פרק ע"ח בתהילים הוא פרק של שבעים ושניים פסוקים. כולם מכירים את פרק קי"ט הארוך, ודווקא פרק ע"ח כאילו מתחבא לו. כולנו יודעים איך מתחילים אותו, אבל צריך לא מעט אמונה וביטחון כדי לזכות להגיע גם אל סופו. ובעזרת השם אנחנו פוסעים בדרכנו פסוק אחר פסוק, ובסיעתא דשמיא נסיים גם את הפרק הזה.
מַשְׂכִּיל לְאָסָף הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי הַטּוּ אׇזְנְכֶם לְאִמְרֵי־פִי׃
האבן עזרא מבאר: "משכיל" הוא שם של פיוט שתחילתו במילה זו. ואפשר גם ש"משכיל לאסף" פירושו שאסף אומר את דבריו אל המשכיל, אל השומע המשכיל, שכן הוא בא להשכיל את שומעיו.
"האזינה עמי תורתי" - מסביר הרד"ק: מהי "תורתי"? מה שאני מלמד כעת בסיפור הטובות שעשה השם לישראל, ומדבריי תלמדו שצריך ליראה מאת השם ושלא להמרות את פיו. שהרי כל הפרק הזה הוא סקירה היסטורית: מה היה עם עם ישראל כשיצאו למדבר, מה אירע כשהמרו את פי השם ועשו נגד רצונו. כל הדברים האלה יבואו כאן במזמור בהרחבה, וכאשר תשכילו בהם תלמדו ליראה את השם. תראו מה קרה כשהמרו את פיו, איך בא העונש באופן מיידי, ומתוך כך תבינו שכדאי וראוי לעשות את רצונו יתברך.
המלבי"ם מסביר שהמשורר מכוון בדבריו להחזיק את מלכות בית דוד ואת בית המקדש אשר בנה, וזאת כנגד מלכות אפרים, שהמשכן היה בחלקו של אפרים. ביטוי מפורש לכך נראה בהמשך הפרק: "וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר". הוא בא להדגיש את מעלת בית המקדש לעומת המשכן שהיה בשבט אפרים, אשר השם עזבו.
לכן הוא מתאר את כל קורותיהם של ישראל, מעת שיצאו ממצרים ועד שמלך דוד, לומר לך: אף שהיו דורות מכעיסים, השם ידע שיקום דור שיקיים את רצונו, דור כלבבו. והדור הזה היה דורו של שלמה, שבו סיהרא באשלמותא - עם ישראל בכללותם היו צדיקים, דור שהלך בדרך השם, וכל הנבואות הטובות התקיימו והתגשמו בו. השם ידע שיקום מלך, והמקדש יעמוד במהלך של שלמות כללית, ויהיה בזה תיקון לדורות שקדמו לו. ובזה, אומר המלבי"ם, יש תכלית ותקווה ואחרית לדורות הבאים עד עת קץ.
וכך מצינו: היו דורות מכעיסים עד נח, בא נח ונטל שכר כולם; היו דורות מכעיסים עד אברהם, בא אברהם ונטל שכר כולם. אף כאן ראה הקדוש ברוך הוא שאף על פי שהיו דורות שהיו בהם בעיות - השם הקים להם שופט, ושוב ויעשו הרע בעיני השם - יגיע שלב שבו תקום מלכות בית דוד, מלכות קיימת, שמובילה באמת אל התיקון הכללי.
המלבי"ם מבאר על "האזינה עמי תורתי": בשיר הזה יספר קורות האבות כפשוטם, תיאור מה שעבר על אבותינו. אלא שסיפורי קורות ישראל נבדלים מאוד מקורות יתר העמים, וספרי ההיסטוריה שלנו שונים מספרי ההיסטוריה של שאר האומות. כי כל המוצאות לעם השם היו בהשגחה פרטית ובניסי השם ופלאותיו, עד שידיעת קורות ישראל בימי קדם היא עצמה תורה ואמונה. מהמשפט הזה הייתי עושה מוטו - זהו משפט אטומי: ידיעת קורות ישראל בימי קדם היא עצמה תורה ואמונה. ומדוע? כי בם נודע מציאות השם, יכולתו, השגחתו, שכרו ועונשו.
וכן אומר היעב"ץ: חי נפשי, שגדול בעיניי יותר מכל ניסי יציאת מצרים - ותקשיבו טוב, יותר מכל ניסי יציאת מצרים, כולל קריעת ים סוף - קיומם של עם ישראל אלפיים שנה בגלות. מי שקורא ולומד על קורות עמי קדם ורואה איך העם הזה שרד נגד כל הסיכויים, כשבכל מקום קם מנהיג שחיפש איך להשמידו, איך לעצור את צעדיו, איך לגרשו, ומה לא עבר על העם היהודי; ואין לו ארץ משלו ומקום משלו והוא נרדף בכל מקום - והעם היהודי עדיין חי וקיים ונושם, ואפילו היום שרובו עדיין בארצות נכר, עדיין יש קיום לעם היהודי.
לכן הוא אומר "האזינה עמי תורתי, הטו אוזנכם לאמרי פי". המלבי"ם מסביר תמיד ש"פה" מבטא את החיצוניות ו"לשון" את הפנימיות: הפה מדבר את החיצוני יותר, הלשון את הדיבור הפנימי יותר. חיצוניות הסיפור היא "אמרי פי", אבל כשתתבונן בפנים - זו תורה. תיאור ההיסטוריה, לראות שעם ישראל המרו כאן וקיבלו כזה עונש, ועשו כך ובערה בהם אש השם, ועשו כך ונתן להם הקדוש ברוך הוא כזה שכר - ללמוד את קורות הימים במשקפיים של אמונה, זו תורה.
אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל פִּי אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי־קֶדֶם׃
רש"י אומר ש"משל" כאן הם דברי תורה. ובדקדוק: יש לדון אם גורסים "אֶפְתְּחָה" בתי"ו בשווא, או "אֶפְתְּחָה" בקמץ חטוף. ידוע שקמץ חטוף קוראים אותו "או", כמו "אֳנייה" - קמץ ולידו שווא נקראים "או", ואילו פתח ושווא לידו נקראים "אַ". הרד"ק כותב שיש ספרים שבהם התי"ו בקמץ חטוף ויש ספרים בשווא; אצלנו זה מופיע בשווא, והרב מזוז אומר שמנהגם לקרוא כמו שמזכיר הרד"ק - בקמץ חטוף, "אֶפְתֳּחָה". (וכל זה לפי מנהג הספרדים, שהרי אצל התימנים והאשכנזים ממילא כל הקמצים נקראים "או".)
מסביר הרד"ק: המשל והחידות שבמזמור - המשל הוא הביטוי המליצי. כגון "לערוך שולחן במדבר": היכן ערך השם שולחן במדבר? הוריד מן ונתן שליו, אך "שולחן" הוא ביטוי מליצי. וכן "אש נשקה ביעקב" - לא שהייתה שם אש ממש, אלא כביטוי לכעס שהיה עליהם. וכן "ודלתי שמים פתח" - וכי יש דלתות לשמים? וכן "דגן שמים" - וכי המן דגן הוא? אלא זו לשון מליצית, וזה נקרא משל.
ומהי חידה? דבר סתום, כלשון "אחודה נא לכם חידה". כגון "לחם אבירים אכל איש" - מהו לחם אבירים? כגון "ויתן לשבי עוזו" - מה נתן השם לשבי, ומהו "עוזו"? אומר הרד"ק: לולא היה כתוב בספר שמואל בעניין גלות הארון, לא היינו יודעים שהארון הוא בחינת עוז, וכפי שמצינו בכמה מקומות שהארון נקרא עוז, ולכן אותו פרץ שהיה שם נקרא "פרץ עוזה", שפגע בעוז - והעוז הוא הארון. וכן "בני אפרים נושקי רומי קשת" - מה פירוש המילים, ועל איזו מלחמה מדובר? דבר סתום הוא, וזו חידה. וכל הדוגמאות הללו הן פסוקים שיבואו בהמשך הפרק.
אומר המלבי"ם: כל העמים הקדמונים היו להם בהבלי אמונתם סיפורים רבים מקורות אליליהם מימי קדם, והם סיפורים בדויים שבדו כוהני האליל - מה שנקרא המיתולוגיה. לפעמים הלביש בהם ממציא הסיפור עניין פנימי, איזו חוכמה או מוסר. ובכל זאת יש בהם שני מגרעות: האחת, שהמשל עצמו בדוי וכזב, אין בסיפור אפילו בדל של אמת. והשנייה, שגם את הנמשל אמרו בחידות ובדברים נעלמים, שרק חכמיהם כביכול יכולים להבין למה מרמזת המלחמה של זה כנגד זה; וההמון לא השיג את הפנימיות, ולקח את הסיפורים כפשוטם. נמצא שנחלו שקר ואיוולת - שקר, שהמשל שקרי; ואיוולת, שתפסו את חיצוניותו ולא הבינו על מה הוא מרמז.
ולא כן סיפורי התורה. "אפתחה במשל פי, אביעה חידות מני קדם" - ולהם, אומר המלבי"ם, שתי מעלות. ראשית, אין אלו חידות צפונות וחתומות; החידות שלנו גלויות. ושנית, אף אם יש בהן בחינה של נעלם, המציאות עצמה ידועה ובדוקה, כמו שאומר הפסוק הבא.
אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ־לָנוּ׃
"שמענו ונדעם", אומר המלבי"ם: מה שסיפרו לנו מקריעת ים סוף, מהורדת המן והשליו, ומירידת השם על הר סיני - כל זה אבותינו סיפרו לנו. אין אלו חידות סתומות; אנחנו יודעים שכך באמת היה. גם אם אינני יודע בדיוק כיצד התרחשו הדברים, ובבחינה זו יש בהם נעלם - "נדעם", אני יודע שזה היה באמת. אני יודע שהים נקרע, שעם ישראל יצא ממצרים, שהיה מתן תורה. ומתוך כך אני מכיר את ההשגחה ואת יכולת הבורא, ואין זה כמשלים אחרים שאינם אמת.
מדוע אלו אינם סיפורים בדויים? כי אבותינו סיפרו לנו, ואבותינו לא ינחילו שקר לבניהם. אדם עשוי לספר שקרים לחבריו ולאנשים ברחוב, אבל אדם אינו מנחיל שקר לילדיו. אין אדם בא ואומר לבנו "ראיתי כך וכך" כשהוא יודע שזה שקר. אדם רוצה שילדיו ידעו את האמת, יחיו את האמת וידעו מה היה. ולכן, אם אבותינו סיפרו לנו - אנחנו יודעים שהמעשים היו באמת.
כשאני חוגג היום את חג הפסח - מדוע? כי אבי חגג פסח, וסיפר לבניו שהייתה יציאת מצרים. וממתי זה התחיל? מהאבא של האבא של האבא שלי, שהיה ביציאת מצרים, והוא סיפר לבנו, "ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך". כך יש לנו תיעוד היסטורי חי שכך היו הדברים.
ואם יאמר לך אדם: הרי גם לנוצרים יש תיעוד היסטורי על אותו האיש, שהלך על המים וחילק לחם לכך וכך אנשים ושבעו, ועוד הבלים מן הסוג הזה - מאין הוא יודע? מאביו. ומי אמר לאביו? אביו. אלא שכאן נמצא ההבדל העצום שבין אמת לשקר. חוזק השרשרת כחוזק החוליה החלשה שבה. כשאתה בודק מנוף, אינך בודק רק את החוליה האחרונה אלא את כל החוליות לאורך השרשרת; אם מצאת חוליה שמחזיקה חמישים קילו, יותר מחמישים קילו לא תרים. והחוליה החלשה שלהם היא שאת כל הסיפורים סיפר אדם אחד; כמה נשים זקנות בבית הקברות סיפרו שראו אותו קם אחרי שנקבר. או שכן או שלא - סיפורי סבתא, "בובע מייסעס" בלשון היידיש. אתה יכול להאמין ואתה יכול שלא להאמין, אבל לבנות על זה דת? הבלים שאין בהם ממש.
אצלנו, לעומת זאת, "אבותינו סיפרו לנו" אינו מתחיל באחד: הסיפור מתחיל בכחמישה מיליון איש שעמדו במעמד הר סיני, ובשש מאות אלף איש לפחות שיצאו ממצרים. ואם תאמר: הרי היום יש שני מיליארד נוצרים וכמה יהודים יש - חמישה עשר מיליון? נכון. אבל אצלנו חמישה עשר המיליון האלה הם המשך של מיליונים שהיו שם מאז; זו שרשרת חזקה. ואצלם, מה יועילו חמישה עשר מיליון ואפילו חמישה עשר מיליארד, אם הכול התחיל מאחד? גם אם השרשרת חזקה בקצה שלה, היא התחילה במשהו של אחד, שמכר לאחרים סיפור היסטורי שאין בו ממש.
ואם תאמר: אולי גם אצלנו קם אחד וסיפר שהדבר היה לעיני חמישה מיליון? זה לא ייתכן. שהרי מיד היו שואלים: חמישה מיליון איש ראו את זה, ואיך זה שאבא שלי לא סיפר לי? ואיך זה שאביו לא סיפר לו? רק אבא שלך זוכר סיפורים של חמישה מיליון אנשים? ובפרט אנחנו, שאנחנו האחרונים שאפשר לעשות עלינו קומבינות; אנחנו לא ממהרים להאמין ולא קונים סיפורים - הרי במשה רבנו, שהוריד תורה וקרע את הים, מרדו עוד בחייו. ואף על פי כן אתה רואה שכאן חמישה מיליון איש מעבירים מסר, וכל אחד מלמד אותו את ילדיו בליל הסדר.
ועוד תבינו: אילו ניתן היה לשתול סיפור בהיסטוריה שהיה לעיני רבים, מדוע להם לספר סיפורים דלים שאחד ראה או חמישה ראו? הרי הנצרות כולה שקר מתחילתה ועד סופה, ומה איכפת להם להוסיף עוד שקר? אלא שיש שקר שאי אפשר לבלוע אותו. אתה לא יכול לעוות את ההיסטוריה לאחר זמן: אינך יכול לספר היום שנפוליאון חי לפני שבע מאות שנה, ואינך יכול למחוק אותו מההיסטוריה; אינך יכול לספר שצרפת מנתה אז ארבע מאות מיליון. וכך גם אינך יכול לספר שנס או מופת נעשה לעיני מיליונים כשלא היה.
ודרך אגב, אין לנו בעיה להאמין שאותו האיש הלך על המים; חז"ל אומרים שהיה בקי בכישוף, ויש אף ידיעות מהיכן הביא את הכשפים - מאלכסנדריה של מצרים, ומהשם ששמע בקודש הקודשים מפי הכהן הגדול. הרי על זה הרגוהו: כישף והסית והדיח. אבל מכאן ועד לומר שהוא בנו של האלוקים ושאר הבלים - הדרך עדיין רחוקה.
נמצא אפוא ש"אבותינו סיפרו לנו" הוא העוגן החזק ביותר של האמונה שלנו: איש מפי איש, דור אחר דור, אנחנו יודעים מה היה במעמד הר סיני, מה היה ביציאת מצרים ומה היה בכל ההיסטוריה. לכן גם המשל כאן מובן, וגם החידות באות מאבותינו, ואין אלו דברים שתוכל לומר עליהם שמישהו בדה אותם. והרד"ק מוסיף: הדברים האלה שמענו מפי הקדמונים, "ואבותינו סיפרו לנו", וגם ידענו אותם מפי הכתב - זהו "שמענו ונדעם", מתוך תורת משה. הרי לנו התאמה מלאה: מה ששמענו מפי הקדמונים, מה שקיבלנו מאבותינו, ומה שכתוב בכתובים.
לֹא נְכַחֵד מִבְּנֵיהֶם לְדוֹר אַחֲרוֹן מְסַפְּרִים תְּהִלּוֹת ה' וֶעֱזוּזוֹ וְנִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה׃
מבאר הרד"ק: "בניהם" הם בני אבותינו, אחינו שאינם לומדים ואינם יודעים את הקבלה - לא במובן של תורת הנסתר אלא במובן המסורת, שלא קיבלו. ואנחנו היודעים חייבים להזכיר להם ולא להעלים מהם, עד שיהיו גם הם מספרים לבניהם ובניהם לבני בניהם, עד דור אחרון מספרים תהילות השם. כלומר, גם את אלה מבני עמנו שאינם בקיאים בהיסטוריה שלנו - נלמד גם אותם.
והמלבי"ם מוסיף: הבלי היוונים וחידותיהם היו מוכחדים מבניהם. מדוע? משום שהתיאורים שלהם דמיוניים לחלוטין, פנטזיות, ולכן נמסרו רק לזקנים ולחכמים. וזהו שוני גדול בין תפיסת היהדות לתפיסת שאר הדתות: אינך רואה ילדים לא במסגד ולא בכנסייה, אין לוקחים ילדים לשם. וכבר טען טענה זו פרעה: "לכו נא הגברים כי אותה אתם מבקשים" - הרי אתם מבקשים לעבוד את השם אלוקיכם, ומה עניין הילדים לכאן? ענה לו משה: "בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו, בצאננו". אצלכם אולי כך, אבל אצלנו יודעים: אם אין גדיים אין תיישים.
אצלנו התורה מצווה "ולימדתם אותם את בניכם" - אין זה דבר לזקנים בלבד ולא רק לדור הבוגר. ילד מגיל שהוא מתחיל להבין כבר אפשר לקחתו לבית הכנסת. איני אומר להושיבו שם שעות - דברים כאלה רק מפריעים ומזיקים גם לילד עצמו, שכן מהר מאוד נגמרות לו הסוללות והוא כבר אינו רוצה לבוא; אבל מרגילים אותו מגיל קטן, מביאים אותו לכמה דקות, מושיבים אותו מעט. וכבר למדנו בדף היומי בערוך השולחן, על דברי הגמרא במסכת סוכה בעניין קטן שאביו מלמדו תורה - "תורה ציווה לנו משה": מהו אותו קטן? כבן ארבע, שכבר הושלם אצלו הדיבור. ודאי שתמיד יש לאן להתקדם, אבל בגיל ארבע הוא כבר יודע לדבר, ואם יודע לדבר - כבר בשלב הזה תלמד אותו. ומה אפשר ללמדו, דין שניים אוחזים בטלית? אומרים לך: "תורה ציווה לנו משה" - זה הוא כבר יכול, תדקלם איתו "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". אצלנו התורה עוברת גם לילדים, ואצלם - רק לזקניהם ולכוהניהם.
"מספרים תהילות ה'" - אצלנו מספרים את תהילות השם, ואילו אצלם מספרים את דופי אליליהם ומעשים מגונים: קנאה, תאווה ואכזריות. כל סיפורי המיתולוגיה הם סיפורים יצריים מאוד - קנאה, תאווה, רצח; זה רצח את בנו של זה, זה לקח את ההוא והשליכו מעבר להרי החושך, וזה נקם בו כך. הכול שם תאוות ויצרים.
"ועזוזו" - אומר המלבי"ם: הם מספרים גם את חולשת אליליהם, שהיה לו אמנם כוח, אך בא כוח אחר וכבשו והשפילו ושמו תחתיו. ואילו בעם ישראל מספרים את עזוזו של מקום, שכל העוז אצלו ואין עוז אצל זולתו.
"ונפלאותיו אשר עשה" - המהבילים בדו את סיפוריהם מליבם, נפלאות שלא עשו מעולם; ואילו משלי התורה וסיפוריה הם נפלאות שהשם עשה אותן באמת.
פתיחת המזמור מניחה את היסוד לכל הפרק: אסף בא להשכיל את שומעיו ולומר שסיפור קורות ישראל אינו היסטוריה בעלמא אלא תורה ואמונה, שכן בו נודעים מציאות השם, יכולתו, השגחתו ושכרו ועונשו. המשל והחידות שבמזמור אינם כהבלי המיתולוגיה - שהם בדויים מצד אחד וסתומים להמון מצד שני - אלא דברים שאנו יודעים בבירור שהיו, כי "שמענו ונדעם ואבותינו סיפרו לנו", ואין אדם מנחיל שקר לבניו, והמסורת שלנו מתחילה בריבוא רבבות ולא באחד. ולכן אף אנו מצווים שלא לכחד מבנינו ולמסור לדור אחרון את תהילות השם, עזוזו ונפלאותיו - עד שתקום מלכות בית דוד ובית המקדש, שהם תכלית המזמור כולו.