פתיחה: בין בקשת צורך לבין ניסיון
אנו עומדים באמצע פרק ע"ח, בפרשת תלונות ישראל במדבר. אסף מתאר לא רק את המעשים אלא את מה שהיה בלב: האם בקשת הבשר הייתה בקשת צורך פשוטה, או שמא ניסיון וספק ביכולתו של הקדוש ברוך הוא. מכאן ואילך נלך על סדר הפסוקים ונראה כיצד מבארים הרד"ק והמלבי"ם את שורש החטא ואת התשובה שהשיב להם הקדוש ברוך הוא במן ובשליו.
"וידברו באלוהים" - דיבור שבלב
וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹהִים אָמְרוּ הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר׃
מה דיברו? אומר הרד"ק: הדיבור הזה היה בלבם, כלשון הכתובים "דיברתי אני עם לבי", "אמרתי אני בלבי". שכן בפועל הם ביקשו את הבשר כצורך ולא כניסיון, אבל הכתוב מגלה לנו מה היה בלבם - לנסות את השם. בלב עמדה השאלה: "היוכל תת?" ובאמת לא היו צריכים לבשר, שהרי עלו עמם ממצרים בהמות ובקר, ואם כן בדרך ניסיון שאלו את הבשר ולא לצורך.
"לערוך שולחן במדבר" - במקום שאין בו דבר מחיה. "לערוך שולחן" פירושו שולחן מלא, שולחן ערוך שאינו חסר מאומה, כל צורכי המחיה. טענתם הייתה: נתן לנו טעימות, הוריד לנו את המן - מנה אחת, מנה עיקרית, בסדר; מים גם כן נתן, והרי יש סלעים רבים שיוצאים מהם מים; את המן הוריד מן השמים כמו שלג וכמו אבני ברד. אבל בשר, מהיכן יביא בשר? כאן, חשבו, הוא כבר יסתבך. וכל זה בדרך ניסיון, בלבם.
"הן הכה צור" - שלושה מפתחות
הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ הֲגַם לֶחֶם יוּכַל תֵּת אִם יָכִין שְׁאֵר לְעַמּוֹ׃
המלבי"ם מבאר: שלושה דברים יש בשולחן שלם - לחם, בשר ומים, והם טענו שאין ביכולת הקדוש ברוך הוא לתת את שלושתם כאחד. ומהיכן לקחו ראיה? מכך שהבשר נפסק בשלב מסוים. משמע, כביכול, ששני דברים הוא יכול לתת בבת אחת, אבל שלושה לא; כאילו לא נמסרו בידו שלושה מפתחות.
שורש הדבר הוא שהם הסתפקו שמא המנהיג אותם אינו אלוהי האלוהים אלא אחד הפקידים, אחד השליחים. שהרי אם הוא אלוהי האלוהים - כוחו בלתי מוגבל; ואם הוא אחד מן השרים, לא קיבל את כל המפתחות, ויש עוד בעלי כוח באותה "ממשלה". לכן הם בודקים שוב ושוב עד כמה כוחו בלתי מוגבל, כדי להיווכח אם אכן מדובר באלוהי האלוהים כדברי משה, או באחד מן הכוחות.
וזהו "הן הכה צור ויזובו מים": כבר ניצל חלק מכוחו במים, וכעת נבדוק אם "גם לחם יוכל תת" יחד עם השאר. ולפי חשבונם, משום כך הפסיק הקדוש ברוך הוא את הבשר - שאילו היה ממשיך בבשר, ועתה שהוא צריך לתת מים, לא היה יכול לתת לחם. אז נשאלת שאלתם: האם באמת יוכל לתת לנו את כל שלושת הדברים כאחד, והוא באמת מעל מציאות השרים והפקידים?
"לכן שמע ה' ויתעבר" - שני מקומות ושני חטאים
לָכֵן שָׁמַע יְהֹוָה וַיִּתְעַבָּר וְאֵשׁ נִשְּׂקָה בְיַעֲקֹב וְגַם אַף עָלָה בְיִשְׂרָאֵל׃
אומר הרד"ק: "שמע ה'" הוא ביטוי לכך שהדברים לא נאמרו באופן שכל אחד שמע אותם, ומתאים הדבר לפירושו הקודם שכל "וידברו באלוהים אמרו היוכל אל" היה דיבור הלב. במפורש אמרו "אנחנו רעבים", אך במחשבתם ביקשו לבחון את השם. לכן הדגש: אף שאמרתם זאת בלבכם - השם שמע, שהרי השם יודע מחשבות אדם. ובעקבות זה "ויתעבר", לשון עברה וכעס.
עוד מבאר הרד"ק שהפסוק כולל שני עניינים: עניין תבערה ועניין קברות התאווה, ושניהם היו במקום אחד. על המעשה הראשון, שהיו מתאוננים רע באוזני ה', נאמר "ותבער בם אש ה'", ולכן נקרא המקום תבערה. ועל המעשה השני, שהתאוו תאווה, נקרא המקום קברות התאווה. "ואש נשקה ביעקב" - זה נאמר על תבערה, כנגד "וישמע ה' ויחר אפו"; "וגם אף עלה בישראל" - על שהתאוו תאווה, כנגד "ואף ה' חרה בעם".
"נשקה" עניינו הסקה ותבערה, כמו "ובערו והסיקו", כלשון "האח המוסקת" שאנו מכירים. כאן הוא בא בשי"ן, ויש מילים רבות שבתנ"ך באות בשי"ן ובלשון חז"ל בסמ"ך, לפי שחז"ל רצו ליצור הבחנה ובידול בין שי"ן לסמ"ך, ובסמ"ך אי אפשר לטעות. כך "אישה תארש" בתורה בשי"ן, ובחז"ל "אירוסין" בסמ"ך; וכן "משרפות סיד" בתורה בשי"ן ובחז"ל בסמ"ך. אף כאן "נשקה" הוא כמו "הסקה", הסק מרובה.
בשני המקרים היה ביטוי לחוסר אמונה. המתאוננים הם שאמרו "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ" - לא האמינו שהשם ינצח עבורם את האויבים בלי שיילחמו, ורצו לדעת אם יש בהם כוח לעמוד כנגדם. והרי מי שהוציאך ממצרים הוא שיכניסך לארץ; וכי כשיצאת ממצרים היית בעל כוח? כוח עליון הוציאך, ואותו כוח מלווה אותך. וגם בשאלת הבשר, אומר הרד"ק, יש מיעוט אמונה: "הגם לחם יוכל תת" - ו"לחם" כאן הוא במובן מזון, שלחם הוא ביטוי כולל למזון, וכוונתם לשליו ולבשר. הרי אתה מסופק בהשם אם יש בכוחו לעשות כן.
יעקב וישראל - הפחותים והמובחרים
המלבי"ם מבאר: "לכן שמע ה'" - הבין את דבריהם ואת כוונתם, שכוונתם הייתה ששלושה דברים אין הקדוש ברוך הוא מסוגל לעשות בבת אחת, ולכן "ויתעבר". ובתחילה "אש נשקה ביעקב", שכן ישראל מחולקים ל"יעקב" ול"ישראל": יעקב לשון עקב, התחתית, הרובד הנמוך שבעם, ופעמים רבות נקראים "העם"; ישראל לשון שר ושררה, לשון חשיבות, המובחרים שבהם. בתחילה בערה האש ביעקב, בפחותים שבישראל, כמו שכתוב "ותאכל בקצה המחנה" - בקצוות, בפחותים.
לאחר מכן "וגם אף עלה בישראל", שהם המובחרים, כאשר גם הם באו וביקשו בשר, כמו שכתוב "וישובו ויבכו גם בני ישראל לאמור מי יאכילנו בשר" - גם הגדולים בכו, לא רק העם. וכיוון שגם הם השתתפו בבכייה בעניין הבשר, גם הם לקו. וזהו "גם", לרבות שבקברות התאווה שוב עלה אף ה' בישראל.
"כי לא האמינו באלוהים" - שורש הכעס
כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ׃
אומר המלבי"ם: טעם האף לא היה על עניין התאווה אלא על חוסר האמונה. על תאווה אין עולה כעס כזה, שהתאווה היא מצורכי הגוף וסוג של אונס. אבל כפירה - מדוע אתה כופר? היית במעמד הר סיני, ראית אלוקות, ראית שנה שלמה של ניסים במצרים. על זה התביעה. הם חשבו שכוחו מוגבל, ומתוך כך "ולא בטחו בישועתו" - לא בטחו שיוכל להכניסם לארץ. וזהו "כי חזק הוא ממנו", שאמרו: אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם, וכוונתם ממנו יתברך, שאין לו אפשרות למשול שם בארץ.
והרד"ק מבאר "ולא בטחו בישועתו" - אין הכוונה לישועה העתידה אלא לישועה שכבר ראו כמה וכמה פעמים. את ישועתו כבר ראית, ומדוע אינך בוטח שאותה ישועה עצמה תשוב ותושיע אותך הלאה.
"ויצו שחקים" - המן כהוכחה
וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח׃
וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ׃
בוא וראה שהושיעך בעבר: כבר ציווה את השחקים לתת לך מן, ופתח דלתי שמים להמטיר להם מן, ולא שמו לבם לזה. היה להם להבין - אם היה בכוחו לתת לי את זה, יהיה בכוחו לתת לי גם בשר. "דלתי שמים" נאמר בדרך משל, כמו "וארובות השמים נפתחו", ואין בשמים דלתות ממש, אלא בא לבטא את הכמות הגדולה שירדה. ואכן חז"ל לומדים מלשון "ארובות" כמה כמות גדולה של מן ירדה, ולכן נכתב כאן בלשון "דלתי שמים". "ודגן שמים נתן למו" - במקום שתיקח לחם של דגן הארץ, נתן לך דגן שמים, שהוא טוב וערב יותר מן הדגן שבארץ.
המלבי"ם מבאר שיש הבדל בין "שחקים" לבין "שמים". חז"ל אמרו "שחקים" - מקום ששם שוחקים מן לצדיקים; והמלבי"ם מבאר שהשחקים הם מקום גבוה מן השמים, ובא לבטא השפעה ניסית. "שמים" הם כהשפעה דרך הטבע, כגשם היורד מן השמים, שהוא בתוך מסגרת הטבע; אבל דבר הבא מן השחקים בא ממקום גבוה יותר, "וגבוה מעל גבוה שומר", כלומר בהנהגה ניסית שלמעלה מן הטבע.
לכן המן לא ירד מן השמים, שאינו בא מתוך המערכת והטבע, שהרי בטבע אין מן, אלא מן השחקים שהם ממעל. כאילו נפל מן השחקים אל השמים, אל הדלתות, והקדוש ברוך הוא פותח את דלתי השמים ומשם יורד אלינו, וזהו "וימטר עליהם מן לאכול".
"דגן שמים" - להוציא מלב המכחישים
יש מאנשי הטבע המביאים תמונות ודוגמאות ממקומות שבהם יורדים כביכול גרגירים מסוימים במדבר הנקראים "מן", ובזה הם רוצים לתת הסבר למן שירד לישראל במדבר. הדבר הזה ודאי שיבוש וודאי אינו נכון, שהרי המן שאנו מדברים בו הוא מן שאפשר לטעום בו כל טעם שירצו, והוא יצא ונח להם על המחנה מיד כשביקשו; וכשלא אכלוהו חם השמש ונמס, ואילו המן הטבעי אינו נמס בבוא השמש; ועוד, שביום שישי היו מקבלים כפליים לצורך השבת, ובשבת לא ירד כלל. הרי שהכול היה שם באופן ניסי.
ועל זה בא המלבי"ם ואומר: אף שגם מן טבעי יורד באותו מדבר בשני חודשי השנה, בא הכתוב להוציא מלב המכחישים, שלא יאמרו שהיה זה מזון טבעי המצוי גם עתה במדבר. לכן נותן לך הכתוב סימנים שבהם תראה שמדובר בדגן שמים ולא בדגן טבעי.
"לחם אבירים" - מאכל בריאים ומשביע
לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשֹׂבַע׃
ממשיך המלבי"ם: המן הטבעי היורד במדבר אינו מאכל של בריאים לשובע אלא מאכל של חולים, ואינו בא במקום לחם. אבל הלחם שהוריד השם מן השמים הוא "לחם אבירים", לחם הנאה וראוי לאנשים אבירים וחזקים. ועוד: המן הטבעי אינו משביע, יורד רק מעט, גרגרים קטנים, ואי אפשר שיספיק לכל אדם ואדם, ובפרט לשישים ריבוא. וכאן נאמר "לחם אבירים אכל איש", שהספיק לאיש, ו"צידה שלח להם לשובע". דבר שאינו אפשרי במן הטבעי שאותו רוצים החוקרים לציין כמן שירד במדבר.
רש"י מביא את דרשת חז"ל: "לחם אבירים" - לחמם של מלאכים, שהמלאכים נקראו אבירים. והסבר נוסף: אל תקרי אבירים אלא איברים, שהוא לחם הנבלע באיברים, ולא היו צריכים לצאת ולהתפנות אלא נבלע באיבריהם. והרד"ק מבאר שהוא חוזר על השחקים, שהם הנקראים "אבירים", מלשון חזק ביותר, כמו שנאמר באיוב "חזקים כראי מוצק" על השמים. "לחם אבירים אכל איש" - לחם שירד מן השחקים. וזה דבר תימה: "אכל איש" - האיש, האדם הנברא מן האדמה, אוכל לחם שחקים, וזה הפלא שעשה להם השם שם.
"צידה שלח להם" - שבכל מקום שהלכו בו הייתה הצידה מוכנה להם. ותבינו: אותם מקומות שבהם יורד לדבריהם משהו הקרוי מן הם מקומות מסוימים מאוד במדבר, ולא בכל מקום שתלך. ואילו ישראל נדדו במדבר ארבעים שנה, ובכל מקום שהלכו היה מן לכולם, ובאופן של בריאים ואבירים, שהספיק לכל בני המשפחה. ואף אחד לא התלונן שהוא רעב: התלונה הייתה רק שמא זה "לחם הקלוקל" שירכיב במעיים ויתפח, אבל איש לא אמר שהלחם אינו משביע. וגם מה שירד כפליים ביום שישי לצורך השבת - כל אלה הוכחה שאין מדובר כאן במשהו טבעי.
"יסע קדים" - הרוח ההפוכה
יַסַּע קָדִים בַּשָּׁמָיִם וַיְנַהֵג בְּעֻזּוֹ תֵימָן׃
על איזו רוח מדובר? על מה שנאמר "ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים". אומר הרד"ק שמדובר כאן הן בקדים והן בתימן: "יסע קדים" זו רוח מזרחית, "וינהג בעוזו תימן" זו רוח דרומית, שתימן הוא דרום, והרוח הייתה רוח מזרחית דרומית, ולכן הכפילות.
המלבי"ם מבאר: אף על פי שנתן להם את המן, נתן להם גם בשר; וכדי שלא יאמרו שהרוח שהגיזה את השלוים מן הים הייתה מקרית ובאופן טבעי, בא הכתוב להראות שהיה זה בנס. שהרי הים היה במערב ובצפון לישראל, ולפי הטבע רק רוח מערבית או צפונית הייתה יכולה להסיע את השליו אל המחנה. וכאן "יסע קדים" - רוח מזרחית, "וינהג בעוזו תימן" - רוח דרומית, שלפי הטבע היו אמורות להרחיק מהם את השליו, ודווקא התקרב אליהם. לכן מדגיש הכתוב את כיווני הרוח, לומר לך שלא על פי טבע הביאה הרוח לכאן את השליו, ואי אפשר לטעון שהבשר הגיע במקרה.
ואגב, מזונם אז היה מותאם לגוף: מה שאנו אוכלים היום אינו מותאם, ומשום כך אם תאכל הרבה תשמין הרבה; אבל מה שאכלו אז היה מותאם, והגוף לקח כמה שהוא צריך ולא יותר. ואל תשכח שמדובר באנשים שהולכים כל היום, כמי שעושה ספורט מדי יום.
"וימטר עליהם כעפר שאר"
וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף׃
"שאר" פירושו בשר, כמו "שארו". ומהו "וימטר"? אומר הרד"ק: שבא כמו מטר, כמויות אדירות ירדו כמטר, וזה פלא - המטיר להם בשר. "וכחול ימים עוף כנף" - הבשר היה עוף כנף, ואף על פי שיש לו כנף לא היה בו כוח לעוף הנה והנה, ונחת במחנה. וזה פלא נוסף, שבאופן טבעי היה אמור לברוח, שהרי אין עוף בא למקום שצדים ותופסים אותו. וחז"ל אמרו שבאו בגובה שלהם, עד שכולם תפסו אותם. וכי מה ההיגיון בזה? הרי לכל בעלי החיים יש מנגנון שמירה טבעי לברוח מבני אדם - נסה לתפוס יונה. וכאן אדרבה, עוף בעל כנף בא ישירות לידיך.
אומר המלבי"ם: זה היה הנס השני. ו"וימטר" - מלמעלה למטה, כעפר הנופל למטה, והיו רבים כחול ימים. וזהו "ויפל בקרב מחנהו סביב למשכנותיו".
הערת דקדוק: שווא אחרי וי"ו
כאן הזדמנות לעמוד על טעות קבועה אצל רבים: כאשר קוראים את אות הוי"ו ואחריה שווא, רבים מניעים את השווא. אבל לעולם אין שווא נע בא אחרי תנועה קטנה, אלא אם כן יש סיבות אחרות; באופן הרגיל אחרי תנועה קטנה השווא נח. ולכן הנכון לקרוא "וּכְחול ימים" כששוואה נח, וכן "הטוב שמך וּלְךָ נאה להודות" - הלמ"ד נחה, ולא "ולָךְ"; וכן "וּבְךָ". ומעניין שדווקא מי שהרבה שוואים אצלו נחים, אחרי שורוק יניע את השווא, וזו טעות ולא גרסה אחרת.
ועוד בעניין השווא הנע: אצל הספרדים הוא נקרא כמו צירה, ואצל התימנים הוא נוטה מעט לפתח. למשל "בְּקרב מחנהו" - אצל הספרדים כמו צירה, ואצל התימנים כמו פתח. אלא אם כן באות אחריו אותיות גרוניות אהח"ע. וזה כלל שמביא הרד"ק, שהאות הגרונית מושכת את השווא הנע שלפניה לאותו ניקוד שלה. ולכן כאן "כעפר שְׁאֵר" - לפי הכלל היה ראוי לקרוא את השי"ן כפתח, אלא שאחריה אל"ף הנקראת בצירה, והיא גוררת את השווא שלפניה להיקרא כצירה. ואילו הייתה האל"ף בחיריק, כגון "שְׂעִיר", היו קוראים כחיריק. וכן "זוֹבְחִים" - הספרדי יקרא כצירה, והתימני יקרא קצת כחיריק, מפני החי"ת הגרונית שאחריה. זה כלל שהרד"ק אומרו, ורק התימנים שומרים עליו בפועל.
לסיכום: תלונת הבשר לא הייתה תלונת רעב אלא ניסיון שבלב: האם כוחו של הקדוש ברוך הוא בלתי מוגבל, או שמא הוא כאחד השרים שלא נמסרו בידו כל המפתחות לתת לחם ובשר ומים כאחד. על מחשבה זו "שמע ה' ויתעבר", תחילה ביעקב, בפחותים שבעם, ואחר כך גם בישראל, במובחרים שהצטרפו לבכייה. ולא התאווה עצמה עוררה את האף אלא הכפירה שבה, "כי לא האמינו באלוהים ולא בטחו בישועתו" - בישועה שכבר ראו בעיניהם. ותשובת הקדוש ברוך הוא הייתה במעשים: מן מן השחקים, למעלה מן הטבע, לחם אבירים המשביע איש ומלווה אותם בכל מסעותיהם, ויחד עמו שליו שהובא ברוח קדים ותימן דווקא, הרוחות שהיו אמורות להרחיקו. ללמדך שאין כוחו מוגבל כלל, ושהנותן לחם נותן גם בשר, והמושיע בעבר הוא המושיע לעתיד.