בחלק זה של המזמור אסף עובר מן התיאור של הצער והייאוש אל הזיכרון של גבורות ה' ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף. כאן נגלים לנו רבדים עמוקים: המלבי"ם מבאר שכל מה שאירע בים למטה הוא רק השתלשלות של מה שאירע בעולמות העליונים, והפרק נחתם בתשובה גדולה לשאלת "למה" - "בַּיָּם דַּרְכֶּךָ וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ".
אַתָּה הָאֵל עֹשֵׂה פֶלֶא הוֹדַעְתָּ בָעַמִּים עֻזֶּךָ׃
נקרא בדיוק: "עֹשֵׂה פֶלֶא" ולא "פֶּלֶא". הכלל הוא שאותיות בג"ד כפ"ת בראש מילה אמורות להידגש, אלא שכאן המילה הקודמת מסתיימת באות מאהו"י והיא סמוכה למילה שאחריה, ולכן נפל הדגש מן הפ'. וכן "הוֹדַעְתָּ בָעַמִּים" ולא "בְּעַמִּים", אף שאין כאן אות אהו"י גלויה - משום שבהגייה המילה "הודעת" נשמעת כאילו מסתיימת בה' ("הודעתה"), וה' זו, אף שאינה כתובה, מפילה את הדגש.
הרד"ק מבאר: "אתה האל עושה פלא" - אתה הוא זה שבידך הכוח באמת. "הודעת בעמים עוזך" - גם בגויים הראית את עוצמתך למען ישראל, כשגאלת אותם ממצרים והוצאתם מצרותיהם, כמו "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון". הודעת בעמים את יכולותיך ואת עוצמותיך.
חשוב להדגיש: אף שאמרנו שהקב"ה פועל את מעשיו כנגד מעשי בני האדם, אין לחשוב חלילה שיש הפתעות ושהקב"ה מגיב בעקבותיהן. זו תפיסה משובשת של האלוקות, וודאי שאין זה הפשט. הראיה: המשנה אומרת שפי הארץ נברא בערב שבת בין השמשות. הרי פי הארץ נברא לצורך בעל בחירה - קורח בחר לחלוק על משה - ובכל זאת הוא הוכן מראש. אל תחשוב אפוא שפעולות ה' הן תגובה למעשה האדם, כביכול "הופתעתי ועכשיו אני מגיב".
הטעם לכך כבר התבאר אצלנו בספר קהלת: "אין חדש תחת השמש", אין בריאה חדשה, וכל אשר תראה חדש - כבר היה לעולמים. ולכן גם פי הארץ נברא מראש. ואם קורח לא היה חולק על משה, פי הארץ פשוט לא היה יוצא אל הפועל.
ואם תשאל: למה אפוא ברא אותו ה'? התשובה: כאופציה. כשם שהקב"ה יצר מציאויות רבות כאופציות למעשי ישראל - "אם בחוקותי תלכו ונתתי שלום בארץ" והארץ תיתן יבולה והעץ פריו, "ואם תמאסו" - נתיב אחר. שני נתיבים יצר ה'. כך יצר אופציה של פי הארץ לקורח. אלא שהקב"ה קורא הדורות מראש ומגיד מראשית אחרית, ויודע שקורח עתיד לחלוק - ולכן ברא את פי הארץ בפועל.
ואם תשאל: היכן אפוא בחירתו של קורח? זו שאלת ידיעה ובחירה המפורסמת. דיברנו בזה בהרחבה, ומי שרוצה ישמע בשיעורינו על ספר איוב בפרק י"ב, וכן בשיעורים על "שפתי חיים" בעניין ידיעה ובחירה, שם הדברים מבוארים בהרחבה ובאופן נפלא. לא אכנס לזה כאן, זה נושא רחב מני ים ויש עליו כמה וכמה תשובות. אך ברור: אין ידיעתו כידיעתנו, ואין בידיעה המוקדמת קושיה על כך שלאדם יש בחירה חופשית לעשות טוב או רע. כל מה שרציתי להדגיש הוא שלא נטעה לחשוב שה' משדד מערכות הטבע כתגובה למה שראה עתה במעשינו. אצל הקב"ה הכול ידוע וערוך מראש, כל האפשרויות.
דוגמה לדבר: מדוע חוגגים שביעי של פסח? על קריעת ים סוף. וכי אילו מצרים לא היו רודפים אחרי ישראל לא היה שביעי של פסח? אין דבר כזה. צריך לדעת שכל מצוות ה' נעוצות בשורשי הבריאה.
אביא רמז לדבר: מה אכל אברהם אבינו כשבאו אליו האורחים? מצות. מדוע? מפני שהיה פסח. וכי היכן מצינו את טעם המצה? "כי לא חמץ בצקם" - שלא הספיק בצקם להחמיץ. ומתי אירע הדבר? בט"ו, בבוקר, שאז נגאלו. ומה אכלו בליל ט"ו, לפני כן? "על מצות ומרורים יאכלוהו" - מקלכם בידכם ונעליכם ברגליכם; זהו פסח מצרים, ופסוקים מפורשים הם שאוכלים אותו על מצות. הרי שהמצה קדמה למאורע של "לא הספיק בצקם להחמיץ", שהיה רק למחרת. מכאן שעניין המצות שורשו בשורשי הבריאה, תתקצ"ד דורות לפני בריאת העולם: תיקונו של פסח הוא במצות, והקב"ה גלגל שהמאורעות יקרו באופן כזה שממנו תאכל מצות בפסח. אך אל תחשוב שמשם זה התחיל.
וכן בגיד הנשה: משורש הבריאה הוא דבר האסור באכילה, והשם גלגל שיאבק שרו של עשיו עם יעקב ויפגע בכף ירכו, "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה". מי שחושב שמשם זה התחיל - לא התחיל להבין את התורה. הרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא", המצוות קיימות הרבה לפני בריאת העולם, הן שורש הבריאה ולא תגובה לבריאה.
כשאנו אומרים שהתורה קדמה תתקצ"ד דורות לעולם, אין הכוונה ל"בראשית ברא אלוקים" כסיפור; הכוונה למצוות התורה. אומר הרמב"ן: היא הייתה כתובה "בדמע", כלומר באותיות מעורבות. מה שאתה רואה עכשיו מסודר - שעשיו רשע וישמעאל רשע וקורח רשע, ומשה ואהרן צדיקים - נכתב בצורה זו רק לאחר שאירעו הדברים.
וכאן שיבוש נפוץ נוסף: משה רבנו לא הוריד תורה מהר סיני. הוא הוריד את לוחות הברית בלבד, ולימד מצוות. התורה נכתבה מגילות מגילות במשך הארבעים שנה, או שנכתבה בבת אחת בסוף הארבעים - מחלוקת בגמרא. אך ודאי שלא ניתנה ככתבה בשעת מתן תורה. שהרי אילו כך, הכול היה כתוב כבר אז: כל מה שהכעיסו את ה', החטא עם בנות מדין והכול. וכי אידיוטים היו לעשות עבירות שכבר כתובות עליהם בתורה? ועוד: אם הכול כתוב, היכן הבחירה? ודאי שאין זו הבנה נכונה.
אלא מה פירוש שהתורה קדמה? כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה היא. מה שאנו רואים בחיצוניותה - "וידבר ה' אל משה" וכדומה - הוא רק הרובד החיצון, והוא יכול היה להסתדר גם בדרך אחרת; אילו המאורעות היו קורים אחרת, היה נכתב אחרת, כי זו רק החיצוניות ולא הפנימיות. משל למה הדבר דומה: חברה מוכרת לך מזגן, ואתה שואל מי היצרן. בעל המקצוע האמיתי אומר לך: דע לך, עשר חברות ייצרו באותו מפעל בסין ממש, כל אחת הזמינה עיצוב חיצוני משלה, אבל מבפנים זה בדיוק אותו דבר. כך, בהשאלה, החיצוניות של התורה - ה"פלסטיקה" - יכולה להשתנות; פנימיות התורה היא אמיתת התורה.
ולכן מה שאנו קוראים ברובד הפשטני, המקובלים רואים אחרת לגמרי ברובד הפנימי. "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום", ושם עירו דנהבה, ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד - בחיצוניות אתה קורא מי מלך ומה שם אשתו, ומה אכפת לך מה שמה. והאר"י הקדוש מגלה שם את כל עניין בריאת העולמות ושבירת הכלים והאורות שירדו לתוך הכלים; כל סודות הבריאה בפרשייה אחת. נמצא שכשאנו אומרים שהתורה קדמה, אין הכוונה שהיה כבר הסיפור על קורח או על עשיו או על ישמעאל - ודאי שלא.
רָאוּךָ מַּיִם אֱלֹהִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת׃
רש"י מפרש: "ראוך מים" - כשנגלית על הים. והרד"ק מוסיף: ראוך מי ים סוף וחלו ממך ונבקעו. "יחילו" מלשון נבהלו, אחזתם חלחלה. "אף ירגזו תהומות" - אף המים העמוקים נרגזו ונבקעו מפניך, שהרי הים נבקע עד התהום והלכו בקרקעיתו.
המלבי"ם הולך כאן בקו הקבוע שלו: כל מקום שדבר כתוב פעמיים באותו פסוק - אין זו חזרה אלא עניין אחר. זה ההפך מדרכו של הרד"ק, שתמיד מבאר "כפל העניין במילים שונות". ולכן "ראוך מים אלוהים" משמעות אחת, ו"ראוך מים יחילו" משמעות אחרת לגמרי: בראשונה - המים ראו אותך, אלוקים; ובשנייה - הם ראו אותך כמים, ראו את הקב"ה בבחינת מים.
ומה כוונת הדבר? הרי לקב"ה אין גוף ואין דמות הגוף, אלא שנגלה כפי פעולותיו: בים סוף נגלה כגיבור מלחמה ובהר סיני כזקן ויושב בישיבה. מבאר המלבי"ם: הקב"ה הוא שורש כל הנבראים. יש אש בעולם - שורשה מאיתו יתברך; יש מים בעולם - שורשם מאיתו יתברך. וכאשר הוא רוצה לבטל כוח מסוים בבריאה, הוא פועל דרך שורשו של אותו דבר ומכוחו מבטלו: "אש ה'" שבשורש מבטלת את האש הטבעית. וכאן, כשרצה לבטל את טבע המים - שטבעם למלא ולהתחבר - ולבקוע אותם, התלבש כביכול בצורתם השורשית, במקור שממנו נובע יסוד המים. וכשראו המים את שורשם שלהם בא כנגדם - "יחילו... אף ירגזו תהומות".
וזהו מה שאמרו חז"ל בבחינת אש דוחה אש, "הבלא מפיק הבלא". אצלנו, כשרוצים לדחות אש משתמשים במים; אצל הקב"ה להפך - כשרוצה לדחות אש משתמש באש, ומרפא מר במר, וכן על זה הדרך.
זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת קוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים אַף חֲצָצֶיךָ יִתְהַלָּכוּ׃
רש"י מפרש: השחקים נטפו זרם של מים עבים. "אף חצציך יתהלכו" - חיציך יתהלכו. והרד"ק מרחיב ומשווה ל"וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן": העבות - העבים - זרמו מים, ומשם ההתגלות; "קול נתנו שחקים" - מן השחקים נתן ה' קול כנגדם. כל זה היה המהומה של "ויהם את מחנה מצרים": האש, הענן, המים והרעמים. "אף חצציך יתהלכו" - אבני ברד, מלשון חצץ. ואומר הרד"ק: אף על פי שלא נזכר בתורה שירד עליהם ברד בים, כאן יש לנו גילוי לדבר. ויש אומרים שה"חצציך" מוסב על אבני הברד שירדו בהזדמנות אחרת, על מלכי כנען. וכן נקראות אבני החול הקטנות הדומות לאבני ברד, כלשון "ויגרס בחצץ שיני" - שימלא פיו חצץ, אבנים קטנות.
המלבי"ם ממשיך כאן בקו שפתח בו: בקיעת מי הים למטה נעשתה על ידי שהתגלה טבעם בשורשם שלמעלה. ההשפעה על המים התחתונים היא על ידי התגלות שורש המים, המקור העליון שלהם - משם בא הנס. ולפי זה הוא מתאר שבקיעת המים למטה משתלשלת מבקיעת המים שבעבים העליונים: הכול בא ונמשך "גבוה מעל גבוה", ומה שנעשה כאן הוא רק ההשתלשלות האחרונה.
לכן סדר הפסוק הוא סדר ירידה: "זורמו מים עבות" - העבים הגבוהים, שזרמו בהם מים בשפע עד שנתבקעו, וזה על ידי רעם וברק ניסיים, כלומר רוחניים. "קול נתנו שחקים" - השחקים הם מקום גבוה מן השמים, שם שוחקים מן לצדיקים, ושם כבר חדלים הטבע והמערכה; הנהגת הטבע אינה קובעת שם, ומשם מתחילה ההשפעה הרוחנית. ומן הרעם והברק ובקיעת העבים שבשחקים העליונים נמשכים רעם וברק ובקיעה בעבים התחתונים - בעננים שלנו - וזה גורם לבקיעת המים שלמטה. "אף חצציך יתהלכו" - החיצים יורדים ומשתלשלים אל הטבע, אל בחינת העננים, ומשם אל בקיעת המים התחתונים.
קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ׃
המלבי"ם ממשיך בקו: "בגלגל" הוא הגלגל התחתון, הרקיע שלנו, גרמי השמים שבתוך העולם המגושם. גם לשם משתלשל הרעם מלמעלה, מבחינת השחקים והבחינות הרוחניות העליונות. "האירו ברקים תבל" - הברקים העליונים משתלשלים ויורדים למטה, וכהארה המאירה אל העולם התחתון, ועל ידי זה "רגזה ותרעש הארץ" - נבקעו המים כאן למטה. יש כאן אפוא השתלשלות מסודרת: "זורמו מים עבות" ו"קול נתנו שחקים" למעלה, אחר כך "בגלגל" בתוך מציאות העולם התחתון, ומשם עד ש"רגזה ותרעש הארץ" - שנבקע הים. זהו השפע היורד מן המציאות העליונה אל המציאות התחתונה.
רש"י מפרש "בגלגל" - כגלגל, קול רעמך כגלגל על הים שהמם את מחנה מצרים. והמצודת דוד מבאר שקול הרעם בא בגלגלי מרכבות פרעה, כמו שראינו "ויסר את אופן מרכבותיו": ה' הרעים בגלגלי המרכבות והם סרו ממקומם, ומזה הייתה מפלתם. "האירו ברקים תבל" - ברקים גדולים כל כך עד שהאירו את כל העולם, וכל הארץ רועשת וגועשת מפני יד ה'.
הבן איש חי דרש את הפסוק הזה בהספד שנשא על בנו של רבי אהרן אגסי, שנפטר בצעירותו (והבאתי את הציטוט הזה בספרי על גבי הכריכה מאחור). אמר: "קול רעמך בגלגל" - אל תקרא בַּגַּלְגַּל אלא בַּגִּלְגּוּל. כיוון שנגלה קול רעמך בסוד הגלגול - "האירו ברקים תבל", מאירים כברקים כל ענייני תבל. כל אותם עניינים שהיו מכוסים מאיתנו: איננו יודעים מדוע פלוני מת בצעירותו, מדוע לאחר יש צרות, מדוע הקב"ה מגלגל מעשים כאלה. וכשאתה מבין את עניין הגלגול, אתה מבין שמי שנולד כך יש לו חשבון מגלגול קודם, ומי שעובר צרות - בגלגול הקודם עשה כך וכך. וכשאתה שומע קול רעם כזה, תבין שהדבר נובע מן הגלגול, ובזה האירו ברקים תבל - יש אור גדול להבין כיצד ה' מנהיג את עולמו. אומנם באופן פרטי לא נדע מדוע לפלוני אירע כך ולאלמוני אחרת, אבל עצם הידיעה שיש עניין של גלגול מלמדת שהדברים מתוכננים, ואין אדם מקבל עונש על מה שאינו מגיע לו.
ועוד אומר הבן איש חי: עניין הגלגול הוא חסד גדול שעשה ה' עם בריותיו - "גלגול" בגימטרייה "חסד" - שעל ידו אדם מתגלגל שוב ושוב ומשלים את מעשיו. ואם תשאל: הרי הוא עלול גם לקלקל? על כך כתבתי ב"משנת הגלגולים", ומי שירצה יראה שם ביאור כיצד בסופו של דבר הכול מוביל לתיקון - גם אם יקלקל, בסופו של התהליך הדבר מוביל לתיקון.
בספר שחיבר הרב צבי כהן, תלמיד חכם בן זמננו, עם ביאורים לתנ"ך, מובא ביאור מעניין: "שמעתי לפרש - קול רעמך בגלגל". לפעמים נשמע קול אסון כרעם ביום בהיר, על ידי גלגל: חס ושלום ילד נדרס רחמנא ליצלן. ועל זה אומרים לך: דע לך, אין זה גלגל אלא גלגול. לומר "הגלגל דרס אותו, אילו הנהג היה שם לב הילד היה היום איתנו" - זו כפירה. אם אינו כאן, מפני שכך נגזר משמים. ואם תשאל: וכי הנהג אינו אשם? מגלגלים חובה על ידי חייב וזכות על ידי זכאי, אבל בכל אופן צריך לדעת שמה שנגזר - נגזר. ולפי זה: "קול רעמך בגלגל" - אסון על ידי גלגל שפגע באדם; "האירו ברקים תבל" - מיד אחרי התאונה מגיעים אמבולנסים וסירנות, אור רב; "רגזה ותרעש הארץ" - וכולם רוגזים ורועשים: למה מגיע לו? לפעמים מדובר בתלמיד חכם, לפעמים בצדיק, לפעמים באלף ואחד דברים.
ומי שישמע, יבקש רחמים על בנו של הרב שלום כהן, תלמיד חכם וראש ישיבה, שה' ישלח לו רפואה שלמה: יהודי שהלך לתומו על המדרכה, ואוטובוס שעבר על צינור שהיה על הכביש יצר לחץ והעיף עליו את הצינור, ופגע בראשו - ועד היום הוא שוכב בטיפול נמרץ, בטיפולים ובניתוחים, והשם ירחם. אדם שואל: צדיק, שהלך לשיעור תורה, שהלך לזכות את הרבים - מדוע אירע לו כך? "רגזה ותרעש הארץ".
בַּיָּם דַּרְכֶּךָ וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ׃
וזו התשובה: דרכי ה' נעלמות, שבילים בתוך מים רבים. כשאונייה נוסעת בים, האם תוכל לזהות אחר כך את השביל שבו עברה? נרגעו המים ואי אפשר לזהות. כך השבילים שבהם פוסע הקב"ה - אינם נראים. אין אתה יכול לדעת מדוע לזה אירע כך ולזה אחרת; אלא, כמו שאמרנו, "בגלגל" - בגלגול.
הרד"ק מבאר: "בים דרכך" - נבקע הים על פי מצוותך ועברו בו ישראל; "ושבילך במים רבים" - כפל העניין במילים שונות. ודייק: הכתיב הוא "ושביליך" בלשון רבים והקרי "ושבילך" בלי יו"ד. הטעם: בפועל היו שנים עשר גזרים לים, ולכן "ושביליך" לשון שבילים רבים; אך מאחר שבתורה לא נתפרש אלא שנבקע הים, נכתב "ושבילך". "ועקבותיך לא נודעו" - הליכותיך בים לא ניכרו, שהרי לאחר שיצאו ישראל ונשארו שם המצרים, השיב ה' את מי הים למקומם, "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו", ולא ניכרה עוד אותה דרך בים.
המלבי"ם מבאר לפי דרכו: "דרך" היא תמיד הדרך הגדולה והרחבה, האוטוסטרדה, ו"שביל" הוא הנתיב הקטן והצר המסתעף ממנה. ובא הכתוב לומר שכל מה שנעשה בים בא ממך: גם הפעולות הגדולות וגם הקטנות, עד פרטי הפרטים - הכול מעשה ה' יתברך, גם הדרך וגם השבילים.
וכן מצינו במכילתא על קריעת ים סוף: באותה שעה שהתפלל משה, הראה לו הקב"ה טורמיות - גדודים - של מלאכי השרת עומדים לפניהם, שנאמר "מנוגה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש". ומניין שאף המים העליונים והתחתונים נבקעו? שנאמר "ראוך מים אלוהים ראוך מים יחילו" - אלו העליונים, "אף ירגזו תהומות" - אלו התחתונים. הרי שכל פרטיה של אותה מציאות נוראת הוד של קריעת ים סוף, עד הפרטים הקטנים ביותר, מתוכננים מאת הקב"ה: לא רק הדרך אלא גם השבילים.
ורב נחמן אומר: מכל רעם של מעלה ניתזו צינורות של מטה, שנאמר "קול רעמך בגלגל". והדברים מתאימים מאוד למה שאמרנו: הקב"ה יצר את המציאות במציאות הרוחנית העליונה, ומשם ירדה והשתלשלה לכאן למטה.
נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן׃
גם כאן אותו עיקרון בדקדוק: "נחית" כאילו כתוב בה' בסופה, ולכן הבא אחריה הוא "כַצֹּאן" בלי דגש ולא "כְּצֹאן".
מה שברור לנו הוא "נחית כצאן עמך": אנו מאמינים וסומכים על ה' מימי קדם, שמסר הנהגתו ביד משה. ומה אמר ה' למשה? "אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא". עינינו נשואות אל הרועה. ומה מוסיף הכתוב? "ביד משה ואהרן" - ואהרן, כשאירעה לו הצרה, "וידום אהרן". ללמדך שלא להרהר אחר מידותיו של הבורא יתברך, אלא "אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא".
הרד"ק מבאר: אחרי שיצאו מן הים, נחית אותם במדבר ביד משה ואהרן, כרועה המנחה את צאנו ושומר עליו. והמצודת דוד מסביר שהפסוק חוזר לתחילת העניין: כשאני נזכר בכל הניסים והנפלאות שעשית לאבותינו בהוציאך אותם ממצרים - והרי המזמור מדבר על הגלות שלנו ועל מה שאנו סובלים כעת - אני מבין שמה שאינך גואל אותנו אינו מקוצר ידך. לא כפי שאמר המן, שהקב"ה כביכול הזקין ויצא לפנסיה; אלא החיסרון בנו, וכל זה כדי לעורר אותנו לתשובה. וזהו הסיום: "נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן" - אתה יכול לגאול אותנו היום כמקדם, והדבר תלוי רק בכך שנשנה את מעשינו.
המדרש במדבר רבה בפרשת מסעי דורש את הפסוק בדרך של נוטריקון. "נחית כצאן עמך" - רבי אליעזר אומר: נסים עשית עמהם, חיים נתת להם, ים קרעת להם, תורה נתת להם. על ידי מי? על ידי משה ואהרן. רבי יהושע אומר: נפלאות עשית להם, חירות נתת להם, ימינך הושיעה אותם, תלוי ראש - נשיאות ראש - נתת להם. על ידי מי? על ידי משה ואהרן. רבותינו אומרים: נביאים העמדת מהם, חסידים העמדת מהם, ישרים העמדת מהם, תמימים העמדת מהם. על ידי מי? על ידי משה ואהרן. ורבי עקיבא אומר: נוראות עשית בשונאיהם, חרון אף שלחת בהם, ידך נלחמה עבורם, תהומות כיסית עליהם. על ידי מי? על ידי משה ואהרן.
ועוד דורש המדרש בלשון "כצאן": מה הצאן אין מכניסים אותה לצל הקורה, כך ישראל כל ארבעים שנה שעשו במדבר לא נכנסו לצל הקורה - הלכו במדבר בלי תקרה, כצאן שנתונה במקום פתוח. ועוד: מה הצאן אין כונסים לה אוצרות ואין מזמינים לה אוצרות של תבואה ומזון אלא מרעים אותה במדבר, כך ישראל ארבעים שנה היו במדבר בלא אוצרות, ולא היו להם אסמים מלאים בר. ועוד: מה הצאן, כל היכן שהרועה מנהיגה היא נמשכת אחריו, כך ישראל - כל מקום שהיו משה ואהרן מסיעים אותם היו נוסעים אחריהם, שנאמר "אלה מסעי בני ישראל", לקיים מה שנאמר "נחית כצאן עמך".
בחלק זה מלמד אותנו אסף שלוש הבנות יסוד. ראשית, שאין הפתעות לפני הקב"ה: כל האפשרויות מוכנות מראש, והמצוות הן שורשי הבריאה ולא תגובה למאורעותיה. שנית, לפי המלבי"ם, שכל נס בעולם הזה הוא השתלשלות מן העולמות העליונים - "ראוך מים" בשורשם, "זורמו מים עבות", "קול נתנו שחקים", ומשם אל הגלגל ואל בקיעת הים. ושלישית, שגם כשאיננו מבינים - "בים דרכך ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו": השבילים נעלמים מעינינו, ומה שנראה לנו כרעם פתאומי הוא סוד הגלגול והנהגה מדויקת. ועל כן חותם המזמור "נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן" - עינינו נשואות לרועה, בשתיקתו של אהרן ובאמונה ש"אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא", וביכולתו לגאול אותנו היום כמקדם, אם רק נשנה את מעשינו.