המזמור שלפנינו הוא זעקת האומה בימי הצרה והגלות. המשורר שואל שאלות קשות: האם הקדוש ברוך הוא עזב אותנו לעד? האם כלה חסדו? האם שכח את חנינתו? והמלבי"ם מראה שאין אלו שאלות של ייאוש, אלא בדיוק להפך: זוהי שרשרת של טענות חזקות המוכיחות שלא ייתכן כלל שהקב"ה עזב אותנו מצידו, ואם יש כאן עזיבה - היא נובעת מצידנו. וממילא המפתח לשוב ולהיוושע מונח בידינו. בחלק זה נלך על סדר הפסוקים ונראה כיצד נבנית ההוכחה הזאת.
הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח אֲדֹנָי וְלֹא־יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד׃
מסביר המלבי"ם, כפי שראינו כבר למעלה: לא ייתכן שהקדוש ברוך הוא אינו חפץ בנו עוד. הטענה הראשונה היא מצד הרצון האלוקי. אחרי שהשם כבר רצה בנו פעם אחת, כיצד ישתנה מרוצה ללא רוצה? הרי "אני ה' לא שניתי", ואצל הקדוש ברוך הוא אין שינוי. ואם רצה בנו בתחילה, בוודאי רצונו קיים כבתחילה.
אפשר להקשות: הרי אז השם קירב אותנו, והיום אנו בגלות ומורחקים? על כך משיב המלבי"ם: אכן לא השתנה רצונו של השם, אלא שרצונו היה בתנאי - רצה בנו כל עוד נטיב את מעשינו. נגדיר זאת כך: זה אינו מצב של אל־חזור. הרצון לא השתנה, הוא פשוט היה מותנה. אם נשוב ונטיב את מעשינו, ישוב וירצה בנו. וזוהי כוונת הפסוק: "הלעולמים יזנח אדנ-י"? הייתכן שהשם יזנח אותנו לעולמים ולא יוסיף לרצות עוד? לא ייתכן. אם זנח אותנו, הרי זה על מנת שישוב וירצה בנו כאשר נטיב את מעשינו.
הדברים הם בדיוק כפי שלמדנו בהרחבה בשיעורינו על "דעת תבונות" לרמח"ל: יש הנהגת המשפט ויש הנהגת הייחוד. הנהגת המשפט היא ההנהגה הכלל־עולמית של זכות וחובה: עושה אדם מעשה טוב - מקבל טוב; עושה רע - מקבל רע, בעולם הזה או בעולם הבא. וכך גם בהנהגת כלל ישראל: כשאנו עושים טוב, אנו זוכים לשפע אלוקי; כשעושים רע - יש גלויות, מכות, שואות ואינקוויזיציות.
אבל בתוך כל זה גנוזה הנהגת הייחוד הסמויה. מהי הנהגת הייחוד? זהו ה"אין עוד מלבדו": שהקדוש ברוך הוא אינו תלוי בשום כללים. לא תלוי אם תהיה טוב או לא, אם יהיו לך זכויות או לא. השם יגאל אותנו ברצונו, "כמלך הפורץ לו גדר", בלי שום חשבונות של מקטרגים ומליצי יושר. והנהגה זו אינה רק לעתיד לבוא, כאשר "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" - אלא גם עכשיו, בתוך הנהגת המשפט הגלויה, מסתתרת הנהגת הייחוד. כלומר, בסופו של דבר הכל מוביל אל גילוי ייחודו של הבורא, לא משנה מה תעשה.
וכיצד הדבר נעשה? דוגמה מובהקת: פרעה חשב להתנגד לרצון האלוקי. השם רוצה להוליד מושיע לעם ישראל? "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". ומה יצא מכך? שמושיען של ישראל גדל בביתו ועל חשבונו, ופרעה עצמו דאג לו. ולא עוד, אלא שכל אם מניקה את בנה בחינם, ואילו אמו של משה קיבלה משכורת - ממי שהחליט להשמידו. אומר הקדוש ברוך הוא כביכול: איני מתנגד למה שאתה עושה; מה שאתה עושה הוא זה שיוציא לפועל את רצוני. זוהי הנהגת הייחוד: כל מה שאתה רואה כהנהגה חיצונית, דע לך שיש מהלכים תת־קרקעיים כביכול המובילים אל התוכנית הסופית. גאולה לעם ישראל תהיה. אתה יכול להיות שותף לה ואתה יכול להתנגד לה, אך ההתנגדות לא תעכב - אדרבה, הקדוש ברוך הוא ישתמש בה עצמה כדי להוציא את רצונו אל הפועל, ואף מהר יותר.
ואם כן, לסיכום הטענה הראשונה: לא ייתכן שהקדוש ברוך הוא זנח אותנו לעולם, שהרי ל"עולם" יש דדליין, יש תאריך יעד - בסופו של דבר יתגלה ייחודו של הבורא יתברך. ממילא, אם זנח - זנח על מנת שישוב וירצה בנו כשנטיב מעשינו.
הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ גָּמַר אֹמֶר לְדֹר וָדֹר׃
הטענה השנייה היא מצד החסד העליון. כשאדם רוצה להיטיב לחברו, לא תמיד הוא יכול: לפעמים מצבו הכלכלי מגביל אותו, ולפעמים גורם אחר מונע ממנו לתת. החסד התחתון של בשר ודם מוגבל - מוגבל ביכולותיו של המיטיב ומוגבל מכוחות חיצוניים שיכולים לעכבו. אבל החסד העליון אינו תלוי בשום דבר, ואי אפשר שיכלה. על כן שואל המשורר: "האפס לנצח חסדו"?
והטענה השלישית היא מצד ההבטחה: "גמר אומר לדור ודור"? הקדוש ברוך הוא הבטיח לנו שנהיה לו לעם. האם גמר את האמירה הזאת, כביכול ההבטחה מיצתה את עצמה והסתיימה? האם אותה הבטחה שנהיה קיימים לנצח נאמרה רק לדורות מסוימים, והנה נגמרו אותם דורות וכלתה ההבטחה? לא ייתכן, שהרי ההבטחה היא נצחית.
הרד"ק מסביר: "האפס לנצח חסדו" - האם החסד שעשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל כלה לנצח, ואין עוד חסד? ו"גמר אומר" - "אומר" במובן של אמירה רכה, אמירת נחמותיו וישועותיו: האם פסו ונגמרו נחמותיו ולא יבואו עוד לעולם?
האבן עזרא לעומתו מפרש את "גמר אומר" כפי הביטוי המוכר לנו בשפה המדוברת: גמר אומר פירושו החליט החלטה ברורה וקבועה. ולפי זה: האם השם גזר שלעולם יזנח אותי? האם החליט ואמר החלטה מוחלטת שכך יהיה לדור ודור, שאין לו עוד עניין בי לעולם?
המלבי"ם מדייק שיש הבדל בין "נצח" ובין "דור ודור". "נצח" הוא זמן בלתי מוגבל לחלוטין, ואילו "דור ודור" מדבר על דבר המתחלק לדורות. ולכן באו הדברים בהתאמה מדויקת: החסד הוא דבר שאין לו גבול, ועל כן נאמר עליו "האפס לנצח חסדו" - שגם "נצח" הוא ביטוי של בלי גבול. ואילו "גמר" משמעו נשלם ונסתיים, ולכן מתאים לו "לדור ודור": אותה הטבה שהטיב השם - האם הושלמה במספר הדורות שנגזר, וזהו, מכאן ואילך לא יתקיים עוד הטוב? על דבר מוגבל שייך לומר "נגמר", ולכן נאמר "לדור ודור"; ועל החסד הבלתי מוגבל מתאים הלשון "לנצח".
בעל "תהילות מהרי"ץ" מבאר את הפסוק על פי הכתוב בשמות (ג, טו): "זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור". חז"ל אומרים שאף שזכות אבות תמה, חסדי אבות אינם כלים לעולם. (מה ההבדל ביניהם - לא נכנס לכך כעת; המעוניין יעיין ב"מכתב מאליהו" חלק א', או ישמע את שיעורינו על המכתב מאליהו, שם ביארנו את העניין.) ולפי זה המשורר תמה על ההסתר פנים: הרי חסדי אבות אינם תמים, והשם זוכר חסדי אבות לנצח - האם אפס לנצח חסדו שבזכות חסדי אבות? והאם "גמר אומר לדור ודור" - אותה אמירה של "זה זכרי לדור דור" שהשם הבטיח לזכור אותנו, האם הסתיימה?
הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל אִם־קָפַץ בְּאַף רַחֲמָיו סֶלָה׃
ראשית דיוק בלשון: "חנות" כאן בנו"ן דגושה, וממילא הוא לשון חנינה ולא לשון חניה. בנו"ן רפויה משמעו חניה - "ויסעו ויחנו", "קרית חנה דוד" (אין זו אישה ששמה חנה, אלא הקריה אשר חנה בה דוד). ואילו לשון חנינה תמיד בנו"ן דגושה - "מלך חונן ונותן", "חננו ועננו שמע תפילתנו". וכך גם כאן: "השכח חנות אל".
רש"י מפרש: האם שכח השם להיות חונן אותנו? "חנות" כמו "עשות", "ראות"; או שהוא מקור, והכוונה: האם שכח את חנינתו - לא פעולה מסוימת אלא עצם תכונת החנינה שהוא חונן ונותן. ו"קפץ" - כמו "לא תקפוץ את ידך", לשון סגירה: האם על ידי האף והכעס סגר את רחמיו לתמיד, ואין עוד רחמים אלא חמה וכעס בלבד?
המלבי"ם מוסיף כאן את הטענה הרביעית - מצד החנינה: הרי כבר מצאנו חן בעיניו פעם אחת, ואם כן הייתכן שישכח את אותו חן? גם אם איננו רואים אותו כעת, הרי מצאנו חן לפניו בעבר - "זכרתי לך חסד נעורייך" - וזו סיבה שעדיין יחפוץ בנו. והטענה החמישית - מצד הרחמים: כאשר השם רואה את עוניינו ולחצנו, האם מחמת האף קפץ את רחמיו? הרי דרכו של השם לרחם.
ומדקדק המלבי"ם שיש כאן רמז לחמש מידות של רחמים: "רחום" - "אם קפץ באף רחמיו סלה"; "חנון" - "השכח חנות אל"; "ארך אפיים" - "הלעולמים יזנח", שהקדוש ברוך הוא אומנם מאריך אפו אך לאחר מכן בוודאי תבוא הישועה; "ורב חסד" - "האפס לנצח חסדו"; "ואמת" - "גמר אומר", שהשם הבטיח, והאם תיגמר ההבטחה לדור ודור? חמש מידות רחמים נרמזו כאן, שמצידן ראוי שהקדוש ברוך הוא יחוס וירחם עלינו גם במצב שאנו נתונים בו כעת.
וכאן טוען המלבי"ם טענה חזקה: איך ייתכן שהשם יעזוב אותנו? עזיבה שייכת רק בהשתנות הרצון - רצה דבר אחד וכעת רוצה אחרת. על כך: "ולא יוסיף לרצות עוד"? וכי ישתנה רצונו? או שמא תשתנה יכולתו - "האפס חסדו", "גמר אומר" - וכי נאמר שהחסד והאמת אזלו ואין לו יכולת כביכול? או שמא שייכת אצלו שכחה - "השכח"? או שמא מחמת כעס - "אם קפץ באף רחמיו סלה"? ו"סלה" לשיטת המלבי"ם משמעו תמיד סיום כל הטענות. מכאן המסקנה: נסתיים העניין, לא ייתכן שהקדוש ברוך הוא עזבנו מצד מידותיו. אם עזב - העזיבה היא מצידנו, בגלל פעולות שאנחנו פעלנו, ולא משום שאצלו כביכול השתנה דבר. חמש טענות חזקות מוכיחות שהדבר בלתי אפשרי, ועל כרחנו הגורם לעזיבה נעוץ בנו. ואם הגורם בידינו - הרי בידינו גם המפתח להחזיר את רחמי השם: נשנה את דרכנו, ונשוב להיות רצויים לפניו.
בעל "תהילות מהרי"ץ" מביא מן הילקוט. (הילקוט שמעוני אינו מדרש קדום כשלעצמו, אלא ציטוט של מדרשים, והוא כלי להגיע דרכו למדרשים רבים שאינם בידינו והיו לפני מחברו, רבי שמעון הדרשן.) המדרש אינו נזקק לפשט הדקדוקי, ודורש "חנות" מלשון חניה: "השכחת חניותיך, אל"? על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו - אלו אוהל מועד, גלגל, נוב, גבעון ובית עולמים, בית ראשון ובית שני. כלומר: היית חונה אצלנו, השרית שכינתך עלינו, ליווית אותנו במדבר בויסעו ויחנו, וכל החניות הללו היו על פי ה'. האם שכחת את הקרבה הגדולה ההיא?
ומבאר "תהילות מהרי"ץ" את כוונת הדברים: אמנם באמת אין הקדוש ברוך הוא שוכח אותנו, כמו שכתוב "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם" - אך זהו טפטוף לעומת הזרם האדיר שהיה לנו בעבר. במילים פשוטות: כביכול הקדוש ברוך הוא מחזיק אותנו גוססים, רק שלא נמות. אין הוא מספק לנו חמצן ומזון ואוויר כמקדם, אלא שומר שננשום נשימה בלתי עצמונית - קיום מינימלי. זו המציאות שלנו היום, והיא כאין וכאפס לעומת החסדים והרחמים של ימי החניות במדבר, ושל השפע האלוקי בתקופת שלמה ובתקופות שלפניה, בגלגל ובנוב ובגבעון.
ועל פי זה מתפרש להפליא "אם קפץ באף רחמיו סלה": "לקפוץ" את היד פירושו לצמצם אותה. והמשורר שואל: האם צמצם השם את כל רחמיו אל תוך אותו "אף"? איזה "אף"? "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים". כלומר, האם כל הרחמים כולם מתמצים עתה ב"לא מאסתים" בלבד - הם נתונים בצרה, בארץ אויב, מעונים ומיוסרים, ורק מעט חמצן נותר להם? ריבונו של עולם, היכן השפע האדיר שהיה אז? מה זה לעומת החסדים הקדמונים? וזהו "השכח חנות אל" - האם כל אותן חניות וכל אותם רחמים מתקבצים כעת ב"אף גם זאת לא מאסתים"? פירוש נפלא מאוד.
ה"מעם לועז" מביא בשם רמי מרקדו פירוש נפלא נוסף: כאן המשורר כמו מדבר עם לבבו. הוא מפחד מן האויב, ולכן הוא משחזר את הדברים ומדבר אל עצמו - כמו שנאמר למעלה "ויחפש רוחי", אני מנסה להבין את מעשה השם. והוא מקשה על עצמו מכל ההבטחות:
"הלעולמים יזנח אדנ-י"? הרי נאמר (ישעיהו נ"ד) "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך" - רק רגע, ולא לעולמים. "ולא יוסיף לרצות עוד"? הרי נאמר "והביאותים אל הר קדשי... עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי" - הרי שיוסיף לרצות. "האפס לנצח חסדו, גמר אומר לדור ודור" - האם גמר אומר שניוותר בגלות לדור ודור? הרי כתוב "משם יקבצך ה' אלוקיך". "השכח חנות אל"? האם שכח להשרות שכינתו בתוכנו? הרי כתוב "ושכנתי בתוכך". "אם קפץ באף רחמיו סלה"? האם אין עוד ביטוי לרחמיו? הרי כתוב "וברחמים גדולים אקבצך". נמצא שאי אפשר כדבר הזה, ועל כרחנו הגאולה והישועה קרובות לבוא. ועל כך אנו מתפללים ומבקשים: ריבונו של עולם, עד מתי?
וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן׃
רש"י מפרש: "חלותי" - מחשבתי אומרת כי אין זאת אלא להחלותי וליראני לשוב אליו. כל הצרות הבאות עליי הן כמחלה שהשם מביא עליי כדי לעוררני, כדרך שכל הצרות באו להביאנו לידי התעוררות ותשובה. ו"חלותי" הוא לשון חולי וחיל, כמו חיל ורעדה. ו"שנות ימין עליון" - אין זה מלשון שנים ואף לא מלשון שינון (ששנה נקראת כך על שם החזרה והשינון), אלא מלשון שינוי: נשתנתה ימינו של העליון. "ימינך ה' נאדרי בכח" - אך כעת אנו סחופים ודחויים בגלותנו ואיננו רואים את ימין עליון מושיעה אותנו כמקדם. וכמו שנאמר באיכה "השיב אחור ימינו": כשבא האויב, בדרך הטבע הקדוש ברוך הוא מכה בו בימינו, "ימינך ה' תרעץ אויב"; וכשרוצים לתאר שאינו נלחם עבורנו - כביכול משיב את ידו לאחוריו, ואז עושים בנו האויבים כרצונם.
הרד"ק מפרש "חלות" על משקל "חנות", אלא ששורשו חל"ל - לשון חלל ומת, כמו "כי ימצא חלל באדמה". ו"ואמר חלותי היא" - מיתתי היא: אריכות הגלות היא המיתה שלי, איני רואה סיכוי לצאת מזה, כאן אני עתיד להיות חלל. ואת "שנות ימין עליון" מחבר הרד"ק לפסוק הבא - "אזכור מעללי י-ה כי אזכרה מקדם פלאך" - שה"אזכור" משמש לפניו ולאחריו, כאילו כתוב: "שנות ימין עליון אזכור", וגם "אזכור מעללי י-ה". כלומר: זוכר אני את השנים שעברו, שבהן עורר השם את ימינו והוציאנו מגלות מצרים ומגלות בבל; את כל זה אזכור - והנה כעת נשכחנו כביכול בגלותנו. (ופסוקים רבים מתבארים בדרך זו, שהמילה חוזרת על מה שלפניה ועל מה שלאחריה.)
המלבי"ם מפרש: "ואמר" - החלטתי בדעתי, הגעתי למסקנה. "שנות ימין עליון" - ימין עליון היא בחינת נוראות השם והפעולות שפעל בעולמו בימי קדם, ולכאורה נשתנתה, שהרי איננו רואים עוד ניסים ונפלאות. אך הלוא "אני ה' לא שניתי", ואצל הקדוש ברוך הוא אין שינוי בהנהגה. כיצד אפוא שייך "שנות ימין עליון"? על כרחי להגיע למסקנה: "חלותי היא" - החולי שלי הוא הגורם. לא בו חל שינוי, אלא בנו; לא השם שינה הנהגתו, אלא אנחנו שינינו את מעשינו.
ומבאר המלבי"ם שכבר למעלה תיאר בעל המזמור את האומה כחולה: "ידי לילה נגרה ולא תפוג" - היד פצועה ונוזלת מוגלה מחמת החולי, "ולא תפוג" - בלא הפוגה ובלא גבול. ו"ידי" סתם - הכוונה ליד שמאל, שכן בכל מקום שנאמר "יד" סתם הכוונה לשמאל, וכשמתכוונים לימין אומרים במפורש "ימין". וכן כלפי מעלה: "ימינך ה' נאדרי בכח", ואילו "יד ה'" סתם - היד השמאלית, שהרי אצל הקדוש ברוך הוא לא הוזכר שמאל. וכן "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" - ולא אמר "תשכח ידי", משום שכוונתו דווקא ליד ימין.
ומדוע נבחרה דווקא היד השמאלית לתאר את מכתנו? מפני שכאשר אנו עומדים לפני הקדוש ברוך הוא, ימיננו כנגד שמאלו ושמאלנו כנגד ימינו. ולכן בסיום התפילה, ב"עושה שלום", אנו פונים תחילה לצד שמאל - ולכאורה תמיד פותחים לימין, אלא שכאן השמאל שלנו הוא ימין השכינה. וכן מה שכתוב שיצייר אדם לעצמו כעומד לפני מלך - חלילה לדמיין את הקדוש ברוך הוא, אך יחשוב בלבו כעומד לפני מלך - וכוונה זו לעיכובא היא; הרמב"ם אומר שאם לא כיוון כך בתפילתו, כאילו לא התפלל, ולכן מופיע בסידורים "יכוון כעומד לפני מלך". לדעת הרב מבריסק צריך לכוון כן בכל ברכה, והחזון איש סובר שדי בפעם אחת בתפילה. על כל פנים העיקרון: אני עומד לפני המלך, פניי כנגד פניו ושמאלי כנגד ימינו.
ולפי זה: ימין עליון מכוונת כנגד ידי השמאלית - ואותה יד שמאלית היא היד המוכה, המתארת את ישראל בגלות, שממנה ניגר החולי לילה ולא תפוג. ובשעה שאני ממתין שהעליון יעשה נוראות, מתברר שהיד השמאלית שלנו אינה מסוגלת לקבל. כביכול הקדוש ברוך הוא מבקש להתלבש בנו ולעשות עמנו נוראות ונפלאות, וכביכול הוא מנוע מכך, משום שהיד שלנו חולה - אין בנו די זכויות, אין לנו הכוח והזכות לניסים נפלאים כאותם ימים. וכיוון שהיד המקבלת כהה וחולה, אני מפרש את הדבר כ"שנות ימין עליון", כאילו נשתנתה ימינו של מקום ואינה משפעת. אך ההבנה האמיתית היא "חלותי היא" - החולי שלי הוא, הפגם אצלי. ידי השמאלית, האמורה לקבל את השפע מימין עליון שכנגדה, היא החולה - וזה הגורם שאין הקדוש ברוך הוא משפיע עלינו ניסים ונפלאות כפי הראוי והנצרך וכפי שעשה בימי קדם.
מוסיף המלבי"ם ש"חלותי" הוא משורש חל"ה בבניין הכבד. וכבר הסברנו את ההבדל בין בניין קל לבניין כבד: הקל קל על מוצאי הלשון והכבד כבד עליהם. "שובר" - בניין קל; "משבר" - בניין כבד, ואכן קשה יותר להגותו. והמלבי"ם מבאר בכמה מקומות שההבדל הלשוני מגלה על אופי הפעולה: בניין קל מורה על דבר הנעשה בקלות, ובניין כבד מורה על פעולה הנעשית בכוח, בעוצמה ובכבדות. "רוצח" - רצח בקלות; "מרצח" - הפעיל כוח רב ועוצמה. "שובר" - שבר בקלות; "משבר" - השקיע כוח רב בשבירה, או שיברו לחתיכות קטנות יותר. ולכן נכתב כאן בבניין כבד.
ראינו עד כה שני כיווני פירוש: לשון מחלה (רש"י, וכן כיוונו של המלבי"ם), ולשון חלל (הרד"ק). והמדרש מביא פירוש שלישי: "חלותי" מלשון לחלות פנים. (ואגב, צריך להיזהר מאוד בביטוי "אתאנו לחלות פניך" ולבטאו כראוי, שלא יישמע חלילה כלשון אחרת.) "חלותי היא שנות ימין עליון" - על שלא חילינו פניך בתשובה, נשתנתה ימין עליון. ושואל המדרש: שמעת מימיך חמה חולה ואינה יכולה לעלות? לבנה חולה ואינה יכולה לעלות? לשמשיך אין חולאים, לפניו יש חולאים? אלא על כרחך אין הסיבה לשינוי בימין עליון אלא בנו - על שלא חילינו פניו.
ולפי זה משמעות הפסוק: ואומר - מצאתי את הסיבה. מאיזו סיבה "שנות ימין עליון"? "חלותי היא" - התפילה היא הסיבה, כלומר העדר התפילה; שלא חיליתי את פניך. "החלותי" כאן הוא כשם עצם: הסיבה היא התפילה - מה עם התפילה? שלא התפללתי. ובמילים פשוטות: האשמה בנו. אילו היינו מנהיגים עצמנו כראוי ומחלים את פני השם, לא היינו מגיעים לכך.
חמש טענות חזקות העלה בעל המזמור - מצד הרצון האלוקי שאינו משתנה, מצד החסד העליון שאין לו גבול, מצד ההבטחה הנצחית, מצד החן שכבר מצאנו לפניו, ומצד מידת הרחמים - וכולן מוכיחות שלא ייתכן כלל שהקדוש ברוך הוא עזבנו מצד מידותיו. "סלה" - נסתיימו הטענות, והמסקנה מתחייבת: אם יש הסתר, הגורם בנו. רצונו של השם היה מותנה בהיטיבנו את מעשינו, ולכן אין כאן אל־חזור; ומתחת להנהגת המשפט הגלויה פועלת תמיד הנהגת הייחוד, שהכל מוביל בסופו של דבר אל "והיה ה' למלך על כל הארץ". ומכאן "ואמר חלותי היא": החולי שלי הוא, ידי השמאלית המקבלת היא החולה - בין מחמת מעשינו ובין מחמת שלא חילינו פניו בתפילה ובתשובה. וכיוון שהמפתח בידינו, עלינו לשנות את דרכנו, לחלות את פניו ולשוב ולהיות רצויים לפניו, ואז תשוב ימין עליון להיגלות עלינו כבימי קדם.