פתיחה
אנו ממשיכים בפרק פ"א בתהילים, פרק שכולו עוסק בראש השנה ובתקיעת השופר. בחלק זה נעמוד על הפסוק "כי חוק לישראל הוא" ועל משמעות החוק והמשפט במצוות השופר, ומשם נעבור אל "עדות ביהוסף שמו" ואל תיאור סוף השעבוד במצרים.
"כי חוק לישראל הוא" - חוק אצלנו, משפט אצלו
כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב׃
רש"י מפרש: "חוק" מאת השם לתקוע באותו יום בשופר. כך חקק השם וכך קבע. ו"משפט לאלוהי יעקב" כמו שהסברנו, שביום הזה הקדוש ברוך הוא "מלך במשפט יעמיד ארץ".
האלשיך הקדוש מקשה: הרי התרועה בשופר נועדה להכניע ולהחריד, כמו שנאמר "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". אם כן, מי שהוא צדיק, לשם מה הוא צריך שופר? הוא כבר חרד ועומד. אלא שכאשר עם ישראל הם במדרגה גבוהה הם נקראים "ישראל", לשון שררה, וכאשר הם במדרגה נחותה הם נקראים "יעקב", לשון עקב, נמוך. לכן אומר הכתוב: "כי חוק לישראל הוא" - לצדיק, שאינו זקוק להכניע את יצרו, התקיעה היא חוק, גזירת מלך וסוד נסתר, ואף על פי כן הוא חייב לתקוע. ואילו הצד של "משפט", דהיינו שזה זמן דין המחייב להתעורר, להיחרד ולשוב בתשובה, הוא "לאלוהי יעקב": אותם שהם בבחינת יעקב צריכים להתעורר מצד היות היום יום משפט.
המלבי"ם מבאר שאין אנו צריכים לדרוש ולחפש טעם למצוות השופר, כי לישראל היא חוק, דבר שהשם חקק. אבל "משפט לאלוהי יעקב" - השם יודע את טעם הדבר, ואצלו זה משפט. מה ההבדל בין חוק למשפט? משפט הוא דבר המובן בשכל, ואילו חוק הוא "חוקה חקקתי", בלא טעם הגלוי לנו, כמו שעטנז וכלאיים.
ואכן, כשמנסים להבין את תקיעת השופר בדרך פשטית מתעוררות שאלות רבות. אומרים שבשופר מבלבלים את השטן, שהוא חושב שאנו חוזרים בתשובה. אבל השטן כבר זקן, וכי לא זכור לו שבשנים עברו לא חזרו בתשובה? ומדוע הוא נבהל דווקא עכשיו? ובכלל, כיצד השופר יוצר ריצוי? כיצד הוא פועל שהשם יגזור עלינו חיים? את זה איננו יכולים להבין. לנו התקיעה חוק, ואילו הבנת הדבר על משפטו וטעמו, זהו "אלוהי יעקב" בלבד.
ולמה נקרא כאן "אלוהי יעקב"? אומר המלבי"ם שביטוי זה מורה תמיד על כך שהקדוש ברוך הוא משגיח ובוחן את ברואיו. דיברנו על כך כמה פעמים: "אלוהים" הוא האל הכללי של כל העולם, ואילו "אלוהי ישראל" הוא השגחתו הפרטית עלינו. אף כאן, "משפט לאלוהי יעקב" בא לומר שמצד ההשגחה הפרטית על עם ישראל הכין הקדוש ברוך הוא יום משפט, לבחון את מעשיהם ולדון אותם איש כדרכיו.
מדוע דווקא "לאלוהי יעקב"? ישראל ביום והאומות בלילה
צריך להבין: הרי ביום הזה עוברים לפניו כל באי עולם כבני מרון, ולאו דווקא בני יעקב, ולמה תולה המלבי"ם את המשפט בהשגחה הפרטית עליהם? אלא שהמשפט ביחס לעם ישראל הוא מצד הרחמים, ואילו אצל הגויים הוא מצד הדינים. שכן כתוב שהגויים נידונים בראש השנה בלילה, ועם ישראל נידונים ביום.
והיכן רואים בתורה שהגויים נידונים בלילה? חלומו של פרעה היה בלילה, ובלוח השנה זה היה ראש השנה, שכן חז"ל אומרים שבראש השנה יצא יוסף מבית האסורים. ולמה הראו לפרעה את עתידו אז? כי בראש השנה מראים לאדם מה עתיד להיות עמו במשך השנים הבאות. ואם כן היה צריך לחלום ביום, שהרי רק ביום נחתם הדין. אלא שאצל הגויים הדין נחתם בלילה, לפי שהלילה זמן של דינים, וכפי שהבאתי במשנת החלומות. נמצא ש"משפט לאלוהי יעקב": הרחמים והחסדים הם ליעקב, שנידונים ביום, ואילו האומות, שדינן בלילה, אינן בבחינת רחמים.
שאלת הבני יששכר וטעמו של רבי זושא
תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ׃
הבני יששכר תמה: אנו מבקשים להבין את טעם מצוות השופר, והכתוב עונה "כי חוק לישראל הוא". איזה הסבר וטעם ניתן כאן? והוא מביא בשם הרב הקדוש רבי זושא: בתורה יש מצוות שכליות, הם המשפטים, שטעמם מובן, כמו "לא תגנוב" וכיוצא בו. ולעומתן יש מצוות שמעיות, שכך שמעת וכך תעשה, כגון הנחת תפילין ומצוות נוספות שאינן לפי ההיגיון והטעם, ואנו מקיימים אותן משום שהן חוק.
וכתוב שאומות העולם "מונין" את ישראל: מה מצווה זו ומה טעם יש בה. "מונין" מלשון מאנין, כמו "לא תונו איש את עמיתו", מצערים אותנו. לגויים אין מצוות בלא טעם. כשמוחמד אסר על המוסלמי לשתות אלכוהול, היה בכך טעם, שהוא יודע שהתמהיל של מוסלמי ואלכוהול יוצר פיצוץ, והדבר הגיוני. אך בשאר ענייניהם אין הם עוסקים בדברים לא הגיוניים. רק בתורה אנו רואים ציוויים שאין ההיגיון שלהם מובן, והאומות מתריסות בפנינו ומלעיגות עלינו כשהן רואות אותנו עושים מצוות שנראות להן משונות. ולכאורה יש לשאול: ריבונו של עולם, למה לא גילית לנו טעמן של מצוות, ולא היו האומות מונין אותנו?
אומר רבי זושא: דע לך, טובה גדולה יש לעם ישראל מכך שיש חוקים, ודווקא בשעה שהם עומדים למשפט. כשאנו עומדים בדין באים המקטרגים לחייב אותנו על מעשינו, והקדוש ברוך הוא אינו יכול לומר "אני מוותר להם", שהרי מלך במשפט יעמיד ארץ: צריך סנגור וקטגור, צריך לשמוע טיעונים, ורק על פיהם נפסק הדין. לוותר בחינם אין הוא יכול. ומה עושה השם כשאינו מוצא זכות לעם ישראל? זו הזכות שהוא מוצא להם: ראו, עם ישראל מקיימים מצוות שהן חוק, מקיימים אף בלא טעם, מקיימים גם כשאינם מבינים. ואם כן ראויים הם שיציל אותם גם בלא טעם. זהו "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו", ומה הסיבה? "כי חוק לישראל הוא" - החוקים שעם ישראל מקיימים הם הגורמים ש"משפט לאלוהי יעקב", שהקדוש ברוך הוא יוכל לזכות אותנו בדין גם בלא טעם הגיוני.
החיד"א: שופר של אלול ושופר של ראש השנה
המדרש אומר שתקיעת השופר היא "כדי לשמע שטן", והשטן שומע קול שיפורא ואומר: ודאי זהו שיפורא דהתקע בשופר גדול. תוספות מביאים זאת במסכת ראש השנה דף ט"ז. כלומר, השטן נבהל וסבור שהגיע יום שחיטתו, וכך אנו מערבבים אותו.
מקשה החיד"א: דבר תמוה הוא, הרי בכל חודש אלול תקענו מדי בוקר. וכי השטן אינו קם לסליחות? אדרבה, הוא קם עוד לפני כן, והראיה, כמה אנשים אינם מגיעים לסליחות. מסופר על בנו של הרב מבריסק, שאביו אמר לו: נו, קום כבר, הרי היצר הרע כבר קם לפניך, ועכשיו הוא עובד עליך שלא תקום. ופעם אחרת אמר לו: תראה, השכן איוון כבר קם ואתה עדיין לא. השיב לו הבן: אבא, זה לא חוכמה, מי שמרדים אותי הוא זה שמעיר את איוון. אותי הוא מרדים כדי שלא אקיים מצוות, ואת איוון הוא מעיר: קום איוון, יש לך עבירות לעשות.
אם כן, בכל חודש אלול תוקעים באשמורת הבוקר, והשטן יודע שהשופר הזה אינו שופר הגאולה. ממה אפוא אוחזים אותו פחד וחלחלה בראש השנה? אומר החיד"א: יש הבדל גדול בין השופר של אלול לשופר של ראש השנה. בחודש אלול התקיעה נועדה רק להתעוררות, כמו שנאמר בעמוס "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", להחריד את הלבבות ולעורר את האדם, ואין היא פועלת בשמים. אבל בתקיעת ראש השנה מתגלים בשמים אורות עליונים וגילויי רחמים, וכפי שידוע שלמקובלים יש כוונות מיוחדות בתקיעת השופר, ובכוחה לשנות את כל הדין למעלה. ומזה ירא וחרד הסטרא אחרא.
וזה שרמז הכתוב: "תקעו בחודש" היא תקיעת אלול שנועדה לעורר את האדם לתשובה, אבל "שופר בכסה ליום חגנו", תקיעת ראש השנה, "חוק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב", שהשם ציווה אותנו כדי להגביר את הרחמים בשעת המשפט. אל תשווה בין תקיעת אלול לתקיעת יום חגנו, ששם אנו סוכרים את פי השטן והוא נבהל ואינו מקטרג.
ומדוע השטן נבהל דווקא עכשיו?
עדיין יש לשאול: הרי בכל שנה הוא שומע את התקיעות הללו, ויודע הוא שאין זה השופר הגדול אלא מצוות תקיעת שופר. ועוד, שהשטן יודע את ההלכות טוב מאיתנו, שהרי כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, ואי אפשר שלרמב"ם יהיה יצר הרע עם הארץ, שהרי אם היצר בא לפתות את הרמב"ם הוא חייב לבוא בדרך של פלפול וסברה בהלכה. אם כן, היצר הרע בקי בעניינים, ויודע מתי ראש השנה ומה עושים בו.
אלא מסבירים בעלי המוסר: כל זה ודאי ידוע לו, אבל הוא חושש שברגע שתוקעים בשופר, "ועם לא יחרדו", אדם עלול להתעורר ברגע אחד. זה מה שמפחיד אותו: אולי נשמע את קול השופר, נתעורר ונעשה תשובה, ומיד ייתקע בשופר גדול. אין הוא טועה לחשוב שזה השופר הגדול, אלא ירא שמא נגרום לו לבוא.
ואם תקשה: הרי כל השנים שמע את קול השופר וראה שלא התעוררנו, כבר אלפיים שנה אנו רדומים, מדוע יחשוב שדווקא עכשיו נתעורר? אין זו קושיה על השטן, שהרי תפקידו להשכיח מן האדם את התורה, את המצוות ואת עבודת השם, "צור ילדך תשי", לשון שכחה ונשייה. והיות והוא האדון של השכחה, אין שכחן גדול ממנו, ולכן הוא שוכח מה היה בשנה שעברה שלא חזרו בתשובה, ומפחד שמא הפעם כן יחזרו. ומכאן ללמדנו עד כמה צריך לנצל את הזמן הזה לתשובה.
"עדות ביהוסף שמו"
עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא־יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע׃
רש"י מביא את דרשת חז"ל שבראש השנה יצא יוסף מבית האסורים. חלומו של יוסף היה בראש השנה, חלומם של שר המשקים ושר האופים היה בראש השנה, וחלומו של פרעה היה בראש השנה, ויש חשבון שנים מדויק מן הזמן שחלם עד הזמן שקם למלוך, מראש השנה לראש השנה. ועל "שפת לא ידעתי אשמע" מביא רש"י את דרשת חז"ל שגבריאל לימדו שבעים לשון.
הרד"ק מבאר: זכר ועדות לחוק הזה, שהוא תקיעת השופר, שם ביהוסף. ולמה "יהוסף" ולא "יוסף"? אל תתפלא, כמו יוחנן ויהוחנן, יונדב ויהונדב, ועוד שמות בתנ"ך שנוספת בהם האות ה"א. ומיהו יוסף כאן? כלל עם ישראל. וכבר הזכרנו שכלל ישראל נקראים יוסף, כמו "נוהג כצאן יוסף", שהשם מנהיג אותנו כצאן וקורא לנו יוסף, וכמו "אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף", שאף שם מדובר בכלל ישראל. וכשם שכלל השבטים שבממלכת שומרון נקראים "אפרים", כמו "חבור עצבים אפרים הנח לו", כך יוסף הוא שם כולל, על שם המנהיג של כלל ישראל. ולמה נקראו על שמו? לפי שהוא היה המשביר וזן את כלל ישראל.
ומהי העדות? "בצאתו על ארץ מצרים", כשעם ישראל יצאו מארץ מצרים. וכפי שהסברנו, עניינו של ראש השנה לזכור את יציאת מצרים, שבראש השנה כבר פסק השעבוד והתחיל השלב הראשון של היציאה לחירות. או "על ארץ מצרים" כלשון "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", היציאה שהייתה בניסן. ועוד מוסיף הרד"ק: הנכון בעיניי ש"בצאתו" אינו על יהוסף אלא על הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב "אני יוצא בתוך מצרים", שהקדוש ברוך הוא עבר במצרים לגאול אותנו.
"שפת לא ידעתי אשמע" - שמירת הלשון במצרים
ומהו "שפת לא ידעתי אשמע"? כשהשם גאל אותנו הייתי שומע אותם מדברים בלשון שאיננה לשוננו, כמו שכתוב "בית יעקב מעם לועז". ואם תשאל: מאתיים ועשר שנים ולא למדתם את השפה? הרי אנו יודעים שלא שינו את לשונם ולא שינו את שמותם, אלא תמיד דיברו בשפה משלהם, שונה משפת המלכות.
וכך היה גם באירופה: החרדים לדבר השם לא למדו את שפת המדינה, לא ידעו פולנית ולא רוסית אלא דיברו יידיש, ובספרד דיברו לאדינו, ובהרבה מקומות דיברו בשפה ייחודית ליהודים ורובם כלל לא ידעו את שפת המדינה. על הרוגצ'ובר מובא שלא ידע רוסית, ואמרו עליו שאילו היה עובר לילה אחד על המילון הרוסי היה מדבר רוסית שוטפת וספרותית, אבל הוא לא למד. לימוד השפות היה מביא לידי קרבה אל הגוי, שברגע שאתה יודע את שפתו אתה יוצר עמו קשרים, והדבר היה מסוכן.
סיפרנו פעם שהממשלה הרוסית חייבה את ישיבת וולוז'ין ללמד שפות, ושלחו קומיסר לבדוק שאכן מלמדים, ואם לא יסגרו את המוסד. סוכם שהקומיסר יספר סיפור ותלמיד יחזור עליו. הביאו לפניו את הרוגצ'ובר, והוא חזר על הסיפור מתחילתו ועד סופו אחד לאחד. לפתע פרץ הקומיסר בצחוק, שכן באמצע הסיפור השתעל ואמר "סליחה", והרוגצ'ובר, שלא הבין מילה, הכניס גם את ה"סליחה" לתוך הסיפור. מכאן הבין שהלה רק מדקלם. אמר: בישיבת וולוז'ין לא לומדים שפות, אבל מגדלים גאונים. הרי שלא למדו שפות, וזהו "שפת לא ידעתי אשמע", לא הכרתי את השפה המצרית, אלא דיברנו בלשון עבר ושמרו על לשונם כדי שלא להיטמע ולהתערב בהם.
ומה שיוסף שמע לבסוף את אותה שפה, לפי שהיה כתוב בנימוסי מצרים שמי שאינו מכיר בשפות לא יהיה מושל, ולכן בא גבריאל ולימדו שבעים לשון.
המלבי"ם: מי הוא זה שאת שפתו לא ידעתי
המלבי"ם מבאר: יציאת יוסף מבית האסורים הייתה בראש השנה, ובאותו ראש השנה נידון העניין של הרעב והשובע, שבע שנות שובע ואחריהן שבע שנות רעב, ואז חלם פרעה את חלומו. הרי שהשם שם עדות ביוסף, שביום הזה הוא שופט את העולם על הרעב והשובע ועל כל עלילות מצעדי גבר, "בצאתו על ארץ מצרים".
ומהו "שפת לא ידעתי אשמע"? כוונתו: שמעתי פתאום את השם כמדבר אליי. "שפת" של מי שלא ידעתי את שפתו, הכוונה לקודשא בריך הוא, שלא נתגלה ליוסף בנבואה, ואף על פי כן הוא שומע את שפתו האומרת "הסירותי מסבל שכמו". כלומר, אף שפרעה הוא זה שאמר לו לצאת לחירות ונתן לו את המלכות, יוסף שחי בצמידות עם הקדוש ברוך הוא ידע שהדיבור הנסתר של הקדוש ברוך הוא הוא שהוציאו לחירות.
ווארט של רבי מאיר מפרמישלן: "שפת היאור"
ווארט נפלא של רבי מאיר מפרמישלן, והרעיון מובא בבני יששכר ובעוד ספרים. פרעה אומר ליוסף "בחלומי הנני עומד על שפת היאור", ועל זה אומר המדרש: הדא הוא דכתיב "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע". ומה הקשר בין הדברים?
אלא כך: כשפרעה חלם כתוב "ופרעה חולם והנה עומד על היאור", ואילו כשסיפר ליוסף אמר "על שפת היאור". רש"י, המוכר לכל, מסביר שלא היה לו נעים לומר שהוא עומד מעל היאור, שהיאור הוא אלוה אצלם ואין זה מכובד שפרעה יעמוד מעל האלוה, אף שכך באמת דימה בחלומו.
הזוהר הקדוש נותן סיבה אחרת: היה כאן פרט מוכמן. כידוע בחקירות יש פרטים מוכמנים שעל ידיהם בוחנים אם האדם משקר, ופרעה שינה בכוונה את הפרט של "שפת", לראות אם יוסף יעלה על כך. ויוסף אכן תיקן אותו ואמר לו: לא על שפת היאור עמדת אלא על היאור. ומכאן אמר פרעה "הנמצא כזה איש אשר רוח אלוהים בו", שהרי היו לו פותרים רבים, ומי יאמר שפתרון פלוני נכון, אלא שיוסף היה היחיד שידע לתקן אותו במה שחלם, ובזה הוכחה שרוח אלוהים בו.
וזה הרמז שבפסוקנו: "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים", מה הייתה העדות שהעידה בפני פרעה שיוסף חכם עד כדי שכדאי למנותו מושל על כל ארץ מצרים? "שפת לא ידעתי אשמע", שאמר יוסף לפרעה: את ה"שפת" הזה לא ידעתי, מאין הבאת אותו? לא היה שם "שפת" אלא יאור. וזו הייתה העדות לפרעה לשים את יוסף על ארץ מצרים.
ונזכיר עוד עניין בשם "יהוסף": כתוב שכדי ללמד את יוסף שבעים לשון היה צריך להוסיף לו אות משמו של הקדוש ברוך הוא, ומכוח אותה אות קלט יוסף בלילה אחד את כל שבעים הלשונות. וזה אחד ההסברים מדוע כתוב כאן "יהוסף" במקום "יוסף".
"הסירותי מסבל שכמו" - סוף השעבוד
הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ כַּפָּיו מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה׃
יש כאן תיאור המציאות שבה עם ישראל יצאו ממצרים. הזמן שבו יצא יוסף למלוך היה בראש השנה, ובראש השנה גם פסק שעבודם של ישראל במצרים, חצי שנה לפני יציאת מצרים. ועל כך אומר השם "הסירותי מסבל שכמו", הסרתי את הסבל מעל שכמם והפסיק השעבוד.
ומהו "כפיו מדוד תעבורנה"? יש כמה פירושים המגיעים לאותו מקום. רש"י מסביר: מעבודת בישול הקדרות כדרך העבדים. "דוד" הוא קדרה, כמו שכתוב אצל בני עלי "והכה בכיור או בדוד". כלומר, כבר לא היו צריכים לעשות עבודת עבד ולבשל עבור המצרים, ועברו ידיו מן הדודים ונפטרו מן המלאכה הזאת.
האבן עזרא מסביר שהיו עושים חומר ולבנים ונושאים אותם בדודים, וזהו "כפיו מדוד תעבורנה", שעברו כפיו מן המלאכה של נשיאת החומר והלבנים בדודים.
הרד"ק מסביר: מלעשות דודים. היו מאלצים אותם במלאכות רבות ובכללן מלאכת החומר, לעשות קדרות מחרס, וכעת "כפיו מדוד תעבורנה". ובין אם הכוונה לבשל בדודים, בין אם לשאת בהם חומר ולבנים, ובין אם לייצר קדרות, הרעיון אחד: פסקה המלאכה, ושוב אינם צריכים לעבוד לצורך המצרים.
ואם תשאל למה כופל הכתוב "הסירותי מסבל שכמו" ו"כפיו מדוד תעבורנה", לפי רש"י והרד"ק הדבר מובן נפלא: "מסבל שכמו" היינו העבודה הקשה שהיו נושאים על שכמם, וכדברי הרד"ק שהיו נושאים את הלבנים על שכמם, ובזה הסרתי מהם את העבודה הקשה. ויכול אדם לחשוב שעדיין לא השתחררו לגמרי, שהרי מלאכות קלות יותר, כבישול עבורם או עשיית קדרות, עדיין היו צריכים לעשות. על כן אומר הכתוב שהשעבוד סר לחלוטין, עד שגם כפיו מדוד תעבורנה. לפי האבן עזרא הסבר זה לא יתיישב, שכן לדבריו נשיאת החומר והלבנים בדודים כבר נכללת ב"הסירותי מסבל שכמו", אך לפי רש"י והרד"ק בא הכתוב ללמד שאף את המלאכות הקלות יחסית כבר לא היו צריכים לעשות עבורם.
והמלבי"ם מחבר את הפסוק להמשך הקודם: כשראה פרעה שיוסף יודע לפתור חלומות, הוציאו לחירות ונתן לו את המלכות, אך לא פרעה הוא שדיבר באמת. זהו "שפת לא ידעתי אשמע", שפתו של מי שלא ידעתי, הדיבור הנסתר של הקדוש ברוך הוא, הוא שהוציא את יוסף לחירות, והוא שאומר "הסירותי מסבל שכמו": כשם שהסרתי את הסבל בימי יוסף, כך אסיר גם עתה.
לסיכום:
הפרק מלמדנו שתקיעת השופר היא "חוק לישראל", מצווה שאין אנו יורדים לעומק טעמה, ודווקא בכך כוחנו: מתוך שאנו מקיימים מצוות בלא טעם, יכול הקדוש ברוך הוא לזכות אותנו בדין גם בלא טעם, וזהו "משפט לאלוהי יעקב", מצד השגחתו הפרטית והרחמים שהוא נוהג בנו, שאנו נידונים ביום ולא כאומות הנידונות בלילה. שופר אלול מעורר את הלב, ושופר ראש השנה מעורר אורות ורחמים למעלה ומבהיל את המקטרג, ומכאן עד כמה יש לנצל את הימים הללו לתשובה. ואת כל זה תולה הכתוב ב"עדות ביהוסף": באותו ראש השנה שבו יצא יוסף מבית האסורים נגזר הדין על העולם, ובאותו יום עצמו פסק סבלם של ישראל במצרים, ללמדנו שהקול הנסתר שהוציא את יוסף לחירות והסיר את הסבל מעל שכם ישראל הוא הקול שאנו מבקשים לשמוע גם היום.