עד כאן תיאר אסף את חסדי ה' במצרים, בים, במדבר ובכניסה לארץ. מכאן ואילך פונה המזמור אל תקופה חדשה: ימי השופטים. כך מפרשים כל המפרשים, וכך אומר האבן עזרא - שמכאן מספר לנו הכתוב כיצד המרו בני אפרים, וכיצד בעקבות זה חרב משכן שילה. המלבי"ם מוסיף את הנימה שמלווה את כל הקטע: אחרי כל הניסים, אחרי שהקדוש ברוך הוא קיים את הבטחותיו והביא אותם אל הארץ, אחרי שבע שנות כיבוש ושבע שנות חלוקה - היית מצפה שילכו ויתעלו מרוחניות לרוחניות, שהרי הם בארץ הקדושה ובהשראת השכינה. והמציאות הפוכה.
וַיְנַסּוּ וַיַּמְרוּ אֶת־אֱלֹהִים עֶלְיוֹן וְעֵדוֹתָיו לֹא שָׁמָרוּ׃
אחרי מותם של יהושע והזקנים שבים ישראל לנסות את ה'. ומה תוכן הניסיון? המלבי"ם מדקדק בלשון "אלהים עליון": שוב הם מסתפקים אם ה' הוא אלוקים עליון, או שמא הוא אלוקים ככל האלוהים. כפי שהסברנו כבר, בזמנם האמינו שיש אלוהי האלוהים - האל העליון, שאינו מתעסק במה שקורה כאן למטה אלא מרומם מעל הכול, ואילו את העולם מנהלים כוחות הטבע, אלילים שקיבלו כוחם מן האל העליון. עם ישראל, שגדל על המתודה הזאת עוד במצרים, בודק כל הזמן: מי מנהיג אותנו? אלוקים עליון, או אחד מכוחות הטבע? שהרי אם זה האלוקים העליון - אין מי שיוכל כנגדו; ואם זה אחד מכוחות הטבע - יכול לבוא כוח אחר וחזק ממנו ולעשות הפוך.
זה היה גם ספקו של פרעה: מי זה שפונה אליי עכשיו - האלוקים העליון כטענת משה, או אחת האלוהויות שהתגברה לשעה, וצריך רק להמתין עד שהאלוה שלנו יחלץ חושים ויתגבר עליו. וזה מה שכתוב כאן: "וימרו את אלהים עליון" - שוב הם מסתפקים אם ה' הוא עליון, ואם אינו עליון - הרי אפשר ללכת ולעבוד עבודה זרה אחרת, שמא דרכה נקבל כוח. "ועדותיו לא שמרו" - מה שהעיד בהם על ידי הנביאים לא שמרו; או, כדברי המלבי"ם, עדותיו היא התורה, מה שהעיד בהם בתורה והזהיר אותם לשמור מצוותיו - ולא שמרו.
וַיִּסֹּגוּ וַיִּבְגְּדוּ כַּאֲבוֹתָם נֶהְפְּכוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה׃
"ויסוגו" - אומר הרד"ק: נסוגו אחור. בימי השופטים, בין שופט לשופט, הולכים ונסוגים. "כאבותם" - האחרונים כראשונים: כשם שאבותיהם ביציאת מצרים המרו את פי ה', כמתואר לכל אורך המזמור, כך גם הם בוגדים.
"קשת רמיה" - רמיה לשון מרמה. הרד"ק מסביר: היורה בקשת הרמאי והערום, כדי שהאנשים לא יחששו שהוא עומד לירות בהם, מורה חיצים לצד אחר, כאילו הוא מתאמן. ופתאום, ברגע אחד, הוא מסתובב ויורה חץ במי שהוא מבקש להרגו. הוא מרדים את תשומת ליבו ואז מכה בו. כך היו ישראל: עובדים את ה' בימי השופט, וברגע שמת השופט חוזרים ומקלקלים כמקדם. "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", יש רגיעה - ומשמת השופט חוזרים לקלקולם. זו קשת רמיה.
רש"י מפרש אחרת: קשת רמיה היא קשת שאינה מכוונת, שהאדם יורה בה לכיוון אחד והחץ הולך לכיוון אחר - היא אינה מוליכה את החץ למקום שהיורה חפץ בו.
ולאלשיך הקדוש ביאור מעניין: דרך בעלי הקשתות, כדי שהעוברים ושבים לא ייבהלו ויברחו, לנתק את המיתר מן הקשת, וגם לאחוז את הקשת הפוכה, שלא בדרך שאוחזים אותה לשם ירייה. העובר רואה קשת בלי מיתר ואחוזה הפוך - ומתמלא ביטחון ומתקרב. ובלשונו: "ומדי עוברו מנגד פניהם, יהפכו קשתם על מתכונתו מהעבר האחר, וישימו היתר על מושבו, ויכוננו חיצם על יתר, לירות במו אופל לנקיי חינם, לשלול שלל ולבוז בז". זהו קשת רמיה - כל הרושם הוא שאינה עומדת לפגוע, וברגע אחד היא הופכת.
והמלבי"ם מפרש בדרך שלישית: קשת רמיה היא קשת שיורה את החץ בבעליה. הוא יורה, והחץ פוגע בו במקום לפגוע באויב. כך רצה הקדוש ברוך הוא שישראל יהיו כחיצים ביד גיבור - הם יבערו את הגילולים, הם יוסיפו אמונה בעולם; ולפתע שבו כחץ נגד הקדוש ברוך הוא. אומר ה': אני רציתי שתהיו חיצים בידי ותפיצו את האמונה בעולם, ואתם מפיצים עבודה זרה.
וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ׃
מכעיסים אותו בבמות שהם עושים לעבודה זרה, ומקניאים אותו בפסילים - עד שבא שמואל והחזירם לדרך טובה, ואחר כך שבים ומקלקלים. המלבי"ם מביא על כך את הפסוק "הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם": הקדוש ברוך הוא כועס על ההבלים ועל הבמות שעשו לאותם הבלים, ומתקנא בכך שהחליפו את עבודת ה' ב"לא אל" ובפסילים.
שָׁמַע אֱלֹהִים וַיִּתְעַבָּר וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל׃ וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם׃
"שמע אלהים" - שמע את דברי הכעס, אומר הרד"ק, שכשהיו עובדים אלוהים אחרים היו מכעיסים את ה'. "וימאס מאוד" - במה הייתה המאיסה? שהגלה מהם את הארון.
מהו "ויתעבר"? כבר ביארנו כמה פעמים את ההבדל שמסביר המלבי"ם בין כעס לעברה: כעס הוא במינון הנכון, ועברה היא כשהכעס משתולל ועובר את המינון הראוי, כמלאך המשחית שאינו מבחין בין צדיק לרשע. זו בחינת העברה - כעס גם כנגד מי שאינו ראוי לו. ולכן, מתוך שמאס בישראל שחטאו כנגדו, "ויתעבר" ונטש גם את משכן שילה. ולכאורה, שילה הוא מקום קדושה, ומה חטא הוא? היה ראוי לנטוש את המכעיסים! אלא שזו העברה, שהיא מעבר לגבול.
ועוד טעם: "אהל שכן באדם" - עיקר אוהלו של הקדוש ברוך הוא הוא באדם. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - בתוכם דייקא, עיקר המשכן הוא באדם פנימה, שיהיה האדם ראוי. ואם האנשים אינם ראויים, מה פתאום שישכון ה' בתוכנו? על כן מסלק שכינתו ונוטש את משכן שילה: אין העיקר הבניין ואין העיקר המשכן, אלא האדם שיכין את עצמו. וכשאין האדם הגון וראוי - ויטוש משכן שילה.
וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד־צָר׃
רש"י מפרש: מסר את הארון והלוחות ביד פלשתים. כבר הזכרנו שעניין "עוזו ותפארתו" מכוון אל הארון, כמו שכתוב "אתה וארון עוזך", שבו נראה עוז האל ותפארתו, ובעוז הזה היה מיישר להם את הדרכים. המלבי"ם מבאר שכאן מפורט כיצד הייתה נטישת המשכן ובאיזו דרך: לקח את הארון ומסרו לשבי ביד פלשתים. והארון נקרא "עוזו" מצד התורה שבתוכו, ונקרא "תפארתו" מפני שעל ידו עשה הקדוש ברוך הוא אותות ומופתים.
"ותפארתו ביד צר" - הגויים הצליחו והתפארו. במקום שהארון יהיה תפארתנו, שבו אותו הגויים והתפארו: יכולנו להם, יכולנו לתורתם, יכולנו לאלוהיהם. ואמנם מובא ששאול רץ מן המערכה וחטף את הלוחות והצילן, ונמצא שהארון נלקח בלא הלוחות; אך על כל פנים הארון ניתן לשבי. "תפארתו" זו התורה - ואגב, התורה ידועה בספירות כבחינת תפארת, וזה מתאים מאוד לעניין; ובמובן הפשוט יותר, עם הארון היו אותות ומופתים, וכעת הצר מתפאר בו. ומוסיף המלבי"ם שתמיד תפארת מוסיפה על עוז: עוז הוא עדיין כדרך הטבע, ותפארת היא מעבר לטבע.
ולאלשיך הקדוש כאן ביאור נפלא וחדשני. הוא שואל: כיצד לא חס ה' על כבוד הארון ונתנו ביד צר? ומשיב: דווקא משום ש"תפארתו ביד צר" - הצר, הגויים, הם שפיארו והחשיבו את הארון. הם אמרו "אלה הם האלהים האדירים המכים את מצרים בכל מכה"; בעקבות לקיחת הארון נפל דגון כרות ידיים ורגליים; והם הוכו בטחורים ובעפולים במכה קשה ביותר; ולבסוף שילחו אותו חזרה בכבוד גדול. נמצא שאומר הקדוש ברוך הוא: רואה אני שהארון אינו מקבל תפארת אצלכם, אז היכן תהיה תפארתו? ביד צר. כשהיה הארון אצלכם לא כיבדתם אותו כראוי והלכתם אחרי הפסילים, ואילו הגויים שהגיע אליהם - ראו כיצד כיבדוהו. זהו "ותפארתו ביד צר".
וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר׃
"ויסגר לחרב עמו" - שמתו רבים באותה מלחמה, אומר הרד"ק, והמלבי"ם מונה שלושים אלף. "ובנחלתו התעבר" - אין זה מדבר רק באנשים שמתו אלא בחורבן משכן שילה. המלבי"ם מבאר בכמה מקומות ש"נחלה" מציינת תמיד את הקדושה, ולכן "בנחלתו התעבר" - גם במקום הקדוש, שהוא המשכן, הייתה העברה שעוברת את הגבול.
בַּחוּרָיו אָכְלָה־אֵשׁ וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ׃
רש"י מפרש "אש" - אש עברתו, אותה עברה שדיברנו בה; "לא הוללו" - לא נכנסו לחופה. ומביא רש"י דרשת חז"ל שהפסוק נדרש על נדב ואביהוא, שבאו להקריב אש זרה ואכלה אותם האש, ועל ידי כן לא נשאו נשים. אך רש"י מעיר שאין זה פשוטו של מקרא: הדרשה אמת, אבל הרי הכתוב כבר עוסק במשכן שילה, וכיצד ייתכן שיאחוז היסטורית בשילה ויחזור לפתע לנדב ואביהוא? חז"ל דורשים פסוקים הרבה פעמים שלא על פי ההקשר, אבל מי שבא לבאר מהלך של פרק הבנוי על הסדר אינו יכול לפרש כך.
הרד"ק מפרש "אש" על דרך משל - המלחמה נקראת אש. בימינו הדבר פשוט, "הפסקת אש", שכן במלחמה יורים אש ממש; אך בזמנם, מניין שהמלחמה קרויה אש? מן הפסוק "כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון" - כלומר עשו מלחמה. "בחוריו אכלה אש" - הבחורים שיצאו למלחמה; "ובתולותיו לא הוללו" - כיוון שמתו הבחורים שהיו אמורות להינשא להם, לא נכנסו הבתולות לחופה.
ומניין ש"הוללו" עניינו חופה? גם רש"י וגם הרד"ק מביאים שהגמרא קוראת למקום החופה "בי הילולא". ולמה נקרא כך? אומר הרד"ק: לפי שמהללים בשירים את החתן והכלה. וכן אומר המלבי"ם, שהיו מהללים "כלה נאה וחסודה", ומשום כך נקרא הילולא.
המלבי"ם עצמו מבאר: במלחמת מצווה כתוב שאפילו חתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה, ולכן שם נפלו גם הבחורים וגם הבתולות. ולפי זה "ובתולותיו לא הוללו" משום שגם הן מתו. ומה שכתוב "כלה מחופתה" אין הכוונה שיצאה לאחוז בנשק, שהרי אסור לאישה לאחוז בכלי זין ולצאת למלחמה, שנאמר "לא יהיה כלי גבר על אשה"; אלא היו תומכות לחימה, מכינות את צורכי הלוחמים.
כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה׃
באותה מלחמה שבה נשבה הארון מתו חופני ופנחס - הם "כהניו בחרב נפלו". "ואלמנותיו לא תבכינה" - שאף אלמנתו לא יכלה לבכותו, שהרי גם היא מתה באותה שעה, כמו שכתוב "ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה", ומתה בלידתה ביום שנודע לה על שבי הארון ועל מיתת בעלה.
האבן עזרא מרגיש בקושי: הרי זה תיאור של אישה אחת, ולמה נאמר בלשון רבים? ומשיב, שכשם שאירע לאשת פנחס כך אירע גם לאלמנות הרוגים אחרים, והיא רק דוגמה; אף הן לא תבכינה, שמתו מן הצער והיגון.
המצודת דוד מפרש בדרך מעניינת: מן הפסוקים עולה שהצער על לקיחת הארון היה גדול מן הצער על מיתת האנשים. כך רואים אצל עלי - לא כששמע ששני בניו מתו נפל לאחוריו ונשברה מפרקתו, אלא "ונשבה ארון האלהים". שבי הארון היה נורא מכול. ולפי זה: "כהניו בחרב נפלו ואלמנותיו לא תבכינה" - על בעליהן לא בכו, כי בכיין על הארון היה רב יותר, וכמו לא היו פנויות לבכות עליהם; הצער על שבי הארון גימד את מיתת הבעלים, עד שלא נחשב צערן למאומה.
וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן אֲדֹנָי כְּגִבּוֹר מִתְרוֹנֵן מִיָּיִן׃
אומר הרד"ק: כאדם שנרדם מרוב היין ששתה, ועתה מקיץ מיינו, צועק ומתרונן. ולמה "כגיבור"? מפני שכל מה שגרם שנחסרה גבורתו כביכול היה מחמת היין, וכשהקיץ מיינו שבה אליו גבורתו. והנמשל: הקדוש ברוך הוא ראה את חטאיהם של ישראל והיה כישן ונרדם, שאינו פועל פעולה להצילם. והמשל ליין מתאים מאוד, שהיין אדום - "אם יהיו חטאיכם כשנים" - נמצא שהיה כביכול נרדם מחמת עוונותיהם האדומים כיין, ובעקבות זה אינו מצילם מיד אויביהם.
ואפשר להוסיף כאן עניין קבלי. כתוב שבנס פורים, כפי שמבאר האר"י הקדוש, הייתה שם "דורמיטא" - ביטוי קבלי שעניינו שהזעיר אנפין היה בבחינת ישן. וזה שאמר המן "ישנו עם אחד" - ישנים מן המצוות, וכביכול הקדוש ברוך הוא ישן; וכשנעשה הנס הייתה התעוררות של הזעיר אנפין. לפי זה אפשר שגם "ויקץ כישן ה'" הוא מאותה בחינה של דורמיטא, ששייכת בחינת שינה כביכול במציאות הזעיר אנפין. וזה כמובן בדרך סוד.
וַיַּךְ־צָרָיו אָחוֹר חֶרְפַּת עוֹלָם נָתַן לָמוֹ׃
לפי הרד"ק, לאחר שגברו עוונותיהם והכעיסו במעשיהם הרעים, "ויקץ כישן ה' ויך צריו אחור" - והדברים מוסבים על ישראל עצמם: הקדוש ברוך הוא היה כמתעורר והכה בהם. ומהי "מכת אחור"? עד ששבו אחור מפני אויביהם. שהרי במלחמה, לשוב אחור מפני האויב פירושו לנוס ולהפנות לו את הגב. ועוד: כשאדם בורח מפני האויב, האויב מכה אותו באחוריו - ולכן נאמר "ויך צריו אחור", שמכה את הבורחים באחוריהם. וכל זה עונש על עוונותיהם, שהכעיסו בעבודה זרה. "חרפת עולם נתן למו" - זו גלות הארון, שהייתה חרפה לישראל לעולם.
המלבי"ם מפרש להפך: ה' הקיץ כמתעורר כדי לנקום בגויים ששבו את הארון, כישן שקינא לכבוד הארון. "ויך צריו אחור" - אלו העפולים והטחורים; מכת אחור ממש, שהיו מתפנים ויוצאים מעיהם. ולכן היא "חרפת עולם", שביזיון גדול הוא לאדם שהולך להתפנות ויוצאים מעיו.
וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר׃
"וימאס באהל יוסף" - שחרב משכן שילה. ומעיר הרד"ק: אף שהארון שב, לשילה הוא לא חזר. אותו מקום שהיה בנחלת אפרים לא שימש עוד מקום להשראת שכינה, אלא הלך הארון ממקום למקום עד שהביאו דוד המלך לירושלים. וכן מאס בשבט אפרים, שלא בחר בו למלוכה.
וַיִּבְחַר אֶת־שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת־הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב׃
כנגד "ובשבט אפרים לא בחר" - "ויבחר את שבט יהודה", שהוא תמורתו למלוכה. וכנגד "וימאס באהל יוסף", שהוא משכן שילה - "את הר ציון אשר אהב", שבוחר עתה בירושלים. ומהו "אשר אהב"? מפרש המצודת דוד: שאהב את המקום כבר מימים קדמונים, שהרי שם נעקד יצחק.
וַיִּבֶן כְּמוֹ־רָמִים מִקְדָּשׁוֹ כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ לְעוֹלָם׃
רש"י מפרש בשני אופנים. האחד: כמו שמיים וארץ, שבהם נאמרו שתי ידיים - "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים" - כך נבנה בית המקדש בשתי ידיים, "מקדש ה' כוננו ידיך". והשני: מה שמיים וארץ אין להם חליפין, אף המקדש אין לו חליפין להשרות בו שכינה; אין מקום אחר תחת השמיים ואין מקום אחר תחת הארץ, וכך אין מקום אחר תחת המקדש.
הרד"ק מפרש כפשוטו של מקרא: "כמו רמים" - כמו ארמונים רמים, שהיו בונים ארמון רם ונישא, וכך בנה ה' את מקדשו. והוא נוקט לשון קצרה, כמו "כעדר הקצובות" שפירושו כעדר העיזים הקצובות. "כארץ יסדה לעולם" - לא כמו שהיה בגלגל, בשילה, בנוב ובגבעון, שכולן היו תחנות זמניות, אלא בנה את מקדשו לעולם. ואין הכוונה שבית המקדש יעמוד לעולם, שהרי חרב פעמיים, אלא שהמקום יישאר לעולם: אף בית המקדש השלישי, שירד בנוי באש, יהיה באותו מקום עצמו. המקום הזה בהר המוריה הוא לעולם, כמו שכתוב במלכים א' (ח, יג) "מכון לשבתך עולמים" - מקום זה לא תזוז ממנו שכינה לעולם.
והמלבי"ם מבאר "כמו רמים" בעומק: המקדש הוא בבחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שירושלים של מעלה מכוונת כנגד ירושלים של מטה, וכיצד מגיעים לירושלים של מעלה? מן המקדש, ממקום השראת השכינה. יסודו כארץ, וראשו כרמים - והוא המחבר את העליונים עם התחתונים.
וכבר הזכרנו מה ששמעתי מהרב ניסים פרץ זצ"ל בשם הרמח"ל: אנו אומרים "הריני עומד להתפלל כנגד ירושלים עיר הקודש, בית המקדש, בית קודשי הקודשים, ששם שער השמיים והשכינה, אל בין שני הכרובים". ומה יש שם בין שני הכרובים? מובא בתחילת אוצרות חיים ועוד, שכשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו צמצם את אורו, סילק את מציאותו ואת אורו ויצר כעין חלל עגול פנוי מאורו - שאם לא כן, כל דבר שהיה בורא בתוך אורו של הבורא היה חוזר להיות קודשא בריך הוא. ואחר כך הוריד מעצמותו יתברך קו אור דק אל תוך מציאות הצמצום, ועל אותו קו נתלבשו הספירות - ספירות דעיגולים וספירות דיושר. אם הצמצום כפשוטו או לא - מחלוקת גדולה היא בין המקובלים, וכבר דיברנו בה בהרחבה בשיעורים על מכתב מאליהו. ולענייננו: הפנימיות של הכול היא אורו יתברך, ואומר הרמח"ל שאותו קו אור דק מגיע אל בין שני הכרובים. וזה מתאים מאוד לדברי המלבי"ם, שהיה מקובל גדול ולמד קבלה שנים רבות: בית המקדש הוא הגשר והמחבר בין העולם התחתון לעולם העליון.
וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן׃
כשם שבחר במקום המקדש לעולם, כך בחר בדוד עבדו לעולם, אומר הרד"ק: לא יהיה עוד מלך אחר לירושלים אלא דוד וזרעו לעולם. "ויקחהו ממכלאות צאן" - מגדרות הצאן, מן המקום שכולאים בו את הצאן, לקחו להיות מלך על ישראל.
מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ׃
"עלות" הן הנקבות המניקות שבצאן, ולמה נקראו כך? אומר הרד"ק: על שם שהן מגדלות את בניהן, והבנים קרויים "עולים" מלשון צעירים, כעוללים; וכלשון הכתוב "עלות ינהל", "והצאן והבקר עלות עלי", "ודפקום יום אחד".
ורש"י מביא דרשת חז"ל: שהיה דוד רועה לאביו את הצאן המניקות, מפני שהיה רחמני. מוציא תחילה את הגדיים ומאכילם ראשי העשבים העליונים שהם רכים, ואחריהם מוציא את התיישים והם אוכלים את אמצע העשבים, ואחר כך מוציא את הזקנות והן אוכלות את השורשים. אמר הקדוש ברוך הוא: ראוי זה להיות רועה את עמי. כי אילו הוציא את הבריאים והחזקים תחילה, היו גומרים את הכול ולא משאירים לחלשים את המגיע להם. למדנו שהייתה לדוד המלך רגישות גדולה אפילו ביחס לצאן. והקדוש ברוך הוא בחן בצאן את משה רבנו ובחן בצאן את דוד המלך - בצאן הוא בוחן את המנהיגים, לראות אם ראויים הם להנהגה.
המלבי"ם מדייק בהמשך הפסוק: הביאו לראות בשני מיני הנהגות - ההנהגה המדינית וההנהגה המוסרית. ההנהגה המדינית היא להילחם מלחמותיהם ולדאוג לפרנסת העם; ההנהגה המוסרית היא להנחותם ברוחניות. והיכן זה נרמז? "לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו": "יעקב" מבטא תמיד את ישראל במצבם הירוד, מלשון עקב; "ישראל" מבטא אותם במצבם הרוחני הגבוה, לשון שררה, "כשררה וכבוד מושלים". נמצא שההנהגה המדינית היא "לרעות ביעקב עמו", וההנהגה המוסרית הרוחנית היא "ובישראל נחלתו" - ונקט לשון "נחלתו", שכבר הזכיר המלבי"ם שנחלה מציינת תמיד את הקדושה, שהרי מדובר בהנהגה רוחנית, הנהגת התורה.
ומוסיף המלבי"ם יסוד גדול: המקדש ומלכות בית דוד - שניהם זקוקים לשלמות הכלל כדי שיתקיימו. אין שלמות לכלל - בית המקדש חרב; אין שלמות לכלל - מלכות דוד מתבטלת ומתפזרת. ושניהם תלויים זה בזה, וכפי שמבאר הרב באריכות בפרק קל"ב. ומתי אנו ראויים למקדש ולמלכות בית דוד? כאשר הכלל שלמים.
וַיִּרְעֵם כְּתֹם לְבָבוֹ וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם׃
"וירעם כתום לבבו" - כיושר ובתמימות שהיו בליבו, אומר הרד"ק, כך רעה אותם; ביושר ובישרות לב רעה את ישראל כשם שרעה את הצאן. "ובתבונות כפיו ינחם" - ומדייק הרד"ק: התבונה מיוחסת כאן לכפיים, ולכאורה תבונה שייכת לשכל ולראש. אלא שהרועה מנחה את הצאן במקל שבכפיו, ולכן זה הלשון המתאים: אף שעיקר המעשה נובע מן הלב, הכפיים הן העושות את המלאכה, הן המנחות את הצאן מכאן ודוחפות משם ומובילות אותן בדרך הישר עם המקל שבידו. ולפי המלבי"ם, "כתום לבבו" היא ההנהגה הרוחנית, ו"בתבונות כפיו ינחם" היא ההנהגה המדינית.
חלקו האחרון של המזמור מוליך אותנו מימי השופטים ועד מלכות דוד: ישראל שבים ומסתפקים אם ה' הוא "אלהים עליון", ונסוגים כקשת רמיה - קשת שהרושם שלה מטעה, או חץ השב על יורהו. בעקבות כך נוטש ה' את משכן שילה, כי עיקר האוהל הוא באדם, ואם אין האדם ראוי אין השכינה שורה; הארון ניתן לשבי, הבחורים והבתולות והכוהנים נופלים, והצער על שבי הארון מגמד כל צער אחר. ואז "ויקץ כישן ה'" - קינא לכבוד ארונו והיכה בצריו מכת אחור, חרפת עולם. ומכאן מתחילה הבחירה הקבועה: מאס באוהל יוסף ובחר בהר ציון אשר אהב מימי העקידה, ובנה את מקדשו כרמים וכארץ - לעולם; ובחר בדוד, שנבחן ברחמנותו על הצאן, לרעות את עמו בשתי ההנהגות - המדינית והרוחנית. המקדש ומלכות בית דוד תלויים בשלמות הכלל, ובזה סיימנו את פרק ע"ח. והשם ישיב לנו את מלכות בית דוד במהרה, אמן ואמן.