המזמור שלפנינו הוא מזמור של חשבון נפש היסטורי: אסף פורש את שלשלת הניסים שעשה הקב"ה לישראל, ומולם את שלשלת המרידות והכפירה שהשיבו ישראל. בקטע שלפנינו אנו עומדים בפרשת השליו - בבקשת הבשר במדבר, ובמה שהתחולל בעקבותיה: בירור עומק החטא, העונש, ואחריו ה'תשובה' שלא הייתה שלמה - ומתוכה לימוד גדול בכוחה של אפילו תשובה מועטת.
וַיַּפֵּל בְּקֶרֶב מַחֲנֵהוּ סָבִיב לְמִשְׁכְּנֹתָיו׃
הרד"ק מבאר: "ויפל בקרב מחנהו" - כמו שכתוב בתורה "ויטוש על המחנה"; "סביב למשכנותיו" - כמו "סביבות המחנה". המצודת דוד מוסיף שאין הכפילות מיותרת: בא הכתוב לומר שלא הביא להם את השליו למרחוק, שיצטרכו לצאת ולחפש אחריו בשדות, אלא הביאו עד אליהם ממש - עד הצלחת - "בקרב מחנהו סביב למשכנותיו".
והמלבי"ם מוסיף שיש כאן נס נוסף, שלא תאמר שהדבר נעשה בדרך הטבע: הרי טבעו של עוף להתרחק מבני אדם, וכאן נופלים העופות סביב למשכנות. ודייק: לא על המשכנות - שלא יזיקו - אלא סביב למשכנות, במקום שיש לאדם גישה נוחה אליו.
וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם׃ לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אׇכְלָם בְּפִיהֶם׃
"וישבעו מאד" - אומר הרד"ק - הוא כבר יותר מדי, שביעה שהיא לזרא, כלשון הכתוב "עד אשר יצא מאפכם". והמלבי"ם מבאר (וכבר ביאר כן בספרו "ארצות השלום") שבפסוקים אלו נתן הקב"ה לישראל הוכחה ניצחת, שכל דרישת הבשר לא הייתה מצד צורך ותאווה, אלא מצד כפירה.
וזו ההוכחה: כשאדם חוטא מחמת תאווה - כשנגמרת התאווה, פוסק החטא. אדם שנכנס בו חשק לאכול מאכל אסור, אוכל עד שישבע; מדוע שיאכל יתר על המידה? הרי כבר מילא תאוותו. אבל מי שאוכל להכעיס - הוא דווקא ממשיך לאכול גם כשכבר אינו רוצה. "מה, אני אוכל בשביל הכיף שלי? אני עושה את זה רק להכעיס" - וההמשכה מעבר לצורך היא עצמה הראיה שהמניע אינו תאווה אלא מרד.
ולכן, אומר המלבי"ם, התבונן: מה שהתאוו לבשר היה מצד הכפירה. הם התחרטו על יציאת מצרים, על שנתקבל עליהם עול מצוות, ומאסו במצוות ה'. כל עניין הבשר היה עלילה בלבד. וכן דרשו חז"ל ב"ויבכה העם למשפחותיו" - שהסיבה האמיתית הייתה עסקי משפחות: על שנאסרו עליהם עריות וקרובות. הנה משה רבנו - אביו נשא את דודתו, ועכשיו נתנה תורה וזה אסור וזה אסור, ונדרשו להיפרד. נמצא שכל התלונה הייתה סיפור כיסוי; הסיפור האמיתי היה הרצון למרוד בה' ולשוב למצרים, שהרי "בהפקרא ניחא ליה" - אין רצוננו בעול מלכות שמיים.
לפי זה מתפרש "לא יום אחד תאכלון ולא יומיים... עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא" - ואין זו קללה בעלמא, אלא כביכול אומר להם הקב"ה: מכאן תהיה ההוכחה שאתם עושים זאת להכעיס. הנה תראו שתמשיכו לאכול גם כשיהיה לכם לזרא, גם כשלא תהיה לכם עוד תאווה, ולא תתחרטו על מעשיכם - וזה סימן שאין אתם מבקשים בשר מצד תאווה אלא מצד כפירה. וזהו "יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים" - עיקר הבכייה הייתה החרטה על יציאת מצרים.
וזה שאומר הכתוב: "ויאכלו וישבעו מאד ותאותם יבא להם" - מצד מילוי התאווה, די והותר; כאותו אחד שישב במסעדה והזמין מנה אחר מנה, עד שהמלצר שאל "עוד משהו?" והשיב "לא, אני מתפוצץ". וכאן - "לא זרו מתאוותם": "זרו" מלשון התנכרות, שלא נעשה להם המאכל כזר ונוכרי, אלא "עוד אכלם בפיהם" - ממשיכים ואוכלים. מדוע? כי העניין איננו תאווה, אלא מרידה ורצון להסיר מעליהם עול תורה ומצוות. מכאן, אומר המלבי"ם, שחטאם היה מצד הכפירה והזדון.
וְאַף אֱלֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ׃
ומכיוון שכך היה חטאם - "ואף אלהים עלה בהם". ואל תאמר שמתו בדרך הטבע, שהבשר היה קשה לעיכול לאנשים שלא אכלו בשר ימים רבים, ומחמת כן מתו. על כך אומר הכתוב "ויהרג במשמניהם" - ופירושו, כדברי הרד"ק, אנשים בריאים וחזקים, כלשון "כל שמן ואיש חיל". (ובלשון הספרים "שמן" עניינו בריא; היום שמן הוא חולה, אך בזמנם כשרצו לומר אדם בריא אמרו אדם שמן.) והנה מאכל כבד ממית זקנים וחלושי המזג - אך אנשים בריאים ובחורי ישראל אינם אמורים למות מבשר קשה לעיכול. ומכאן ראיה שמיתתם מיתה על ידי ה' הייתה: "ואף אלהים עלה בהם". וכן מביא הרד"ק את הכתוב "הבשר עודנו בין שיניהם ואף ה' חרה בעם". ו"עלה" - כלשון "עלה עשן באפו", שמן האף עולה עשן.
"ובחורי ישראל" - הנבחרים שבהם; שהרי "האספסוף" הם, לפי רש"י, הזקנים שעליהם נאמר "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל", ולעומתם "בחורי ישראל" הם הנבחרים שבישראל. ו"הכריע" - מפרש המצודת ציון: עניין נפילה על הברכיים. חידוש נאה: כשאנו אומרים "הכרעתי אותו", משמעו המקורי - הפלתיו על ברכיו, גרמתי לו לכרוע. היום משתמשים במילה במובן רחב יותר (שתי דעות ואיני יודע כיצד להכריע), אך מקורה - כריעה על הברכיים.
בְּכׇל־זֹאת חָטְאוּ עוֹד וְלֹא הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו׃
מבאר המצודת דוד: אף לאחר שראו שהקב"ה משלם גמול, שעל מעשים רעים הוא נפרע מהם - לא נמנעו והמשיכו לחטוא. והרד"ק מפרט: בדבר המרגלים, בדבר קורח ובדבר מי מריבה. "ולא האמינו בנפלאותיו" - בנפלאות שכבר עשה עמהם; לא האמינו שמי שעשה להם את הנפלאות ההן יוסיף לעשות גם להבא ויכניסם לארץ. וכי כך מדברים - "למה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב, נשינו וטפנו יהיו לבז"? הרי עד היום עשה לך ה' נפלאות! אלא שאינם מאמינים שיש בכוחו לעשות כן גם הלאה.
והמלבי"ם מוסיף: הייתה להם שאלה - האם יכול ה' להביא גם בשר? הראה להם שכן, והוסרה השאלה. ואף על פי כן - "לא האמינו בנפלאותיו" - לא האמינו שיוכל לכבוש לפניהם ארץ שבעה עממים.
וַיְכַל בַּהֶבֶל יְמֵיהֶם וּשְׁנוֹתָם בַּבֶּהָלָה׃
"ויכל בהבל ימיהם" - זה שאמר להם "תשאו את עוונותיכם ארבעים שנה", שהיו מתים בכל שנה ושנה עד שמתו כולם, מבני עשרים ועד שישים. ודייק: לא נאמר "בבהלה" סתם אלא "בַּבֶּהָלָה" בבי"ת הידיעה (הפתח תחת הבי"ת) - באותה הבהלה שמתו בה המרגלים, שמתו בפתע פתאום במגפה; כך גם כילה אותם בפתע פתאום, ברגע אחד: בכל תשעה באב חפרו להם קברים, נכנסו לתוכם, וברגע אחד מתו.
והמלבי"ם מבאר: "ויכל בהבל ימיהם" - כנגד מה שנאמר "ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם"; "ושנותם בבהלה" - כנגד "ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה". וכך כילה את שנותיהם שמתו שם במדבר.
אִם־הֲרָגָם וּדְרָשׁוּהוּ וְשָׁבוּ וְשִׁחֲרוּ־אֵל׃
שימו לב לניקוד: "וּדְרָשׁוּהוּ" - השווא נח, מפני הוי"ו השרוקה. והפסוק מוקשה מאוד: לאחר שהרגם, עתה הם דורשים את ה'? הרי אדם שמת אינו דורש עוד כלום!
אלא כל המפרשים - האבן עזרא, הרד"ק ועוד - מבארים תחילה שה"אם" כאן אינו תנאי, שהרי ההיסטוריה ידועה לנו והוא אכן הרגם; אלא "אם" במובן "כאשר", כלשון "ואם יהיה היובל" - וכי יש ספק בדבר, והלא אחת לחמישים שנה יש יובל? אלא "ואם" - כאשר. ולפי זה: כאשר הרג את אלו, דרשוהו - הנותרים. הם ראו את מיתת חבריהם, הבינו שהם חוטאים, ושבו בתשובה - "ושחרו אל". שהרי אי אפשר לפרש שהנהרגים עצמם דרשוהו, אלא הנשארים למדו לקח מן המתים ושבו ודרשו את האל.
והסבר נוסף: כאשר אמר להורגם - מיד דרשוהו. כלומר, לפי זה "הרגם" אינו הריגה בפועל אלא גזירת מיתה; ומיד כשנגזרה הגזירה אמרו "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו" - פתאום נזכרו ועשו תשובה, "ושבו ושחרו אל".
ומהו "ושחרו אל"? מפרש האבן עזרא: התפללו לאלוקים. ולמה נקרא כן? על שם התפילה שבבוקר, שקודם שיתעסק אדם בצרכיו הוא פונה אל ה'. "שחרו" מלשון שחר - מיד בבוקר; וכן הביטוי "אשחרך" וכיוצא בו. כלומר: התפללו לאל כדרך שאדם מתפלל בשחר.
ורש"י מפרש שגם דרישה זו לא הייתה אמיתית, אלא היה בה פיתוי בפה וכזב בלשון, כמו שהפסוקים ממשיכים מיד. כלומר, אל תחשוב שה"דרשוהו" כאן היה דרישה בכל ליבם - אלא סוג של פיוס בדברים, ובליבם לא ביקשוהו באמת.
וַיִּזְכְּרוּ כִּי־אֱלֹהִים צוּרָם וְאֵל עֶלְיוֹן גֹּאֲלָם׃
"צור" עניינו חוזק ותוקף, כלשון "צור מעוז". עד עתה הרי אמרו: מי יגאל אותנו? מי יכניסנו לארץ? מי יילחם כנגד שבעה עממים? - לא אחזו שה' הוא צור. וכאן נזכרו "כי אלהים צורם", ושם אלוקים מורה על התקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם - שכל הכוחות בידו, ויש לנו בו מעוז ומחסה.
"ואל עליון גואלם" - זה כנגד מה שראינו קודם, שהסתפקו האם אלוקינו הוא אל עליון, או שמא אחד מפקידי הטבע. משום כך היו כל ניסיונותיהם: האם יכול להחזיק שלושה מפתחות בידו, או שמא חייב להשיב מפתח אחד - שזה יורה שאינו אל עליון; שאם אל עליון הוא, הכל בידו. וכאן הם נזכרים שהוא סיבת הסיבות, אלוקי האלוקים, ואינו אחד מן הפקידים המקבלים כוח מאחרים.
וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ־לוֹ׃ וְלִבָּם לֹא־נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ׃
וכי שייך לפתות את הקב"ה? את אדם אני יכול לפתות, שאינו יודע מה בליבי - אבל כלפי הקב"ה, שיודע מה בלב? מבאר הרד"ק: "ויפתוהו בפיהם" - לפי מחשבתם. בדמיונו חושב החוטא שעבד על הקב"ה, שפיתהו בפיו והצליח להסתיר את מחשבות ליבו; אבל הוא יתברך אינו מתפתה, ויודע היה את ליבם.
ועם כל זה - פלא גדול. אומר הרד"ק: במידת הרחמים שעמו מכפר הוא ל"מראים תשובה"; ואינו מכפר להם הכל, כשם שאינם שבים בלב שלם, אלא פוקד עוונם ואינו משחית מן הכל, ומשיב אפו מהם, ואינו מעיר כל חמתו אלא מקצתה - לפי שאין תשובתם שלמה, אין סליחתם שלמה. הרי אילו מישהו היה נוהג עמנו בדרך של "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו", היינו מגלגלים אותו מכל המדרגות; ואילו אצל הקב"ה אינו כן: אף שיודע שמפתים אותו בפיהם ומכזבים בלשונם, סוף סוף הם מראים תשובה, עשו איזו תנועה, איזו תנודה לקראת תשובה - ודי בכך שיכפר להם, ולו במקצת. שאילו הייתה התשובה שלמה, היה מתכפר הכל; וכשאינה שלמה - מתכפר חלקית. אבל אין מגלגלים אותך מן המדרגות. וזה חידוש נפלא ועידוד גדול: אל תאמר תשובה חלקית אינה שווה כלום.
סיפר לי יהודי, שהלכתי לנחמו בשבעה על אחיו. אותו אח נפטר בגיל שבעים ומשהו, ערירי, לאחר מחלה, כשהוא כבר שוכב בבית אבות במצב קשה. אמר לו האח: עשיתי הרבה שטויות בחיים. אמר לו המנחם: אדם עושה שטויות, אבל עדיין יש זמן - עכשיו אפשר לעשות תשובה. השיב לו: לא, לא קל לעשות תשובה, איך עושים תשובה? אמרתי לו: הרי ידוע שכשאדם מקשה את ליבו, החלון אינו נשאר פתוח לעד. כך כתוב, ודיברנו על כך כמה פעמים: "פתחתי אני לדודי - ודודי חמק עבר, נפשי יצאה בדברו" - וכבר מאוחר. כשנותנים לאדם הזדמנויות והוא אינו קם בזמן, הנה עכשיו - תאוות אין לו, עולם הזה אין לו, שוכב ערירי בימיו האחרונים - ועדיין הוא אומר "לא קל לעשות תשובה". וכי מה נדרש ממך? לומר "חטאתי, עוויתי, פשעתי", להתוודות ולהתחרט. אלא שמשמיים לא תמיד ממתינים: הקב"ה אומר, כשרציתי - לא רצית; עכשיו שאתה רוצה - איני רוצה.
ואף על פי כן נדע, שכשאדם עושה תשובה - גם אם מועטת, גם אם היא בבחינת "ויפתוהו בפיהם" - במידת הרחמים שעמו מכפר הוא למראים תשובה. והמשיל לזה החפץ חיים: בזמנם דרשה הממשלה שכל אדם ינקה את השלג מול ביתו, והיו מתעצלים - קר ולא נעים. אך כשנודע שהפקח מגיע, פתאום יצאו כולם החוצה, כל אחד עם את בידו, כאילו עובד ומפנה; ומשעבר הפקח - חזרו כולם לבתיהם, כמסכות שנפלו. היה שם אחד שלא עשה כלום, וכשבא הפקח לתת לו דו"ח טען: מדוע דווקא לי? הרי גם הם התחילו רק מפני שאתה כאן, ואחר שתלך יחזרו לביתם! השיבו הפקח: אמת, אבל הם הראו נכונות כלשהי להתחיל במשהו, ואתה אינך מראה נכונות כלל - לך מגיע הדו"ח. ועוד, התבונן: אצל אלה שניקו קצת - אמנם רק מפני שהפקח כאן, ואמנם מעט - אבל עכשיו באמת נקי יותר. זה שאומר הרד"ק: מכפר למראים תשובה. אפילו זו רק הראיית תשובה, רק מפני שהפקח כאן, רק מפני שהגענו לאלול, רק מפני שהגענו לימים נוראים - גם התנועה הקטנה הזאת חשובה ויקרה בעיני ה'. אבל מי שכל זה אינו נוגע לו כלל ואינו אכפת לו - שם ההקפדה גדולה הרבה יותר.
המלבי"ם מבאר: "ויפתוהו בפיהם" - כל מה שאמרו "אלהים צורם, אל עליון גואלם" נאמר בפיהם בלבד, ומפני ש"הרגם ודרשוהו", מחמת הלחץ. אבל "בלשונם יכזבו לו". וכבר ביאר המלבי"ם בכמה מקומות שהפה מורה על החיצוניות והלשון על הפנימיות: הפה הוא האיבר החיצון, והלשון פנימית; הפה - מה שאתה מדבר כלפי חוץ, והלשון - הדיבור הפנימי, התבוני שבאדם. ולכן "ובלשונם יכזבו לו" - שבחקירתם הפנימית דיברו כזבים, חקרו חקירות פילוסופיות להכחיש את הקב"ה. וכל מה שאמרו בחיצוניות - שה' הוא האלוקים, צורנו, אל עליון גואלנו - לא היה אלא פיתוי בפה; ואילו בפנימיותם הייתה כפירה בה' יתברך. וזהו שחותם הכתוב: "ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו".
בפסוקים אלו חושף המזמור את שורש חטא המתאווים: לא תאווה לבשר הייתה כאן אלא כפירה ומרד, וההוכחה - שהמשיכו לאכול גם כשכבר היה להם לזרא, שכן החוטא לתיאבון פוסק כשמתמלאת תאוותו, והחוטא להכעיס מוסיף ואוכל. לפיכך גם העונש לא היה טבעי, שהרי מתו דווקא השמנים והבריאים ובחורי ישראל. ואף לאחר כל זאת המשיכו לחטוא במרגלים, וכילה ה' את ימיהם במדבר. וכשבאו לדרוש את ה' - היה זה פיתוי בפה בלבד, ולבם לא נכון עמו. ועם כל זה מלמדנו הרד"ק עיקר גדול: במידת רחמיו מכפר הקב"ה אף ל"מראים תשובה" - ולא כפרה שלמה, אך כפרה; ומכאן חיזוק שלא לזלזל אפילו בתנועה קטנה של תשובה, ובלבד שלא נהיה מאלה שאין הדבר נוגע לליבם כלל.