פרק זה הולך ומונה את חסדי ה' עם ישראל מול כפיות הטובה שהשיבו לו. בקטע שלפנינו חוזר המשורר אל מכות מצרים, ומתאר כיצד שכחו ישראל את היד הגדולה שפדתה אותם. נעמוד על סדר הפסוקים ועל ביאורי המלבי"ם, הרד"ק, האבן עזרא ורש"י, ונראה כיצד מתפרש כאן סדרן ה'משובש' לכאורה של המכות.
לֹא־זָכְרוּ אֶת־יָדוֹ, יוֹם אֲשֶׁר־פָּדָם מִנִּי־צָר׃
השאלה זועקת: כיצד לא פחדו מן המכות שהכה הקדוש ברוך הוא את מצרים, עד מכת בכורות? כיצד אינם חוששים מיכולתו? הרי ראו את ידו מכה את הבכורות. הרד"ק מבאר: "לא זכרו את ידו" - את כוחו הגדול שפדה אותם מן הצרה שהיו בה. הכוונה באופן כללי לכל הצרות שעברו עליהם עד עתה, שמכולן הוציאם בכוחו הגדול. ואם כן, כיצד אתה בא לנסות את הקדוש ברוך הוא ולבדוק עד היכן כוחו מגיע? שכחת את כל מה שעשה עד כה?
ובפרט לפי מה שהסברנו, שכל ניסיונם היה תמיד לבדוק היכן הגבול - מה כבר אין השם מסוגל לעשות. והרי עשר המכות נועדו בדיוק לסגור את הפרצה הזאת, לסתום את מקום השאלה. שהרי כבר שאלנו: די היה במכה אחת כדי שפרעה ישלח אותם, ירצה או לא ירצה. תן לו כאב שיניים - כמה זמן יוכל לצרוח? יומיים, חודש? בשלב מסוים יקרא למשה וישלח אותם. לשם מה צריך עשר מכות, ולשנות את כל סדרי הטבע?
אלא שעשר המכות הן הוכחה לשליטה מוחלטת בטבע. הקדוש ברוך הוא מראה להם: אני שולט באלוה שלכם - היאור, מקור חיותם ומימיהם. אני שולט בחיות שבאוויר - הנה הערוב מגיע. אני שולט בחיות שבארץ - זה הדבר. אני שולט בדגת הים ובחיות שבתוך המים. אני שולט בגרמי השמים - החושך. ואני שולט גם בחיי האדם - מכת בכורות. שליטה מוחלטת בכל מכמני הטבע והבריאה, עד שלא נותרו עוד תהיות האם את זה הוא מסוגל לעשות והאם את זה. ואף על פי כן - "לֹא זָכְרוּ אֶת יָדוֹ", שכחו את הכול.
המלבי"ם מוסיף שני דיוקים בפסוק: ראשית, שהוא בעצמו פדם מני צר - היד הגדולה אשר עשה ה', שראו אותה בעיניהם, כמו שאמרו חז"ל על "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל" שראתה שפחה על הים. שנית, שהשכחה באה מיד לאחר גאולת מצרים - "וימרו על ים בים סוף", כבר בים סוף המרו. ומה חשבו? מבאר המלבי"ם שסברו שמשם ואילך נגמר הכוח, שוב אין ביכולתו לפעול ניסים, כאילו נגמרו הבטריות. קטנות מוחין שכזו, וממנה נבע ניסיון ועוד ניסיון ועוד ניסיון - לבדוק את כוחו.
אֲשֶׁר־שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו, וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה־צֹעַן׃
המלבי"ם מבאר כאן יסוד שהוא מבאר גם בחומש, ויש לעקוב אחריו כי הוא ילווה אותנו בפסוקים הבאים: בין המכות היו אותות והיו מופתים. המכות שבאו בהתראה הן ה'אותות'. דם וצפרדע - אות על מציאות השם, שהקדוש ברוך הוא קיים בעולם. ערוב ודבר - גם בהם נאמר אות, "למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ". לעומתן, המכות שבאו בלא התראה הן ה'מופתים'. אומר המלבי"ם: הן לא הורו על שום דבר ולא באו לאות, אלא לאחר כל שתי מכות ששלח לאות ולא שמעו לו, נתן להם מכה שהיא מופת, דרך ביזיון, להענישם על שלא שמעו. כלומר: שתי מכות מוכיחות את שלטון הבורא, ואם לא שמעת - אתה חוטף סטירה. דם וצפרדע אות, ואחריהם כינים בלא התראה - סטירה. ערוב ודבר בהתראה, ואחריהם שחין - סטירה.
ומכאן מדייק המלבי"ם את לשון הפסוק: "אשר שם במצרים אותותיו" - האותות היו במצרים, כלומר בעם המצרי, בפרעה ובשריו, ומטרתם ללמד את העם פינה מפינות האמונה: "למען תדע כי אני ה'", "למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ". לעומת זאת "ומופתיו בשדה צוען" - הכאה כללית בארץ עצמה, לא כדי ללמד פינה באמונה אלא כעונש על שלא הקשיבו. ו'שדה צוען' כולל את כל מה ששייך לממלכת מצרים, שהמופתים היו בכל הגבולים מסביב, בעוד האותות ניתנו בעיקר לפרעה ולשריו בארץ מצרים עצמה.
וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם, וְנֹזְלֵיהֶם בַּל־יִשְׁתָּיוּן׃
מה ההבדל בין "יאוריהם" ל"נוזליהם"? מבאר המצודת ציון: היאורים הם הבריכות שעשו בידי אדם. כידוע הייתה במצרים מערכת השקיה מסועפת מאוד, והם היו מטים את מי הנילוס אל השדות דרך יאורים ובריכות מלאכותיות שכרו לעצמם. "ונוזליהם" - המים הנוזלים והיורדים מאליהם.
והמלבי"ם מעיר: ראה שהפרק מדלג כאן על כינים, שחין וחושך. ולפי מה שהסברנו הדבר נפלא מאוד, שכן שלוש מכות אלו לא באו כאותות להראות את יכולת הבורא, אלא כסטירה לאחר שלא הקשיבו. בסדר הראשון נאמר "בזאת תדע כי אני ה'" - דם וצפרדע, ואחריהן כינים, הסטירה. בסדר השני ערוב ודבר באו בהתראה, ללמד "כי אני ה' בקרב הארץ", ואחריהם שחין - הסטירה. בסדר השלישי ברד וארבה באו בהתראה, ואחריהם חושך - הסטירה. וזהו שלושה 'קורסים': הראשון מלמד שיש ה'; השני - שה' בקרב הארץ, שהרי האמינו שיש אלוה למעלה בשמים אך לא כאן למטה; והשלישי - "אין כמוני בכל הארץ", שהרי האמינו בעוד כוחות: היאור, הטלה, ואף פרעה עצמו שנחשב בעיניהם לאלוה לא קטן. שש מכות באו אפוא בהתראה, ובין כל שתיים מכה של עונש בלא התראה.
ועוד מעיר המלבי"ם על מה שכל המפרשים עומדים עליו: הסדר כאן משובש. בתורה הסדר הוא דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך; וכאן נכתב דם, ערוב, צפרדע, חסיל וארבה, ברד, דבר. מדוע שינה את הסדר? מבאר המלבי"ם שיש בכך כוונה עמוקה ונפלאה: הפסוקים באים ללמדנו שתכלית המכות הייתה להראות את גבורתו וממשלתו של הקדוש ברוך הוא בעולם, ולכן כל המכות שבאו בהתראה - חוץ ממכת דם - באו כפולות, שתיים שתיים, כשאחת מהן לכאורה מיותרת. כלומר היה אפשר להסתפק בשלוש מכות, ושלוש נוספות ניתנו כדי להרבות באותותיו, שידעו את כוחו וגבורותיו.
ולכן מכת דם, שלא הייתה כפולה, נמנית כאן על הסדר, כמכה יחידה: "ויהפוך לדם יאוריהם" - ולא רק היאורים, אלא "ונוזליהם בל ישתיון", שכל המימות לקו.
יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם, וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם׃
אומר המלבי"ם: ערוב וצפרדע היו מכות כפולות. התבונן: במכת ערוב באו כל השרצים והמזיקים - האם לא נכללו בהם צפרדעים? ודאי שכן, שהרי אם הקדוש ברוך הוא מביא את כל בעלי החיים, בכללם גם הצפרדעים. ואם כן למה נשלח קודם 'קדימון' של צפרדע לבדה? המתן למנה העיקרית, לערוב, שכולל הכול. נמצא שמכת צפרדע שבתחילה מיותרת מצד עצמה. וזוהי כוונת הפסוק: הלוא "ישלח בהם ערוב ויאכלם" - ואם כן למה "וצפרדע ותשחיתם"?
רש"י מפרש "ותשחיתם" על פי המדרש: שומטים ביציהם, וזו הייתה ההשחתה שבהם. האבן עזרא מבאר מדוע הוזכר הערוב תחילה: מפני שמכת ערוב הייתה קשה ממכת צפרדע, ולכן הקדים אותה. לפי דרכו, הסדר כאן אינו כרונולוגי אלא לפי חומרת המכה. ופירוש נוסף מביא האבן עזרא: "ישלח בהם ערוב ויאכלם" בשעה שהצפרדע כבר הכתה אותם והשחיתתם - ואז הכול לפי הסדר. כמו "וירם תולעים ויבאש", שצריך לומר ויבאש ואחר כך וירם תולעים, אלא שהמאוחר בכתיבה קדם במציאות.
ומוסיף האבן עזרא: מדוע לא הזכיר כאן כינים, שחין, חושך ודבר? מפני שבמכות אלו נמלטו בני אדם, ואילו את המכות שכן הזכיר לא ניצלו מהן כלל. ואם תאמר, הרי גם ממכת דם היו שניצלו, שקנו מים מן היהודים? על כך משיב: מפני שמכת דם הייתה ראשונה למכות הזכירה, ועוד שצורך גדול יש לאדם במים, ולכן היא מכה קשה במיוחד.
הרד"ק מתמודד עם שאלת חוסר הסדר בדרך אחרת: אין צורך להקפיד כאן על הסדר, כי ממילא סדורות הן בתורה - "זיל קרי בי רב הוא", לך פתח חומש וראה את הסדר, ואין בכך חיסרון. עוד מדייק הרד"ק ש"צפרדע" נאמר בלשון יחיד והוא שם כולל לצפרדעים, כמו "ותעל הצפרדע", וכמו "ויהי לי שור וחמור" - וכי שור אחד וחמור אחד היו לו? אלא שם כולל לשוורים ולחמורים.
וַיִּתֵּן לֶחָסִיל יְבוּלָם, וִיגִיעָם לָאַרְבֶּה׃
יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם, וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל׃
כך גם הארבה והברד, אומר המלבי"ם: מכות כפולות הן, ואחת מהן מיותרת. הרי הארבה אכל את כל שהותיר הברד. ואם היית נותן לארבה להיות השחקן המרכזי - למה צריך ברד כלל? וכי לארבה יש בעיה לאכול את הכול מתחילה, ורק שיריים הוא מסוגל לאכול? ועוד, הברד לא החריב את הכול, כמו שכתוב "והחיטה והכוסמת לא נוכו". למה להביא מכה חלקית כברד, אם אחריה בא ארבה שעושה את פעולתו ומשלים אותה? די היה בארבה לבדו. וזהו שנאמר: "ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה" - ואם כל יגיעם כבר ניתן לארבה, למה "יהרוג בברד גפנם ושקמותם בחנמל"? הרי זה היה מיותר.
האבן עזרא מבאר מדוע הזכיר דווקא את היבול: מפני צורך הארץ ביבולה. כשם שהזכיר את המים משום שהם החיות, כך מזכיר את התבואה, שיש בה צורך קיומי לחיים. והרד"ק מוסיף: "כי התבואות הם כל יגיע האדם" - כל יגיעתו של אדם בתבואה היא, "בעבור הלחם יחיה האדם", וכל ימיו יגע להוציא לחמו מן הארץ כדי להתקיים.
היום איננו חשים בכך. אדם קם בבוקר, הולך למכולת, ויש לחם. סיפרתי לכם פעם שאמרו לשר האוצר שצופים שנת בצורת בשנה הבאה, ואין יודעים מה יהיה עם החיטה. שאל: היכן? אמרו לו: בארץ. אמר: הרגעתם אותי, חשבתי בארצות הברית, וכבר תהיתי מה נאכל. אם רק בארץ - זה בסדר. שהרי היום מגדלים כאן חיטה בעיקר לצורך מצות שמורות לפסח, שהרי לא תשלח משגיחים לאריזונה או לטקסס, ולכן מגדלים כאן. אך רוב החיטה מגיעה מחוץ לארץ. בזמנם המציאות הייתה הפוכה: הכול משלך, ואם אין לך תבואה כאן - אין לך מה לאכול. לכן מדגיש הכתוב תחילה "ויתן לחסיל יבולם".
המצודת דוד מבאר את הכפילות "יבולם ויגיעם": התבואה באה על ידי יגיעה רבה, ולכן קרויה "יגיעם". וכידוע עבודת השדה היא מן העבודות הקשות ביותר. לכן את המזרחים שהגיעו לארץ שלחו מיד לפלחה, בעוד אחרים דאגו לסדר לעצמם משרות פקידותיות, משרות של צווארון לבן; וכשהיה צריך עבודה קשה - שלחו את התימנים ואת המרוקאים. מספרים שבן גוריון ראה את המרוקאים יורדים מן המטוס, אמר למשאיות: תעמיסו אותם וסעו דרומה. שאלו: לאן? אמר: סעו עד שייגמר הדלק. נסעו, נעצרו בירוחם ובדימונה, וכל השאר היסטוריה. על כל פנים, המלאכות הקשות ביותר הן מלאכות עבודת האדמה, וזהו "ויגיעם".
רש"י מביא ביאור יחידני: "בחנמל" - שם ארבה. ולפי זה זהו המשך ל"ויגיעם לארבה", שאף את עצי השקמים נתן לארבה. אלא שיש להבין איך 'חנמל' נעשה ארבה, ועוד קושי גדול: כיצד קפצת מארבה לברד וחזרת לארבה? "ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה", ומיד "יהרוג בברד גפנם" - עברת לברד, "ושקמותם בחנמל" - חזרת לארבה? קושי זה הביא את שאר המפרשים לנטות מן המדרש ומפירוש רש"י ולבאר בדרך אחרת.
ותחילה נסביר את רש"י. רש"י מביא מדרש ש'חנמל' הוא צירוף של שלוש מילים: בא, חן, מל - בא לארץ, חנה בה והשתלט עליה, ומל אותה. ומהו 'מל'? כמו שקראנו בהלל "כי אמילם" - אכריתם. ומכאן גם שם ה'נמלה', על שם שהיא מלה את התבואה: כשהגרעין מתחיל לצמוח יוצא ממנו צ'ופצ'יק קטן, ואילו הניחה לו, תוך שבוע כל החיטים שאגרה היו הופכות לשדה חיטה, והיא הרי שומרת אותם לעת צרה ולחורף. מה היא עושה? ברגע שמתחיל הגידול היא מלה אותו, כורתת אותו, ובכך מעקרת ממנו את כוח הצמיחה, והחיטה משתמרת במחסניה. הרי ש'מל' לשון כריתה, "אמילם" - אכרית את הגויים; וכן 'מוהל', שכורת את הערלה. אם כן הכה אותם הקדוש ברוך הוא באותו בעל חיים שבא, חונה ומל - מכרית את ירק הארץ ואוכלו, או מולל אותו, מלשון מלילה, שאף זה סוג של הכרתה.
אך שאר המפרשים מבארים שחנמל הוא מין ממיני הברד, ואז מתיישבת השאלה מאליה: אין כאן חזרה לארבה לאחר הברד, אלא המשך לעניין הברד. כך מבאר הרד"ק, ומביא את ביאור רבנו סעדיה גאון בלשון ערבי - "אלצקיע", הקרח החזק המשבר את פרחי האילנות ומייבש את הלחלוחית. זה קרוב לדברי האבן עזרא המדבר על אבנים מן השמים, אלא שכאן מדובר בקרח חזק, קשה מברד רגיל. ובמדרש שוחר טוב מובא: הגפנים, לפי שהן דקות, היה יורד עליהן בפילקין, בהקאה; אבל השקמים - היה בא ונח ומל, בא, חונה וכורת. נמצא שאפשר לפרש את "בא ונח ומל" גם על הברד עצמו, שיורד וכורת אותם. וכך גם המלבי"ם מבאר שחנמל הוא מין ממיני הברד. ולפי זה: "יהרוג בברד גפנם", ואת עצי השקמים באבנים מן השמים.
ועדיין יש לתמוה על הלשון "יהרוג בברד גפנם" - וכי שייכת הריגה בגפן? 'הריגה' נאמרת באנשים ובבעלי חיים, לא באילנות. משיב האבן עזרא שזה דרך משל, ביטוי מורחב, ומביא ראיה ממה שכתוב "וכל חלקה טובה תכאיבו באבנים" - וכי מניין לך שכואב לה? אלא ביטוי בדרך השאלה הוא. כך אנו אומרים את החלקה הכאיבו באבנים, ואת האילן הרגו, והכוונה שעקרוהו או שאין בו עוד כוח צמיחה. ומוסיף הרד"ק: אל תתפלא, שכן ייתכנת מיתה בצומח, שהרי יש בו נפש צומחת, כמו שאמר איוב "ובעפר ימות גזעו".
וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם, וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים׃
רש"י מביא מדרש: כשהתחיל הברד לרדת, היה המצרי מבריח את צאנו לבית, והברד נעשה לפניו כמין כותל ולא יכול היה להמשיך. היה שוחטו ונותנו על כתפו להוליכו לביתו ולאוכלו, ובא העוף ונוטלו ממנו. וזהו "ומקניהם לרשפים" - הרשף הוא העוף, כמו "ובני רשף יגביהו עוף", בא הרשף ונוטל לו את הבשר מעל כתפו. ולפי פשוטו מבאר רש"י: רשפים - רשפי אש, שהרי כתוב שהייתה אש מתלקחת בתוך הברד, ואת המקנה מסר לאש שהתלקחה בתוכו.
והמלבי"ם מבאר את הכפילות "בעירם ומקניהם": "בעירם" הן הבהמות, ואילו "מקניהם" הוא כלל הקניינים, שהרי מקנה וקניין אינם דווקא מקנה צאן - שהיה קניינו של האדם בזמנם - אלא כל דבר שאדם קונה. כלומר, כל הקניינים שלא לקו מן הברד, אכלו אותם רשפי האש: דבר יציב שהברד אינו הורסו, האש שורפת אותו. וזהו "אש מתלקחת בתוך הברד".
יְשַׁלַּח־בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים׃
מבאר המלבי"ם: 'זעם' משתתף עם כל השמות המורים על עונש וקללה - הזעם בא תמיד כעונש וכקללה בעקבות מעשה שאינו הגון. ומה ההבדל בין 'חרון אף' ל'עברה'? המלבי"ם מבאר בכמה מקומות שחרון אף הוא כעס במידה, ואילו עברה היא כשהכעס עובר את המידה - מלשון לעבור את הגבול. חרון אף פוגע במי שראוי לפגוע בו; אבל כשיש עברה, הכעס פוגע גם במי שלא חטא ולא הגיע לו.
ומכאן לפסוקנו: בברד ניצל "הירא את דבר ה'" שהניס את מקנהו אל הבתים, ואילו הדבר הכה את הכול. וזהו שנאמר כאן שהייתה עברה - שהיא עוברת כביכול את שורת הדין ומכה גם את מי שהניס את מקנהו אל הבתים. אף שמדובר בירא את דבר ה', מכל מקום פגעה בו יד ה' מחמת העברה, שהיא מעבר למה שמגיע על פי עיקר הדין.
הפסוקים שלפנינו מוכיחים את ישראל על ששכחו את ידו של הקדוש ברוך הוא ביום שפדם. עשר המכות לא באו לכפות את פרעה בלבד, אלא להוכיח שליטה מוחלטת בכל מכמני הבריאה ולסגור כל תהייה על גבול היכולת. המלבי"ם מלמדנו שהמכות נחלקו לאותות - שתיים שתיים בהתראה, ללמד פינה מפינות האמונה, ולמופתים - מכה שלישית בלא התראה, כעונש על אי ההקשבה; ושבאותות עצמם היה ריבוי מכוון, מכות כפולות שאחת מהן 'מיותרת', כדי להרבות באותותיו ושיֵדעו את כוחו וגבורותיו. שאר המפרשים יישבו את סדר הפסוקים איש לפי דרכו - לפי חומרת המכה, לפי מי שלא ניצל ממנה, או שאין צורך להקפיד בסדר כי כבר סדורות הן בתורה. ואף על פי כן, למרות כל האותות והמופתים - "לא זכרו את ידו", וזוהי התוכחה הגדולה של הפרק.