פרק ע"ח הוא פרק ארוך של סקירה היסטורית: אסף מונה את חסדי ה' לישראל מיציאת מצרים והמדבר, ולעומתם את שרשרת המרי והכפיות טובה. בקטע שלפנינו אנו עומדים על נקודת המפנה שבפרק: התשובה שאינה תשובה, ומידת הרחמים שבכל זאת פורשת כנפיה על עם שלבו אינו שלם.
תשובה שבפה ולא בלב
וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ־לוֹ׃ וְלִבָּם לֹא־נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ׃
רש"י מבאר: הם פיתו אותו בפיהם, אבל לבם לא היה כפיהם. הלב והפה לא היו שווים. האבן עזרא מוציא מכאן יסוד: מדוע התביעה המרכזית היא "וְלִבָּם לֹא־נָכוֹן עִמּוֹ"? מפני שעיקר התפילה היא כוונת הלב, ולכן חסרון הלב הוא עיקר החיסרון.
וזה כעניין אותו חסיד שרבו הכיר בו שהוא בעייתי, וראה אותו דופק על ליבו בחוזקה: "אשמנו, בגדנו, גזלנו". אמר לו הרבי: אל תדפוק כל כך חזק - בעל הבית לא נמצא. דופק ודופק, אבל הלב איננו שם; אם אינך נמצא, על מה אתה דופק?
מדוע בכל זאת ה' סולח: בשביל הרואים
הרד"ק מסביר ש"וְלִבָּם לֹא־נָכוֹן עִמּוֹ" הוא הטעם מדוע מן הדין היה ראוי שה' לא יסלח להם כלל, שהרי הכל הולך אחר כוונת הלב. ואם כן, למה בכל זאת סלח להם? משום הרואים. בני אדם רואים את התשובה הגלויה ואינם יודעים את הלבבות; אין הם יודעים שאין תשובתו של זה שלמה ואין היא בלבו. אם ה' לא יסלח, יאמרו הבריות: הנה, עשו תשובה ולא הועיל להם, אם כן למה שתועיל לי? לכן, אף שלא נאמנו בבריתו, הקדוש ברוך הוא מכפר עוון ואינו משחית, אף שמצד האמת היו ראויים להשחתה.
ביאור המלבי"ם: חשבו שאינו יודע מחשבות
המלבי"ם מבאר מדוע הגיעו למצב של "ולבם לא נכון עמו": הם חשבו שהקדוש ברוך הוא אינו יודע את מחשבותיהם, ולכן דימו שאפשר לרמותו בפה. זהו "בפיו ובשפתיו כיבדוני ולבו רחק ממני" - מפתים אותו בדיבורים מתוך מחשבה שמה שבלב אינו גלוי לפניו.
"וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ"
וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֺן וְלֹא־יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא־יָעִיר כָּל־חֲמָתוֹ׃
רש"י מפרש ש"הרבה" נאמר על הפעמים: פעמים רבות משיב ה' את אפו, שוב ושוב. ומהו "להשיב אפו"? שאף כשהקדוש ברוך הוא נפרע מהם, אין הוא נפרע בכל החמה, אלא משיב אפו ואינו מעיר את כל חמתו. לכאורה, כיוון שכבר ראויים להיפרע, ראוי היה שיעורר את כל חמתו; ובכל זאת אינו מעיר אלא מעט מעט.
המלבי"ם מחדד את ההבדל בין "אף" ל"חמה", כפי שביאר בכמה מקומות: החמה היא הבעירה הפנימית - "וחמתו בערה בו"; ואילו האף הוא החיצוני, הנראה והניכר כלפי חוץ - "כי עשן קדח באפי". לכן אף שהאף כבר יצא לפועל וכבר החל הנגף, הקדוש ברוך הוא מרבה רחמים כדי להשיב את האף - כלומר להחזירו ולעצור את הנגף. אבל את החמה אינו מעיר כלל, שכן אם תתעורר החמה אין לה השבה, והיא השמדה. וזהו "ומשה עמד בפרץ להשיב חמתו מהשחית", וזהו שאמרו חז"ל "חמה משה הרגו" - יש כביכול מלאך של אף ומלאך של חמה, ועל ידי שלא נתעוררה החמה ניתן היה להשיב את האף.
הרד"ק מבאר את "והרבה" באופן נוסף: צריך גבורת הלב והרבות כוח של מידת הרחמים כדי להשיב את האף. כלומר בעוצמה גדולה ובכוח רב, עד שישיב ה' את אפו. יש מקטרגים ויש מסטינים, וכנגדם אמר משה רבנו "יגדל נא כח ה'" - צריך כוח רב לעמוד כנגד האף וכנגד הכעס, כנגד המסטינים והמקטרגים. לכן "והרבה": להרבות כוח ועוצמה כדי לעצור את כוחות המשחית.
"וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה"
וַיִּזְכֹּר כִּי־בָשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב׃
רש"י מפרש שהקדוש ברוך הוא זוכר את היצר הרע הטמון בלבם, ואותו יצר הרע הוא "רוח הולך ולא ישוב" - לא ישוב לעתיד לבוא. כאשר יחזרו ויקומו לתחייה, לא יחזור יצר הרע ויקום עמהם: "בילע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים", "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי" - לא יהיה עוד רע בעולם. יודע ה' שכל הרע שבהם עתה הוא רע זמני הנובע מן היצר הרע, וכשיקומו לתחייה לא תשוב אותה רוח.
ולמה נדחק רש"י לפירוש זה? מפני שבפשט הפסוק יש קושי גדול: "בשר המה רוח הולך ולא ישוב" - אם תבין כפשוטו, נמצאת כופר בתחיית המתים, שהרי הרוח עתידה לשוב אל הבשר, כחזון העצמות היבשות. לכן מסב רש"י את הדברים על היצר הרע ולא על רוח האדם.
גם הרד"ק מתמודד עם הקושי. תחילה הוא מבאר: "ויזכור כי בשר המה" - וטבע הבשר לבקש את התאוות. כביכול אומר ה': בראתי אותם עם הטבע הזה, ואי אפשר שלא יחטאו, ולכן צריך לכפר להם על עוונם. ועוד: "רוח הולך ולא ישוב" - קצרים ימיהם, וצריכים כפרה בעודם בחיים, כמו שכתוב "ומה לא תשא פשעי ותעביר את עוני כי עתה לעפר אשכב". ולעניין תחיית המתים משיב הרד"ק: אין מדרך הטבע שתשוב הרוח אל הבשר לאחר שיצאה ממנו, והכתוב מדבר בדרך הטבע; ותחיית המתים אינה בדרך טבע אלא כאחד הפלאים אשר עשה ויעשה ה' בשינוי הטבע.
והמלבי"ם מבאר: ה' זכר "כי בשר המה" - עצם היותם בשר מכין אותם לחטא, שכן לבשר יש תאוות בשרים, והוא השאור שבעיסה המעכב. ועוד "רוח הולך ולא ישוב" - זו הרוח הפנימית, הכוח המעלה את הדמיונות על הלב, הרוח המתאווה. שהרי כל תאווה מתחילה בדמיון: אדם מדמיין כמה זה יהיה טעים וכמה זה מפתה, ורק אחר כך באה העבירה. ובאמת העבירה תמיד פחות טעימה מן הדמיון - כשם שהפיצה על גבי החבילה ובתמונות המסעדה נראית טובה בהרבה ממה שהיא בפועל. מדוע? מפני שהדמיון אינו מוגבל והאדם מפליג בו, ואילו הטעם והמציאות הגופנית מוגבלים, ולכן תמיד יש אכזבה מן התוצאה לעומת הדמיון. ואומר הקדוש ברוך הוא: אותה רוח מדמה ומתאווה הולכת עם מות הגוף ואינה שבה - היא אינה עתידה לחזור בתחיית המתים, ובמות הגוף מתה עמו אותה רוח תאווה שיש בו מכוח הבשר.
"כַּמָּה יַמְרוּהוּ בַמִּדְבָּר"
כַּמָּה יַמְרוּהוּ בַמִּדְבָּר יַעֲצִיבוּהוּ בִּישִׁימוֹן׃
"כמה ימרוהו במדבר" - כמה פעמים המרו את פי ה' במדבר. המלבי"ם מבאר שמלבד החטאים שנזכרו קודם, כאן מדובר במרי ובמרד ממש: מעשה העגל, קורח, בעל פעור.
"יעציבוהו בישימון" הוא עניין בפני עצמו. ישימון גרוע ממדבר: המדבר לפעמים ארץ זרועה הוא, כמו שנאמר "לכתך אחרי במדבר" ואחר כך "בארץ לא זרועה" - משמע שיש מדבר שהוא ארץ זרועה ויש שאינו זרועה; אבל ישימון הוא שממה גמורה. ומבאר המלבי"ם: "יעציבוהו בישימון" - הם העציבו את ה' מצד עצם היותם בישימון. החיסרון במים, החיסרון באוכל, החיסרון בפרי האדמה ובפרי העץ - כל אלה נבעו מעצם היותם בישימון, ועל חסרונות אלו התלוננו והעציבו את ה' על שהביאם לשם.
"וַיָּשׁוּבוּ וַיְנַסּוּ אֵל"
וַיָּשׁוּבוּ וַיְנַסּוּ אֵל וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל הִתְווּ׃
הרד"ק מבאר: אחרי ששאלו בשר וידעו שחטאו, וראו שאף ה' חרה בהם, חזרו ונִסו את הקדוש ברוך הוא במי מריבה ובדברים נוספים שלא נזכרו בתורה.
ומדוע נאמר דווקא "וינסו אֵל", ולא "וינסוהו" בלשון נסתר כמו "ימרוהו", "יעציבוהו"? מסביר הרד"ק ש"אל" הוא לשון כוח - הקדוש ברוך הוא הוא בעל הכוחות כולם. והם מנסים אותו דווקא בנקודה זו: האם אכן יש לאל ידו, האם גם את זה הוא יכול לעשות.
וכן "וקדוש ישראל": שמו של הקדוש ברוך הוא כבר התגדל והתקדש בעבר מכוח האותות והמופתים, שבכל אות ומופת מתקיים "והתגדלתי והתקדשתי לעיני גוים רבים". כבר ראו יציאת מצרים, עשר מכות, קריעת ים סוף - קדוש ישראל כבר נתקדש בעיניהם, ואף על פי כן "התוו".
מהו "התוו"? רש"י מפרש לשון סימן, כמו "והתוית תו על מצחות האנשים", והסימן כאן הוא מופת: ביקשו אות וסימן - "היש ה' בקרבנו אם אין", תן לנו סימן לדעת אם ה' עמנו.
והרד"ק מבאר "התוו" מלשון תו של גבול: הגבילו את הקדוש ברוך הוא ושמו לו גבול בלבבם - את זה הוא יכול לעשות, וזה כבר חורג מן הגבול ומעבר ליכולתו. וכן מצינו בלשון זו "תתאו לכם אל הר", מלשון עשיית תו של גבול. הם הציבו לה' גבולות של מסוגלות: זה הוא יכול, ואת זה לא. וכביאור הרד"ק מבאר גם המלבי"ם.
לסיכום: הפסוקים שלפנינו מציגים תשובה של פה בלי לב - "ויפתוהו בפיהם" מתוך מחשבה מוטעית שאין ה' יודע מחשבות, ומצד הדין לא היה מקום לסליחה, שהכל הולך אחר כוונת הלב; ואף על פי כן כיפר ה' ולא השחית, כדי שלא יאמרו הרואים שאין תשובה מועילה. מידת הרחמים משיבה שוב ושוב את האף החיצוני שכבר יצא לפועל, ואינה מעירה כלל את החמה הפנימית שאין לה השבה - וזהו סוד עמידת משה בפרץ. וכל זאת מפני ש"ויזכור כי בשר המה": הבשר ורוח הדמיון המתאווה שבתוכו הם שורש החטא, ורוח זו הולכת ואינה שבה. ועם כל החסד הזה המשיכו ישראל להמרות במדבר, להעציב בישימון, ולנסות את ה' - לבקש סימנים ולהציב לבורא גבולות של יכולת. הלקח: אל תדפוק על הלב כשבעל הבית אינו בפנים, ואל תתחום גבולות למי שהכל בכוחו.