פתיחה: מזמור נגד מטי המשפט
פרק פ"ב בתהילים הוא מזמור מוכר מאוד, ויש לנו כאן הזדמנות ללמוד אותו לעומק בפנים. עיקרו של המזמור, כפי שמבארים הרד"ק והמלבי"ם, הוא תוכחה חריפה כלפי השופטים המטים משפט. הרד"ק והמלבי"ם מעריכים שהמזמור הזה (וגם המזמור שאחריו) נתקן בימי יהושפט המלך, שכן כאשר שב מרמות גלעד והחזיר את עם ישראל בתשובה, העמיד שופטים בכל ערי יהודה והזהיר אותם: "ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי להשם, ועתה יהי פחד השם עליכם, שמרו ועשו, כי אין עם השם אלוהינו עוולה ומשוא פנים ומקח שוחד". עצם העובדה שהוצרך להזהיר את השופטים כל כך על היושר במשפט מלמדת שהייתה שם בעיה רצינית, ומכוחה באו כל האזהרות הללו.
פסוק א: "אלוהים ניצב בעדת אל"
מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט׃
רש"י מפרש: "אלוהים ניצב בעדת אל" - בעדת הדיינים. הקדוש ברוך הוא ניצב בעדתם לראות האם הם שופטים בצדק או לא.
האבן עזרא מביא פירוש אחר: "ניצב בעדת אל" - כבוד השם נמצא יחד עם עדת ישראל. והוא אינו מפרש "אלוהים" בהמשך הפסוק כדיינים (כלשון "עד האלוהים יבוא דבר שניהם"), אלא כמלאכים, שגם הם נקראים אלוהים, צבא השמיים. "בקרב אלוהים ישפוט" פירושו שעל ידי המלאכים השם שופט את הארץ. כלומר, הנהגת הארץ כולה נעשית על ידי המלאכים: הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם מכוח המלאכים, שהם המריקים את השפע ומשפיעים הלאה, והם שליחיו. ומוסיף האבן עזרא "ויש אומרים" כדרכו של רש"י, מלשון "אלוהים לא תקלל", והכוונה שהשם נמצא עם הדיינים והם צריכים להישמר שלא ישפטו משפט עוול.
הרד"ק אומר שהמזמור נאמר על השופטים שהיו שופטים בעוול ומעקלים את המשפט, ולדעתו היה זה כנראה בימי יהושפט, כמו שהזכרנו. "אלוהים ניצב בעדת אל" - השם נמצא עמכם כדי להשגיח על מעשיכם, אתם השופטים. כמו שנאמר "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם". העובדה שהשם נמצא איתנו תובעת מאיתנו זהירות עצומה. הגוי, כביכול, איני מסתכל עליו מה קורה איתו; אבל מי שאני צמוד אליו ומסתכל עליו, כל סטייה קלה עלולה לגרור סטירה. וכך היה מצבם של ישראל ביציאת מצרים ובארבעים שנות המדבר: היינו צמודים מאוד להשם יתברך, וכאן "ותבער בם אש השם", וכאן "וימותו בקצה המחנה". כשאתה נמצא עם השם, כל סטייה קלה נענית מיד. ולכן אומר להם: אלוהים ניצב בעדת אל, אינכם יכולים לעוות את המשפט; "בקרב אלוהים" - בקרב הדיינים, השם ישפוט, הוא רוצה שתשפטו בדרך הישר, ואם לא כן, ייפרע מכם מיד.
גם המלבי"ם הולך בכיוון זה: המזמור יוסד נגד השופטים המטים משפט, ונתקן בימי יהושפט שהעמיד שופטים בכל עיר ועיר והזהיר אותם. "בקרב אלוהים ישפוט" - בקרב לב השופטים נמצא דבר האלוקים המזהיר אותם ואומר להם לשפוט ביושר, והוא הצועק מתוכם "עד מתי תשפטו עוול". אומר המלבי"ם שהמליצה כאן היא על המצפון שבאדם, הנפש המוסרית, התובעת ממנו ואומרת לו: כאן לא עשית ביושר, כאן לא התנהגת כהוגן. הקדוש ברוך הוא כביכול צועק מתוכך, מתוך הנפש המוסרית אשר נתן בך.
פסוק ב: שתי צורות של הטיית משפט
עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ סֶלָה׃
אומר המלבי"ם שהטיית המשפט היא בשתי צורות. האחת: כששני בעלי דין באים לפני השופט, מלווה ולווה, קונה ומוכר, והשופט מטה את הדין ופוסק לטובת המוכר כשהקונה צודק, או לטובת הלווה כשהמלווה צודק. על זה נאמר "עד מתי תשפטו עוול". השנייה: התעלמות מן המשפט לגמרי, שאינך עושה משפט בעושקים, בחומסים ובבעלי הזרוע. על זה נאמר "ופני רשעים תשאו סלה" - אתה נושא את פני הרשע ואינך שופט אותו כשצריך לשפוט אותו, ואינך פותח בחקירה נגדו כשצריך.
שתי הרעות החולות הללו מצויות במערכת המשפט שלנו במינון מוגבר. מצד אחד מטים משפט: כשאדם אינו לפי האג'נדה ולפי סדר היום, מיד קופצים ופותחים בחקירות, יש סיבה או אין סיבה. ומצד שני, כשיש עושקים ממש, כאלה שראוי לפתוח נגדם במשפט, מעלימים עין: "אין עניין לציבור". יש היום לא מעטים שראוי היה מזמן לפתוח נגדם בחקירה, אלא שהדרך אל כס המשפט העליון אינה נסללת על גבם, אלא על גבם של אנשי הימין ושל אלה שהתקשורת אוהבת לשנוא, וכלפיהם נפתחים תיקים על ימין ועל שמאל.
עורך הדין וינרוט, כשועל קרבות משפטיים ותיק שאין בקיא ממנו במה שקרה וקורה במערכת המשפטית, אמר בזמנו שכשמגיע אליו אדם עם כיפה, ובפרט אם הוא מזרחי, וכל שכן אם הוא חרדי, הוא ממליץ לו: אל תיגש לבית המשפט, סגור עניינים לפני כן, הגע לעסקת טיעון, עשה משהו, ובלבד שלא תעמוד לפני שופט. יצא אז רעש גדול, אבל זהו אדם המדבר מתוך עובדות ולא מתוך תיאוריות. אמר הרמב"ן: מקום המשפט שמה הרשע. זו המציאות שלנו היום.
וכך גם בעניין הצורך בהוראה מסודרת לפתיחת חקירה. במדינה מסודרת דברים צריכים להופיע ברשומות, צריך דיון בשאלה האם יש לפתוח בחקירה, צריך מסקנות וצריך מסמכים כתובים. "הסכמה שבעל פה" איננה דבר. אם אדם היה בא לבית משפט בתביעה ואומר שהיה בעל פה, לא היו מקבלים ממנו. כך עובדים במדינת עולם שלישי, כשרוצים לסמן מישהו ולגמור אותו. ואל תצפה שם לצדק ולמשפט.
עצת החזון איש: אל תסיר את החסינות
מסופר על הרב לורנץ, שרצו שיסיר את חסינותו כדי שיעמוד לדין על חשד שקנה דולרים בזמן שהדבר היה אסור. אמרו לו: מה הבעיה, הרי אתה טוען שאתה צודק, הסר את החסינות והוכח את חפותך. אמר להם: אתייעץ עם החזון איש. בא לחזון איש, ואמר לו: בשום אופן אל תסכים. שאל למה, אמר לו החזון איש: הבן, בתחילה יפתחו נגדך בחקירה, אחר כך יפרסמו עליך דברים וסיפורים מתוך החקירות, יאשימו את הפרקליטים שלך בהדלפות, אבל הכול מגיע מהם מבפנים, כדי ליצור רעש תקשורתי שבו התקשורת וכולם כבר שפטו אותך כעבריין. בשלב הזה יאמרו לך שמדובר בעבירות שיש בהן קלון, וכדאי שתיקח פסק זמן מהפעילות הפוליטית כדי שתוכל להתנהל במשפט. ובעוד שש שנים יאמרו לך: בדקנו ולא מצאנו הוכחות. וגם זה ביטוי מרושע, שמשמעו שכנראה אתה רשע אלא שלא נמצאו הוכחות מפלילות ואין אקדח מעשן. ואז מה תעשה, אחרי שש שנים, כשאתה כבר בחוץ? זה בדיוק מה שהם רוצים, לקבור אותך. אמור להם: אני זכאי, ואיני מתכוון לשחק את המשחק הזה, ואיני מסיר את החסינות. כך הורה לו החזון איש, וכך אכן היה.
וזו בדיוק הנקודה של "ופני רשעים תשאו סלה": אותם אישים שיש להם קשרים מסועפים עם בעלי אתרים ותקשורת, ושמתנהל ביניהם משא ומתן על סיקור, אין איש מתעניין בהם, אין פותחים נגדם בחקירה ואין מעמידים אותם לדין. הכול לא מעניין. לחפש צדק ויושר במערכת המשפט הוא סוג של בדיחה.
פירוש האבן עזרא: תוכחה למלאכים
האבן עזרא מפרש "עד מתי תשפטו עוול" כתוכחה לאותם "אלוהים" שדיבר עליהם, ולשיטתו אלו המלאכים הפועלים: הקדוש ברוך הוא כביכול שופט אותם על שאינם מנהיגים את העולם בדרך ישרה. וצריך להבין, האם שייך שאותם כוחות רוחניים לא ינהיגו בדרך ישרה? דבר תמוה הוא לומר ששרי מעלה פועלים שלא ביושר. ודברים אלו מזכירים את טענותיו של איוב, שלמדנו בהרחבה, שטען שהעולם נמסר ביד מנהיגים אווילים העושים עוול, ומכוחם הוא סובל אף שאין זה מגיע לו. לפי דברי האבן עזרא, כאן הקדוש ברוך הוא מוכיח את אותם מלאכים פועלים על שהם עושים עוול, ו"פני רשעים תשאו" - נושאים פני הרשע במקום לתבוע אותו ולדון אותו.
ומה שיש להקשות כיצד נתבע בעל בחירה על מעשיו, והרי לא פעל מאומה בלא הרצון האלוקי, ולמה נתבע פרעה - זהו נושא רחב שדנו בו בשיעורים בהרחבה. מקובלנו שאין בעל בחירה יכול להזיק למי שלא נגזר עליו. אמנם יש שיטות שלכאורה נראות אחרות, אבל בעל "שפתי חיים" יוצר הקבלה בין השיטות ומבאר את העניין, בחלק "ידיעה ובחירה" שבסוף הספר.
פסוק ג: משפט לדל ולא רחמים
שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ׃
האבן עזרא אומר: עשו משפט ליתום שאין מי שעוזר לו, שאינו יכול לדבר, אין לו גב ואין לו הורים, וכן לאלמנה שאין לה גב ואין לה בעל. הרשעים היו עושים להם חמס משום שלא היה מי שיתבע את כבודם, ולכן אתם השופטים צריכים לשפוט את משפטם ולהצדיק את העני והרש.
ומדגיש רש"י: "הצדיקו" פירושו אם הוא זכאי בדינו, אל תהפוך את דינו לחובה כדי לשאת את פני הרשעים. אבל אל תחשוב ש"הצדיקו" פירושו להצדיק אותו גם אם אינו צודק, שהרי התורה אומרת במפורש את ההיפך: "ודל לא תהדר בריבו". אסור לומר: הוא דל ומסכן, רחמנות עליו.
מצודת דוד מפרש: "שפטו דל ויתום" - במשפט הראוי, ולא תרחמו עליהם במשפט; "עני ורש הצדיקו" - בעת המשפט, אם הוא צודק בריבו. כלומר, הרישא אומרת: מגיע לו דין, שפוט אותו; מגיע לו עונש, הענש אותו; מגיע להוציא ממנו ממון, הוצא, אף שהוא דל ויתום. והסיפא: אם באמת הוא צודק, הצדק את העני והרש. ואל תאמר אזכה במשפט את העשיר כדי שלא לביישו, ואחר כך אומר לו בצנעה שישלם כי באמת הצדק עם הלה. אסור לעשות כן. אתה חייב להודיע במשפט שהצדק עם העני, ולא לדאוג לכבודו של העשיר.
המלבי"ם אומר שכל זה הוא דברי האלוקים המדברים מתוך השופטים. "שפטו דל ויתום" נאמר כנגד הטיית המשפט בין שני בעלי דין: כשהם באים כנגד בעל דינם, שפטו דין צדק. ומוסיף: "עני ורש הצדיקו" - עשו עמם צדק, שהצדק הוא יותר מן המשפט, לפי שהצדק משקיף על העניין ועל הנידונים, מתחשב במצב ועושה חשבון לפי המקרה ולפי האנשים.
פסוק ד: הצלה מיד העושקים
פַּלְּטוּ דַל וְאֶבְיוֹן מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ׃
המלבי"ם אומר שכאן עובר הכתוב אל החלק השני: לא שניים הבאים לדין, אלא חובת התביעה היזומה. ראית מישהו שעשקו אותו וגזלו אותו, גש אתה כדי להפסיק את זה ולתבוע את מי שעשה זאת. "פלטו דל ואביון מיד רשעים הצילו" - הצילו אותם מיד הגוזלים ומיד בעלי הזרוע.
האבן עזרא מפרש: "שפטו דל" - בממון, "פלטו דל" - בנפש. מה שנאמר קודם "שפטו דל" מדובר בגזילה ממונית, שתשפוט את הדל; וכאן "פלטו דל" מדובר כשמישהו מבקש את נפשו, ואז צריך לפלט את נפשו ולהצילה מיד מבקשיה. בכיוון זה הולך גם הרד"ק, שמפרש "פלטו דל" - שלא יעשקו אותו בגופו, כגון שלוקחים אותו להשתעבד בו, ואילו "שפטו דל" מדובר בממון שרוצים להוציא ממנו.
ההבדל בין משפט לצדק
המלבי"ם מבאר את ההבדל שבין "שפטו" ל"הצדיקו", בין משפט לצדק. משפט הוא הדין היבש: מותר או אסור, זכאי או חייב. אם תרצו, כמו שאלה שאתה שואל מחשב, והוא עונה לך כן או לא. אבל כשאתה מביא את הדבר לפני דיין, הדיין אומר: יש כאן עוד כמה דברים שצריך לשקלל, עוד כמה עניינים שצריך לראות. ולכן שאלה שואלים רב, ולא את "רבי גוגל", שהרי פעמים רבות ניואנס קטן משנה את כל התמונה, והתייחסות קטנה מגלה שכאן כל המציאות שונה.
ומטעם זה אין לומדים הלכה ממה שאנשים מספרים ששאלו אדם גדול וכך השיב. איני יודע בדיוק מה נשאל, אילו עובדות הוצגו לרב ובאיזו צורה נאמרו הדברים. לדוגמה, אדם שהתווכח עם אשתו הלך לשאול את הרב, והרב אמר לו להסכים לדבריה, אף שמצד ההלכה אין הדבר מחויב. וכי נוציא מכאן הלכה ברורה לכל אדם? אותו אדם אולי הציג בפני הרב מצב של עילה לגירושין, שאם לא כן הבית יתפרק, ויש ילדים קטנים, ובנה הר גדול; ולאחר ששקל הרב את הנתונים הכריע שעדיף לוותר בעניין זה מאשר לפרק את הבית. אצל השני מדובר רק ברצון כלשהו שאינו מגיע לכדי כך, ושם יאמר הרב שאין היתר. שני סיפורים שנראים זהים, ובשניהם האישה רצתה משהו שיש בו בעיה הלכתית, וכאן התיר וכאן לא התיר, משום שאי אפשר לקבוע בזה מסמרות, אלא צריך לראות את כל הנתונים ולשקלל אותם. זהו עניינו של הצדק: הוא מוסיף על המשפט בכך שהוא משקיף על העניין ועל הנידונים.
דל, אביון, עני ורש
המלבי"ם מבחין גם בין הכינויים עצמם. אביון גרוע מדל: האביון מתאווה לכל דבר, מלשון "אבה", שהוא אותו שורש רעיוני של "איווה", מתאווה לדבר, אב לכל. ולכן נאמר "שפטו דל ויתום" מצד אחד, ו"פלטו דל ואביון" מצד שני: דל הסמוך לאביון, היינו שהידלדל לגמרי עד שהגיע למצב שהוא מתאווה לכל דבר ואין לו כלום. לו אין משפט לתבוע, אלא רק צריך לפלט אותו ולהצילו מיד הרשעים.
ויש הבדל בין דל לרש: "רש" מתאר מי שהיה לו ונתרושש, מצבו היה טוב והוא איבד את מה שהיה לו. ההיפך מ"ירש" הוא "רש": לאדם אחד לא היה כלום והוא ירש ירושה, ואדם אחר היה לו ואיבד, וכעת הוא רש. ו"עני" מתאר בדרך כלל מי שנכנע, אדם הנמצא במצב של שפלות הנפש. ולכן דוד המלך מתבטא פעמים רבות על עצמו בלשון עני, והרי אין עניות במקום עשירות ומלך אינו עני מבחינת ממון, אלא הכוונה לשון כניעה, וביטוי זה מופיע בדרך כלל ביחס לצדיקים. לפיכך, העני שבא למשפט על מה שלקחו לו מנחלתו והתרושש בכך, עליו נאמר "עני ורש הצדיקו": אדם שנכנע והפך להיות רש, כי הורישוהו מנחלתו, שפוט אותו משפט צדק, ואפילו לפנים משורת הדין, שהרי הצדק עניינו להתבונן במצבו ולא רק בדין היבש. ואת הדל והאביון, "פלטו", הצל אותם מיד הרשעים הבאים לעשקם.
דין פרוטה כדין מאה
בזמנו היה משפט שתפס את כל העולם היהודי, הוא הדין ודברים שבין בעלי דפוס סלאוויטא ובין האלמנה והאחים ראם בנוגע להדפסת הש"ס. הראשונים קיבלו זכות הדפסה לעשר שנים, אך כיסו את הוצאותיהם הרבה קודם לכן, ואז ביקשו האחרים לקבל את האפשרות להדפיס את הש"ס מחדש. היה על כך משפט גדול בסכומי עתק, וכל גדולי ישראל עסקו בו, והדבר הגיע אף לרבי עקיבא איגר. כבר סיפרנו בהרחבה את כל מה שאירע שם, ומה שדיברו נגד רבי עקיבא איגר, ואת יד הדין שפגעה בהם.
רבי ישראל סלנטר כאב מאוד את העניין ושאל: מדוע דווקא כאן, בנושא דפוס סלאוויטא, הריצו גדולי ישראל מכל רחבי תבל מכתבים ותשובות, ואילו בתביעה של פרוטות בודדות אין איש מתעסק כך? הרי מדין תורה דין פרוטה כדין מאה, וצריך להתעסק בתביעה קטנה בין אדם לחברו כמו בתביעה של מאות אלפי רובלים המונחים על כף המאזניים. יש כאן מסר שלילי: כשמדובר בהרבה כסף כולם מתעסקים, וכשמדובר בתביעה קטנה אומרים אל תטריד אותנו. וצריכים לדעת שכל דבר ודבר וכל דין ודין, אצל הקדוש ברוך הוא אין בהם הבדל. לחזור בגלגול תחזור על מיליון דולר כמו על שקל, אין שום הבדל.
פסוק ה: החושך והתמוטטות מוסדי ארץ
לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ׃
הרד"ק מפרש: השופטים משפט עוול, כאילו לא ידעו ולא יבינו את דבר המשפט, כביכול אינם רואים שמעשיהם חוסר צדק. "בחשכה יתהלכו" - למה הוא הולך בחשכה? מפני השוחד, שהשוחד יעוור עיני חכמים. נדמה לו שמה שהוא עושה צודק, אבל באמת הוא הולך בחושך משום שהשוחד מעוור אותו. "ימוטו כל מוסדי ארץ" - בגלל מעשיהם ראוי היה שיתמוטטו כל יסודות הארץ וייחרב העולם, שהרי המבול בא לעולם בגלל החמס, בגלל חוסר צדק ומשפט.
המלבי"ם מחלק גם כאן כנגד שתי הרעות: כנגד העושק, שהם עושים עצמם כאילו אינם יודעים מן העושק הנעשה, נאמר "לא ידעו" - לא שמעתי, לא סיפרו לי שמישהו עשק את חברו. וכנגד הדין הבא לפניהם משני בעלי דין, שצריך לשפוט בו משפט צדק, נאמר "לא יבינו" לדון דין אמת. ועל ידי זה הם הולכים בחשכה, שהמשפט הוא אור העולם והוא מוסדות תבל, "מלך במשפט יעמיד ארץ", ובהיעדר המשפט הם הולכים בחשכה ומתמוטטים כל מוסדי ארץ.
וכוונת הדברים: כאשר יש קלקול בעניינים שבין אדם למקום, העולם עדיין יכול להתקיים. מתי עושה הקדוש ברוך הוא הפיכה? כשיש קלקול בקיום המשפט בעולם. מתי נהפכה סדום? כשחוקקו חוקי עוול בין אדם לחברו. מתי בא המבול? כשהיה חמס בין אדם לחברו. כשאנשים מרשיעים בעניינים רוחניים, העולם עוד יכול לסבול אותם, אבל כשאין משפט, העולם מתמוטט ומתהפך. ולכן זהו דבר שנתבע גם מן הגוי: נינווה נהפכת, ולא תבעו אותם על עבודה זרה. והרי עד היום עובדים עבודה זרה, ובוודאי יש עליהם תביעה, אבל אין זו סיבה להפוך את מוסדות תבל. מלך במשפט יעמיד ארץ, וכשאין משפט, הקדוש ברוך הוא מחזיר את העולם לתוהו ובוהו.
זהו היסוד הנדרש גם מן הגוי, ולכן נצטוו בני נח להעמיד דיינים. ואומר הקדוש ברוך הוא: אין לי הקפדה כיצד תשפטו, שכן ישראל יש להם חוקים אלוקיים, אבל הגוי ישפוט על פי חוקים הגיוניים. ואל תאמר שגם בסדום היו חוקים, שהרי אלו היו חוקי עוול. חוקיהם של הגויים כיום, בכללם, הם חוקים הגיוניים, וזה מספיק כדי שהעולם יתנהל בדרך של יושר. אבל אם אין חוק, יש אנרכיה, וכשיש אנרכיה אומר הקדוש ברוך הוא: כאן צריך להחזיר את העולם לתוהו ובוהו, ימוטו כל מוסדי ארץ.
אומר המלבי"ם שהמשפט מחזיק את יישוב הארץ בשני אופנים. האחד, מצד הגמול האלוקי: אם אין דין למטה, הקדוש ברוך הוא מונע את ההשפעה מלמעלה ואין שפע רוחני עליון. וכעניין שמצינו בגמרא באותו מלך קציא, ששאל כיצד שופטים אצלכם, ואמרו לו הורגים את זה והורגים את זה ולוקחים את הממון. שאל אותם: השמש זורחת אצלכם? יורד גשם? אמרו לו כן. אמר להם: אין זה בגללכם, אלא בגלל הבהמות. כלומר, מוסדות תבל מתרועעים כשיש חוסר צדק, ואם אין דין למטה אין לך זכות בגמול הזה, והשם מונע את אורו ואת השפעתו מלמעלה. ועל זה נאמר "בחשכה יתהלכו".
והאופן השני, מצד הטבע: כשאין דין ומשפט, איש את רעהו חיים בלעו, ואי אפשר שיתקיים היישוב המדיני, ועל ידי זה "ימוטו כל מוסדי ארץ", יתמוטטו יסודות הארץ. אמרנו לא פעם, התבוננו מה קורה בעיראק ובסוריה ובכל המקומות שאין בהם שליט. השליט שהיה שם היה מושחת גמור בלי כל ספק, אבל כשמסתכלים היום רואים שעדיף שליט מושחת מאשר אנרכיה. כשיש אנרכיה, חיים בלעו: כל יומיים מתפוצצת מכונית תופת, חרב איש ברעהו ופלנגות. אין עינינו צרה בהם, אבל בוודאי אתה רואה שהדבר הזה גורם למציאות שבה ימוטו מוסדי ארץ.
לסיכום:
המזמור הוא תוכחה לשופטים המטים משפט, ולפי הרד"ק והמלבי"ם נתקן בימי יהושפט שהעמיד שופטים והזהירם. "אלוהים ניצב בעדת אל" - הקדוש ברוך הוא עומד עם הדיינים ומשגיח עליהם, וקולו צועק מתוך המצפון שנתן בהם: "עד מתי תשפטו עוול". שתי הטיות יש כאן: הטיית הדין בין שני בעלי דין, והתעלמות מעשיית משפט בעושקים ובבעלי הזרוע. לכן "שפטו דל ויתום" בדין ולא ברחמים, "עני ורש הצדיקו" בצדק המשקיף על העניין ועל הנידונים ולא רק בדין היבש, ו"פלטו דל ואביון" - הצילו אקטיבית את הנרדפים מיד הרשעים. וכשהשופטים עושים עצמם כלא יודעים ולא מבינים, הם הולכים בחשכה, שכן המשפט הוא אור העולם ומוסדות תבל, ובלעדיו נמנע השפע מלמעלה ונהרס היישוב מלמטה, עד ש"ימוטו כל מוסדי ארץ".