פרק ע"ח ממשיך בסקירת חסדי ה' עם ישראל ומריים כנגדו, ובחלק שלפנינו אנו עומדים על סיום מניין המכות במצרים - מכת בכורות, ומשם אל הנהגת ה' את ישראל במדבר, קריעת ים סוף, הכניסה לארץ וחלוקתה. נעקוב אחר הפסוקים לפי סדרם, עם ביאורי רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, ובעיקר המלבי"ם.
יְשַׁלַּח־בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים׃
האבן עזרא מבאר שהפסוק רומז לפחד שאחז את המצרים ממכת הברד, שעליה דובר למעלה: "יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם". במכה זו נאמר "אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ", ולכן היא נקראת כאן "חרון אפו". ואמנם רואים עד כמה היא זעזעה את פרעה - שהרי רק במכה זו אמר פרעה "ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים", ובשום מכה אחרת לא אמר כן.
הרד"ק לעומת זאת עומד על הקושי שדוד אינו מונה כאן את כל עשר המכות, ומבאר שפסוק זה הוא כלל לכל המכות שלא הוזכרו בפרט, שכן כל המכות בכללן ראויות להיקרא "חרון אפו". "משלחת מלאכי רעים" - המכות הן שלוחיו של הקדוש ברוך הוא לעשות רצונו, ולכן נקראות "מלאכים". ולשון "משלחת" מורה, לדעת הרד"ק, על דברים הבאים ברצף זה אחר זה, כלשון "הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ... מְשַׁלַּחַת זְאֵבִים" - הבאים בזה אחר זה.
יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ לֹא־חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם וְחַיָּתָם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר׃
רש"י מבאר: אף על פי שהמכות נשתלחו באף, לא שימשו אלא שליחותם. "אף" משמעו כעס, ודרכו של אדם הפועל מתוך כעס שהוא משתולל, אינו מדייק במינון ואינו שם לב, וגורם נזקים מעבר למה שראוי. אצל הקדוש ברוך הוא אין הדבר כן: הוא מפלס לאפו נתיב, מכוון אותו בדיוק בדרך הנכונה ובמינון הנכון. מה שנצטוו להמית - המיתו, ולא יותר; בנתיבותם הלכו.
הרד"ק מפרש אחרת: "יפלס נתיב לאפו" - ה' יישר את הדרך לאפו שילך בלא עיכוב. לא מדובר בהגבלת הכעס, אלא בהסרת מכשולים: כביכול צריך המשחית להגיע למקום מסוים ויש פקק, יש מחסום - ופילס לו ה' נתיב שיגיע ללא עיכובים כלל. ורש"י מוסיף עוד: הורה דרך למשחית לבוא לבתי מצרים ולא לבתי ישראל - הן שילך בלא עיכוב, הן שיגיע ישירות לכתובת הנכונה.
"לא חשך ממוות נפשם" - מבאר הרד"ק: אין צריך לומר שלא מנע ממוות את אלה שכבר הגיע זמנם למות, אלא אף את אלה שלא הגיע זמנם הסגיר למוות בלא עתם. לפי זה הפסוק הוא הקדמה למכת בכורות שבפסוק הבא: את הבכורות הכה בלא עתם. ו"חייתם" - לפי הרד"ק כמו "נפשם".
ומדוע חשוב להדגיש שגם אלה שהיה זמנם למות מתו? בזה מתיישבת קושיה ידועה שכבר עסקנו בה בהגדה של פסח: מדוע נצטוו ישראל להיסגר בבתיהם, ונאמר "וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף", והרי אנו אומרים "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא השליח" - הכל היה על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו, ואם כן ממה חששו? אחת התשובות היא, כמדומני מהגר"א: יש סטטיסטיקה קבועה של מיתה במצרים בכל לילה - כל לילה מתעסקים בקבורת מספר מסוים של מתים. באותו לילה של מכת בכורות מתו גם אלה שהיו אמורים למות על פי הסדר הטבעי, ומעבר לכך מתו הבכורות שלא היו אמורים למות. "המשחית" הוא זה שבא בכל לילה לעשות מלאכתו ולקחת את הרשומים; והחשש היה שכיוון שניתנה רשות למשחית, יבוא ויכה גם את מי שלא מגיע לו. אבל מכת בכורות מצד עצמה נעשתה על ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. הדברים מתאימים להפליא לדברי הרד"ק כאן: לא חשך ממוות את אלה שהגיע זמנם, וגם הסגיר בלא עת את הבכורות - כפתור ופרח.
הרד"ק מביא גם ביאור נוסף: "חייתם" במובן של מקניהם ובהמותיהם. לפי זה מיושבת הכפילות באופן אחר: "לא חשך ממוות נפשם" - בבני האדם שהמית, "וחייתם לדבר הסגיר" - בבהמות.
המלבי"ם ממשיך כאן בעיקרון שהזכיר קודם: המכות באו בסדר קבוע - שתי מכות בהתראה, שבאו ללמד "כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ", ומכה שלישית בלא התראה, בהסתרת פנים, כעונש על שלא הקשיבו. לפי זה, מתבוננים ורואים שמכת בכורות היא לכאורה מיותרת: מכת חושך וכיוצא בה היו המכות הבאות ללמד על שלטונו של הקדוש ברוך הוא, ואילו מכת בכורות באה רק כדי להעניש. ועוד, הרי במכת דבר - שהיא מגפה - היה ניתן כבר לחסל את כל מי שראוי למיתה, ואם כן מבחינת הצורך, אפשר היה לסיים את כולם בדבר. מדוע אפוא נצרכה מכת בכורות?
כאן מגיע ביאורו הנפלא של המלבי"ם. הוא מבאר בכמה מקומות שיש הבדל בין "דרך" ל"נתיב": דרך היא הדרך הכוללת והראשית, ואילו נתיב הוא מקום יחיד וצר, דרכם של יחידים. וכן לשון "יפלס" מורה תמיד על דרך סיבובית ועקיפה, כמו "וְכָל מַעְגְּלֹתֶיךָ יְפַלֵּס", "פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ". אף ה' - הוא הדֶּבֶר - עניינו היה להשחית את מצרים כולה. פילס לו ה' נתיב מיוחד וצר, כדי שלא ישתלט ויחסל את הכל, אלא יפגע בבהמות בלבד ולא בבני האדם - כדי שלא תהיה כפילות באותות ובמופתים, וכדי שיישאר מקום למכת בכורות.
ולפי זה, שימו לב כמה נפלא: "לא חשך ממוות נפשם" אינו נאמר כתיאור מה שהיה, אלא כתיאור מה שהיה קורה. כלומר: אילו היה אפו יוצא בדרך הגדולה ולא בנתיב הצר, לא היה חוסך את נפשם ממוות וכולם היו מתים. אבל ה' אינו מעוניין להמית את כולם כבר עתה, שהרי הוא רוצה שיישארו למכת בכורות, ולאחר מכן לאלה שירדפו אחרי ישראל בים סוף. לכן פילס לאפו נתיב, ורק את "חייתם" - בהמותיהם - הסגיר לדבר, ולא המית את האנשים. ובזה נשאר מקום למכה הבאה, שתכה באנשים עצמם.
וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי־חָם׃
המלבי"ם מדייק בשני הביטויים. "כל בכור" - הכוונה לגדול שבבית, שבאותם ימים כל מי שהיה הגדול בבית נחשב לבכור ולחשוב. ואילו "ראשית אונים" הוא הבכור ממש, הנולד ראשון, כלשון "כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי". והבחנה יש ביניהם: הגדול שבבית מת רק במדינת מצרים - בין אם היה יליד מצרים ובין אם נולד במדינה אחרת ורק מתגורר במצרים; כל מי שנמצא במצרים, הגדול שבביתו מת. לעומת זאת "ראשית אונים", הבכורות האמיתיים, לא מתו אלא מילידי מצרים בלבד, ולא ממי שבא לגור שם ממדינה אחרת כתייר. אבל מצרי אמיתי שנמצא בארץ אחרת - גם הוא מת, וזהו "רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם": אף מי שנמצא באהלי חם ולא במצרים. "חם" כולל את השורש שממנו יצאו מצרים, כמו שכתוב "וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן" - כך שבכור מצרי שגר בכוש או בפוט או בכנען, אף הוא מת. נמצא: במצרים מתו גם הבכורים המצריים האמיתיים וגם הגדולים שבבית מעמים אחרים; ומחוץ למצרים מתו ראשית אונים של המצרים שגרו בארצות אחרות. וכך גם דברי חז"ל שנהרגו בכורי מצרים שגרו במקום אחר ובכורי אומות אחרות שגרו במצרים - אלא שלפי המלבי"ם, "בכורי אומות אחרות שגרו במצרים" היינו הגדול שבבית ולא בכור ממש.
האבן עזרא מתקשה אף הוא מדוע נזכר פעם "מצרים" ופעם "אהלי חם", ומבאר שהזכיר את חם אביהם דרך חיסרון וקלון להם - חם הוא המקולל, שנאמר עליו "עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו", ולכן מזכירו דרך ביזיון. ו"ראשית אונים" - תחילת הבנים, שבו ניכר אונו וכוחו של האב.
וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ וַיְנַהֲגֵם כַּעֵדֶר בַּמִּדְבָּר׃
הסיע אותם ממצרים והם הלכו אחריו כצאן אחרי הרועה. הרד"ק מדגיש: לאיטם, כרועה הצאן, ולא האיץ בהם. וכדברי חז"ל, יכול היה להביאם במהירות לארץ ישראל, אלא שאז היו העם מתלוננים "כמה לבטנו בדרך", שהריצו והאיצו אותם, ולכן הוליכם לאט. "וינהגם כעדר במדבר" - במדבר היו דומים לעדר, שהעדר מוצא שם את מרעהו, וכך הם מצאו שם את מחייתם: היה להם מן והיו להם מי הבאר, והנהיגם כמנהיג עדר במדבר.
וַיַּנְחֵם לָבֶטַח וְלֹא פָחָדוּ וְאֶת־אוֹיְבֵיהֶם כִּסָּה הַיָּם׃
המלבי"ם מבחין בין שני הלשונות: "לנהוג" נאמר על מי שמנהיגים אותו בלא דעת - אינו מבין מעצמו וצריך שינהיגוהו, ולכן נאמר "וינהגם כעדר במדבר", שהעדר אין בו דעת וצריך שהרועה ינהגנו. "להנחות" לעומת זאת נאמר על בן דעת. בתחילה היו כעדר במדבר, יראים מן החיות הרעות; אך לאחר שראו את כוח ה' - שכאשר באים האויבים כנגדם הקדוש ברוך הוא מכריתם - כבר אפשר היה להנחותם כבני דעת, לבטח ובלא שום פחד. וזהו "וינחם לבטח ולא פחדו", מפני ש"את אויביהם כיסה הים".
הרד"ק מיישב קושיה: הרי נאמר בים סוף "וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה'", ואיך נאמר כאן "ולא פחדו"? אלא שלא היה אותו פחד אלא רגע אחד, שמיד הבטיחם משה שימותו כל אויביהם - "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן", ואל תיבהלו מן המצרים הרודפים - וכן ראו בעיניהם, שאת אויביהם כיסה הים, ומיד נרגעו. ומאז והלאה, לכל אורך המדבר, לא היה להם פחד; הפחד היחיד היה כשדיברו איתם על הכניסה לארץ ישראל, ואז נבהלו ממה שיהיה כשייכנסו. ועוד ביאור מביא הרד"ק ביישוב הכפילות: "וינחם לבטח" - ביבשה, "ולא פחדו... ואת אויביהם כיסה הים" - בים.
וַיְבִיאֵם אֶל־גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר־זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ׃
"גבול קדשו" - זו ארץ ישראל, כדברי הרד"ק. "הר זה" - הוא הר הבית, ההר הידוע שאותו ראה אברהם אבינו, מקום בית המקדש, וכמו שנאמר "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ". ומדוע נאמר "הר זה" ולא "הר קנתה ימינו"? מבאר הרד"ק: הדיבור כאן הוא בשלב שכבר נודע המקום על ידי גד הנביא שגילה היכן מקום המקדש, ולכן אפשר להורות עליו באצבע - "הר זה", זה ההר שקנתה ימינו. אך קודם לכן, כתוב שדוד הלך לדון עם שמואל הרמתי היכן ייבנה בית המקדש, שהרי מקום המקדש אינו כתוב במפורש בתורה.
וכבר הבאנו את דברי המפרשים בשאלה מדוע לא נכתב בתורה מקום המקדש: מפני שאילו היה כתוב, היו הגויים רצים ותופסים את המקום. והראיה - לאחר שכבר נודע המקום, מיד כשגלינו רצו הגויים ותפסו אותו, והמוסלמים השתלטו עליו. לכן לא הודיע הקדוש ברוך הוא את המקום מראש, אלא אמר "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" - תקבלו הודעה בהמשך; שאם לא כן, כשנגיע לשם יהיה קושי גדול להילחם באויבים שהשתלטו על המקום, ויעשו סיפורים על אל אקצא ואינתיפאדות.
ירושלים אינה מוזכרת בתורה בשמה, מפני שבאותו זמן עדיין לא היה מושג של ירושלים; עדיין לא דובר על שום מקום מסוים בארץ ישראל, אלא על עניין בית המקדש בלבד. רק לאחר שדוד המלך מגיע וקונה את גורן ארוונה היבוסי, נעשית העיר ירושלים. אמנם המקום עצמו כן נזכר: אברהם אבינו קרא לו "יִרְאֶה", שנאמר "בְּהַר ה' יֵרָאֶה", ושם בן נח קרא לו "שָׁלֵם". אמר הקדוש ברוך הוא: אם אקרא לה "יראה" - יהיו לשם תלונות; אם אקרא לה "שלם" - תהיה לאברהם תלונה; אקרא לה "ירושלם", יראה ושלם - שאפשר להשיג בה גם יראה וגם שלמות.
ולמדנו בזה בזרע שמשון: שם בן נח השיג במקום הזה רק את השלמות הגשמית, ולכן קרא לה "שלם"; ואילו אברהם השיג שם גם את השלמות הרוחנית, ולכן קרא לה "יראה" - שבמקום הזה אפשר להשיג יראה. וכך אמנם היה: היו מגיעים לרקוד בשמחת בית השואבה והיו משיגים רוח הקודש. לכן אמר הקדוש ברוך הוא אקרא לה ירושלם - המקום שבו אפשר להשיג גם יראה וגם שלמות גשמית.
"קנתה ימינו" - כמו שנאמר "מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ", שהכל בידו ובימינו. והמלבי"ם מוסיף שבפסוק זה בא להראות שה' קיים הבטחותיו: אמר להביאם - והנה הביאם לארץ ישראל, ושם בחר לו את הר המוריה לבית המקדש, כמו שנאמר "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך".
וַיְגָרֶשׁ מִפְּנֵיהֶם גּוֹיִם וַיַּפִּילֵם בְּחֶבֶל נַחֲלָה וַיַּשְׁכֵּן בְּאָהֳלֵיהֶם שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל׃
"ויגרש מפניהם גוים" - אלו שבע האומות, כדברי רש"י. "ויפילם בחבל נחלה" - מבאר הרד"ק שהכוונה לישראל: הפיל אותם בחבל נחלה, כלומר נתן להם את נחלתם, כלשון "עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל" שפירושו קיבל נחלתו. "וישכן באהליהם" - באהלי הגויים השכין את שבטי ישראל. ויש מסבירים ש"ויפילם" חוזר על הגויים: שה' הפילם בחרב בארצם לפני ישראל.
מצודת דוד מבאר מדוע נקרא "חבל נחלה": שהפיל גורל לתת לכל שבט את חלקו במדידת חבל, שכן דרך מדידת הקרקע בחבל - ולכן נחלה הנמדדת בחבל קרויה "חבל נחלה".
והמלבי"ם מיישב את הכפילות שבפסוק: "ויגרש מפניהם גוים" - אלו שבע שנות הכיבוש; "ויפילם בחבל נחלה" - אלו שבע שנות החלוקה, שהרי היו עוד שבע שנים שבהן חילקו את הארץ; "וישכן באהליהם שבטי ישראל" - לאחר שהכל הסתיים, השכין את ישראל באהליהם.
בפסוקים אלו אנו רואים את דיוק הנהגתו של הקדוש ברוך הוא: אין אצלו כעס משתולל, אלא "יפלס נתיב לאפו" - במינון מדויק, בכתובת מדויקת, ובגבול מדויק, עד כדי כך שהדֶּבֶר הופנה לנתיב צר שיפגע בבהמות בלבד כדי שיישאר מקום למכת בכורות ולים סוף. במכת בכורות עצמה נפרעו הן הבכורות האמיתיים והן הגדולים שבבית, במצרים ומחוצה לה. ומשם הנהיגם ה' כצאן בנחת ובלא האצה, ולאחר שראו את אויביהם מכוסים בים הפכו לבני דעת המונחים לבטח בלא פחד. ולבסוף הביאם אל גבול קדשו, אל ההר שבחר, גירש מפניהם את שבע האומות, חילק להם נחלה בחבל והשכין את שבטי ישראל באהלי הגויים - קיום מלא של כל הבטחותיו.