניינו תהי עזרתך על איש ימינך, שהרי אין כאן בי"ת, וסימן שהוא לטובה.
המלבי"ם מסביר: כנגד מה שנאמר "וכנה אשר נטעה ימינך", מדבר כאן על "איש ימינך" שהוא האויב. ולמה נקרא האויב "איש ימינך"? משום שגם הוא בא בכוח ימין השם - הקדוש ברוך הוא נתן לו גבורה ועוצמה להחריב ארצות, ואין הוא בא מעצמו; הרי ראינו שהמלאך קרא לו והזמין אותו, נמצא שהוא בא מכוח יד השם. ומי שהבאת אותו בימינך - תהי נא ידך כנגדו. וכנגד הבניין שראינו לעיל, שאימץ וחיזק את הגפן, יש "בן אדם" שאימצת, שהוא בא ומחריב ומשחית את הבניין - הוא עשו, הוא נבוכדנצר, הן האומות. ועל כך הבקשה: ריבונו של עולם, תהי מכת ידך על איש ימינך; כביכול יד השם השמאלית תכה את האיש הבא בכוח הימין.
הרב מזוז מדייק: למה נאמר כאן דווקא "בן אדם"? כדי לשלול את דעת המשובשים הנוצרים, הנתלים בפסוק ט"ז:
וְכַנָּה אֲשֶׁר־נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל־בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ׃ (טז)
הם מפרשים "בן" על אותו האיש, ראשי התיבות של שמו ימח שמו וזכרו, ואומרים: הנה הבן שהשם אימץ לו. בא הכתוב כמה פסוקים לאחר מכן ומפרש מי הוא אותו בן - "ועל בן אדם אמצת לך". בן אדם בסך הכל; לא בן של הקדוש ברוך הוא, ולא רוח הקודש, ולא שאר ההזיות שהזו להם. נמצא שאין מדובר באותו האיש, והכתוב עצמו בא לבטל את דעת המשובשים.
"ולא נסוג ממך"
וְלֹא־נָסוֹג מִמֶּךָּ תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא׃ (יט)
"ולא נסוג ממך" - ריבונו של עולם, אל תגרום לנו להיות נסוגים ממך. כשאתה דן אותנו במידת הדין, הדבר מרחיק אותנו; כשישראל בגלות הם מגיעים לדרדור, מתחתנים עם הגויים ומאבדים את הקשר עם הקדוש ברוך הוא - אתה גורם שנסוג ממך. "תחיינו ובשמך נקרא" - תחיה אותנו מן הגלות הזו ותגאל אותנו, ואז נכיר בטובתך ונזכיר את גבורתך ונקרא בשמך.
שלוש האזכרות שבחתימה
יְהֹוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה׃ (כ)
רש"י עומד על כך שכאן נאמרו שלוש אזכרות: ה', אלהים, צבאות. באמצעי - בפסוק ט"ו, "אלהים צבאות שוב נא הבט משמים וראה ופקוד גפן זאת" - נאמרו שתי אזכרות. ובראשון - בפסוק ד', "אלהים השיבנו והאר פניך ונוושעה" - אזכרה אחת בלבד. ומה טעם השינוי? הכל לפי חוזק הגלויות והצרה והגאולה: ככל שהגלות והצרה חזקות יותר, כך אנו רואים צורך להרבות בהזכרת שם השם כדי לבקש מלפניו שיגאלנו.
והמלבי"ם מבאר: "ולא נסוג ממך" - לא ניסוג מן האמונה בך, רק תחיה אותנו במשך כל זמן הגלות והצרות האלו, כדי שבשמך נקרא. ואז נזעק ונאמר: השיבנו, ריבונו של עולם, השב אותנו אל הארץ. שאם נמות בגלות - ואפילו מיתה רוחנית - מי יזעק אל השם? לכן אנא השם, תחיינו כדי שבשמך נקרא, ונוכל לפחות לבקש על הגאולה.
וכיוון שהבקשה כאן היא על בניין בית המקדש, נזכר כאן שם הוי"ה. שהרי שם הוי"ה ככתבו אין מזכירים אלא בבית המקדש; אנו היום איננו מזכירים אותו ככתבו אלא באדנות, ורק בבית המקדש היה הכהן הגדול מזכיר את השם המפורש. לכן בפסוק ד' נאמר "אלהים" בלבד, ובפסוק ט"ו "אלהים צבאות", וכאן, כשמדובר בהשבתנו אל בית המקדש, נאמר "ה' אלהים צבאות השיבנו" - שכאן כבר מגיעים לבניין בית המקדש, ועל ידי כך אפשר להזכיר את השם המפורש.
לסיכום:
המזמור מוליך אותנו מדמעות הגלות אל הבקשה על הגאולה. תחילה "לחם דמעה" ו"דמעות שליש" - שליש מימי מצרים, או הצרה השלישית, או שלוש דמעותיו של עשו שעליהן זכה לשלטון, ומכאן הקל וחומר: דמעותינו תדירות יומם ולילה, ודמעות של גאולה וקרבת אלוהים הן. עצם הרדיפה מוכיחה שהקדוש ברוך הוא עדיין חפץ בנו, שאילו לא כן היה מניח לנו כשאר הגויים. אחר כך בא משל הגפן: גפן שהוסעה ממצרים, הושרשה בארץ, מילאה אותה וכיסתה הרים בצילה - ולבסוף נפרצו גדריה. אך "כסוחה" ולא "עקורה" - גזעה מחליף וסופה לשוב ולצמוח. מכאן הבקשה שיד השם תהיה על האויב הבא בכוח ימינו, ושיחיה אותנו כדי שבשמו נקרא. ועל כן החתימה בשלוש אזכרות ובשם המפורש: "ה' אלהים צבאות השיבנו האר פניך ונוושעה" - עד להשבה השלמה אל הארץ ואל בית המקדש.