לַמְנַצֵּחַ עַל־הַגִּתִּית לְאָסָף׃
עניין ה"גיתית" כבר ראינו בפרק ח', והבאנו שם כמה פירושים. רש"י מפרש גם כאן שהגיתית היא כלי שיר הבא מגת, ששם היו אנשים מומחים בעשייתו, ולכן נקרא הכלי על שם המקום. האבן עזרא מביא שיש אומרים שהמזמור נמסר למשפחת עובד אדום הגיתי, ולכן נקרא "על הגיתית"; או שתחילת הפיוט הייתה "הגיתית", כלומר סוג של נגינה. ויש שאמרו - והאבן עזרא קורא להם "מהבילים", כלומר אומרי דברי הבל - שזהו ניגון הדורכים בגת. בזמנם אנשים שעשו מלאכה היו שרים תוך כדי עבודה, שהניגון נותן קצב לפעולה, ולכן לדעתם דורכי הענבים בגת היו מנגנים ניגון זה. והרב דוחה זאת כדברי הבל.
הרד"ק מלמד שהמזמור נאמר על יציאת מצרים, ונזכר בו עניין ביטול העבודה - שהעבודה בטלה מאבותינו בראש השנה, כמו שנאמר בהמשך "הסירותי מסבל שכמו". חצי שנה לא הייתה עבודה במצרים. אומנם יש מדרש אחר שכל השנה שבה שימשו המכות כבר לא עבדו, וכפי שכבר דיברנו בדף היומי, צריך לומר שמדובר בדרגות: משהתחילו המכות נחלשה העבודה, וחצי שנה לפני היציאה - מראש השנה ועד ניסן - פסקה לגמרי. משום כך היו אומרים מזמור זה בבית המקדש בראש השנה, וגם מוזכר בו עניין תקיעת שופר הקשור לראש השנה.
המלבי"ם מוסיף שמלבד היות המזמור מיוסד על ראש השנה, היה אז כנראה זמן של בצורת, ובראש השנה התפללו על הגשמים ונענו - וזה יבוא לידי ביטוי בהמשך הפרק.
הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב׃
אומר הרד"ק: ראוי לכם, עם ה', שתרנינו לאלוקים עוזנו, שתודו ותשבחו על הטובה שעשה לכם ביום הזה. אף שעצם הגאולה לא הייתה היום - היא תהיה רק בעוד חצי שנה, בט"ו בניסן - מכל מקום ניצני הגאולה כבר התחילו בראש השנה בביטול העבודה, וכבר ראוי להרנין לו על שבעוז ה' פסקנו להיות משועבדים למצרים.
ולמה נקרא "עוזנו"? כי כאשר ה' מסיר מסבל שכמנו הוא מראה את עוזו וגבורותיו, שהרי היינו מסורים ביד אדונים קשים, וכדי להוציאנו מידם צריך עוז ה'. ולמה "אלוהי יעקב"? מפני ששבטי יעקב הם היו העבדים. יעקב הוא שירד למצרים, ומדובר בדור המשועבד - בני יעקב. ומאז התחיל מניין שנות העבודה, מ"רדו" - רד"ו שנה. לכן הזכיר אלוקי יעקב ולא אלוקי אברהם ולא אלוקי יצחק, שהרי לא אברהם ולא יצחק ירדו למצרים.
המלבי"ם עומד על דבר מעניין מאוד: ראש השנה נבדל מכל המועדים בכך שמריעים בו בשופר, והשופר הוא תמיד סימן חרדה. הדרך הייתה להריע בשופר בתעניות ובעת צרות, "והרעותם בחצוצרות על הצר הצורר אתכם", ולפי הרמב"ם זו מצווה מן התורה להריע על כל צרה שלא תבוא. נמצא שבשופר מריעים כשיש צרה. ואילו בראש השנה הלויים משוררים בבית המקדש וגם מריעים בשופר, ותרועת השופר אינה יוצרת חרדה, שהרי "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו כי חדוות ה' היא מעוזכם" - ראש השנה הוא יום של שמחה. זהו שבא הכתוב לומר: אומנם תמיד השופר בא בעת צרה ובתעניות, אבל בראש השנה הוא בא בעת רננה. "הרנינו לאלוהים עוזנו" - תרנן לו מצד שהוא עוזנו, וגם "הריעו" בשופר מצד שהוא אלוקי יעקב, והוא שציווה לתקוע בשופר ביום הזה.
שְׂאוּ־זִמְרָה וּתְנוּ־תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם־נָבֶל׃
"שאו זמרה" - שאו כל זמרה. "ותנו תוף" - תנו כל התוף, כלומר נגנו בתוף, או תנו ידיכם בתוף. ובעניין "כינור נעים עם נבל" מביא רש"י: רבי חייא בר אבא אומר, הוא נבל הוא כינור - אותו כלי. רבי שמעון אומר, נימין יתרות שבין זה לזה, כלומר בנבל יש יותר מיתרים ("נימין", מלשון נימה, שערה) מאשר בכינור. ולמה נקרא שמו נבל? שהוא מנבל כל מיני זמר, כלומר שם אותם בצל: הוא נחשב מיוחד כל כך, עד שכל מיני הזמרה האחרים נחשבים פחותים ונחותים לידו.
בספר תהילות מהרי"ץ מביא רמז נאה. המזמור מיוסד על ראש השנה, שבו מלך במשפט יעמיד ארץ, וידוע שימי הרצון נמשכים עד הושענא רבה, שאז נגמר ונחתם הדין כדברי הזוהר. מראש השנה עד הושענא רבה יש עשרים יום, שהם 480 שעות, וכל אותן שעות אימת הדין מתוחה בעולם. כשיוצאים מהן בשלום צריך להודות ולשמוח. וזהו "שאו זמרה ותנו תֹף" - תוף כתוב כאן בלי ו', ות"ף בגימטרייה 480: על ת"ף השעות הללו, שיצאו בטובה, במשפט בחסד וברחמים, צריך להודות ולזמר לה'. ולכן "כינור נעים עם נבל" - צריכים להודות להשם יתברך בכינור עם נבל.
תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ׃
"בחודש" - בחידוש הלבנה. "בכסה" - זמן מיועד, כמו "ליום הכסא יבוא ביתו", מועד קבוע. הרד"ק מביא שהיום הראשון של החודש נקרא "חודש", כמו "מחר חודש" - מחר ראש חודש, על שם שבו מתחדשת הלבנה. הלבנה מתכסית לגמרי לקראת סוף החודש, וכשמתחיל החודש היא מתגלה, ואז היו באים עדים ומעידים שראו לבנה בחידושה, והיו מקדשים את החודש. ומכאן תבין שכל החודש נקרא "חודש" על שם ראשו שבו חידוש הלבנה. אם כן הכתוב אומר: תקעו ביום שהוא ראש חודש. ואיזה ראש חודש תוקעים בו בשופר? ראש השנה, שנאמר "באחד לחודש השביעי זכרון תרועה".
והנה מי שיפתח חומש לא ימצא בשום מקום בתורה שכתוב במפורש שבראש השנה תוקעים בשופר. כתוב "יום תרועה", "זכרון תרועה" - ומהי תרועה? "והרעותם בחצוצרות". מי גילה לנו שזה שופר? כל מי שלומד דף היומי יודע: הגמרא לומדת זאת מן הפסוק שלנו, "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו". מצד אחד אפשר ללמוד מיום הכיפורים של יובל, אחת לחמישים שנה, שם נאמר במפורש "והעברתם שופר תרועה"; ומצד שני אפשר ללמוד מדגלי מדבר, שגם שם הייתה תרועה - אבל בחצוצרות. ומניין נלמד? הפסוק שלנו מלמד "בחודש שופר", ולכן נעדיף ללמוד מיום הכיפורים, ומשם למדים שהתקיעה בראש השנה היא בשופר. נמצא שהפסוק שלנו הוא הגילוי למה שכתוב בתורה. ואף בבית המקדש היו חצוצרות ושופרות, ולולא הפסוק מי היה אומר שבראש השנה זה שופר.
הרד"ק מביא כאן - וכן מביאים התוספות במסכת ראש השנה - שביום זה בטלה העבודה מאבותינו. חצי שנה לפני שיצאו ישראל ממצרים בטלה העבודה, וזה היה בראש השנה. אומנם יש דעה במדרש שכל זמן המכות לא הייתה עבודה, והמכות שימשו שנים עשר חודש; אבל כבר מיישבים: מאז שהתחילו המכות, מניסן שנה קודם, נחלשה העבודה ולא הכבידו עוד ידם עליהם, וכשהגיע תשרי, חצי שנה לפני היציאה, פסקה העבודה לגמרי.
ומה הקשר בין פסקת העבודה לתקיעת שופר? אומר הרד"ק: הסימן לשילוח עבדים היה בשופר. ביום הכיפורים של שנת היובל, אחת לחמישים שנה, נאמר "והעברתם שופר תרועה בכל ארצכם", "וקראתם דרור בארץ", והעבדים יוצאים לחירות. לכן כנגד זה ציווה ה' לתקוע בכל ראש השנה, לזכור שביום הזה בטלה העבודה והתחילה חירותנו. וזה חידוש גדול, שהרי אם תשאל כל אדם למה תוקעים בשופר בראש השנה - כבר הגמרא שואלת ומשיבה "רחמנא אמר תקעו": הקדוש ברוך הוא אמר לתקוע, ותוקעים. וכולנו יודעים את הטעם "אמרו לפניי מלכויות כדי שתמליכוני, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפניי - ובמה? בשופר", להזכירנו לטובה לפני הקדוש ברוך הוא. אבל כאן רואים טעם אחר לגמרי: שנזכור בכל ראש השנה שביום הזה פסקה העבודה מאבותינו והתחילה חירותם. אומנם היציאה לחירות הייתה רק בניסן, אבל כאן הייתה "התחלת חירותנו", כלשון הרד"ק. ואולי אפשר לומר שיש בזה גם רמז לתשובה: עד עכשיו היית עבד נרצע ליצר הרע - זכור שהתחלת החירות היא בראש השנה, ואתה יכול עתה לעשות תשובה ולצאת לחירות מעבדות היצר. זהו רמז השופר לכל אחד בכל שנה ושנה.
"בכסה" - זמן ומועד, "ליום חגנו" - שהוא חג מן החגים. ראש השנה נקרא חג אף שאין מקריבים בו קורבן חגיגה, ובכל זאת אנו רואים שנקרא חג. לעומת זאת חנוכה, למשל, אינו נקרא חג בשום מקום - רק אצל הגננות "חנוכה הוא חג טוב". כבר שאלו אותי: מה זה "חג טוב", וכי יש חג לא טוב? אמרתי: אם הם אומרים כנראה הם יודעים.
המלבי"ם מסביר: "שאו זמרה ותנו תוף" - לשיר בשיר, "וגם תקעו בחודש שופר", שבאים השיר ותרועת השופר יחד. ויש לנו ביום הזה שלושה דברים נבדלים. האחד - "בחודש", יום שהירח מתחדש בו. השני - "בכסה", הזמן המזומן, כמו "ליום הכסא", היום המוכן והמיועד למשפט. והשלישי - "ליום חגנו", שנקבע ליום חג ומועד. שהרי יש מצווה שהאדם ביום ראש השנה ירחץ ויסתפר ויתלבש לבנים, ולא כדרך האומות, כמו שכותב הטור, שכשיש להן משפט הן שרויות בדיכאון וברעה. התורה אינה דורשת זאת מן האדם, אדרבה - האדם מצווה לשמוח, וזה מה שהכתוב אומר לנו כאן.
כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב׃
התהילות מהרי"ץ עומד כאן על תמיהה גדולה: מלבד שלא כתוב בתורה במה תוקעים בראש השנה, גם לא כתוב כלל בתורה מהו עניינו של ראש השנה. ראינו טעם אחד - שפסקה עבודה מאבותינו - אבל גם הוא אינו כתוב בתורה. ואילו בשאר החגים הכול מפורש: בפסח כתובה יציאת מצרים; שבועות הוא זמן הבאת הביכורים וזמן מתן תורה; סוכות נקרא בתורה חג האסיף, ונקבע לזמן שאספת מן השדה. ואילו בראש השנה לא כתוב מה אירע ביום ההוא ועל מה אנו עושים אותו. ובריאת העולם? ראשית, מחלוקת היא אם בראש השנה נברא העולם או בניסן. ועוד: וכי זו סיבה לחגוג, יום הולדת לעולם? "יום הולדת את פרעה" כתוב, לא יום הולדת לעולם. יציאת מצרים התחילה את היותנו לעם, ויש עניין לשמוח שזכינו להיות עם ושה' בחר בנו והוציאנו ממצרים; אבל בריאת העולם - אדרבה, "טוב לו לאדם שלא נברא משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ויעסוק בתורה". אין לנו עניין לחגוג את בריאת העולם.
ומבאר על פי מה שמובא מהאר"י הקדוש: מי שמתעורר בימים הנוראים לבכי - ידע שאז דנים אותו בבית דין של מעלה. ומדובר שהוא מתעורר מעצמו, לא בעקבות הפיוט של החזן. ומי שאינו מתעורר מעצמו לבכי, סימן שאין נפשו מטוהרה חס ושלום. לא שאנו זקוקים לסימנים, אבל מי שזה בדיוק חסר לו - הנה יש לו סימן. ולפי זה, אומר, תבין שאין התורה צריכה לפרש לך את עניינו של יום ראש השנה, כי הדבר מורגש מאליו: כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, והאדם מרגיש זאת מעצמו ומתעורר לבכי מעצמו. וזהו שאומר הכתוב: "תקעו בחודש שופר" - התורה מצווה לתקוע ביום הזה ואינה מגלה לי למה; "בכסה ליום חגנו" - היום הזה מכוסה ומופלא, איני יודע מה יש בו, התורה לא גילתה. ומה הסיבה? "כי חוק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב" - כיוון שביום הזה יש חוק ומשפט לאלוקי יעקב, כל אדם מישראל צריך כבר מעצמו להרגיש את עניין המשפט ולהתעורר מאליו, ולכן לא ראתה התורה צורך לבאר את העניין. ומה שכן צריך לומר, שמפני ירידת הדורות - שכבר בזמנו של דוד ירדו הדורות - דוד המלך כבר מתחיל לפרט: "חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב", מלך במשפט יעמיד ארץ, עוברים לפניו כבני מרון. ככל שהדורות יורדים נדרש פירוט רב יותר.
יש כאן ביאור נפלא של בעל הפנים יפות, שממש אפשר לומר עליו שנאמר ברוח הקודש. חז"ל דורשים ש"בחודש" בא לומר ראש חודש, וגם "בכסה" מורה על ראש חודש, שהרי אז הלבנה מתכסית. והגמרא דורשת שאין מדובר בשום חג אחר אלא בראש השנה בלבד, כי רק ראש השנה חל בשעה שהלבנה מכוסה: ט"ו בניסן וט"ו בתשרי - הלבנה במלוא עוזה; ה', ו', ז' בסיוון, שהם הימים שבהם יכול לחול חג השבועות - הלבנה כבר מאירה. רק בראש השנה הלבנה מכוסה.
ואם כן קשה: למה לא ריכז הכתוב את כינויי הזמן יחד ואת השופר בנפרד, ויאמר "תקעו שופר בחודש בכסה ליום חגנו", או "תקעו בשופר בחודש בכסה"? הרי גם "בחודש" וגם "בכסה" באו לומר ראש השנה, ומדוע נחצצה ביניהם המילה "שופר"? אלא אמור: קח את האותיות שלפני אותיות "חודש" - לפני ח' ז', לפני ד' ג', לפני ש' ר' - קיבלת "גזר". קח את המילה "כסה" - לפני כ' י', לפני ס' נ', לפני ה' ד' - קיבלת "דין". הרי "בחודש בכסה" עולה גזר דין. ומה חותך את הגזר דין באמצע? המילה "שופר" העומדת ביניהם. ואם נעשה בה את אותו דבר: לפני ש' ר', לפני פ' ע', לפני ר' ק' - קיבלנו "קרע". נמצא "קרע גזר דין": השופר נכנס באמצע וקורע את הגזר דין. ואף שכאן כתוב "שופר" עם ו', בתורה הוא מופיע חסר ו', ולכן אין הווי"ו מעלה ואינה מורידה.
הגמרא אומרת: כל שנה שאין מריעין לה בתחילתה - מריעין לה בסופה. אלא שרבים מן הראשונים מפרשים שזה כשלא תקעו בשופר בכוונה. והערוך לנר מעיד שבדק בדברי ימי ישראל ומצא שהשנים שהיו בהן צרות קשות לעם ישראל היו שנים שבראש השנה שלהן לא תקעו בשופר. ויש אומרים שאף היום מצווים לתקוע בשופר במקום שיש בו בית דין, אך להלכה איננו פוסקים כן.