פתיחה: פרק של מסירת דורות
פרק ע"ח הוא פרק של סיפור תולדות ישראל - הנפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו, וכנגדן שכחת הטובה והמרידות. בקטע שלפנינו אנו מגיעים אל תיאור חטאם של בני ישראל, שלא שמרו את הברית ולא זכרו את חסדי ה', ומיד אחר כך מפרט הכתוב את הנפלאות עצמן: במצרים, בקריעת ים סוף, בעמוד הענן ועמוד האש ובמים שבמדבר. נלך על סדר הפסוקים.
שלוש הסיבות שבזכותן היה ה' מושיע - וכולן נפרצו
לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת׃ וַיִּשְׁכְּחוּ עֲלִילוֹתָיו וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר הֶרְאָם׃
מהי "ברית אלוקים" כאן? אומר הרד"ק: זו הברית שכרת עמם בסיני. והמלבי"ם מסביר את המבנה: הקדוש ברוך הוא היה משתדל להושיעם משלוש סיבות. האחת - מצד הברית שכרת עמם, ועל כך נאמר "לא שמרו ברית אלוקים". השנייה - בזכות שמירת התורה, וגם זה לא היה, "ובתורתו מאנו ללכת". השלישית - מצד הנפלאות שעשה להם בימי קדם, שהיו מזכירים אותן בתפילה ומזכירים את חסדי ה' עליהם; וגם זה נפרץ: "וישכחו עלילותיו ונפלאותיו אשר הראם".
ומהי "עלילה"? כבר הזכרנו כמה פעמים את יסודו של המלבי"ם: עלילה ומעללים הם תמיד פעולה היוצאת מתכונת הנפש - אכזריות, חסד, חמלה. גם כאן: מה שיצא ב"עלילותיו" מתוך שריחם וחנן אותנו - גם את זה לא זכרו.
"נגד אבותם עשה פלא" - האבות רואים את הגאולה
נֶגֶד אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶלֶא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׂדֵה צֹעַן׃
"נגד" אין פירושו כביכול כנגדו, אלא מול. יש מדרש שרש"י מביאו: אברהם יצחק ויעקב באו על הים, והראה להם הקדוש ברוך הוא כיצד הוא גואל את בניהם - שלא יאמר אברהם אבינו "ועבדום ועינו אותם" וכו'. הקדוש ברוך הוא הביא את האבות לשם: הנה תראו שאני גואל את בניכם. זהו "נגד אבותם" - למול אבותם עשה פלא וקרע את הים.
הרד"ק מסביר שמי שנולד במדבר הרי לא ראה את הניסים של יציאת מצרים; זה היה דור חדש. וכבר ראינו שהאבן עזרא אומר שזו הסיבה שהקדוש ברוך הוא סיבב אותם ארבעים שנה במדבר: הדור הקודם היה דור של עבדים, נפשו שפלה, ולא יוכל לעמוד בקשרי מלחמה כנגד שלושים ואחד מלכים כשיגיעו לארץ. לכן הקים ה' דור חדש שגדל כבני חורין, ויוכל לקום ולהילחם.
ראה כמה הדבר מוכח: עם העבדים שיצא ממצרים מנה שש מאות אלף איש לוחמים, מגיל עשרים ועד שישים, ואף יצאו חמושים. ובכמה באו מצרים? שש מאות רכב בחור. גם אם תוסיף "ושלישים על כולו" ותאמר אלף איש על כל רכב - היתרון המספרי שלנו עולה אין ערוך. נשק היה, וחמושים היו, ולמה לא נלחמו? אומר האבן עזרא: מפני שהיו שפלים. עבד הרואה את אדונו נמס, אינו מסוגל להילחם ולהיאבק כנגדו. יוצא אפוא שהדור החדש שקם במדבר נועד להיות בני חורין שיוכלו להילחם בכניסתם לארץ.
וכבר עסקנו בשאלה: הרי לכאורה אין זה הטעם שהתורה נותנת; בתורה כתוב שמפני שדיברו על הארץ נגזר עליהם לסובב ארבעים שנה במדבר. וכבר הסברנו: מכיוון שהם רצו ללכת במסלול הגשמי, כלומר בלי לקחת את הקדוש ברוך הוא בחשבון. הם לא אמרו "מי שהוציאנו ממצרים יכניסנו לארץ", אלא "חזק הוא ממנו" - מבחינתם אין ניסים. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אם זה המסלול, אינכם יכולים להיכנס, אינכם יכולים להילחם, אתם חלשים; צריכים ארבעים שנה במדבר עד שיקום דור חדש שיוכל. אילו הלכתם במסלול הרוחני - מי שהוציא אתכם ממצרים גם יכניס אתכם לארץ. אבל אתם מחשבים מסלול מחדש, ובמסלול הזה אינכם יכולים.
על כל פנים, לענייננו: קם כאן דור חדש כדי לנחול את הארץ, אבל יש לו חיסרון - את הנפלאות לא ראה בעיניו, שכן לא יצא ממצרים. לכן אומר הכתוב "נגד אבותם עשה פלא" שם במצרים. ו"פלא" כאן בלשון רבים, כדרך "ויהי לי שור וחמור" שאין הכוונה שור אחד אלא שוורים; כך "עשה פלא" - פלאים רבים. ו"שדה צוען", לפי הרד"ק, הוא כפילות העניין במילים שונות: שדה צוען היינו ארץ צוען, כמו "שדה ארם" ו"שדה מואב" שפירושם ארץ ארם וארץ מואב. וצוען כידוע היא מצרים - עיר המלוכה שבמצרים נקראה צוען.
ביאור האלשיך: הבנים שגדלו בשדה ומכירים את אבותיהם
האלשיך הקדוש מסביר על פי דברי חז"ל שהיו יולדות בשדה, "תחת התפוח עוררתיך". והקדוש ברוך הוא היה מזמין להם כמין שני אבנים - "ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור" - אחד של דבש ואחד של חלב, ומהם היו יונקים, והיה ה' מגדלם שם. באו המצרים לקחתם משם, והבליע אותם הקדוש ברוך הוא באדמה. מה עשו המצרים? "על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם" - הביאו מחרשות לחרוש, ולא הצליחו להוציאם מן הארץ. וכשהלכו, הוציא אותם ה' מן הארץ והיו באים וגדלים, "ותבואי בעדי עדיים" - חז"ל דורשים בעדרים עדרים; היו באים עדרים עדרים וכל אחד מכיר את אביו.
וזה הפלא: "נגד אבותם" - שרואים כעת את בניהם באים כנגדם - "עשה פלא". כל אחד מכיר: זה אבא שלו. כיצד? הרי גדל שם בשדה, לא ראה את אביו מימיו ואף לא תמונות. וזהו "בארץ מצרים שדה צוען" - כאילו ראו האבות בעיניהם את כל אשר אירע בשדה, "על גבי חרשו חורשים", וכאילו גדלו הבנים עם אבותיהם באותו שדה עצמו, ולא שנמסרו מידם ליד אחרת.
ביאור המלבי"ם: קבלת אבות וניסים גלויים
המלבי"ם מסביר שהנפלאות נעשו כנגד עיני אבותיהם, והם מסרו זאת לבניהם בקבלה - וקבלה כזו היא כאילו ראית בעיניך, כלשון הרמב"ן: אבות לא ינחילו שקר לבניהם. וכבר אמרנו שכל ידיעתנו על יציאת מצרים באה מאבותינו, שקיבלו מאבותם, שקיבלו מאבותם. ליל הסדר התחיל מתישהו, ולא ייתכן שבאיזשהו ליל סדר החליטו באופן מושכל ומאורגן "בואו נעבוד על הילדים שלנו, נספר להם סיפור שלא היה". אין מסר עוצמתי יותר מהעברה של מיליוני אנשים דור אחר דור. נמצא ש"נגד אבותם עשה פלא" - קיבלנו בקבלה שכך ראו אבותינו, והרי זה כאילו נעשה נגד עינינו.
ועוד: הניסים הללו היו גלויים לעיני כל מצרים, כמו שכתוב "לכל האותות והמופתים אשר עשה... בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו... אשר עשה משה לעיני כל ישראל". על זה אומר "בארץ מצרים שדה צוען" - שהדברים נעשו בגלוי, ולא נס שנעשה בהסתר. וכבר דיברנו על ההבדל בין זה לבין כל ניסי האומות, שמספרים לך על אותו האיש שעשה ניסים בהסתר ואיש לא ראה, אלא כמה בודדים; חילק לחם למאות אנשים וכולם שבעו - יכול מישהו לספר שהיו שם אי-אלו עדים. כאן זה "נגד אבותם", לעיני כל מצרים, כל ארץ מצרים דם.
ואם יש לנו היום דור חלש באמונה, הרי האמת מארץ תצמח: מוצאים בחפירות במצרים ובמקומות אחרים פפירוסים שבהם אנשים שהיו שם מתארים את מכת דם - הארץ מלאה דם, בכל מקום דם - ומתארים את החיות שהיו כנגדם ואת האש המתלקחת בברד. ופפירוס הוא סוג של דף העשוי מעלים שמדביקים וכותבים עליהם, ויש כאלה שהשתמרו. שהרי מה שמבלה את רוב הדברים הוא הלחות; דבר יבש משתמר. עוגייה יבשה מחזיקה חודשיים, ורוגלך תקבל עובש תוך ארבעה ימים. לחות הורסת, יובש משמר - ובמצרים היובש גדול, והוא ששימר הרבה מן המונומנטים של אותן תקופות.
ומול טיעוני ההבל אין צורך להתאמץ הרבה. אדם אומר לך "גאות ושפל" - היכן גאות ושפל הופכת ים לחרבה? אלא מה, אתה טוען שמה שכתוב אינו מדויק? אם כך אמור בפשטות שאינך מקבל את הכתוב, ולא תתאמץ לתת תירוצים שאינם מתאימים למה שכתוב. וגם הטרמינולוגיה אינה משנה הרבה: תקרא לו אלוקים, תקרא לו כוח עליון - אנחנו יודעים איך קוראים לו, ואתה עוד לא יודע, זה כל ההבדל. אבל גם זו התקדמות גדולה: פעם דיברו שהעולם קדמון בעוד שאנחנו אמרנו שהעולם מחודש; לקח כמה מאות שנים עד שהכירו שהעולם אינו קדמון אלא חודש בתקופת זמן, אלא שאמרו שחודש בהדרגה, ולאחר מכן נמצא שנברא ברגע אחד. לאט לאט מתקדמים, צריך לתת למדענים זמן ולא ללחוץ. נשאר עוד ויכוח על מניין השנים - אנחנו אומרים חמשת אלפים, והם אומרים חמישה מיליארד או עשרים מיליארד, כל אחד לפי מצב הרוח שקם בו בבוקר, כמה הוא "לארג'". אל תדאג, המדענים יגיעו ויבינו; בסוף כולם יבינו.
קריעת ים סוף - וסדר הפסוק
בָּקַע יָם וַיַּעֲבִירֵם וַיַּצֶּב מַיִם כְּמוֹ נֵד׃
אחרי הנפלאות שעשה להם במצרים, עשה להם נפלאות גם בצאתם ממצרים: בקע להם את הים, אומר הרד"ק. "ויצב מים כמו נד" - כמו שכתוב "נצבו כמו נד נוזלים", "והמים להם חומה". שהרי גם אם תאמר "בקע ים" ותציע כל מיני תיאוריות, כיצד ייתכן שהמים עומדים כחומה מימינם ומשמאלם? ודאי שכאן מדובר בנס.
האלשיך הקדוש עומד על סדר הפסוק: היה ראוי לומר "בקע ים ויצב מים כמו נד ויעבירם" - קודם בקעת, אחר כך הצבת את המים כנד, ואז העברת אותם. ומדוע נאמר "ויעבירם" ואחר כך "ויצב מים"? אלא חז"ל דרשו על "והמים להם חומה" שכתוב חסר וא"ו: אל תקרי חומה אלא חֵמה. הים התמלא עליהם חימה ורצה להטביעם, אלמלא שהקדוש ברוך הוא הצילם והעמיד את הים שלא יטביעם. וזהו הסדר: "בקע ים ויעבירם" ביבשה, ולאחר מכן התמלא הים עליהם חימה - כמו שראינו, שפסל מיכה עבר עמהם, ויש כמה סיבות לחימה זו: הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. הים רוצה ליפול עליהם, והשם מעמידו - "ויצב מים כמו נד", ועל ידי כן ניצלו ישראל שלא נשפכו עליהם המים.
המלבי"ם: נפלאות כנגד עלילות
המלבי"ם מבאר את ההקבלה לפסוק הקודם, "עלילותיו ונפלאותיו": הפלא הוא הנס עצמו, והעלילה היא הפעולה הבאה מהתגלות המידות - כאן, מידותיו של הקדוש ברוך הוא. כנגד הנפלאות נאמר "בקע ים", שהיה בזה נס ופלא. כנגד העלילות נאמר "ויעבירם": מה שהעביר את ישראל בים היה מצד מידת הרחמים והחסד, שהרי יצא הדין בקטרוג "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה", ואף על פי כן ריחם עלינו ועשה עמנו חסד.
ו"ויצב מים כמו נד" אף הוא חלק מן החסד, כדי להפיל את המצרים: על ידי שהציב את המים כנד התפתו המצרים לרדת לים, שהרי זה נראה יציב, לא כמשהו העומד ליפול, לא גשר המכביה ולא מרפסת שקרסה - משהו קיים. נכנסו פנימה, "וברוח אפיך נערמו מים". מהו "נערמו"? כפשוטו לשון ערימה, אך דורשים מלשון עורמה: המים עשו עורמה כדי לפתות את המצרים להיכנס פנימה, ובכך טבעו. וגם זה מצד "עלילותיו", מצד מידותיו של הקדוש ברוך הוא הדן את האדם מידה כנגד מידה: "ובדבר אשר זדו עליהם" - הם הטביעו את בנינו בים, והקב"ה הטביעם בים. וחז"ל דרשו "זדו" מלשון נזיד: בקדרה שבה בישלו, בה נתבשלו. הרי שגם זה מצד מידותיו, שה' דן ומשלם מידה כנגד מידה.
עמוד הענן ועמוד האש
וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם וְכׇל הַלַּיְלָה בְּאוֹר אֵשׁ׃
אחר שהעבירם את הים, הנחה אותם בענן יומם, שהיה הולך לפניהם להנחותם בדרך, וכבר לפני שעברו את הים, אחרי שנסעו מסוכות. "וכל הלילה באור אש" - עמוד האש ליווה אותם כל הלילה; לא היו צריכים נרות ולא זרקורים ולא פצצות תאורה, היה להם עמוד אש. ואף כאן, יש פפירוס שנמצא בחפירות באזור מצרים, המתאר אש גדולה ההולכת מול "העם של העבדים" - תיאור שכתב מצרי בתקופה ההיא, והוא עמוד האש שהלך למולם. וגם בחנותם היה עמוד האש על המשכן ומאיר להם.
האלשיך: מדוע "אור אש" ומדוע "כל הלילה"
האלשיך הקדוש עומד על שני דיוקים. ראשית, מהו "אור אש"? היה די לומר "בעמוד אש" או "באש", כשם שאמרת "בענן יומם" בלי תוספת. מה מוסיפה המילה "אור"? שנית, לא נאמר "וינחם כל היום בענן" אלא "בענן יומם" סתם, ואילו בלילה נאמר "וכל הלילה".
מתרץ האלשיך: לא נאמר "כל היום" בענן, מפני שעוד לפני שכלה היום היה עמוד האש מקדים לבוא, והיו נהנים לאורו בערב. שאילו היה עמוד הענן ממשיך עד סוף היום ורק אחריו מגיע עמוד האש, היו נשארים בדמדומים בלי אור ובלי יכולת לראות מה נעשה עמם. הרי ידוע שהזמן המסוכן ביותר לנסיעה הוא זמן השקיעה: האורות ברכב עדיין אינם מועילים הרבה, והאור מבחוץ כבר חלש מאוד. לכן דאג הקדוש ברוך הוא ל"כל הלילה באור אש" - מתחילתו ועד סופו, ואף הקדים, כך שגם בזמן הדמדומים היה להם אור.
ועוד הוא אומר: בתורה כתוב "להאיר להם ללכת יומם ולילה", ולכאורה הדבר מיותר - די היה לומר שעמוד הענן ועמוד האש היו להאיר להם. אלא בא ללמדנו שלא תאמר שהאור האיר רק להולכים בראש המחנה. שהרי אם העמוד הולך לפני המחנה, ההיגיון אומר שההולכים מלפנים רואים, וההולכים מאחור מוסתרים על ידיהם, כזרקור שמלפנים שאין מי שמאחוריו נהנה ממנו. על כן נאמר "ללכת יומם ולילה" - שהלכו בלילה כדרך שהולכים ביום. כשאתה הולך ביום אין האור רק מלפנים אלא בכל מקום; כך גם בלילה, אור האש היה פרוס בכל המחנה בדרך נס, כאילו האיר להם היום. וזו גם משמעות "אור אש": אילו היה עמוד אש במובן של לפיד ואבוקה - זה מאיר רק מלפנים; לכן אמר "אור", שמשמעו כשמש המאירה - מאיר בכל מקום, ולא רק כנגד ההולכים ראשונה.
ועוד: עמוד אש - מי שהולך סמוך אליו אמור להתבשל מחומו, ובפרט בלילות הקיץ החמים, כשהם צריכים ללכת גם בלילה. על כן אומר לך: לא הייתה זו אש ממש אלא "אור אש", אורה של אש, ולפיכך לא היה שם חום. ולזה כיוונה התורה באומרה "בעמוד אש להאיר להם" - העמוד לא חימם אותם, רק האיר להם. נמצא שהייתה בזה תועלת בלבד בלי שום חיסרון.
המלבי"ם: הכל מעל הטבע
יְבַקַּע צֻרִים בַּמִּדְבָּר וַיַּשְׁקְ כִּתְהֹמוֹת רַבָּה׃
המלבי"ם מקשר את הפסוקים: "בקע ים", "וינחם", "יבקע צורים". קריעת ים סוף מראה את יכולת ה' לשדד את מערכות הטבע. כך גם ההנחיה בעמוד הענן ובעמוד האש - דברים על טבעיים, בבחינת נס ופלא. וכך גם המים שנתן להם, בארה של מרים, פעולה שמעל הטבע, המראה שה' משגיח ונותן להם את כל צורכיהם בדרך נס ופלא. וזה בדיוק מה שאמרנו: "וישכחו עלילותיו ונפלאותיו אשר הראם" - מה כל אלה אם לא פלא? להנחותם בעמוד אש ובעמוד ענן, ומים המלווים אותם תדיר - כל זה פלא, ואת כל זה שכחו.
לסיכום: הפרק מונה את שלוש הסיבות שבזכותן היה הקב"ה מושיע את ישראל - הברית, התורה והנפלאות - ומראה כיצד כולן נפרצו. ומולן מתאר הכתוב את גודל החסד: "נגד אבותם עשה פלא" במצרים, בניסים גלויים לעיני כל, שנמסרו לנו בקבלת אבות שאין אמינה ממנה; קריעת ים סוף, שבה מתגלים גם הפלא ("בקע ים") וגם העלילה, מידת החסד והרחמים ("ויעבירם") ומידה כנגד מידה בטביעת מצרים; וההנהגה במדבר בעמוד ענן וב"אור אש" המאיר לכל המחנה בלי לחמם, ובמים היוצאים מן הצור. כל אלה ניסים שלמעלה מן הטבע - והחטא הגדול הוא "וישכחו". מכאן החיוב שלנו: לזכור, לספר ולהנחיל, שהרי כל קיומנו בנוי על שרשרת הזיכרון הזו.