פתיחה
מזמור ע"ח הוא "משכיל לאסף" - סקירה גדולה של תולדות ישראל, שבה מונה המשורר את נפלאות ה' במצרים, בים ובמדבר, ומולן את מרידותיו של העם. בקטע שלפנינו אנו עומדים על הנס של הוצאת המים מן הסלע, ומשם עוברים לחטא המתאוננים ולבקשת הבשר. נקודת המפתח שתלווה אותנו לאורך כל הקטע היא הסברו הנפלא של המלבי"ם: מה בדיוק הלך בראשם של אותם אנשים שראו ניסים גלויים ובכל זאת "ניסו" את ה' שוב ושוב.
"יבקע צורים במדבר" - השקאה מתוך התהומות
יְבַקַּע צֻרִים בַּמִּדְבָּר וַיַּשְׁקְ כִּתְהֹמוֹת רַבָּה׃
"יבקע צורים במדבר" - כמו שכתוב "והכית בצור ויצאו ממנו מים". אלא שיש כאן קושי: את בקיעת הצור אני מבין, אבל מה מוסיפה הלשון "וישק כתהומות רבה"? רש"י מבאר על פי המדרש, שגם כשהיו הולכים בתוך הים - ומימיו מים מלוחים - המתיק להם הקדוש ברוך הוא את המעיינות שבתוך התהום, והיו שותים בהליכתם בין גזרי הים. זהו הרמז שבפסוק: "וישק כתהומות רבה", השקה אותם מתוך התהומות מים מתוקים ולא מלוחים.
הרד"ק מפרש אחרת: "יבקע צורים" בלשון רבים מורה על שני מקומות - גם ברפידים וגם בקדש. וכאן עומד הרד"ק, וכן שאר המפרשים, על נקודה חשובה: הנפלאות הכתובות במזמור אינן כתובות כסדרן. שהרי המן והשליו ניתנו עוד לפני שהגיעו לרפידים, כבר במדבר סין, ומדוע אפוא מוזכרים כאן המים תחילה והמן רק אחר כך? התשובה: אין זה סדר כרונולוגי, ותכף נראה מה הטעם בכך.
ולעצם הלשון "כתהומות רבה" מבאר הרד"ק: השקה אותם מן הצורים כמו מתהומות רבה. פעמים שמים זבים מן הצור טיפין טיפין, אבל מתהומות רבה נובעים מים אדירים - וכאן השקה אותם מים אדירים, כאילו נובעים המים מתוך תהום רבה. ואל תתמה על עירוב לשון רבים ויחיד - "תהומות" רבים ו"רבה" יחיד - שכן מצינו כיוצא בזה "בנות צעדה עלי שור", שהפסוק פותח בלשון רבים ומסיים בלשון יחיד.
"ויוציא נוזלים מסלע" - המים הנמשכים אל כל שבט
וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם׃
רש"י מבאר, על פי ברייתא של מ"ט מידות: המים היו נוזלים מן הבאר, והנשיאים היו עושים שרטוט במשענותם - מסמנים במקל חריץ בקרקע - והמים נמשכים אחריהם לכל חניית שבט ושבט, כעניין שנאמר "במחוקק במשענותם". זהו "ויורד כנהרות מים": המים שיצאו מן הסלע זרמו בחקיקות שבארץ, וכל שבט קיבל את מימיו כמו בנהרות.
באר מרים - סלע אחד מתגלגל
המלבי"ם מבאר: "יבקע צורים במדבר" - אף שאין המדבר מקום מעיינות, השקה אותם ה' כתהומות רבה. ואל תאמר שמא באותו מקום היה מעיין; על כן מוסיף הכתוב "ויוציא נוזלים מסלע" בלשון יחיד. באר מרים סלע אחד היה, והוא התגלגל עמם לכל מקום. לא שבכל תחנה ותחנה נבקע להם סלע אחר, אלא אותו סלע עצמו - סלע נייד שליווה אותם תמיד.
והיכן היא היום? הגמרא אומרת שמקומה בימה של טבריה. יש אומרים שהמיקום הוא כנגד קברו של רבי מאיר בעל הנס. ומכאן העניין לשתות מים במוצאי שבת - שמא יזדמן לו מבארה של מרים, ויש בזה רפואה ויש בזה חכמה. מסופר על האר"י הקדוש, שכשהתחיל ללמד את רבי חיים ויטאל, היה מלמדו והלה היה שוכח. אמר לו: אין לי די זמן להיות עמך עד שתזכור. לקחו בסירה לבארה של מרים ואמר לו: שתה. ומאז ששתה משם, לא היה שוכח. ולא שלא שכח כלל - שהרי מצינו בכתביו של רבנו חיים ויטאל פעמים רבות "ואמר לי מורי ואיני זוכר אם..." - אבל ודאי שאת רוב רובם של הדברים זכר, וזה מראה על כוח זיכרון עצום מכוחה של בארה של מרים. על כל פנים לענייננו: זו הכפילות שבפסוק - "ויוציא נוזלים מסלע", מסלע יחיד המלווה אותם תמיד, ומשם מוציא מים כנהרות.
צור וסלע, ים ויבשה - שני הפכים מכוח אחד
המלבי"ם מדייק: כתוב כאן "צורים" וכתוב "סלע". צור קשה מסלע. בתחילה הכה את הצור בחורב, ולאחר מכן את הסלע במדבר. וכאן סמך הכתוב את בקיעת ים סוף, שעשה מן המים יבשה, להוצאת המים מן הסלע, שעשה מן היבשה מים. בזה מיישב המלבי"ם את הקושי ששאלנו: מדוע קפץ הכתוב מקריעת ים סוף להוצאת המים מן הסלע, בעוד שהמן והשליו קדמו להם, והם מתוארים רק בהמשך? כמו שכבר עמד על כך הרד"ק - אין הדברים כתובים כסדרם, והכתוב רצה להסמיך מים למים: את בקיעת הים להוצאת המים מן הסלע.
ומדוע? מפני שאלו שני הפכים, וזהו ביטוי לעוצמתו של הבורא יתברך: שהקדוש ברוך הוא מסוגל לקחת מים ולהופכם ליבשה - בקע את הים בחרבה; ולקחת דבר יבש ולהופכו למים - לקח את הסלע ועשה ממנו מים. הקדמונים האמינו בריבוי אלוהויות, ולשיטתם שני דברים הפכיים אינם נעשים בכוח אחד: יש אל רע ויש אל טוב, יש המביא מוות ויש המביא חיים, יש המביא ייסורים ויש המשפיע שפע. ואנו אומרים שהכול יוצא ממנו יתברך. "אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה" - שני "גבוהה", שני כוחות אלוהיים - "יצא עתק מפיכם, כי אל דעות ה'": הוא אל אחד ולא דעות רבות. פעמים רוצה להיטיב ופעמים להפך; גבורה ממידותיו וחסד ממידותיו. "ולא נתכנו עלילות" - עלילות הן תכונות הנפש, בחינת השפעת החסד ובחינת השפעת הגבורה. ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל, מוריש ומעשיר, "מחצתי ואני ארפא". גם מה שנראה לך ככוח טוב וגם מה שנראה ככוח רע - הכול כוח אחד. זה מה שבא הכתוב להראות: הכוח לקחת סלע ולהופכו למים, והכוח לקחת ים ולהופכו ליבשה - הכול ממנו יתברך.
"ויוסיפו עוד לחטוא לו" - מהי התוספת?
וַיּוֹסִיפוּ עוֹד לַחֲטֹא־לוֹ לַמְרוֹת עֶלְיוֹן בַּצִּיָּה׃
לכאורה לא דובר כאן קודם על חטא, ומהי אפוא התוספת? מבאר הרד"ק: הנס הקודם, "ויוציא נוזלים מסלע", בא בעקבות חטא ותלונה - הם התאוננו שאין מים לעדה לשתות, ובאו בטרוניה כנגד משה: למה הוצאתנו למדבר. וזה עצמו חוסר אמונה: מי שהוציאך למדבר לא ידאג לך? למה לך לבכות ולבוא בטענות? ולאחר מכן - "ויוסיפו עוד לחטוא לו".
"למרות" - לשון להמרות, מלשון מרי ומרידה, ולא כלשון ימינו "למרות ש...". וכמו "לצבות בטן" - להצבות, "לנפיל ירך" - להנפיל, וכן "למרות עיני כבודו". "בציה" - במדבר. ומהו "עליון"? שה' עליון והכול בידו: כשם שבידו להוציא מים מן הסלע, ובידו להוריד את המן - כך בידו להביא להם בשר במדבר. אלא שהם לא האמינו, וכל דבר היו צריכים לנסות, כמו שנראה.
"בציה" - ביאורו הנפלא של האבן עזרא
האבן עזרא מדגיש את המילה "בציה". אמשיל את הדבר: אם יש לך אדם שיש לך עליו טענות ומענות רבות, אבל אתה יודע שכספך מופקד אצלו, או שבידו לפטרך מעבודתך או להזיק לך בדרך כלשהי - אף שבטנך מלאה עליו, אתה סוגר את הפה. שהרי אם ארגיז אותו אאבד את כספי, אם ארגיז אותו אאבד את מקום עבודתי. והנה כאן: היה לכם להתבונן היכן אתם נמצאים - תקועים במדבר, בציה. יכולותיו של הקדוש ברוך הוא כבר הוכחו, ומי זקוק לו עכשיו? אתם. ואם אתם זקוקים לו - שתקו. איך אתם מעיזים להמרות פי עליון בציה? יש לכם אלטרנטיבה? הרי במקום כזה, אפילו בלי שיפעל ה' דבר, די בכך שיאמר כביכול "נמאסתם עליי, אני עוזב אתכם" - ושש מאות אלף גברים, כחמישה מיליון נפש, מתים במדבר בלי שיבואו אויבים כלל. במקום של יובש, שאם אין כוס מים אתה מתייבש תוך שעות - שם לפחות היית אמור להיות בר דעת ולשתוק. איך ממרים פי עליון בציה, במקום שבו כל צורכם תלוי בו?
הספק ביכולת האל - למה זה בכלל עלה על דעתם?
המלבי"ם אומר: "ויוסיפו" - עם כל זה חטאו לו והסתפקו ביכולת האל. וזה נושא שילווה אותנו לאורך כל הפרשה: כל הזמן יש להם ספקות מה ה' מסוגל, מה גבולות יכולתו. ולכאורה הדבר מפליא. אם ראינו שהוציאם ממצרים, ואם ראינו שבקע להם את הים, וראינו ניסים המורים על שליטה בכל מכמני הטבע והבריאה - מה נשאר להסתפק? "גם את זה הוא יכול? בוא נבדוק אותו בזה". ואם בכל זאת אדם מסתפק, לא נקרא לו "דור דעה" אלא רפה שכל: מה, לא קלטת? אתה צריך יותר מעשרה שיעורים? לפרעה הספיקו עשרה שיעורים, ואתה צריך קורס נוסף?
אלא שהמלבי"ם מבאר בצורה נפלאה: אם נבין את התפיסות שרווחו באותו זמן, יקל עלינו להבין מה מתרחש אצלם בראש. אומר המלבי"ם: הם היו משוקעים בדעות מושחתות שנחלו ממצרים. שימו לב, אפילו על נבוכדנצר, שיצא ונלחם כנגד בית המקדש והחריב את בית ה', אנו מוצאים שהוא מאמין באלוקי האלוקים. איך הדבר מסתדר - אתה מאמין באלוקי האלוקים והולך ומחריב את ביתו? אלא שאמונתם הייתה שיש אלוקי האלוקים, כוח עליון עצום שכל הבריאה מכוחו, אבל אותו כוח עליון אינו מתערב במה שקורה כאן למטה. העולם נמסר, לדעתם, ביד פקידים, והם המוציאים לפועל, והכוח העליון אינו מתעניין במתרחש כאן.
מכאן עבודת כוכבים ומזלות: מכוכב פלוני השפעה פלונית, ממזל פלוני השפעה אחרת, ולכן עבדו כוחות רבים כדי לקבל מכל כוח את השפעתו. יש אל של הים - רצית שפע של דגה, עבוד את אל הים. ויש אל האש - רצית שפע דרך האש, עבוד את אל האש. כל אלוהות והנישה שעליה היא מושלת. והקדוש ברוך הוא? הוא אלוקי האלוקים, ואינו מתערב כביכול, שהרי לשיטתם זה מגמד אותו לומר שהוא מתעניין בכך שמגרד לי הגב.
"גדול" ולא רק "רם"
כאן ההבדל בתפיסה בינינו לבין אומות העולם. אנו אומרים: "כי גדול ה' בציון ורם על כל העמים". מה ההבדל בין גדול לרם? "רם" פירושו למעלה: המטוס רם, כדור פורח רם. "גדול" - כמגדל אייפל, מלמטה ועד למעלה. הגויים בעטו כביכול את ריבונו של עולם לשמים: הוא רם, הוא גבוה ונשגב, ובכלל אינו מסתכל במה שקורה כאן - ומעתה אני רגוע, אעשה כרצוני. אבל אנו - וזה מה שהנביאים חוזרים עליו תמיד - מאמינים שעיניו של הקדוש ברוך הוא צופיות על מעשי בני האדם. ולמה חוזרים על כך? כדי להתמודד עם אותה תפיסה רווחת שה' רם ועליון בלבד. לא: ה' גדול - יודע מה קורה במציאות הנמוכה ביותר, עד עפר הארץ, ובמציאות הגבוהה ביותר כאחת. לא רק בחינת "רם" אלא גם "גדול".
פקיד מוגבל - שורש הניסיונות
ומכאן יוצא: הם האמינו שהניסים והנפלאות שהפעיל משה רבנו אינם מכוח האלוקות העליונה, אלא מכוחו של אלוה נקודתי, פקיד, שדרכו פועלים את הפעולות הללו. ופקיד - מוגבל הוא. אם אני מופקד על היבשה, איני יכול לפעול בים, שאין זה תחת פקידותי. מה אמר טיטוס לריבונו של עולם? ריבונו של עולם, בים אתה גדול - הנה הטבעת את פרעה, ברזומה שלך ניצחונות אדירים בים; בוא איתי ליבשה. ומה השיבו הקדוש ברוך הוא? איני בא בעצמי, אשלח יתוש קטן והוא יטפל בך. שוב אנו רואים את אותה תפיסה: מדובר בכוח נמוך, בפקיד המוגבל לים ואינו יכול לפעול ביבשה. כך גם הם סברו: הכול נובע מן הפקידים התחתונים - מלאך או גלגל או כוח שתחתיו - ועל ידם אפשר להשפיע שפע על אומה, על עם, על אדם. אלא ששפע זה מוגבל ונקודתי, כפי כוחו של אותו פקיד, ומעבר לכך אין בכוחו.
וראו כמה מדויק לשון הפסוק: "ויוסיפו עוד לחטוא לו למרות עליון בציה". כנגד מי היה המרי? כנגד ה"עליון" - כנגד ההכרה שה' הוא סיבת הסיבות והוא המשפיע על הכול. הם אמרו: אין זה העליון הפועל כאן, אלא כוחות של פקידים תחתונים. ואם פקיד תחתון הוא - בוא נבדוק את יכולותיו, שהרי בוודאי יש לו מגבלה ותחום מסוים שמעבר לו אינו יכול. נמצא שהמרו כנגד העליון, כנגד הקדוש ברוך הוא שעיניו צופיות עד למטה והוא המשגיח בכל, והכחישו כביכול שהוא המשפיע, כאילו יש סיבות תחתונות הן הגורמות, ו"עזב ה' את הארץ".
"וינסו אל בלבבם" - בקשת הבשר שאינה בקשת בשר
וַיְנַסּוּ־אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל־אֹכֶל לְנַפְשָׁם׃
"וינסו אל בלבבם" - אומר הרד"ק: במחשבתם היה. המגמה לא הייתה מתוך צורך אלא מתוך ניסיון: ביקשו בשר לא מפני שרצו בשר, אלא כדי לדעת - האם יש בכוחו גם לתת בשר? ומניין שלא היה זה מתוך צורך? ראשית, המן היה מאכל טוב וערב, ולא נצרכו לבשר. שנית, ראיה נוספת: כשנכנסו לארץ, בני גד ובני ראובן ביקשו את ארץ יעזר וארץ סיחון - מפני שהיה להם מקנה רב. אם כן בשר לא חסר, ברוך ה'. וגם משה רבנו אמר "וגם מקננו ילך עמנו" - צאן ובקר היו להם. אם כן מה רצו? לבחון את הקדוש ברוך הוא.
אלא שהכתוב מדגיש: "בלבבם". בפיהם לא אמרו כן, אלא אמרו שהם משתוקקים לבשר ומתאווים לו, וביזו את המן: "ונפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו", "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". ומה רע היה במן? כל מחשבה שאתה חושב - אתה מקבל את טעמה. ומהו "לשאול אוכל לנפשם"? מבאר הרד"ק: "נפש" היינו תאווה, כמו "אם יש את נפשכם" - רצונכם, וכמו "למלא נפשו" - למלא תאוות נפשו. וכלשון הכתוב "התאוו תאווה": לא שבאמת רצו, אלא שהתאוו שתהיה להם תאווה.
ולמה? כבר הסברנו בזמנו כמה הסברים. אחד מהם: המן היה מאכל קדוש והיה מקדש את האדם, כאכילת הקורבנות. ומה הבעיה בכך שהאדם מתקדש? שפתאום הוא מגלה שאין לו תאוות. בא לו - ולא בא לו; והוא רוצה שיבוא לו. מה עושה אז? מבקש אוכל אחר, כדי שעל ידו תהיה לו תאווה. יאכל בשר - ותהיה לו תאווה. לכן נאמר "התאוו תאווה": התאוו שתהיה להם תאווה. ושוב אנו רואים שאין כאן צורך אלא רצון להתאוות.
וראיה נוספת מן התלונה על "הלחם הקלוקל": איזו טענה מגוחכת - אנחנו אוכלים ואוכלים ואיננו מוציאים, לך תדע, אולי נרקב לנו במעיים. וכי תעלה על דעתך שאם הקדוש ברוך הוא דאג לך לסעודה, אינו יודע בדיוק את המינונים ומה בריא ומה לא? וכי ייתן לך דבר שיזיק לך? והרי אתה רואה שהדבר בדרך נס, שאין אוכל שאדם אוכל ואינו צריך להתפנות - ובאים ואומרים שזה נס לרעה. צריך להיות עקום כדי לומר כך. אלא בהכרח שהכול נובע מ"וינסו אל בלבבם": כל העניין היה מצד ניסיון האלוקים, לא מצד צורך אמיתי, אלא "נפשנו יבשה" - מחפשים תאוות ואינם מוצאים.
ביאור המלבי"ם: שלושה מפתחות ביד אחת
המלבי"ם חוזר לשאלת הסדר: בתורה מצינו שה' נתן להם מן ושליו עוד קודם שהוציא נוזלים מסלע, שהרי הוצאת המים הייתה ברפידים, ואילו כאן מזכיר הכתוב את המן והשליו מאוחר יותר. אומר המלבי"ם: אל תתפלא, שכבר ביארתי בפירושי לתורה שעניין המתאוננים ועניין "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה" שבפרשת בהעלותך - הכול עניין אחד, ולא שני סיפורים נפרדים. ובאמת, כמו שביאר הרד"ק, לא היה כאן בשר שהתאוו אליו באמת, אלא רק ניסיון את ה'.
ומבאר המלבי"ם על פי אותו יסוד: הם לא האמינו שמדובר באל עליון שהוא בעל הכוחות כולם, אלא בכוח מן הכוחות שמשה רבנו מפעילו. והנה חשבונם: בתחילה ירדו להם שני דברים כאחד - מן ושליו, כמו שכתוב "בערב תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם". כשהגיעו לרפידים וביקשו מים, נתן להם ה' מים - ומיד פסק השליו. אמרו: אם כן, שלושה דברים אינו מסוגל לתת. הרי שהכוחות מוגבלים, ומדובר בפקיד מוגבל.
ומביא המלבי"ם ראיה לדרך מחשבתם: כוח מוגבל אינו מסוגל להחזיק כמה דברים יחד. אליהו לא יכול היה שיהיה בידו גם מפתח של גשמים וגם מפתח של תחיית המתים כאחד - רצה את מפתח התחייה, שחרר את מפתח הגשמים. מכאן טענו שגם הכוח המנהיג אותם מוגבל, והראיה: פסק השליו ברגע שזבו המים. אין זה עילת העילות וסיבת הסיבות, אל עליון, אלא פקיד - והנה אינו יכול למלא את כל רצוננו. לכן ניסו: בוא נראה אם יביא את שלושתם יחד. אם יביא שלושתם בלי לשחרר מפתח אחד כדי לאחוז באחר - זו הוכחה שאיננו מוגבל. לכן ביקשו שייתן להם גם בשר, וידעו מזה שכל הכוחות בידו. וזהו "וינסו אל בלבבם לשאול אוכל לנפשם": מה ששאלו אוכל לא היה רק מצד התאווה אלא מצד הניסיון, שהסתפקו אם ה' יכול ומסוגל או לא.
למה לא ענה להם משה "יש לכם די בשר"?
אם כל העניין היה בדיקת יכולותיו של הבורא, מדוע לא השיב להם משה רבנו: רבותיי, יש לכם די בשר, די בתלונות? אלא שאילו כך ענה, היו אומרים: משה מבין שהכוח נגמר, מבין שהוא עובד עם פקיד מוגבל, ולכן מנסה לפטור אותנו בתירוצים. שהרי כששאלנו בשר, המגמה לא הייתה בשר אלא לנסות את ה' - ואיזו תשובה היא זו? ודווקא משום שמשה יודע מהי מגמת שאלתם, הוא יודע גם שאמירת "יש לכם די בשר" אינה תשובה כלל.
ועוד: בתורה נאמר "בכל אוות נפשך תאכל בשר" - כשתגיעו לארץ. ומדייק רש"י בשם חז"ל, שכאן במדבר לא היה "בכל אוות נפשך תאכל בשר", לפי שכל שלא הביאו אל אוהל מועד היה בכלל שחוטי חוץ. במדבר לא הותר בשר תאווה, אלא רק בשר שלמים - למזבח חלק, לכוהן חלק ולישראל חלק; ואילו בארץ כל אדם שוחט בביתו ואוכל כאוות נפשו. ובאשר לתאוות עצמן - אף אותן איננו יכולים למדוד במידותינו. כשם שאיננו יכולים להבין את תאוות אדם הראשון ואת תאוותה של חווה, שהיו תאוות בדרגה שלהם ובמציאות שלהם, כך גם כאן.
לסיכום:
בפסוקים אלו מציב לנו המשורר שני הפכים זה מול זה: הים שנעשה יבשה והסלע שנעשה מים - להורות שהכול מכוח אחד, מאל דעות אחד, שממית ומחיה, מוריש ומעשיר. ומולם עומד החטא: "למרות עליון בציה" - מרי כנגד ה"עליון" עצמו, מתוך תפיסה מושחתת שנחלו ממצרים, כאילו העולם מתנהל ביד פקידים מוגבלים ואלוקי האלוקים אינו משגיח. מכאן בקשת הבשר, שלא הייתה צורך ולא ממש תאווה, אלא ניסיון: לבדוק אם יש בכוחו לתת שלושה דברים כאחד. ומולם עומדת האמת שאנו חוזרים עליה: "כי גדול ה' בציון" - לא רק רם ומרומם, אלא גדול, מלמטה עד למעלה, שעיניו צופיות ומשגיחות בכל פרט ופרט של המציאות.