פתיחה
אנו עומדים בסופו של מזמור פ"ב, מזמור לאסף, העוסק כולו במשפט ובשופטים: בגדולתו של הדיין הדן דין אמת ובנפילתו של המעוות את הדין. בחלק זה נעסוק בשלושת הפסוקים האחרונים, ולאחר מכן נצרף ביאור נרחב של הכלי יקר בפרשת יתרו, שהוא בעצמו דורש את כל המזמור כנגד ארבע המעלות הנדרשות בדיין.
"אני אמרתי אלהים אתם" - מעלת ישראל במתן תורה
אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם׃
רש"י מפרש: "אלהים אתם" - מלאכים. כשנתתי לכם את התורה, נתתי אותה לכם על מנת שמלאך המוות לא ישלוט בכם. פירוש הדבר, שמצבו של עם ישראל אחרי מתן תורה היה חזרה למצבו של אדם הראשון קודם החטא: הם כבר לא היו אמורים למות.
וכך מפורש בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ז): כל אותם הימים, עד שלא עשו אותו מעשה, היו טובים לפני הקדוש ברוך הוא כמלאכי השרת. שימו לב, עם ישראל במדרגה גבוהה מן המלאכים. ולא משל בהם מלאך המוות, ולא היו יוצאים לנקביהם כבני אדם. בגן עדן, במחילה מכבודכם, לא היה בית כיסא. אומר הגאון מווילנה: גופו של אדם הראשון היה כמו נשמתנו היום. ומה הייתה נשמתו? אי אפשר לשער ולתאר.
יוצא אפוא שעם ישראל אחרי מתן תורה כבר תיקנו את חטא אדם הראשון. הארכתי לבאר זאת בספר משנת הגלגולים, במאמר "סוד גלות מצרים וחטא אדם הראשון", לאיזה תיקון וזיכוך הגיעו במתן תורה.
"אכן כאדם תמותון" - הנפילה אחרי העגל
אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ׃
ואיך אנו נמצאים היום במקום שבו אנו נמצאים? ממשיך פרקי דרבי אליעזר: כיוון שעשו אותו המעשה, הוא חטא העגל, כעס עליהם הקדוש ברוך הוא ואמר להם: סבור הייתי שתהיו לפניי כמלאכי השרת, שנאמר "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", אבל עכשיו "אכן כאדם תמותון". כמו שאדם הראשון קלקל וירד ממעלתו, כך גם אתם קלקלתם בחטא העגל וירדתם ממעלתכם, ועל כן חזרה ונקנסה עליכם מיתה כשם שנקנסה על אדם הראשון בעקבות החטא.
הרד"ק: מדוע נקראים השופטים "אלהים"
הרד"ק מפרש: "אני אמרתי אלהים אתם" - השופטים נקראים אלהים, כפי שהזכרנו, כאשר הם שופטי אמת, וכלשון הכתוב "עד האלהים יבא דבר שניהם". כשם שצבאות מעלה נקראים אלהים, כך גם הם, משום שהם עושים את שליחות הבורא. "אלהים" פירושו כוחות עליונים.
וכאן צריך להבין את עצם המושג. מהו "אלהי האלהים"? וכי יש אלהים חוץ ממנו יתברך? אלא שכל כוחות הטבע נקראים אלהים. אלהים פירושו כוח, כמו הביטוי "יש לאל ידי", כלומר יש כוח בידי. שהרי לכאורה יש לתמוה: אתה מכנה את הקדוש ברוך הוא בלשון רבים? הלוא אנו כל הזמן שוללים את השניות ואומרים שהשם אחד ושמו אחד ואין עוד מלבדו. אלא שאנו מכוונים בשם אלהים: תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. יש כוחות רבים בטבע, אך אין הם כוחות עצמאיים, אלא כולם נובעים ממנו יתברך. לכן צבאות מעלה נקראים אלהים, כוחות, והקדוש ברוך הוא נקרא "אלהי האלהים", כוח הכוחות, המפעיל את כולם, וכן "אדוני האדונים", הם אדונים והאדון לכולם הוא הקדוש ברוך הוא.
אומר אפוא הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי שתהיו אלהים, שתדמו לבני עליון, למלאכים, שתהיו חלק מכוחותיו של הקדוש ברוך הוא. אתם השופטים אמורים לעשות משפט בארץ לא פחות מן המלאכים ולא פחות מן השמש והירח, שכולם שליחיו. כשאתה שליח של השם, אתה נקרא אלהים, בעל כוח, אדון ומנהיג מכוחו של הקדוש ברוך הוא.
אבל, אומר הרד"ק, לא נדמיתם לעליון. אני רואה במעשיכם שאתם משחיתים את מעלת נשמתכם, ולכן כשתמותו תמותו כאחד האדם, שתמות נשמתכם עם הגוף, ולא תעלה עם בני עליון. שהרי כאשר אדם צדיק, נפשו עולה למעלה, וכאשר הוא רשע, נפשו יורדת למטה לארץ. "וכאחד השרים תפלו" - השרים שופטים ונוהגים בבני אדם בשררה, בדרך גאווה ובדרך גדולה, ומבזים את האנשים השפלים. כך אני רואה שאתם מתנהגים, וכיוון שאתם הולכים בדרכיהם של אותם שרים המעוותים דרכם, גם אתם תיפלו כמו שהם עתידים ליפול.
המלבי"ם: המשפט מקיים את העולם
המלבי"ם מסביר שכאן בא הכתוב לתאר, שכשם שהקדוש ברוך הוא פעל את בריאת העולם, כך צריך משפט ושופטים כדי לקיים את העולם. והסברנו את העניין הזה כמה פעמים: בריאת העולם אינה מעשה חד פעמי, אלא הקדוש ברוך הוא מקיים את העולם באופן תדיר, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". ומה מקיים את העולם מצידנו, מצד דרי מטה? משפט ושופטים. כשאנו עושים משפט, כשאנו תובעים ומצילים עשוק מיד עושקו, כשיש משפט כאן למטה, הדבר ממשיך לקיים את העולם ונותן סיבה נוספת לקיומו.
אומר המלבי"ם: היות שהאדם הוא בטבעו מדיני. ו"מדיני" בלשון הקדמונים אין פירושו כמו היום "בעיות מדיניות", אלא יצור חברתי. האדם זקוק לחברה. אם רוצים שאדם ייצא מדעתו, מפרידים אותו מכל התחושות שלו, מכניסים אותו לתמיסה שבה אינו חש שום תחושה, ולא עובר זמן רב עד שהוא מתחיל להזות. מדוע? כי האדם צריך אינטראקציה עם הסביבה ועם מה שקורה מסביב. לכן העונש הנורא ביותר הוא בידוד בצינוק. היום כבר אין זה עונש, כי יש לאסיר אמצעי תקשורת ונגן, והוא אינו לבד. אבל אדם המוכנס לצינוק ממש, לבדו, אין מצב קשה מזה. אמנם גם בין בני האדם יש הבדלים: יש הזקוק לאנשים סביבו כל הזמן, מפטפט בלי הרף וצריך שמישהו יקשיב לו, ויש זאבים בודדים שטוב להם לבדם ימים ושבועות ושנים. אבל גם הוא בן אדם, ואינו יכול בלא תקשורת ובלא חיבור עם העולם החיצון.
הדבר הזה, אומר המלבי"ם, גורם שיהיו מחלוקות בין בני אדם, שאין דעותיהם שוות, ומתוך כך יש ביניהם ריבים ודינים, עושק וחמס, והדבר מבטל את יישוב העולם. שהרי הא' ב' של יישוב העולם הוא המשפט: שכאשר אדם עושה עוול יהיה לאן לקבול עליו. ואם לא, אני אחטוף ממך ואתה תחטוף ממנו, ומה יצא מזה?
ראו בעינינו מה קורה במקום שאין בו משפט: הבדואים בנגב, אקס טריטוריה. משטרת ישראל אינה נכנסת לשם, מסתובבים בנשק באופן חופשי, מגדלים גידולים שאין צורך לפרט בחממות גלויות ומקיימים "קח לך סמים" כפשוטו. משטרה אינה דורכת שם. הקימו יישובים? אל תדאג, יש ממשלה שתכשיר אותם בדיעבד. ואילו התנחלויות, אומרים, זה דבר שאין מסכימים לו בשום אופן, אין לתת לגיטימציה לפשעים, את אלה מפנים. אבל את אל אחמר תשאיר, אף אחד לא הולך להתעסק עם זה. זו אנרכיה. לפני ימים אחדים בדואים כמעט חטפו ילד. אנו נמצאים במציאות של אקס טריטוריה: אין ממשלה, אין בית משפט, איש הישר בעיניו יעשה. זהו מצב נורא ביותר מבחינת הלכות חברה תקינה.
וזה שאומר המלבי"ם: יתבטל הקיבוץ ויישוב העולם בכלל. אי אפשר לאנשים להתקבץ ואי אפשר להתיישב בעולם אם אין צדק, אם אין יושר, אם אין משפט. ולכן נאמר "אני אמרתי אלהים אתם": כאשר אתם הדיינים עושים משפט, הרי אתם כבורא העולם, שאתם מקיימים אותו. מבלעדי המשפט שלכם אין קיום לעולם, והעולם חוזר לתוהו ובוהו.
וזה מה שאמרו חז"ל, שדיין הדן דין אמת נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. ומה פירוש הדבר? אומר הקדוש ברוך הוא: אני בראתי את העולם, והאם העולם ימשיך להתקיים? תלוי בך. אם תשפוט משפט צדק, יש קיום לעולם. ואם לא, העולם חוזר לתוהו ובוהו. נמצא שיש לדיין כוח לקיים את העולם, וזהו "אלהים": אתה בעל כוח, אתה בבחינת אלהים כיוצר העולם, שהקדוש ברוך הוא ברא אותו ואתה מקיים אותו.
אבל, ממשיך המלבי"ם, "אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפלו": אני רואה שבסופו של דבר הפכתם ללענה משפט, שאתם מעוותים את הדין. ואז מתברר שאינכם אלהים, אלא רק בגדר "בני עליון", כאותם בני עליון שלקחו להם נשים מכל אשר בחרו וקלקלו. חשבתי שאתם בגדר אלהים, שותפים לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, ואתם כשרים, וכשם שהם נפלו כך גם אתם תיפלו, עד שתגדל הנפילה כל כך עד ש"כאדם תמותון", לא כבני עליון ולא כאנשים חשובים, "וכאחד השרים תפלו".
"קומה אלהים שפטה הארץ"
קוּמָה אֱלֹהִים שָׁפְטָה הָאָרֶץ כִּי אַתָּה תִנְחַל בְּכָל הַגּוֹיִם׃
כאן מתחיל אסף להתפלל לפני הקדוש ברוך הוא שיכרית את הדיינים המקולקלים מעם ישראל: אתה השם הוא הנוחל גויים, ובידך לשפוט, על כן אתה תשפוט את הארץ. כיוון שיש דיינים מעוותים, צריך שאלוקים ידון את הארץ בדרך צדק.
גם הרד"ק מפרש כן: אין בשופטים שופטי אמת, ולכן צריך שהקדוש ברוך הוא ייקח בחזרה את מושכות המשפט, ואתה הוא שתשפוט את העני מיד עושקו. "כי אתה תנחל בכל הגוים" - אתה תנחל את העניים ואת העשוקים, שהם נחלתך. ומדוע? אומר הרד"ק: העניים והעשוקים על פי רוב הם דכאי רוח ואנשי אמת, ואילו העשירים הם אנשי קומבינות ואינם מדוכאים. העני מדוכא ואיש אמת, ולכן הם נחלתך וחלקך, באיזה עם שיהיו, בכל הגויים.
המלבי"ם מסביר שכעת פונה המשורר אל הקדוש ברוך הוא ואומר לו: ריבונו של עולם, למה אתה אומר על אנשי העוולה הללו שהם ישפטו את הארץ ויהיה להם חלק בארץ כאלהים? הרי לא יישאר מהם מאומה, הם מזומנים למיתה, והם לא ישפטו בצדק. "קומה אלהים שפטה הארץ", אתה תשפוט את הארץ כי אתה בראת אותה, "כי אתה תנחל בכל הגוים", היא שלך לעולם, ואתה צריך לקיימה ולהעמידה על ידי המשפט, "מלך במשפט יעמיד ארץ". ולכן אתה הוא שתשפוט את הארץ בדרך היושר, ועל ידי כן תעמוד הארץ לדור דורים.
תוספת: הכלי יקר בפרשת יתרו - ארבע מעלות הדיין
הכלי יקר בפרשת יתרו (שמות י"ח כ"א) עוסק בעצה שיעץ יתרו למשה רבנו להעמיד דיינים: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שנאי בצע, ושמת עלהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת".
אומר הכלי יקר: לפי שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו כי אם על גיבור, חכם, עשיר ועניו, וכולם היו במשה. העניו ידוע לכול; עשיר כידוע מסנפירינון של הלוחות; חכם אין ספק; גיבור, שהקים את המשכן בעצמו, וגובהו חמש אמות, והכה את עוג. על כן הזכיר כאן ארבעה תארים אלו, כי הדיין צריך לכולם: אנשי חיל, יראי אלהים, אנשי אמת, שונאי בצע, וכולם היו במשה.
"לכך נאמר ואתה תחזה, ברוח הקודש שעליך, כי ממנו יוקח להאציל על הזקנים יושבי על מדין, וצריכים המה שידמו אליך בכל התארים שבך, כי המאציל והנאצל צריך שיהיה דמיון ויחס אחד ביניהם". "תחזה" הוא מלשון חזון ורוח הקודש, כמו "מחזה שדי יחזה", שרואה מראות אלוקים. משה רבנו ברוח הקודש שבו ידליק וישפיע על המקבלים, בבחינת נר לאחד נר למאה, וממנו יוקח להאציל על אלה שהוא צריך למנות. וצריך שידמו לו בכל התארים, שיהיו אנשי חיל ושונאי בצע ואנשי אמת, כי כשהמאציל בא להשפיע על הנאצל, שהוא המקבל, צריך שיהיה ביניהם דמיון ויחס אחד. ואם אין ביניהם שום דמיון, לא תוכל להיעשות אותה האצלה והשפעה כראוי.
אגב, הביטוי "להאציל" מופיע הרבה בקדמונים, וממנו גם מקור השם "עולם האצילות". יש הסבורים שזה מלשון אציל, תואר אצולה, ואין זו המשמעות. אלא עולם האצילות הוא העולם הנאצל ממנו יתברך, הגבוה שבעולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. "נאצל" הוא המקבל והמושפע.
אנשי חיל: גבורה בדין
"אנשי חיל, המה הגיבורי כוח אשר בכוחם לשבר זרועות רמות האומרים ידנו רמה, כי כל דיין תש כוחו מסתמא הוא עובר בלא תגור ממנו". צריך אנשי חיל, גיבורי כוח, כדי לשבר זרוע רמה של אנשים תקיפים, ואם לא תהיה חזק כנגדם, יצליחו לשלוט בדיינים. הדיין צריך להיות עוצמתי שלא יעבור על "לא תגורו מפני איש". "לא תגור" הוא משתי משמעויות: או מלשון פחד, כמו "מגור מסביב", או מלשון לאגור, כמו שאמרו חז"ל שלא יאגור דבריו מפני מי שהוא חושש ממנו, שאוסף דבריו ואינו מוציאם החוצה.
מסופר על אחד מגדולי ישראל שכאשר בא לכהן פאר כרב של עיר מסוימת, הדין תורה הראשון שבא לפניו היה של אלמנה שתבעה עשיר מעשירי העיר. אמר לה הרב: צריך לקרוא גם לבעל הדין. שלח את שליחו לזמנו, וראה שהשליח חושש. שאל אותו: מה קרה? אמר לו: זהו התקיף של העיר, אדם עוצמתי מאוד, חצי מן הנכסים כאן שייכים לו, ולא כדאי שהרב יתחיל להתעסק איתו מיד בבואו, שזה יכול להיגמר לא טוב. אמר לו: לך תקרא לו. הלך, קרא, חזר ושתק. שאל אותו הרב: למה אתה שותק? אמר לו: הוא התחצף קצת, ואמר שהרב עוד חדש כאן ולא כדאי לו להתחיל לפני שילמד את המטריה. אמר לו הרב: לך אמור לו שאני קורא לו עכשיו, ואם לא יבוא אני מוציא נגדו נידוי. חשש השליח, אמר לו הרב: אם אינך הולך, אשלח מישהו אחר. הלך וקרא לו. מגיע התקיף אל הרב, לוחץ את ידו ואומר: כבוד הרב, יישר כוח, אין דין תורה ואין אלמנה ואין שום דבר. בעיר הזאת יש אנשים תקיפים מאוד, וחששתי מאוד שמא הביאו לכאן מישהו שיהיה סמרטוט בידיהם, ורצינו לדעת אם יש כאן מי שיודע לעמוד כנגדם. עשינו לך מבחן, וראינו שהרב עמד בו. עכשיו הרב ראוי להיקרא רב בעיר הזאת.
רואים שאדם העומד על אושיות הדת אינו מפסיד, גם אם מנגחים אותו וגם אם רודפים אותו. מי שיודע על הרב עובדיה יוסף, איימו על חייו במצרים. השוחט שהיה שם, אדם שלא הייתה בו טיפה של יראת שמיים והתנהג כגוי, שחט בצורה זוועתית, והרב יצא כנגדו ואסר את שחיטתו. אמרו לו: לא כדאי להתעסק איתו, זה גבר אלים ואנשים מסוכנים. הרב לא חשש. אותו אדם הגיע אל הרב הביתה עם סכין ורצה לרוצחו. אחר כך הגיע לארץ, והרב הודיע לרבנות שלא יקבלו אותו בשום אופן, שאדם זה סני שומעני ורשע. הוא רדף אחרי הרב ושפך דלי של חומצה, אלא שלמזלו של הרב ולמזלו הרע של רב אחר הוא פספס: הוא היה בטוח שהרב עובדיה הוא היוצא, ומן השמיים עיכבוהו בבית הכנסת ורב אחר יצא, ואותו רב אושפז כחצי שנה בבית חולים. אי אפשר להאמין כנגד אילו טיפוסים היה צריך להתמודד אז. היום אנחנו בגן עדן לעומת הטיפוסים של אז.
פעם מינו אחד לרב במקום כלשהו, ושאלו אותו: למדת שולחן ערוך, ארבעה כרכים? אמר: כן. שאלו אותו: ושולחן ערוך חמישי למדת? אמר: כן, גם את זה הספקתי. מהו שולחן ערוך כרך חמישי? לדעת איך להתנהג עם בני אדם. שאלו אותו: ואת הכרך השישי למדת? אמר: כרך שישי לא שמעתי. אמרו לו: כרך חמישי הוא איך להתנהג עם בני אדם, וכרך שישי הוא איך להתנהג עם פראי אדם, וגם אותו צריך ללמוד. הרב עובדיה יוסף לא רק למד אותו, אלא גם נבחן עליו. השם ירחם. נמצאנו למדים שצריך דיין שלא יגור מפני איש, אדם שיהיה מוכן להעמיד את הדת על תילה ואף להילחם על כך. זהו "אנשי חיל".
יראי אלהים: הענווה
"יראי אלהים, המה הענווים, כי הענווה מביאה לידי יראה, שנאמר עקב ענווה יראת ה', לכך נאמר ידרך ענווים במשפט". כדי להיות שופט ודיין צריך שתהיה בו ענווה, שהיא המביאה ליראת השם, כי הגאווה מסלקת את היראה. שהרי כל גס רוח, אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולים לדור בעולם. ואם השכינה מסתלקת ממנו, איך יהיה דיין? הרי "אלהים נצב בעדת אל", וכל זמן שהשכינה עמו הוא דן דין אמת לאמיתו, שהשכינה חופפת עליו ומסכמת על ידו. אבל אם הוא בעל גאווה, השכינה מסתלקת ממנו, ואינו יכול לדון דין אמת, כי אין לו הסיוע האלוקי, "כי המשפט לאלהים הוא". ועל ידי הענווה יבוא לידי יראה, וכל הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח.
ומדוע בעל גאווה אינו יכול להיות ירא? הסברנו פעם את ההבדל בין אהבה ליראה: יראה פירושה התקבצות פנימה, ולכן שורשה מן הגבורה, שגבורה היא התקבצות. אדם הירא ונתון בפחד מתכווץ. בחינת היראה היא שאדם מבטל את עצמו, מתכווץ פנימה ומתבטל להדר גאונו. ואם אדם בעל גאווה, אינו יכול להיות ירא, שהרי הוא מעל כולם, ממי יפחד? ואילו בעל ענווה באמת יש בו מידת היראה, שהוא ירא מהדר גאונו של הבורא יתברך. וזהו "ידרך ענווים במשפט", שגם מידה זו נצרכת למשפט.
אנשי אמת: החכמה
"אנשי אמת, המה החכמים היודעים להבחין בין אמת לשקר כדי לדון דין אמת לאמיתו, כי פתי יאמין לכל דבר, ומי פתי יסור להבחין בין אמת לשקר, בלי ספק לא ידע ולא יבין, בחשכה יתהלך". לכאורה "איש אמת" אינו בהכרח חכם, אלא שאומר הכלי יקר שאנשי האמת הם החכמים. מי יכול באמת להבחין בין אמת לשקר? אדם פתי, שאינו חכם ואינו פיקח, אפשר לרמותו בקלות, לספר לו סיפורים ולמכור לו דברים, והוא קונה הכול. צריך חוכמה ועורמה כדי להבין היכן הרמאות והיכן הצד שכנגד עושה תחכום. מי שמגיע אל חקר האמת הוא החכם.
שונאי בצע: העשירות
"שונאי בצע, אלו העשירים אשר יש להם כל, ועל כן בצע לא לקחו". מי יכול להיות שונא בצע? אדם שיש לו כול. אדם החי כל ימיו בעניות ורודף אחרי הגרוש, קשה לו להיות שונא בצע, שהרי בכל דבר קטן אפשר לקנות אותו: הוא נזקק לכסף, מדקדק בביתו דקדוקי עניות, ואם יבואו ויציעו לו הצעה מכובדת הוא עלול להתפתות.
בזמנו רצה בן גוריון להקים סנהדרין. הוא הרי הקים את הרבנות, ושאלו אותו: מה לך ולרבנות? הרי רציתם לכלות את הרבנים בקסרקטינים, ועכשיו רבנות, ואתה עוד משלם? אמר להם: כשהם מקבלים ממני משכורת, הם כבר ידעו איך להחליט. אני מעדיף לשלם להם כדי שיהיו תלויים בי. אגב, בגלל העניין הזה הרב מבריסק וגדולי הדורות היו נגד היכל שלמה ולא דרכה רגלם שם, משום שידעו שכל העניין של היכל שלמה והרבנות נועד לשלוט ברבנים.
ומספרים שבא לרב הרצוג בהצעה להקים סנהדרין, מועצה גבוהה של דיינים. מה יסביר לו הרב הרצוג, ענייני סמיכה ומחלוקת הבית יוסף וגדולי ישראל אם יש סמיכה או אין? מה הוא מבין בזה? אמר לו: יש קריטריונים, וקשה למצוא אנשים שיעמדו בהם. שאל: מה הקריטריונים? אמר לו: בתורה כתוב שצריך שיהיו שונאי בצע, שונאים ממון בדין, וקצת קשה למצוא כאלה אנשים. אמר לו בן גוריון: מה הבעיה? תאמין לי, הוכחתי לראות שהכול פונקציה של כסף. תוסיף עוד קצת כסף ותמצא גם שונאי בצע. זהו ההיגיון של מי שעומד בראש. ועל כל פנים, שונאי בצע היינו שיהיו בעלי ממון, שענייני כספים לא יפתו אותם, ואדם כזה יוכל באמת לשפוט דין אמת.
הכלי יקר דורש את המזמור כנגד ארבע המידות
מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט׃
"ועל ארבע כיתות אלו אמר המשורר: מזמור לאסף, אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט". הקדוש ברוך הוא ניצב להיות שופט את שופטי ישראל, וזהו "ניצב", ועל מי ניצב? "בעדת אל", אצל השופטים. השם שופט את שופטי ישראל על העוול הנעשה בקרבם, שנאמר "בקרב אלהים", שהם הדיינים, אותם ישפוט לדבר עמהם משפטים.
עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ סֶלָה׃
זה כנגד העדר היראה. כי בזמן שאין הדיין ירא אלוקים והוא גס רוח, והרי גס רוח תמיד הוא ביטוי לגאווה, הוא נושא פני הרשע ביתר שאת, כדי שיכבדו וינשאו גם הרשע, מצד רום לבבו של הדיין המבקש התנשאות. כשהדיין בעל גאווה הוא נושא פנים למכובד, ולמה? כשאני נושא את פניך, ואתה בעל משרה ובעל תפקיד ממלכתי, אני סומך על כך שתדע בעתיד ותזכור מהיכן הפרוסה מרוחה, ותדאג להיטיב לי: מינוי, המלצה או כל דבר, תדע שאני מאלה שדואגים לך. נמצא שהגס רוח נושא פני הרשע כדי שייתן לו מינוי ותפקיד, מצד גאוותו ושאיפתו להתנשאות.
שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ׃
"הוראה שלא היו עשירים והיו לוקחים שוחד, על כן לעולם לא יצא שום דל ויתום צדיק בריבו, כי לא היה לו מה ליתן לדיין לשחדו". זה כנגד מידת העשירות. כיוון שהדיינים לא היו עשירים, היו מבקשים כל הזמן שוחד, ולכן לעולם לא יצא אצלם דל ויתום צדיק בדינו, שהרי אין להם במה לשלם. ותמיד היה זוכה העשיר בעל הממון, שאפשר לקבל ממנו שוחד. לכן אומר להם: "שפטו דל ויתום", עשו להם משפט צדק, "עני ורש הצדיקו", אם הם צודקים הצדיקו אותם, ואל תצדיקו את הרשעים כדי לקבל מהם שוחד.
פַּלְּטוּ דַל וְאֶבְיוֹן מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ׃
"כי היו ממנים דיינים חלשים אשר אין בידם לפלט ולהציל עני מיד חזק ממנו". זה כנגד מידת הגבורה, "לא תגורו מפני איש". כשהדיין חלש אינו יכול להיות עוצמתי ולעמוד כנגד הרשעים, ולכן אינו מפלט דל ואביון. כאן דורש מהם להיות גיבורים בדינם ולהציל את הדל והאביון מיד רשעים, ולשם כך צריך להיות חזק.
אפילו כאן בארץ יש מקומות שהמשטרה אינה נכנסת ואינה מתעסקת. אומרים לו: אדוני, אתה יודע מה נעשה כאן? הוא יודע, ואינו מתעסק. מדוע? כי הוא מפחד, זה יכול לא להסתיים טוב, ולמה שייכנס לקן צרעות. זה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, רבים מרופדים היטב, בדרך כלל הבכירים, ומקבלים הטבות לא של אלפי שקלים אלא של עשרות ומאות, וממילא בכל מיני קיני צרעות הם מעדיפים לא לנגוע ואומרים: אל תתעסק שם, זה מסוכן. הנה כשאין לדיין גבורה, הרשע הולך ופושׂה, כי הדיין אינו גיבור מספיק להילחם כנגדם.
לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ׃
"כי היו ממנים דיין דלא גמיר ולא סביר, נעדרי החכמה, על כן לא ידעו בין ימין לשמאל ולא יבינו בין אמת לשקר, על כן ימוטו כל מוסדי ארץ, כי על הדינים העולם עומד, ונתקלקל היסוד נופל גם הבניין שעליו". "דלא גמיר ולא סביר" היינו שלא למד ואין לו סברה. שהרי הלימוד תלוי בשני דברים: האחד, ללמוד את מה שכתוב; והשני, הסברה. ולמה? כי לא כל דין שאתה בא לדון כתוב בשולחן ערוך, והדיין צריך לדעת לדמות מילתא למילתא ולהסיק מסקנה. אגב, "סביר" בלשון חז"ל אינו במובן של היום, "דבר בלתי סביר בעליל", אלא אדם בעל סברה, כמו "גמיר", אדם שלמד תורה. וזה כנגד המידה הרביעית, שיהיה חכם.
פעם פסק דיין אחד דין, ושאלו אותו: על סמך מה אמרת דבר זה, יש לך מקורות? אמר: בבית דין של שלושה. שאלוהו: ומי היו השלושה? אמר: אני, הגמרא והשולחן ערוך. אמרו לו: אם כך, ראוי שתכיר עוד מאמר חז"ל, שנקיי הדעת שבירושלים לא היו יושבים לדין אלא אם כן היו יודעים מי יושב עמהם. כדאי שתכיר את מי שיושב עמך, ורק אחר כך תלך לפסוק דינים. הגמרא והשולחן ערוך הם שני הדיינים שעמך, אז קודם דע אותם ואחר כך שב לדין. ואצלו הייתה זו רמות רוחא, גאווה. על כל פנים למדנו שצריך שיהיה אדם גמיר וסביר כדי ללכת ולפסוק, ומתוך שהיו נעדרי חוכמה לא ידעו בין ימין לשמאל ולא הבינו בין אמת לשקר, ועל כן "ימוטו כל מוסדי ארץ", כי על הדינים העולם עומד. והביטוי "בנפול היסוד נפל הבניין" רגיל בפי הקדמונים: כאשר אדם מייסד יסוד ועליו בונה ביאורים והסברים, לפעמים אינך צריך לסתור את כל ההסברים, די שתסתור את היסוד. כך גם כאן: העולם עומד על דין אמת, וכשדנים דין שקר נופל היסוד וממילא נופל העולם.
"אני אמרתי אלהים אתם" לדעת הכלי יקר
"אני אמרתי אלהים אתם, כי הדן דין אמת לאמיתו כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא, להיות כאלהים. אכן כאדם תמותון, כי גם הוא גרם קלקול העולם כמותכם". מי שדן דין אמת הוא כשותף לאלוקים במעשה בראשית, וזהו "אלהים אתם". ומעניין ויפה שהדבר רמוז דווקא בשם אלוקים, שהרי בכל מעשה בראשית כתוב "ויאמר אלהים", "וירא אלהים", הכול בשם אלוקים. וזה מתאים מאוד: "אני אמרתי אלהים אתם", אמרתי שאתם שותפים לי במעשה בראשית, שבו מופיע תמיד שם אלוקים.
"אכן כאדם תמותון" - למה? כי גם אדם הראשון גרם קלקול העולם כמותכם. במעשיו הרעים, באכילתו מעץ הדעת, הפיל את העולם ממדרגתו, ואף הוא עצמו הופל ממעלתו: אדם הראשון היה מן הארץ ועד השמיים ומקצה העולם ועד קצהו, ולאחר מכן "ותשת עלי כפך", כ"ף בגימטרייה מאה, מיעטו למאה אמה, והעמידו בקומה של עשר ספירות, שעשר הן תמיד עשר כפול עשר. ומכל מקום הקדוש ברוך הוא מיעט אותו. וכשם שאדם הראשון הביא מיתה לעולם במעשיו, כך גם אתם, "כאדם תמותון", כי גם הוא גרם קלקול העולם כמותכם.
"קומה אלהים" - כשאין דין למטה יש דין למעלה
"קומה אלהים שפטה הארץ, כי בזמן שאין דין למטה יש דין למעלה". למה מיד אחרי זה אנו מבקשים שהשם ישפוט את הארץ? כי אילו היה משפט כאן למטה, לא היה דין למעלה. אבל כשאין משפט כאן, מתעוררים הדינים בשמיים. ומהו זמן הדינים בשבוע? שני וחמישי. ומה אנו עושים בשני וחמישי? אומרים תחנונים מיוחדים, לפי שהוא זמן של דינים. ומתי היו יושבים בתי הדין בעיירות? בשני וחמישי, משום שברגע שאתה דן דין כאן למטה אתה משתיק את הדין למעלה. כשיש דין למטה אין דין למעלה, וכשאין דין למטה, ו"איש את רעהו חיים בלעו", היינו שיש כאן עיוות וקלקול, מתעוררים הדינים כנגדם מלמעלה. לכן, היות שיש קלקול בעולם, "קומה אלהים שפטה הארץ", צריך שהשם יקום וישפוט.
"כי המשפט לאלהים הוא, כל מה שהדיין מוציא מיד זה שלא כדין, הקדוש ברוך הוא מחזירו ומנחילו משלו". והמדרש אומר: אמר הקדוש ברוך הוא, שונא אני את הגזלנים מפני שמטריחין עליי. מה פירוש? אם ראובן גזל משמעון דבר שאינו מגיע לו, אומר לו הקדוש ברוך הוא: שונא אני אותך, כי אתה מטריח עליי, שעכשיו אני צריך לסובב כמה וכמה סיבובים ועניינים כדי שתפסיד את הכסף הזה ובסופו של דבר יחזור לשמעון שנגזל שלא כדין. אתה מטריח על הקדוש ברוך הוא ללכת ולהחזיר את מה שגזלת. וזהו שאמר "כי אתה תנחל בכל הגוים", עליך מוטל להנחילם, על כן המשפט לאלוהים הוא. אילו היה משפט בארץ, המשפט היה שלנו; וכיוון שאין משפט בארץ, נאלץ הקדוש ברוך הוא לעשות משפט, ועל ידי כך יחזיר וינחיל לכל אחד את מה שמגיע לו.
לסיכום:
סיום המזמור מלמדנו את גדולתו האדירה של הדיין ואת נפילתו: "אני אמרתי אלהים אתם" - הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית ומקיים בדינו את העולם; וכשהוא מעוות את הדין, "אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפלו", והוא גורם קלקול לעולם כאדם הראשון. הכלי יקר מראה שכל המזמור בנוי כנגד ארבע המידות שבדיין: אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת ושונאי בצע, וכנגד חסרונן: נשיאת פני רשעים מחמת גאווה, אי הצדקת הדל מחמת שוחד, חולשה מפני הרשעים, והעדר חוכמה שמוטטת את מוסדי ארץ. ולסיום מתפלל אסף: "קומה אלהים שפטה הארץ", שכאשר אין דין למטה יש דין למעלה, ובידו יתברך להשיב לכל אחד את שלו, "כי אתה תנחל בכל הגוים".