המזמור שלפנינו מתאר את מציאות החורבן על כל מוראותיה, ולא בכדי נקבע כחלק מתיקון חצות. כבר בפתיחתו עומדים חז"ל על תמיהה גדולה: המזמור פותח בלשון של שיר, ואילו תוכנו הוא תיאור של אסון נורא.
מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת־הֵיכַל קׇדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת־יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים׃
שואלים חז"ל: מה זה "מזמור לאסף"? קינה מיבעי ליה! אתה מתאר כאן שבאו גויים בנחלתך, טימאו את היכל קודשך, נתנו נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים ובשר חסידיך לחיתו ארץ - מציאות קשה ביותר, ועל זה אתה מזמר? יש לך סיבה לשיר?
עונים חז"ל: למה מזמור? ששפך חמתו על העצים ועל האבנים ולא עשה כליה בבניו. כביכול הקדוש ברוך הוא שיבר עצים ואבנים, החריב את בית המקדש, גופרית ומלח שריפה כל ארצה, אבל בסופו של דבר עם ישראל נשארו קיימים.
הרב פינקוס אומר שטעות היא להבין את "שפך חמתו על העצים ועל האבנים" כפי שזה מצטייר לנו: אדם משתולל, רותח, זועם, המקל בידו, ובמקום להכות את האדם הוא מכה על השולחן או שובר כלי יקר ומרגיע בכך את עצמו. הבנה כזו כלפי קודשא בריך הוא היא מגושמת ואפילו ילדותית. וכי פרק את זעמו על העצים? ודאי שאין זה הפשט.
והוא נותן משל נפלא, כדרכו בהמחשה: צייר אומן ישב במרומי ההר ועבד על יצירת חייו. יצירה שעליה עמל חודשים, כשבכל יום הוא מוסיף עוד כמה משיכות מכחול, יצירה מיוחדת במינה בהיקפה, בעומקה ובייחודיותה. לקראת הסיום הזמין כמה ממקורביו שיבואו לראות את משיכות המכחול האחרונות. וכאשר סיים, וכולם עומדים נפעמים ונדהמים, עמד גם הוא נדהם כמכושף, מסתכל בתמונה, רגשותיו געו, ומרוב התפעלות התחיל ללכת לאחור כדי לקבל פרספקטיבה. פתאום קלט אחד מהם שהוא הולך לאחור ועומד ליפול מן ההר. הוא צעק לו: היזהר, אתה עומד ליפול! אבל אין מי שמקשיב, אין מי ששם לב. מיד שלף אותו אדם סכין וחתך את התמונה. צעק הצייר: מה עשית?! ונעצר במקומו. אמר לו: הסתכל מאחוריך. עוד רגע היית מת.
זהו "כילה חמתו על העצים ועל האבנים". הדרך להביא את עם ישראל לתשובה הייתה דרך של זעזוע, והדרך לזעזע אותם הייתה להחריב את יצירת חייהם, את בית המקדש, את משוש חיינו. הרי עם ישראל לא האמינו שייחרב בית המקדש. מובא בנביא שהיו אומרים "היכל ה' היכל ה' המה" - ה' לא יחריב את היכלו, אין סיכוי שה' יחריב את היכלו. אמונה זו היא שהרשתה להם להמשיך בדרכיהם ולא לקבל את נבואות הנביאים שהודיעו להם על החורבן ועל כעס ה'. וכשחרב בית המקדש, הזעזוע והחרדה היו כה גדולים עד שהביאו אותם ל"שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון". יוצא שאין כאן פריקת תסכול על עצים ואבנים, אלא שבדרך זו עורר אותם ולא על ידי שפגע בנפשות וכילה את עם ישראל.
בעל "פנים יפות" שואל: הרי בבית המקדש היה זהב וכסף לרוב, כמו שכתוב שלא נחשב למאומה, ולמה אמרו "שפך חמתו על העצים ועל האבנים"? אלא כתוב "יד העדים תהיה בו בראשונה" - המעידים כנגד האדם הם הממיתים אותו תחילה, הם סוקלים אותו, "ויד כל העם באחרונה". עם ישראל חוטאים, ומי הם העדים? משה רבנו אומר "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ". והיכן העדות של השמים והארץ? "ועצר את השמים ולא יהיה מטר" - הנה אין גשם, העד מדבר אליך. האדמה אינה נותנת את יבולה, העצים מפסיקים לצמוח. אותי שם ה' לעד שתשמור מצוותיו. אם כן העדים הם השמים והארץ, העצים והאבנים, ו"אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה". הם המעידים בנו: ראה מה ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו עלינו, זו עדות לכך שקלקלת את דרכך.
הרד"ק אומר שהמזמור בא על חורבן ירושלים כמפורש בתוכו, והוא כתוב בלשון קריאה: "מזמור לאסף אלוהים" - הוא קורא לריבונו של עולם. אתה שאתה אלוקים, איך התאפקת כשבאו גויים בנחלתך, כשהחריבו את היכל קודשך, כששמו את ירושלים לעיים? ומהו "עיים"? גלים. העיר ההרוסה הופכת לגלי אבנים, כמו "לעי השדה", שמתרגם "ליגר חקלא", מלשון "יגר שהדותא" שהוא "גלעד" - גל. מי שרוצה להבין זאת טוב יותר, יסתכל בעזה אחרי כל מבצע ויראה מהו "נתן אותה לעיים", עיי חורבות. ולא משנה שבסוף הם ירימו שתי אצבעות ויאמרו ניצחנו - אנחנו מאחלים להם תמיד ניצחונות מן הסוג הזה.
המלבי"ם מפרש: "באו גויים בנחלתך" - נחלתך הם כל המקומות המקודשים, שעניין הנחלה מדבר תמיד על עניין הקדושה. אם כן באו לכל המקומות הקדושים שהם נחלת ה', את ההיכל טימאו, ואת ירושלים עשו לעיים, לגלים.
במדרש תהילים: אמר אסף, כתבת בתורה "והזר הקרב יומת", והנחת לגויים להיכנס? כביכול הייתה לו טענה: אלוקים, איך נתת להם להיכנס, והרי אמרת "והזר הקרב יומת"? אמר לו הקדוש ברוך הוא: ברשות נכנסו, ואני ציוויתי שייכנסו. אתה שואל אם נתתי רשות? אני קראתי להם, שנאמר "הנני קורא לכל משפחות ממלכות צפונה". והגמרא מביאה שבת קול הייתה מכרזת ואומרת: עבד רע שיבוא ויחריב את בית ה'. כלומר לא קרה כאן דבר מקרי: הגיעו הגויים והחריבו? וכי לא היו נבואות מפורטות ומפורשות לפני כן, לא היו אזהרות? הכל כבר כתוב מראש. ועוד מובא שדלתות ההיכל היו נפתחות מאליהן לפני החורבן, עד שגער בהן ואמר: עד מתי אתה מבעית עצמך. הפתיחה הזאת כביכול אומרת שיבואו הגויים וייכנסו בו.
נָתְנוּ אֶת־נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ־אָרֶץ׃
האבן עזרא מחבר פסוק זה לקודמו: נאמר "שמו את ירושלים לעיים", והיינו עלולים לחשוב שאותם עיים היו גם המקום שבו נקברו בני האדם, כדרך שמחריבים מקום על אנשיו ואותם גלי חורבות הופכים לקבריהם. על כך אומר הכתוב: לא כך. עבדיך היו רוצים להיקבר בעיים, אבל את נבלתם נתנו מאכל לעוף השמים. גורלם היה גרוע הרבה יותר.
הרד"ק מביא בשם אביו שאלה: כיצד אתה מדבר פתאום על "עבדיך" ו"חסידיך"? וכי היו שם עבדי ה' וחסידיו? הרי פסוק מפורש בירמיה (ה, א): "שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש" - איש, כלומר אישיות, בעל מעלה - "אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה". אילו היה איש אחד, אומר ה' שיסלח לה.
והוא מסביר שבאמת היו שם אנשים צדיקים ועובדי ה'. דניאל, חנניה, מישאל ועזריה הרי גלו מירושלים, והם היו חסידי ה'. ודאי שהיו חסידי ה' באותו הדור. ומה שאומר ירמיה? הם היו נחבאים בבתים ולא יכלו להיראות בחוצות וברחובות, מפני הרשע שהיה מתהלך בחוצות. לכן נאמר דווקא "שוטטו בחוצות" ו"בקשו ברחובותיה". החסידים שהיו בירושלים, חלקם ניצלו מן המיתה וגלו וחלקם לא ניצלו, הכל לפי דין ה'. ומכאן אנו למדים גם הנהגה: חסידים בבית. אדם ירא ה', מה שפחות לצאת מביתו, שכל יציאה עלולה להיות מקור סכנה. גם היום קשה להתהלך בחוצות, לצערנו בעיקר בגלל הלבוש, וכלשון הכתוב "צרו צעדינו מלכת ברחובותינו". ועל אותם חסידים שהיו בבתים נאמר שחלקם נתנו את נבלתם מאכל לעוף השמים ובשר חסידיך לחיתו ארץ.
עוד מביא הרד"ק בשם חז"ל, שגם הם עמדו על הקושי, ואמרו: לאחר שמתו הרי הם בגדר "עבדיך", שהמיתה כיפרה. ורש"י מביא לזה מקור: "ונקלה אחיך לעיניך" - כיוון שלקה, אחיך הוא. לאחר שלקה כבר אינו נידון כרשע אלא כאחיך. וכך גם כאן: אחרי שלקו, הם בבחינת עבדיך וחסידיך.
המלבי"ם שואל מה ההבדל בין "נבלת עבדיך" ל"בשר חסידיך", שלכאורה היינו הך. ומשיב: נבלה היא גוף המת כשהוא שלם, כמות שהוא, ואילו "בשר" נאמר כאשר חתכו אותו לחתיכות. את העבדים שמו כנבלות שלמות מאכל לעוף השמים, ואת בשר החסידים חילקו וחתכו ונתנוהו לחיתו ארץ.
ומהו "חיתו ארץ"? הרד"ק אומר שהכוונה חיית הארץ, והוי"ו נוספת, כדוגמת "וחיתו ארץ למינה" (בראשית א, כד), וכמו "בלעם בנו בעור" שהכוונה בן בעור. המלבי"ם לעומת זאת מחלק: חיית השדה הן החיות הנמצאות ביישוב, ו"חיתו ארץ" הן המשוטטות בארץ. כלומר קלקלו וחילקלו את חיות הארץ בבשר שחתכו מנבלות החסידים.
שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאֵין קוֹבֵר׃
מסביר האבן עזרא: דעת השופכים הייתה שאין דורש דמם, כמים שהם מותרים. כשם שאדם שופך מים ואיש לא יאמר לו למה שפכת מים, כך הרגישו בהורגם את עבדי ה' וחסידיו שזה כשפיכת מים. הותר דמם ושפכוהו כדרך ששופכים מים. וכל המציאות הזאת מזכירה את תקופת השואה: נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים, בשר חסידיך לחיתו ארץ, שפכו דמם כמים ואין קובר. מציאות קשה ונוראה, ולא תקום פעמיים צרה.
והמלבי"ם מסביר: "שפכו דמם כמים" - אל תחשוב שהיה זה מעט, אלא שפכו כמים רבים. ואל תחשוב שהיה זה בשדה או במדבר, אלא "סביבות ירושלים", במקומות שיש בהם אנשים ושאמורים להיות בהם קוברים. ואף על פי כן, מרוב השממה, שכבר לא נותרו אנשים - חלקם מתו, חלקם ברחו וחלקם נלקחו בשבי - לא היה מי שיקבור את הזקוקים לקבורה.
הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ׃
"היינו חרפה לשכנינו" - חירפו אותנו בגלות. "לעג וקלס", קלס עניינו ללעוג על דבר ולשימו ללעג. והמלבי"ם מדייק: "לשכנינו" הם האומות השוכנים בינינו, ולהם היינו לחרפה; "לסביבותינו" הם השוכנים סביבותינו, ולהם היינו ללעג וקלס. וההסבר יתבאר יותר בהמשך.
עַד־מָה יְהֹוָה תֶּאֱנַף לָנֶצַח תִּבְעַר כְּמוֹ־אֵשׁ קִנְאָתֶךָ׃
"עד מה" - עד כמה, עד מתי. "תאנף" הוא אחד מביטויי הכעס. "קנאתך" היינו חמתך, שאתה מקנא להינקם. עד מתי תבער קנאתך כאש בעמך ישראל.
הרד"ק עומד על קושי: המזמור נאמר על גלות בית ראשון, שהייתה שבעים שנה בלבד, ואנחנו כבר אלפיים שנות גלות. ואיך אומר "עד מה ה' תאנף לנצח"? אלא שאף על פי כן היה הדבר ארוך בעיניהם כנצח. וכן תראה שזכריה הנביא אומר: עד מתי אתה לא תרחם את ירושלים ואת ערי יהודה אשר זעמת זה שבעים שנה. על שבעים שנה הוא שואל "עד מתי לא תרחם" - ומה אנו אמורים לשאול אחרי פי שלושים, אחרי למעלה מאלפיים שנה?
אפשר עדיין ליישב וללמד עלינו זכות: בגלות של שבעים שנה יש אנשים בני תשעים, שהיו בני עשרים ובני דעת כשבית המקדש היה קיים. הם עוד זוכרים מה איבדנו, ולכן הם מרגישים שהגלות הזאת היא לנצח. אנחנו לעומתם נולדנו לתוך מציאות שאין בה בית מקדש כבר אלפיים שנה, והמציאות הזאת כבר אינה מעוררת אותנו למחשבה. אבל מי שעוד יש בדורו זקנים האומרים "אני ראיתי את בית המקדש", אצלו זה נצח.
קראתי לא מזמן על מדריך תיירים שסיפר על חוויה שלא ישכח לעולם. הביאו לכאן עולים מאתיופיה, והוא ערך להם סיור בירושלים. היה ביניהם אחד שמדבר עברית, והמדריך הסביר על כל דבר: היכן אנחנו, מה ההיסטוריה של המקום. בשלב מסוים הוא ראה שהמתרגם מוסר להם את הדברים והם נדהמים. הוא לא הבין מה שמעו כאן. שאל אותו: מה הם רוצים? אמר לו: הם שואלים אם בית המקדש נחרב. אמר להם: כן, בית המקדש נחרב, כבר אלפיים שנה. לא יכול להיות! באמת בית המקדש נחרב? והם התחילו לבכות. אותם גידלו באתיופיה על כך שכשיעלו לארץ יגיעו לבית המקדש, שיש בית מקדש. כששמעו שנחרב היה זה עבורם שבר גדול. לנו זה אינו שבר, כי גדלנו לתוך זה, וכשאתה גדל לתוך זה זו המציאות שאתה מכיר. זה כמו "העבדך בן אמתך": מי שהוא כבר עבד בן אמה אין לו ציפיות להשתחרר, אבל מי שראה מהי חירות והכניסוהו כעת לעבדות, ישאף תמיד להיות בן חורין. אנחנו התרגלנו למציאות ולכן היא מובנת לנו מאליה, ואילו שם שבעים שנה נחשבו להם כנצח.
המלבי"ם מדייק: "אנף" הוא כאשר מכלה בחרון אפו, והוא שונה מחרון ומכעס ומשאר ביטויי הכעס. על כן אומר: ריבונו של עולם, ראוי שיופסק הכעס. איך תאנף לנצח, והרי כבר כילית בנו את חרון אפך? ותמיד לאחר שאדם כועס ושיבר והרס ונקם את אשר יש לנקום, מגיעה הרגיעה ובאה המנוחה. חלילה לומר שכך הוא אצל הקדוש ברוך הוא, אלא שאנו באים לבטא בכך שיש מקום להסרת החרון אף לאחר שהביא למציאות קשה של חורבן וכליה. ואם כבר כילית חרון אפך בנו, אם כן ריבונו של עולם למה "תבער כמו אש קנאתך"?
שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא־יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ׃
כאן המלבי"ם לומד את הפסוק אחרת מרוב המפרשים, וכדאי לעמוד על ההבחנה. רוב המפרשים למדו ש"עד מה" "לוקח אחרת עמו": ביטוי הפותח את המשפט חוזר גם על המשפט שאחריו. כמו "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם" - וכי גורלנו ככל המונם? אלא ה"שלא" חוזר גם על "גורלנו ככל המונם", כאילו כתוב שוב "ושלא שם גורלנו ככל המונם". כך גם כאן: עד מה ה' תאנף לנצח, עד מה ה' תבער כמו אש קנאתך.
אבל המלבי"ם מבאר אחרת: "עד מה ה' תאנף לנצח" - נקודה. ואחר כך: "תבער כמו אש קנאתך - שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו". כלומר, ריבונו של עולם, אם ראוי שתבער כאש קנאתך, יהא זה כלפי הגויים. עליהם ראוי שתבער קנאתך, שהרי הם לא ידעוך, והם ממלכות שאפילו אם ידעוך, בשמך לא קראו.
המלבי"ם מסביר ש"חמתך" הוא הכעס הפנימי, בשונה מ"תאנף" שמבטא כעס שיש בו כליה, ובשונה מ"חרון אף" שהוא החיצוני: האף מתאדם ומתלהט, ו"חרון" עניינו חימום, שהאף מתחמם ומתלהט בעת הכעס.
המלבי"ם מפנה לפסוק דומה בירמיהו (י, כה): "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל משפחות אשר בשמך לא קראו כי אכלו את יעקב ואכלוהו ויכלוהו ואת נוהו השמו". ואף שאצלנו כתוב "אל הגויים" ושם "על הגויים", כבר אמר הרד"ק ש"אל" ו"על" היינו הך, כמו "אל ההרים לא אכל" שפירושו על ההרים, וכמו "ויך את הפלשתי אל מצחו" שפירושו על מצחו.
ושם מסביר המלבי"ם שיש כאן חלוקה: "הגויים אשר לא ידעוך" הם רבת בני עמון, שלא ידעוך כל עיקר; ו"משפחות" הן משפחות פרטיות הנמצאות בתוכם, קבוצות קטנות שאמנם יודעות שיש אלוקים, אבל בשמך לא קראו, אלא קוראות בשם הבעל. יש אפוא כאלה שלא ידעוך כלל, ויש כאלה שידעוך אך אינם מתפללים אליך ואינם קוראים בשמך.
והרד"ק מסביר את החיבור לפסוק הקודם: עלינו בוערת קנאתך, עד מתי ריבונו של עולם? ובא הפסוק הבא ואומר: אדרבה, אם כבר ראוי שתבער קנאתך, ראוי שתבער על הגויים אשר לא ידעוך, שהרי אנחנו כן ידענוך, והם לא ידעוך. שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו, ואילו אנחנו הרי קראנו בשמך.
כִּי אָכַל אֶת־יַעֲקֹב וְאֶת־נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ׃
מה הקשר בין "שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך" לבין "כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו"? מסביר השפת אמת: בזמן שבית המקדש היה קיים, גם הם ידעו לקרוא בשם ה'. היכן רואים זאת? כבר בתפילת שלמה בהקמת בית המקדש: "והנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה" ויתפלל בבית ה' - ה', אנא קבל את מנחתו, בין אם הוא זכאי ובין אם אינו זכאי. ולעומת זאת ביחס לישראל מבקש שלמה שרק אם אנחנו ראויים תתקבל תפילתנו, ואם לא, שלא תתקבל. מדוע? כי הגוי, אם לא תתקבל תפילתו, יאמר: הלכתי לכל מיני עבודות זרות וחזרתי כלעומת שבאתי, הייתי גם בבית המקדש ויצאתי בידיים ריקות. לכן הנכרי, אף אם אינו ראוי, תיתן לו, שלא יבוא לידי כפירה. אבל ישראל יודע שאם אינו מקבל, סימן שאינו הגון ואינו ראוי.
ומכאן, אומר השפת אמת, שכשבית המקדש היה קיים גם הגויים הגיעו להקריב קרבנות, והיו שולחים את קרבנותיהם, כמובא בגמרא ובמשניות בעניין גוי השולח את קרבנו שיקריבוהו בבית המקדש. אם כן, מדוע "בשמך לא קראו"? מפני שהם אכלו את יעקב ואת נוהו השמו. כל עוד היה בית המקדש קיים, גם הנכרי היה מגיע להתפלל שם; עכשיו ששימם את בית המקדש, שוב אין לגוי מקום לקרוא בשמך.
"אכל את יעקב" מדבר בדרך כלל, ו"את נוהו השמו" הוא הפרט המדוקדק יותר - הכלל והפרט. והיות והוא אכל את יעקב, שיעקב הרי ידע אותך, ושימם את נוהו, שבו היה יעקב מתפלל אליך וקורא בשמך, אם כן ראוי שתשפוך חמתך עליהם ולא עלינו. שאף שאנחנו חטאנו, ועניין העונש כולו הגיע אלינו על פי ציווי ה' וברצונו, היה להם לגויים לרחם עלינו יותר ולא לכלותנו, כמו שאומר הנביא זכריה: "אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה".
כאן בא הרד"ק ליישב קושי: מה אתה מתלונן "אכל את יעקב ואת נוהו השמו", והרי כפי שהסברנו לא באו מעצמם, אלא ה' אמר "אני קראתי להם"? אם כן מה הטענה עליהם? מבאר הרד"ק: לא שלחתים לכליה גמורה. "אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה" - הם החמירו בגזירה, כפרעה שהחמיר: וכי הקדוש ברוך הוא אמר להעביד אותם ביום ובלילה? וכי אמר לתת עבודת האנשים על הנשים ועבודת הנשים על האנשים? וכי אמר להשקיע את בניהם ביאור? אלא שפרעה החמיר, ולכן מגיע לו.
וכפי שמבאר המלבי"ם, הדבר מונח כאן בתוך המילים עצמן: "כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו". הרי ה' החריב את המקדש, ומה הייתה המטרה? לכלות חמתו על העצים ועל האבנים. אם כן, אחרי ש"את נוהו השמו", למה "אכל את יעקב"? זו תוספת שהוסיפו הגויים מעצמם: למה פגעו בנו בנפשות אחרי שכבר שיממו את נווהו? אחרי החורבן לא היה אמור להיפגע יעקב, לא היו אמורות להיפגע נפשות. נמצא שהגויים עשו יותר ממה שנגזר עלינו, ועל כך ראוי ריבונו של עולם שתיפרע מהם.
ויש שהתקשו בזה: הרי בית המקדש נחרב בעוונותינו, ומה אתה רוצה מהם, הגויים עשו את מה שה' ציווה? והתשובה: אמת, על עצם החרבת בית המקדש לא היו נענשים, שהרי זה היה בעוונותינו ובגזירת מרום על חטאינו. אבל היות וחורבן בית המקדש כיפר לעם ישראל, וכפי שראינו לאחר החורבן הם כבר נקראים "עבדיך" ו"חסידיך", שכיוון שלקה אחיך הוא, אם כן למה המשיכו לאכול את יעקב לאחר שאת נוהו השמו? אחרי החורבן כבר יצא שעם ישראל צדיקים, כבר שילמו את המחיר. ועל זה ראוי שייענשו, ולכן: שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו.
המזמור נקרא "מזמור" ולא "קינה", משום ששפך הקדוש ברוך הוא את חמתו על העצים ועל האבנים ולא עשה כליה בבניו - לא פריקת זעם על חפצים, אלא זעזוע שנועד להציל את עם ישראל, כצייר שקרע את יצירת חייו כדי להציל את בעליה מנפילה. העצים והאבנים הם העדים המעידים בנו שקלקלנו את דרכנו, והחורבן לא היה מקרה אלא קריאה מפורשת מאת ה'. המזמור מתאר את מוראות החורבן: נבלות בלי קבורה, דם שנשפך כמים, חרפה ולעג מן השכנים; ומזכיר שגם בדור ההוא היו חסידים, נחבאים בבתיהם, ושהלוקים במיתה נקראו "עבדיך" ו"חסידיך". ומתוך זעקת "עד מה ה' תאנף לנצח", שבעים שנה שנחשבו כנצח למי שעוד זכר את הבית, מבקש אסף שתופנה הקנאה אל הגויים אשר לא ידעו את ה' ואשר עשו יותר ממה שנגזר: שלאחר שהושם הנווה, המשיכו לאכול את יעקב.
וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם לְדוֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ׃