מזמור זה נאמר על ההצלה מ"מות לבן" - אותו אויב שקם על דוד. בתחילה נראתה ההצלה טבעית לגמרי, בדרך מלחמה, ולא ראו בה את יד ה'; אך בפעם השנייה, כשלבן חזר ופרש מצודות ורשתות לתפוס את דוד ונפל בהן בעצמו - שם התגלתה ההשגחה לעין כל. סביב הבחנה זו בין הנהגה טבעית להנהגה מגולה סובב כל המזמור, ובחלק זה אנו מגיעים אל המדרגות השונות של ההשגחה: על הדך, על העם בעת צרה, ועל יודעי שמו.
וִיהִי יְהֹוָה מִשְׂגָּב לַדָּךְ מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה׃
עד כאן דובר על כך שהקדוש ברוך הוא ישפוט את הלאומים וידין את דינם. כאן מתחדש דבר נוסף: ה' הוא גם מגן לדך. ומעלה זו גדולה יותר, שכן אין הקדוש ברוך הוא ממתין עד שיֵּעשה לו רע ואז בא להיפרע, אלא מיד הוא משגב לו. "משגב" פירושו הגנה - הקדוש ברוך הוא מגן עליו ואינו נותן שירעו לו כלל. וזה בין אם הוא דך ומדוכא מחמת עצמו, ובין אם הזמן עצמו הוא זמן צרה - "לעיתות בצרה". כלומר גם אדם שאינו דך, אפילו עשיר ובעל ממון, אלא שכעת הוא בעת צרה - ה' יהיה משגבו באופן מיידי וירחם עליו.
וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ כִּי לֹא־עָזַבְתָּ דֹרְשֶׁיךָ יְהֹוָה׃
וזו המדרגה השלישית: אנשים יראי ה', עם ישראל, שאצלם אין הקדוש ברוך הוא ממתין אפילו עד שתבוא עת צרה. "יודעי שמך" בוטחים בך, "כי לא עזבת דורשיך" - לא עזבת אפילו לרגע. הם מושגחים באופן תמידי, עד שהצרה אינה מגיעה כלל. אצל הדך נאמר "משגב לעיתות בצרה" - כשתבוא צרה יהיה לו משגב; אבל ליראיך, ליודעי שמך, ההשגחה צמודה אליהם תמיד.
אומר המלבי"ם, ש"דורשיך" ו"יודעי שמך" האמורים כאן הם דרגה גבוהה מאוד: מי שמשיג את שם ה' בידיעה ברורה, מכיר את ה' בשלמות. כמו שכתוב "אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי", וזו מדרגה יתרה על "כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ" - שהוא משיג את השגחת ה' וידיעת ה' בידיעה גמורה. וכמו שנאמר "וּשְ�מִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" - לדעת את ה' זו השגה, וזו הנהגה ניסית: הקדוש ברוך הוא נמצא עמך רגע רגע. זה מי שבוטח בקדוש ברוך הוא באופן תמידי, בלי שום אמצעים - אינו פונה לזה שיעזור לו ולזה שיסייע לו (שזו כמובן השתדלות כשרה), אלא כל בטחונו רק בה'. סמוך ובטוח בקדוש ברוך הוא לבד. ואת אלה שדורשים אותך ובוטחים בך - אינך עוזב, שהשגחתך צמודה אליהם תמיד.
זַמְּרוּ לַיהֹוָה יֹשֵׁב צִיּוֹן הַגִּידוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו׃
זמרו לה' מצד שהוא "יושב ציון" - כלומר ירושלים, שם ה' משגיח באופן תמידי בהשגחה פרטית, ואינו עוזב את יודעי שמו. ודבר נוסף: "הגידו בעמים עלילותיו" - הודיעו בעמים כיצד הקדוש ברוך הוא מתנהג עמנו בהשגחה פרטית. אלא שיש להבחין בין הנהגת ה' עם העמים לבין הנהגתו עם עם ישראל, שהם בבחינת יודעי שמו.
כִּי־דֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר לֹא־שָׁכַח צַעֲקַת עֲנָוִים׃
את העמים - "דורש דמים אותם זכר": ה' זוכר אותם רק מצד שהוא דורש דמים. נשפך דמם, ועל זה יש חרון אף, וה' זוכר את הדמים שנשפכו ותובע מן השופך את דם שופכו. אבל לעומת זאת "לא שכח צעקת ענווים" - את צעקת הענווים, שהם עם ישראל, ה' לא שכח כלל. אין הקדוש ברוך הוא ממתין עד שיזכירו לו על ידי הדם הנשפך, אלא מעיקרא לא שכחם, ומושיע אותם באופן מיידי - "כי לא עזבת דורשיך ה'".
מסביר המלבי"ם את ההבדל שבין "זכר" ובין "לא שכח". בדרך כלל זכירה באה לאחר שהייתה שכחה. שימו לב גם לביטוי המצוי בפינו: "עכשיו נזכרתי" - נזכרתי משום שקודם שכחתי. אבל בדבר שהוא תמיד לפניי איני יכול לומר "נזכרתי". אדם שכוס תה מונחת לידו אינו אומר "נזכרתי שיש כוס תה לידי". מי שברוך ה' שכלו עובד אינו נזכר במה שלא שכח מעולם. נמצא שזכירה היא תמיד לאחר שכחה, והיא תמיד באה מחמת סיבה המביאה לזכירה.
כך גם כאן: דמיהם של ההרוגים שאותם השחית לבן, הם אלה שמזכירים כביכול לקדוש ברוך הוא להיפרע ממנו ולתת לו את דינו. אבל "לא לשכוח" פירושו שמעולם לא נשכח כלל - אין זה "זכירה" אחרי שכחה, אלא שאף פעם לא שכחתי. לכן ביחס לגויים נאמר "אותם זכר" - הדמים הנשפכים הזכירו לו כביכול לתבוע את דינם; אבל עם ישראל במדרגה גבוהה בהרבה, הם ענווים, ולכן "לא שכח צעקת ענווים" - מעולם לא שכח את צעקתם, ומושיעם מיד.
חָנְנֵנִי יְהֹוָה רְאֵה עָנְיִי מִשֹּׂנְאָי מְרוֹמְמִי מִשַּׁעֲרֵי מָוֶת׃
כאן דוד המלך מתפלל שה' יצילו גם משאר שונאיו, האויבים והרודפים אותו, וכמו שאמר "רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שֹׂנְאַי חִנָּם" - שונאים לא חסרו לו. לכן הוא מבקש: כמו שהצלת אותי מלבן, הצילני גם מיתר השונאים. "מרוממי משערי מוות" - כבר הייתי בסכנה על ידי לבן, כפסע ביני ובין המוות, כבר עמדתי להיכנס באותו שער שממנו מגיעים אל המוות, והצלת אותי מידו. וכשם שהצלתני מידו, כך הצילני מיתר שונאי.
לְמַעַן אֲסַפְּרָה כׇּל־תְּהִלָּתֶיךָ בְּשַׁעֲרֵי בַת־צִיּוֹן אָגִילָה בִּישׁוּעָתֶךָ׃
הביטוי "כל תהילתך" תמוה לכאורה, שהרי חז"ל מביאים על אותו תלמיד שהאריך ואמר "האל הגדול הגיבור והנורא, העזוז והחזק והאדיר", ואמר לו רבו: "סיימתינהו לכל שבחא דמרך?" - כלומר, סיימת כבר? המשך: האדיר, החזק, העוצמתי, המיוחד, המשך הלאה. וכוונתו: יש לומר רק את מה שתיקנו לנו. שכן אם באת להוסיף, מיד תתעורר השאלה למה עצרת, והוסף עוד - ואם אין קץ לשבחים, ממילא תמיד תחסר. כשאני אומר דווקא את מה שתיקנו לי, אין מקום לשאלה מדוע לא הוספתי; אבל כשאני מוסיף מדעתי ועוצר, זה כמו המשבח מיליארדר ואומר עליו "הוא מיליונר גדול" - פגע בו. אדם עמל שנים להיות מיליארדר, ובא זה והורידו למיליונר. נמצא שאי אפשר לשבח ולומר "אספרה כל תהילתך" - וכי אפשר לסיים את כל תהילותיו של הקדוש ברוך הוא?
אלא מסביר המלבי"ם: הכוונה שאספר בפעם אחת את כל התהילות על הניסים הרבים שעשית לי. כי אם תצילני עכשיו מלבן, ובהמשך תהיה הצלה מפלוני ואחר כך מאלמוני - בכל פעם אני מודה בנפרד על נס אחר, ואיני מספר את כל התהילות יחד. לכן אני מבקש: "חננני ה' ראה עוניי משונאי" - הצילני כבר עכשיו מכל השונאים, ואז אוכל לספר בפעם אחת את כל תהילתך, את כל הניסים הרבים שעשית לי.
עוד מבאר המלבי"ם בסוף הפסוק: "למען אגילה בישועתך". יש הבדל בין גיל לשמחה - שמחה היא דבר קבוע, וגיל הוא שמחה מתחדשת, כשבאה סיבה חדשה לשמוח. אדם שנולד לו בן - יש לו גילה עכשיו; ואדם שברוך ה' הכל אצלו טוב - הוא בשמחה. ולכן אמרו "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", ולא אמרו "בגילה", שהגילה היא על דבר מתחדש והשמחה על דבר תדירי. וזו בקשתו: עשה לי ישועות חדשות, שבכל פעם אגיל ואשמח מחדש.
טָבְעוּ גוֹיִם בְּשַׁחַת עָשׂוּ בְּרֶשֶׁת־זוּ טָמָנוּ נִלְכְּדָה רַגְלָם׃
כפי שהסברנו בפתיחה, בתחילה נראתה הצלתו של דוד טבעית; אבל לאחר מכן, כשלבן בא בשנית ועשה מצודות וחרמים לתפוס את דוד, ובסופו של דבר נפל בהם בעצמו - כאן כבר רואים שאין זה טבעי, אלא בהשגחת ה'. הדבר דומה למי ששומע שהשב"כ סיכל פעולה פלונית: הכל משבחים את השב"כ, ושוכחים שיש אלף פעמים שלא סוכל, ואותן פעמים שכן סוכל - זה משום שרצון ה' היה שיסוכל, הקדוש ברוך הוא שלח אותם. ומתי רואים זאת בבירור? כשמודיעים שמחבל מת בתאונת עבודה. אז אין שואלים איפה השב"כ, שם הכל גלוי לעין: "כָּרָה בּוֹר וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל" - מה שרצה לעשות, בו עצמו מת. בא לסדר את מטען החבלה ועלה עמו בסערה השמיימה, וכן יאבדו כל אויביך ה'. שם כולם אומרים תודה ריבונו של עולם.
זהו שאומר דוד: בתחילה הייתה ההצלה על פי טבע, בדרך מלחמה, ולא ראו את ה'; אבל לאחר מכן, כשלבן נופל בבור שכרה, כולם רואים שזו השגחה פרטית. והראיה: "טבעו גויים בשחת עשו" - באותה שחת שהם עשו, באותו בור שהם כרו, בו עצמו טבעו. ולא זו בלבד, אלא "ברשת זו טמנו נלכדה רגלם" - ברשת שהם עצמם טמנו נלכדה רגלם.
ומהו ההבדל בין "שחת עשו" ל"רשת זו טמנו"? מסביר המלבי"ם שדרך הציידים הייתה להכין "שחת" - בור שבו החיה נשחתת. "שחת" בתי"ו, מלשון השחתה: היו חופרים בור גדול ומכסים אותו בקנים ובמקלות, ועליהם עשבים ועלים, עד שנראה כחלק מן היער ומן הקרקע. החיה הולכת, דורכת, וקורסת פנימה - נופלת על ראשה, נשברת מפרקתה או עצמותיה. ולפעמים היו צריכים גם רשת לפני הבור, שמכוחה ייכשל וייפול לתוך הבור. נמצאו כאן שני מיני מכשול: הרשת שמפילה, והשחת שמשחיתה. וזה מה שבא הכתוב לומר: לא רק שבאותה שחת שחפרו הם טבעו, אלא גם הלכידה עצמה הייתה ברשת שלהם. בין ההכנה להשחתה, שהיא בחינת הרשת, ובין ההשחתה בפועל - הכל הזיק אותם ממה שעשו הם עצמם. הם הכינו לעצמם, ובזה ניזוקו.
נוֹדַע יְהֹוָה מִשְׁפָּט עָשָׂה בְּפֹעַל כַּפָּיו נוֹקֵשׁ רָשָׁע הִגָּיוֹן סֶלָה׃
ועל ידי זה נודע והתברר לכל שה' עשה משפט, ולא מישהו אחר - הרי אנחנו לא עשינו כלום, והוא התפוצץ מעצמו. שני דברים מתבררים כאן: ראשית, שאין זו נפילה מקרית אלא השגחת ה'; ושנית, שלא היה הדבר דרך עונש בלבד, אלא גם דרך משפט - במידה שמדדו כך נמדד להם. "בפועל כפיו נוקש רשע" - בשעה שפעל והכין את המוקש, בו עצמו נלכד, כאדם שתוך כדי הכנת מטען החבלה מתפוצץ עמו.
"הגיון סלה" - על ידי זה כולם יהגו ויתבוננו. "הגיון" מלשון הגייה, לשון מחשבה, והמלבי"ם מבאר שהגיון תמיד מציין העמקה במחשבה והתבוננות בדבר. כלומר, על ידי זה יתבוננו הכל ויאמינו שהכל בהשגחת ה'. ו"סלה", על פי דרכו של המלבי"ם, פירושו שנסתיים העניין, וכאן עובר דוד לעניין נוסף.
יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה כׇּל־גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים׃
כאן הוא מבקש מאת ה': ריבונו של עולם, כשם שעכשיו השחתת את אותו לבן, והיה בכך קידוש השם - שכולם ראו שהקדוש ברוך הוא הוא המשגיח, וראו "בפועל כפיו נוקש רשע", והבינו שהדבר בא ממנו יתברך - כך "ישובו רשעים לשאולה". והכוונה גם לרשעים שבין אדם לחברו, וגם "כל גויים שכחי אלוהים" שהם שוכחי אלוקים, שזה בין אדם למקום. אמנם בכל מקום "רשע" כולל בין אדם למקום ובין אדם לחברו, אך כיוון שלאחר מכן הוא מדבר על "גויים שכחי אלוהים" - שהוא עניין בין אדם למקום, מוכח שהרשעים שנזכרו תחילה הם אלה שבין אדם לחברו. נמצא שהוא מבקש שיושחתו כל הרשעים, בין אלו ובין אלו.
כִּי לֹא לָנֶצַח יִשָּׁכַח אֶבְיוֹן תִּקְוַת עֲנִיִּים תֹּאבַד לָעַד׃
אומר המלבי"ם שדלתות הכתוב מקבילות לפסוק הקודם. "ישובו רשעים לשאולה" - מפני ש"לא לנצח ישכח אביון": בהכרח יעניש ה' את הרשעים המרעים לאביון, שאין הוא שוכחו לנצח, וממילא ישובו רשעים לשאולה. וכנגד "כל גויים שכחי אלוהים" - מפני שתקוות העניים לא תאבד לעד.
וכיצד אומר המלבי"ם "לא תאבד לעד", והרי בפסוק כתוב "תאבד"? אלא שמילת "לא" נמשכת לשניים, כלשון המלבי"ם, ולוקחת אחרת עמה. וכבר דיברנו בזה כמה פעמים, כדוגמת "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם" - אין צריך לומר שוב "ולא גורלנו", שהרי ה"לא" הראשון חוזר גם על החלק השני. כך גם כאן: "לא לנצח ישכח אביון", ו"לא" תקוות עניים תאבד לעד. וה' ימלא את מה שהעניים מקווים לו - שתתגלה מלכות ה' וממשלתו, ושיאביד את כל הרשעים הכופרים בו.
קוּמָה יְהֹוָה אַל־יָעֹז אֱנוֹשׁ יִשָּׁפְטוּ גוֹיִם עַל־פָּנֶיךָ׃
עוד הוא מבקש: ריבונו של עולם, אם אין הדבר כך, אלא אתה מכרית אותם על ידי אדם - שוב חושבים האנשים שהבעיה שלנו היא עם אדם, ואין יודעים שהבעיה היא עם הקדוש ברוך הוא. אחד חושב שיש לנו בעיה עם איראן, ואינו יודע שיש לו בעיה עם הקדוש ברוך הוא. לכן, אם צריך להיפרע מאיתנו - ריבונו של עולם, היפרע מאיתנו בעצמך. "קומה ה' אל יעוז אנוש" - שלא יהיה האנוש שבט אפך, שלא הוא יהיה המכה. "יעוז" מלשון עוז וכוח: שלא יקום בן אנוש שיהיה הוא בעל העוז המכה. "ישפטו גויים על פניך" - אתה בפניך ובמעשיך תשפוט את הגויים על רוע מעשיהם, לא על ידי בן אדם ולא באמצעים, אלא באור פניך, שיראו הכל את ההשגחה ויבינו שהדבר ממך.
שִׁיתָה יְהֹוָה מוֹרָה לָהֶם יֵדְעוּ גוֹיִם אֱנוֹשׁ הֵמָּה סֶּלָה׃
"שיתה ה' מורה להם" - אתה בעצמך תשית ותכין, ואתה בעצמך תהיה ה"מורה" להם. ומבאר המלבי"ם שיש הבדל בין "יראה" ובין "מורא": היראה היא הפחד עצמו, ואילו המורא מציין את הדבר שממנו יראים. וזו הבקשה: שאתה ה' בעצמך תהיה הדבר שממנו הם יראים. כי אם תביא עליהם נבוכדנצר שיכה אותם - יהיו יראים מנבוכדנצר, ואת זה איני רוצה; רצוני שייראו מה' בעצמו. "ידעו גויים אנוש המה" - שידעו את שם ה' וייראו מפניו, ויבינו שאינם אלא אנוש, ומה נחשב הוא. במקום לפחד מאנוש - שיפחדו מן הקדוש ברוך הוא. ו"סלה" - בזה נסתיים המזמור.
המזמור מציג מדרגות בהשגחה: ה' משגב לדך ולעת צרה, ולמעלה מזה יודעי שמו שאינם נעזבים לרגע, ולכן הצרה אינה מגיעה אליהם כלל. אצל העמים "אותם זכר" - הדם הנשפך מזכיר את דינם; ואצל ישראל "לא שכח צעקת ענווים" - מעולם לא שכחם והוא מושיעם מיד. דוד מבקש הצלה מכל שונאיו כאחד, כדי שיוכל לספר את כל התהילות בבת אחת, ושיזכה לישועות מתחדשות שבהן יגיל תמיד. וההצלה מלבן מלמדת את הכל שיד ה' עשתה: הם טבעו בשחת שחפרו ונלכדו ברשת שטמנו, "בפועל כפיו נוקש רשע", עד ש"נודע ה' משפט עשה" - לא עונש בלבד אלא משפט במידה שמדדו. ומכאן חותם דוד בתפילה שהרשעים והגויים שכחי אלוקים יאבדו, ושלא יהיה זה על ידי בשר ודם אלא מאת ה' בעצמו, שיהיה הוא לבדו המורא שממנו יראים, וידעו גויים שאנוש המה.