פתיחה: מסירת המסורת מדור לדור
אנו ממשיכים בפרק ע"ח, "משכיל לאסף", שכולו עוסק בחובה להעביר לבנים את סיפורי ההשגחה ואת התורה. לאחר ההקדמה שבה פתח המשורר, הוא מגיע אל יסוד הדברים: לא די בסיפור הנפלאות, אלא יש להוריש לדורות הבאים גם את העדות ואת התורה שהקים הקדוש ברוך הוא בישראל.
וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם׃
הרד"ק מבאר: כשם שצריך להזכיר את הנפלאות ולהודיען לבנים, כך צריך להודיע להם גם את התורה ואת העדות שהשם הקים ושם בישראל - כלומר מתן תורה. ויש על כך ציווי מפורש בתורה. כשם שנאמר "למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים", כך נאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך - יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב". יש מצווה להעביר לבנינו את מתן תורה.
יסוד האמונה - מתן תורה
אומר הרמב"ם: דע לך, שאין אמונתנו מבוססת על יציאת מצרים. שהרי הגם שהיו שם אותות ומופתים, יכול אדם לטעון שנעשו בלט ובכישוף. לעומת זאת במתן תורה - עינינו ראו ולא זר, אוזנינו שמעו ולא אחר. שם כולם הפכו לנביאים, והשם נגלה אל כולם, וזו ראיית האלוקות בלא ממוצע. לא משה אמר לנו מה אומר השם, אלא אנחנו בעצמנו קיבלנו את שתי הדיברות הראשונות, ואילמלא הרמנו ידיים היינו מקבלים את כל עשרת הדיברות מפי השם. אלא שפנינו למשה: "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות". נמצא אפוא שיסודות האמונה שלנו מושתתים על מתן תורה - התגלות אלוקית לעיני מיליונים. ועל כך התורה חוזרת שוב ושוב: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים" - אתה הראית, לא מישהו שמספר לך סיפורים, לא היסטוריה, אלא: אליך התגליתי. ולכן אומר המשורר, כל מה שאנו מתארים כאן הם דברים שאבותינו חזו במו עיניהם, והתורה מצווה אותנו להודיעם לבנינו.
סיפורי התורה הם עדות
המלבי"ם מסביר: סיפורי התורה באופן הפשוט נקראים "עדות", לפי שהם באים להעיד על דברים אמיתיים שהיו במציאות. הבריאה - עדות לכך שהשם ברא את עולמו. המבול - עדות לכך שהיו דורות שהכעיסו לפניו והשם שטף אותם. עונש סדום, דור הפלגה, סיפורי האבות, גאולת מצרים - כל אלה דברים שהיו במציאות.
ואגב, היום להרבה מן הסיפורים הללו יש אישוש ממקורות אחרים. איננו תלויים בהם, אבל גם אומות העולם מכירות בכך. קודם כל תיעוד על המבול: כמעט אין קבוצה בעולם שאין אצלה תיעוד על המבול - שבט המאיה, האצטקים, מצרים הקדמונים - כולם מספרים סיפור זהה: היה מבול בעולם, מבול שהציף במים את כל העולם. וכן הארכיאולוגים הגיעו לגילויים מדהימים; מי שירצה יקרא את ספרו של הרב זמיר כהן על ארכיאולוגיה ותנ"ך. מדהים איך כל השמות המופיעים בתורה מופיעים בארכיאולוגיה: אברהם מופיע, ויש תיעוד לכך שנחשב אדם נכבד במקומו בחרן; יש תיעוד לשמות מלכים שהיו במצרים שהתורה מזכירה; יש תיעוד לאלילים המוזכרים בעת יציאת מצרים; וכן למקומות שהתורה מזכירה ביציאת מצרים ובמדבר.
דוגמה מופלאה: מצאו בפירמידות ציור שבו רואים מלך המעלה אדם לגדולה - שם לו צעיף על הצוואר, והעבד־השר מושיט את היד והמלך שם לו טבעת על ידו. והדברים מדויקים ביותר, שהרי אצל יוסף כתוב "וישם רביד הזהב על צוארו" - "ויתן אתה על יד יוסף", על ידו ממש, כפשוטו, כפי שרואים בציורים. ותבינו: אדם שבא היום לספר סיפור על מה שהיה לפני ארבע מאות שנה, אינו יודע איך התלבשו, מה אכלו, כיצד היו ממליכים מלכים; הוא חייב ללמוד היסטוריה כדי להכיר את המציאות. ואם מי שכתב לנו את התורה היה בודה דברים מליבו מאות שנים לאחר מעשה, כיצד ידע את פרטי הפרטים, את השמות ואת המקומות?
אמת מארץ תצמח - כך אמרו על הארכיאולוגיה. מתוך האדמה חופרים ומוצאים איך כל המלכים המוכרים לנו מן התנ"ך אכן קמו והיו. וכל מה שמנסים היום למחוק ולטעון שלא ישבו כאן יהודים ושירושלים מעולם לא הייתה שייכת לנו - אין לו על מה לעמוד. שלחו לי פעם סרטון של קאדי ערבי שאמר: כמה אפשר להיות אידיוטים? אם אנחנו כדת הוקמנו לפני 1400 שנה, והיהדות קמה לפני 3300 שנה, איך ייתכן שאנחנו קדמנו להם? לא צריך ללמוד מתמטיקה כדי להבין שזה לא ייתכן. ואם באים לדבר מי היה ראשון בירושלים - ירושלים קיימת כבר יותר מ־3000 שנה, ואנחנו בסך הכל 1400. גם טיעוני הבל, אמר, צריכים להיות מבוססים על היגיון מסוים.
מתחת לסיפורים - עניינים נשגבים
מוסיף המלבי"ם: גם הלימודים היוצאים מתוך הסיפורים הללו נקראים תורה, ותחת הסיפורים נצפנים עניינים נשגבים, יסודות הבריאה והאלוקות, ממעשה בראשית וממעשה מרכבה וכדומה. הזוהר הקדוש מחמיר מאוד בדבר: מי שחושב שהתורה באה לספר סיפורים נחשב כופר. שאם תאמר כן - יש סיפורים מעניינים יותר, ורומנים מרתקים יותר. תיפח רוחו של מי שחושב שהתורה באה לספר סיפורים; אלא ודאי כל פסוק ופסוק הוא תורה.
וכבר הבאנו בעבר את הדוגמה: "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל", בלע בן בעור, ושם עירו, ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד - למי זה מעניין? אלא שאדוני, עוד לא התחלת לקלף; מה שאתה רואה הוא רק הפשט שבפשט. אבל הזוהר הקדוש מגלה והאר"י הקדוש מרחיב ומפרט איך כל סוד בריאת העולמות, סוד ירידת האורות ושבירת הכלים, רמוז שם. וכל אותם שמות שאתה קורא כשמות של מלכים, הם בעצם שמות האורות שירדו, וכיצד נכנסו אל הכלים שלא יכלו לקבלם, ואיך נשברו הכלים וירדו לבי"ע - הכל בתוך הפסוקים הללו. וכשאתה קורא את הפסוקים יש לך פתאום רובד אחר לגמרי, מפה אחרת לגמרי להבנתם. וזו פרשיה אחת שגילה לנו הזוהר; כך כל פרשה ופרשה שבתורה רומזת בפנימיותה לעניינים נשגבים ועצומים.
"עדות ביעקב" ו"תורה בישראל"
מבאר המלבי"ם: "ישראל" תמיד מורה על בעלי המעלה, לשון שררה; ואילו כשמדובר בחלקים הנמוכים יותר שבעם, או כשעם ישראל בכללותו במצב ירוד, הוא מכונה "יעקב", מלשון עקב ומלשון עקבה. לפיכך "ויקם עדות ביעקב" - זה ההמון, שלומדים את התורה כפשטה; "ותורה שם בישראל" - אלה הגדולים, המבינים את פנימיות התורה ולא רק את הרובד החיצוני. ואת הדברים האלה ציווה את אבותינו להודיעם לבניהם, שלא יעלימו מהם דבר, כדי שהקבלה תימשך מדור לדור, שיש תועלת בעצם העברת המסר.
לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם׃
ומה התועלת? אומר המלבי"ם: "למען ידעו דור אחרון" - בין מן הסיפורים ובין מן העדות על העונשים שהעניש השם את דור המדבר, עדת קורח, המרגלים, ועוד קודם לכן דור המבול. על ידי זה ידעו הדורות הבאים ללכת במהלך השלמות ולא לסטות מן הדרך - הנה תראה מה קורה כאשר ממרים את פי השם. ועל ידי העדות הזאת, שמעידה על ההשגחה ועל העונשים, יקום דור אחרון שישמור את העדות ולא יבגוד בהשם. וכפי שאמרנו, מדובר כאן על דורם של דוד ושלמה, דור הגון וראוי יותר; ומכוח מה? מכוח הסיפורים האלה, שבהעברתם אתה מפרסם את השגחת השם ואת עניין שכר ועונש, והם משפרים ומתקנים את מעשיהם. ועוד ייוולדו בנים שיקומו ויספרו את העדות ואת התורה לבניהם - ולכן עליך לספר ולהעביר את המסר עבור הדורות הבאים.
"תורה שם בישראל" - סם החיים
במדרש שוחר טוב דורש: תורה שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל, סם רפואה היא. "רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך", "באהבתה תשגה תמיד" - חש בראשו יעסוק בתורה, חש בבטנו יעסוק בתורה. התורה היא ריפוי לכל. "תורה שם בישראל" - כאילו נכתב בסמ"ך: התורה היא הסם של ישראל. לא צריך סמים נרקוטיים; יש לך את סם התורה, סם חיים. אותם סמים הם סם המוות, וכאן - סם חיים.
היה פעם בחור ישיבה שהמשגיח לא מצאו בסדר הלימוד. הלך וחיפשו בפנימייה, ומצאו במיטה. שאלו: מה קרה? אמר: יש לי כאב ראש. אמר לו המשגיח: חש בראשו יעסוק בתורה, לך לבית המדרש. אמר לו הבחור: יש חרם הקדמונים שלא להתרפא בתרופות הכתובות בתלמוד, שאין אנו יודעים את המינונים ואת אופן השימוש - אל תיתן לי תרופה מהש"ס.
שלושה דורות - ותורה אינה פוסקת
הרד"ck מבאר: "למען ידעו דור אחרון" - שהבנים יודיעו גם הם לבניהם, עד דור אחרון, והבנים שייוולדו יספרו לבניהם, וכך מדור לדור. והמעם לועז מסביר על פי דברי חז"ל: כל תלמיד חכם שבנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם - שוב אין תורה פוסקת מזרעו. ומניין? שנאמר "ואני זאת בריתי אותם אמר ה'... לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם". מעתה - אתה, זרעך וזרע זרעך; ומכאן והלאה כבר עד עולם. וזה מה שנאמר כאן: "אשר ציווה את אבותינו" - דור אחד; "להודיעם לבניהם" - דור שני; "למען ידעו דור אחרון" - דור שלישי; ומכאן "בנים יולדו יקומו ויספרו לבניהם" - כבר נמשך עד עולם. ולכן ממשיך הכתוב "וישימו באלהים כסלם", שכבר היו שלושה דורות ומכאן ואילך זה ממשיך.
ויש אומרים שבמידה הזאת התחילו האבות הקדושים - אברהם, יצחק ויעקב - ומאז לא פסקה תורה ולא פסקה ישיבה מאבותינו עד עולם; לא היה שלב שבו עם ישראל לא עסקו בתורה.
למה לא כולם תלמידי חכמים? - תורה מחזרת על אכסניה שלה
ואם תשאל: אם כן, למה אין כולם תלמידי חכמים, הרי כבר היו שלושה דורות של אבות? התשובה במשל המובא בספרים: אדם היה רגיל לבוא ולהתאכסן במקום מסוים, וכל פעם שהגיע לעיירה היה אותו בעל בית מקבל את פניו ומכניסו לביתו. פעם אחת הגיע, דפק ודפק ולא פתחו לו, והלך והתאכסן אצל אחר. שאלוהו: הרי תמיד אתה מתאכסן אצל פלוני, מה קרה? אמר: באתי, אבל הוא לא פתח. וזה מה שכתוב כאן: תורה מחזרת על אכסניה שלה. התורה באה ודופקת - "קול דודי דופק" - אבל הבחירה החופשית בידך לפתוח. וכי מה חשבתם, שאם אמרו שלושה דורות שאין תורה פוסקת ממנו, אז הוא ילך למועדון והתורה תרדוף אחריו בעל כורחו? לא. כשאתה מבקש - התורה באה אליך; אם תפתח את הדלת, התורה אומרת: אני אצלך קבועה. אבל אם תתעקש להשאירה נעולה, התורה לא תפרוץ את הדלת. זה לא אומר שבעל כורחו יהיה תלמיד חכם, אלא שאם תבקש - לך יהיה קל יותר, כי התורה כבר מחזרת על האכסניה שרגילים לקבלה בה.
וְיָשִׂימוּ בֵאלֹהִים כִּסְלָם וְלֹא יִשְׁכְּחוּ מַעַלְלֵי אֵל וּמִצְוֺתָיו יִנְצֹרוּ׃
"כסלם" - תוחלתם, כמו "אם שמתי זהב כסלי", היינו שבו אני בוטח. הרד"ק מבאר: כאשר ישמעו את הנפלאות שעשה השם לאבותינו, ישימו בהשם את מבטחם, ולא ישכחו את מה שלמדו אלא יזכרו זאת תמיד ויזכירוהו לבניהם אחריהם, ומתוך כך יאמינו בהשם ובתורתו, וגם "מצוותיו ינצורו" - יקיימו את המצוות.
המלבי"ם מבאר שיש כאן כמה עניינים: הביטחון בהשם והאמונה בו - זה דבר אחד; ודבר שני, שלא ישכחו את "מעללי אל", שהן הפעולות המעידות על מידותיו - חנון ורחום וארך אפיים. וכאן יש יסוד שהמלבי"ם מבאר בכמה מקומות: "מעללים" הוא תמיד פעולה הנובעת מן המידות. אם אדם הלך לחטוב עצים ביער, נדחה ידו בגרזן ונשל הברזל מן העץ והרג אדם - לא נאמר על כך "מעלליו", שהרי לא פעל מתוך מידת אכזריות. אבל "ריחמתי עליך" - זה מעללים, מתוך מידת הרחמנות שבי; "התאכזרתי אליך" - מעללים, מתוך מידת האכזריות. כך "לא ישכחו מעללי אל" - הפעולות המעידות על מידותיו של הבורא. ומתוך כך "ומצוותיו ינצורו".
וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה דּוֹר לֹא הֵכִין לִבּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנָה אֶת אֵל רוּחוֹ׃
רש"י מפרש: כאבותם שהיו במצרים ושהיו במדבר. והרד"ק מבאר שאבותם לא שמו ביטחונם בהשם, והיו "דור סורר ומורה" - זה דור המדבר, שעליו נאמר "וינסו אותי זה עשר פעמים". כל הזמן בוחנים את השם: נתן מן - אבל האם יוכל לתת גם בשר? נתן בשר - ומים מתוך הסלע, את זה עוד לא ראינו, בוא נראה. "דור לא הכין לבו" - לא הכינו את ליבם לאל יתברך; "ולא נאמנה את אל רוחו" - לא הייתה רוחו נאמנת עם האלוקים, לא נתקיימה עם אל נפשו ומחשבתו ורצונו. שהרי "נאמן" הוא לשון קיום, כמו "ותקעתיו יתד במקום נאמן"; אמונה היא לאמת דבר, ו"אמן" הוא אמת. כלומר לא הייתה רוחם קיימת עם האלוקים.
המלבי"ם מונה שלושה דברים שבהם לא יהיה הדור האחרון כאבותיו: א' "דור סורר ומורה" - שיודעים את ריבונם ומתכוונים למרוד בו. ב' "דור לא הכין לבו" - לא הכין ליבו לדרוש את השם, לא ביקש לדעת אותו. ג' "ולא נאמנה את אל רוחו" - והרוח, כפי שמבאר המלבי"ם תמיד, היא החלק הפנימי המעלה ציורים על הלב. שהרי כל עבירה מתחילה ברצון פנימי, וברוב המקרים בדמיון: לפני שאדם עובר עבירה הוא מדמיין - כמה הדבר הזה יהיה טעים, כשר או לא כשר, אבל תשמע, זה טעים. קודם כל הוא מדמיין. ולכן היום הכל עובד באופן ויזואלי - כדי לגרות את הדמיון, לעורר את מיצי הקיבה, שתדמיין איך אתה מכניס לפה ולועס. זו הכוונה "רוחו": הרוח הפנימית המעלה ציורים על הלב. ודור זה - רוחו לא העלתה ציורים חיוביים של עבודת השם ושל קרבת אלוקים, אלא רק דמיונות של עבירה.
"לא הכין לבו" - קדושה צריכה הכנה
בספר תהילות מהרי"ץ מבאר את הפסוק באופן מוסרי נפלא. כיצד ייתכן שעם ישראל, בזמן כה קצר, הגיעו למה שחז"ל מגדירים "כלה מזנה תחת חופתה"? עוד לא הספיקו פלשי החופה להתקרר. לפני ארבעים יום קיבלו תורה, התגלות אלוקית - ומיד עושים עגל? אילו היו חולפות שנים והיו מידרדרים ונכנסים לשגרת חיי גשמיות, עוד אפשר היה להבין. אבל ארבעים יום, ועדיין ההר עשן, ושרידי מתן תורה לנגד עיניהם - איך חזרו כל כך מהר לסורם?
אומר על כך התהילות מהרי"ץ בשם המפרשים: הם הגיעו למדרגה הזאת במהירות ובחיפזון, ולכן גם נפלו ממנה במהירות ובחיפזון. פירושו של דבר - לקדושה צריך הכנה. אי אפשר ליפול לתוך קדושה; ואם אתה נופל לתוך קדושה, תיפול ממנה באותה מהירות שנפלת לתוכה. ראתה שפחה על הים, ובכל זאת לא השתנתה במאומה ונשארה שפחה, לפי שלא הייתה כאן עבודה. עם ישראל הגיעו למעמד הר סיני לאחר חמישים יום; וכי בחמישים יום אפשר לקחת עובד עבודה זרה ולהופכו לקדוש עליון? אלו תהליכים, זו עבודה, וזה לוקח זמן. וכאן הכל הלך מהר, ופתאום ברגע אחד שמע עם קול אלוקים. לכן לא נשתרשה בתוכם האמונה השלמה, וכשבאו לידי ניסיון לא עמדו במבחן ונסוגו אחור. וזה שרומז הכתוב: "דור לא הכין לבו" - חסרה להם ההכנה, לא היה זמן מספיק להכין את הלב תוך חמישים יום מעובד עבודה זרה למקבל תורה, ולכן "לא נאמנה את אל רוחו" - רוחם עדיין לא קלטה את האמונה כראוי.
ודומה הדבר לבעל תשובה בתחילת דרכו. אנשים שרק חזרו בתשובה - אף שאתה שומע אותם מתלהבים, פתאום ישאלו אותך שאלות כמו בחילוניות שלהם. "הרי כבר ענו לך, כבר היית בסמינר ושמעת" - כן, אבל תגיד לי למה, מה קורה? יש דברים שלוקחים תהליך; זה לא מיידי, לא לוחצים על כפתור ואדם משנה את דעותיו והופך לאדם אחר. טכנית זה לעיתים קל מאוד: מסבירים איך מניחים תפילין - ואני מניח. אבל עתה עליי גם לשפר ולשנות את המידות, ואת צורת היחס שבין אדם לחברו. ואם לא - אפשר להיות חילוני חובש כיפה: מדבר כמו חילוני, מתנהג כמו חילוני, עם עזות פנים וחוצפה - אלא שהיום זה עם כיפה וזקן. והזקן, אמרנו לכם פעם, גדל לבד, לא צריך מאמץ בשביל זה. ואז הוא נשאר חילוני בחזות חרדית, והדבר חמור יותר, כי יש בזה גם חילול השם: פעם עשית זאת בלי זקן, והיום אתה פותח פה על אנשים עם כיפה וזקן ואולי גם פאות ארוכות, ואומרים: תראה איך אדם כזה מתנהג. אבל האמת היא שאותו אדם עדיין "לא נאמנה את אל רוחו"; הוא התחיל תהליך, ולוקח לו זמן. אין לי טענה אליו, רק שצריך באמת לעבור את התהליך: ללמוד תורה, לעשות לו רב. שהרי בעל תשובה שמגיע לשלמות התשובה - אין ניכר עליו שהוא בעל תשובה; לא מבחינה חיצונית, אלא בהליכותיו, בדרך ארץ שלו, בלימוד התורה שלו; הוא כבר אינו משאיר על עצמו את הסממנים שהיו לו קודם. ולזה צריך זמן. וכאן, "לא הכין לבו" - ברגע אחד קיבלנו תורה וברגע אחד עזבנו אותה, כי חסרה הייתה ההכנה.
חידת בני אפרים
בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב׃
זו חידה. הבעיה אינה מילולית - את פירוש "נושקי רומי קשת" המפרשים צולחים בקלות - אלא השאלה היא על מה מדובר. "הפכו ביום קרב" משמעו שברחו ביום המלחמה; ועל איזו מלחמה מדובר? איזו היסטוריה מתאר כאן המשורר?
חז"ל (סנהדרין צ"ב) דורשים זאת על בני אפרים שיצאו ממצרים בזרוע עוד בטרם הגיע הקץ. הם עשו חשבון שכבר צריכים להיגאל, ויצאו ממצרים ובטחו בגבורתם ובחיציהם; וסופם ש"הפכו ביום קרב" - הפנו עורף לאויביהם ונאלצו לברוח, והרגום אנשי גת הנולדים בארץ. והדברים מפורשים בדברי הימים א' פרק ז' פסוקים כ"א-כ"ב, ולמדנו זאת שם; וגם שם הפסוקים טעונים הבנה ונחלקו המפרשים על איזו תקופה מדובר.
ומהו "נושקי רומי קשת"? "רומי" - משליכים, מלשון "סוס ורכבו רמה בים"; וכן בארמית, כשהגמרא מקשה סתירה ממקום למקום אומרת "רמינהו" - השלכה ממקום למקום. כלומר היו יורים ומשליכים חיצים בקשת. והרד"ק מבאר שזו סמיכות של סמוך על סמוך: כמו "חכמי פרעה" או "יועצי פרעה" שהם סמיכות, ואילו "חכמי יועצי פרעה" - "חכמי" סמוך ל"יועצי" שגם הוא סמוך. כך כאן: "נושקי" מלשון נשק - מזוינים בכלי נשק, "רומי קשת" - יורים בקשת.
גם הרד"ק מסביר שהדברים מספרים מעשה שהיה, אלא שלדעתו מדובר במדבר. אף שאינו מוזכר בתורה, הוא מוזכר בדברי הימים א' ז' כ"א-כ"ב, ששם נאמר שאנשי גת הנולדים בארץ הרגום כי ירדו לקחת את מקניהם, "ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים". וכתב הרד"ק: כבר הסברנו בדברי הימים שהסיפור הזה היה במדבר, והיו שם כשמונת אלפים הרוגים באותה מלחמה; שהלכו אל גת בלא שציווה אותם השם, אלא כנגד דברו, שהרי השם אמר שארבעים שנה יהיו במדבר - המרו את רוחו ונגפו. לפי זה אין מדובר במאורע שהיה במצרים לפני הגאולה, אלא באלה שהיו במדבר לאחר שנגזרה גזירת ארבעים השנה, ואמרו: אנחנו נקום ונעלה לארץ ישראל, ואמר להם משה שלא יצליחו.
ומוסיף הרד"ק: "נושקי רומי קשת" - כלומר הלכו עם קשתם ועם כלי מלחמתם ולא בטחו בהשם; וכיצד יאמרו שהם בוטחים בו, בשעה שהשם אמר להם לא לעלות ושלא יצליחו? ולכן "הפכו ביום קרב" - הפכו עורף לפני אויביהם ביום המלחמה. והרד"ק מביא גם את דרשת חז"ל בסנהדרין שפירשו על היוצאים ממצרים קודם הקץ, אלא שלדעתו הפסוקים הבאים אחריו מוכיחים שאין מדובר בתקופת מצרים אלא לאחר יציאת מצרים, שהרי נאמר שראו את העלילות והנפלאות ששכחום, ואת הברית והתורה שנתן להם ועזבוה - ובעל כורחך שמדובר לאחר מתן תורה.
ומדוע בכל זאת יש שמעמידים את הסיפור עוד במצרים? משום שהבינו שמה שנאמר שם "ויתאבל אפרים אביהם" מוסב על אפרים עצמו, האב. והרי אפרים לא היה קיים ביציאת מצרים, שכן רק כשמת כל הדור ההוא, אחרון הבנים, התחיל השעבוד - כשמונים ושש שנים לפני יציאת מצרים. אלא שכאמור, קשה להעמיד כן, שהרי המשך הפרק מספר על אנשים שיצאו ממצרים וראו את מתן תורה ובכל זאת איבדו את ביטחונם בהשם.
האבן עזרא מבאר שמדובר כאן בחורבן שילה, שהרי משכן שילה עמד בחלקו של אפרים, וביום שגלה הארון נהרגו רבים מישראל וחרבה שילה. גם על פירוש זה אומר הרד"ck שהוא רחוק, שהרי את חורבן שילה מזכיר המשורר לאחר מכן, בעניין הכניסה לארץ; ואיך תקפוץ לחורבן שילה עוד לפני התיאורים של מה שאירע במדבר? מבחינה כרונולוגית אין זה מתאים, שכן מסדר הפסוקים משתמע שמדובר בסיפור מוקדם. ועוד: אם כפירוש האבן עזרא, מדוע להזכיר דווקא את בני אפרים? הרי באותה מלחמה, כשנפל הארון ביד פלשתים, נלחמו כל ישראל ולא רק בני אפרים; ולמה לספר שמתו מבני אפרים ואביהם התאבל עליהם?
המלבי"ם מבאר שלאחר ההקדמה מתחיל כאן המשורר לספר את דבריו, ופותח במה שמאס השם במשכן שילה. כלומר הוא מפרש כאבן עזרא, שהכתוב חוזר על משכן שילה שעמד בחלקו של אפרים, ושם מאס השם בבני עלי; והגם שהיו בני אפרים "נושקי רומי קשת", אנשי נשק ויורי קשת, ביום הקרב עם הפלשתים "הפכו ביום קרב" - הפנו עורף. ולפי המלבי"ם אפשר ליישב מדוע מזכיר דווקא אותם: ראשית, עיקר המלחמה הייתה על ידם, שהרי המשכן עמד במקומם. ושנית, משום שהיו אנשי מלחמה מובהקים, "נושקי רומי קשת", ולכן מזכיר דווקא את מפלתם - שאנשי הקרב האדירים הם שנפלו ונכשלו.
לסיכום:
הפסוקים שלפנינו מלמדים את חובת העברת המסורת: לא רק סיפורי הנפלאות, אלא העדות והתורה עצמה - שהן עדות על מאורעות אמת שהיו במציאות, ומתחתן נצפנים סודות עליונים. "עדות ביעקב" להמון כפשטה, "תורה בישראל" לגדולים בפנימיותה, ומשלושה דורות של מסירה שוב אין תורה פוסקת - ובלבד שיפתח אדם את הדלת לתורה המחזרת על אכסנייתה. תכלית הסיפור היא שדור אחרון ישים בה' כסלו, יזכור את מעלליו וינצור מצוותיו, ולא יהיה כדור סורר ומורה שלא הכין ליבו ולא נאמנה רוחו - שמחמת חסרון ההכנה נפל במהירות שבה עלה. וחתימת הקטע, נפילת בני אפרים "נושקי רומי קשת", היא המופת לכך שכל גבורה וכל נשק אינם מועילים למי שאינו הולך עם דבר ה' ואינו בוטח בו.