פרק ע"ז הוא מזמור של אדם שנתון בצרת הגלות, ונדמה לו שפני הדברים השתנו: אין עוד נפלאות, אין עוד הנהגה גלויה. בחלק זה של הפרק אנו מגיעים לנקודת המפנה - מן הייאוש אל הנחמה. הדרך לנחמה היא הזיכרון: זכירת מעשי ה' מקדם, הבנת ההבדל שבין ההנהגה הטבעית הקבועה לבין ההנהגה הניסית, והבנה מדוע בכלל יש מקום לנס בעולמו של בורא שלם. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר על פי המלבי"ם, ובתוספת דברי הרד"ק ורש"י.
(יב) אֶזְכּוֹר מַעַלְלֵי־יָהּ כִּי־אֶזְכְּרָה מִקֶּדֶם פִּלְאֶךָ׃
הכתיב כאן הוא "אזכיר" ביו"ד, והקרי "אזכור". הרד"ק, כדרכו, דורש גם את הקרי וגם את הכתיב. "אזכיר" - שאני אזכיר לאחרים; "אזכור" - שכאשר אני זוכר את מעללי יה, אני מתנחם. שהרי המציאות שאנו רואים כעת היא כמי שנחשב כבר כחלל, איננו רואים את חסד ה' ואת "שנות ימין עליון", ונדמה לנו שנשתנתה ימינו - והדבר הזה גורם לי לייאוש. אבל כשאני זוכר את מעללי ה', מתעורר בי עידוד: "כי אזכרה מקדם פלאך" - על ידי שאני מזכיר את הנפלאות שעשית מקדם, יש לי למה לצפות. יש תקווה, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" - הקדוש ברוך הוא יעשה לנו נפלאות כימי קדם. ולכן, הגם שהגלות מתארכת, אין לנו לאבד את התקווה, אלא "אזכרה מקדם פלאך".
המלבי"ם מבאר מהו "מעללים": כל פעולה היוצאת מן האדם מכוח תכונות נפשו ומידותיו - ממידת האכזריות, ממידת הרחמנות, ממידת ההטבה - נקראת "מעללים". וכך גם כלפי מעלה: פעולה היוצאת מצד מידותיו של הקדוש ברוך הוא - מידת החסד, מידת הרחמים, מידת הגבורה שהיא בחינת עונש - נקראת "מעללים". ומעללי ה' נחלקים לשניים: יש המעללים הקבועים, הם חוקי הטבע והפעולות הקבועות שהנהיג ה' מששת ימי בראשית; ויש המעללים שבהם הקדוש ברוך הוא משדד את מערכות הטבע ועושה פעולות החורגות מגדר הטבע. וכאן, "אזכור מעללי יה כי אזכרה מקדם פלאך" - הכוונה למעללים שמצד ההנהגה הפלאית הניסית. זהו הדבר הראשון שהוא מזכיר: את מה שלמעלה מן הטבע, עניין הפלא.
(יג) וְהָגִיתִי בְכָל־פָּעֳלֶךָ וּבַעֲלִילוֹתֶיךָ אָשִׂיחָה׃
מבאר המלבי"ם: "והגיתי בכל פועלך" - אלו הפעולות שה' עושה על פי הטבע, על פי הסדרים והחוקים שקבע בעת הבריאה: שבכל יום יש זריחה ויש שקיעה, שבחורף יורד גשם ובקיץ חם, וכן הלאה. כל אלה פעולות שה' קבע וסידר כפי סדר הבריאה. "ובעלילותיך אשיחה" - "אשיחה" כאן פירושו אחקור במידותיך כפי ההנהגה הזאת.
וכאן נקודת העומק: מתבקש היה שהנהגת הקדוש ברוך הוא תהיה קבועה לחלוטין. שהרי "אני ה' לא שניתי", וממילא גם הנהגתו צריכה להיות קבועה. מתי אנחנו עושים שינויים? כשחל שינוי. אדם עובד במקום עבודה, הורעו לו התנאים - הוא עובר למקום אחר. חשב שדרך זו תוביל אותו אל היעד, נסע וראה שהוא מתרחק - הוא מחשב מסלול מחדש והולך בדרך אחרת. אצל הקדוש ברוך הוא לא שייכים שינויים, שהרי אין אצלו טעויות בניווט, והיעדים ברורים לפניו מראש. ואם כן, איך שייך לדבר על שינוי אצלו?
וההנהגה הפלאית, אומר המלבי"ם, היא בעצם הנהגה של שינוי - הקדוש ברוך הוא חורג בה מגדר הטבע. ואדרבה, ראוי לו לחרש חכם לעשות פעולה שלא תצטרך שינוי. כשאדם אינו מומחה דיו והוא בונה תוכנה, אחר כך יש שבעת אלפים שינויים ושדרוגים: כאן נוצר באג, שם נוצרה בעיה, עדכון תוכנה ועוד עדכון תוכנה - מפני שמלכתחילה לא לקח בחשבון את כל מה שצריך. אבל מתכנת־על, שלוקח מראש בחשבון את כל האפשרויות, השדרוגים אצלו מועטים ביותר. והנה אצל הקדוש ברוך הוא מתבקש שלא יהיו שום שינויים ושדרוגים כלל: הוא האומן שיצר כלי שלם מעיקרו. אם כן מה אירע שנצרכים שינויים? הנס. מה הוא נס אם לא שינוי, פעולה בטבע כדי לסדר את העניינים לפי המצב הנצרך כעת? ולכאורה זהו חיסרון בשלמות הבורא, כאילו לא נלקח הדבר בחשבון - "עכשיו יש בעיה? נקרע להם את הים".
ומיישב המלבי"ם: מצד עצם הפועל והבונה יתברך לא הייתה מציאות שישנה לפעמים את סדרי המלאכה אשר גבל בימי הבריאה, כי מלאכתו ערוכה ושמורה בתכלית החוכמה, עד שדי בה להנהיג את העולם לנצח. מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו יש בו כוח להנהיג את העולם לנצח, ואין הוא זקוק לעדכונים לעולם. וצורך הנס הוא רק מפני האדם, שהוא בעל בחירה, והוא מקלקל לפעמים את הסדר בבחירתו, כי ניתנה לו רשות - ואז יצטרך העושה לתקן את מלאכתו כפי הצורך, כפי מעשי בעלי הבחירה. נמצא שאין זה דבר שלא נלקח בחשבון, אלא הקדוש ברוך הוא עצמו יצר מציאות של שינוי ושידוד מערכות הטבע כפי מעשה בני האדם. המשתנה כאן הוא מעשינו, לא מעשה ה'. ולכן כשאנו עושים מעשה טוב זו בחינת "תנו עוז לאלהים" - נותנים כוח בפמליה של מעלה; וכשעושים להפך - "צור ילדך תשי", התשת כוחי כביכול, יוצר אתה תשות בפמליה של מעלה. כל הנהגת הפמליה של מעלה מותנית בהנהגת עם ישראל. וזה נכון בהנהגת המשפט, שבה הכול תלוי במעשינו; אבל בהנהגת הייחוד זה אחרת לגמרי - שם זו בחינת "מלך פורץ לו גדר ואין ממחים בידו", וכמו שהאריך הרמח"ל בדעת תבונות לבאר את ההבדל בין הנהגת המשפט להנהגת הייחוד.
(יד) אֱלֹהִים בַּקֹּדֶשׁ דַּרְכֶּךָ מִי־אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים׃
ממשיך המלבי"ם: "אלהים בקדש דרכך" - דרכך מצד עצמך היא בקודש. ופירוש "קדוש" בלשון הקודש הוא נבדל ומופרש. אדם קדוש הוא נבדל מענייני הגשמיות והעולם הזה; והקדוש ברוך הוא "קדוש קדוש קדוש", מרומם ונבדל מכל ענייני המציאות והגשמיות. ולהבדיל, מי שנמצא בצד השני של הסקאלה - "קדשה" - אף היא נבדלת מדרכי העולם, אלא לטומאה ולקליפה. אם כן "בקדש דרכך": דרכך מאז ומעולם היא בקודש, אתה נבדל מן הכול, והולך לפי החוקים הכלליים הקבועים הידועים. הקדוש ברוך הוא יצר את עולמו, ובאותה מציאות עצמה שבה יצר אותו הוא מנהיג אותו באופן קבוע.
"כי מי אל גדול כאלהים" - גדר הגדולה הוא שמאת ה' יוצאים כל המסובבים עד אחרית הסיבות. אין שום כוח חיצוני שמתערב, אין מי שמוסיף משלו. וממילא, אם בתוכניותיו של הקדוש ברוך הוא הכול כתוב מראש, אין מקום לשדרוגים ולשינויים. נחזור למשל המתכנת: מתכנת־על לא אמור להזדקק לשינויים בתוכנה, באופן תיאורטי, לעולם. אלא שהוא אומר לך: אין זה תלוי בי בלבד. מה אעשה, ומר ביל גייטס החליט להוציא "חלונות 11", ואין לי ברירה אלא להתאים את התוכנה שלי אליו. כלומר, ייתכן שיצרתי דברים מושלמים, אבל יש גורם חיצוני שיצר שינוי המחייב אותי להתאים את עצמי. אצל הקדוש ברוך הוא אין מציאות כזו, שהרי הוא אל יחיד בעולמו, וכל המסובבים ממנו עד אחרית הסיבות, ולעולם אין הוא צריך להתאים עצמו לזולת. ואם כן מלכתחילה יכול היה להנהיג את עולמו באופן שלא יזדקק לעולם לניסים ולנפלאות כדי ליצור שינוי.
(טו) אַתָּה הָאֵל עֹשֵׂה פֶלֶא הוֹדַעְתָּ בָעַמִּים עֻזֶּךָ׃
"אתה האל עשה פלא" - מה שאתה עושה פלא ומשנה את החוקים הקבועים, הוא מפני שיש בני אדם בעלי בחירה, ובעלי הבחירה יוצרים שינוי בפעולה האלוקית. ועל ידי כן "הודעת בעמים עזך". העמים תולים הכול בטבע, וכשיש ניסים - מציאות של שינוי הטבע - מתגלה שיש אל שליט עליון המשדד את מערכות הטבע מתי שהוא רוצה.
וכבר הסברנו כמה פעמים את העניין הזה: הפילוסופים הקדמונים שהאמינו שהעולם קדמון, אחת הנגזרות מכך היא שאין ניסים. וכך הוא בפשטות: נס פירושו התערבות ושינוי בטבע, ואם העולם קדמון - כלומר לא ה' יצר אותו - אין בידו המפתחות כלל, וכיצד ישנה? לפיכך ההוכחה מן הניסים היא ההוכחה המרכזית לסתירת התפיסה שהעולם קדמון. ואין היום תפיסה כזאת. העולם הולך ומתקדם: כל אותם דברים שביהדות הם אקסיומות, ובתפיסה הכלל עולמית היו בהם שיבושים והכרה בכוחות רבים בבריאה - לאט לאט העולם כולו מכיר שיש אל אחד. זה התחיל בנצרות, שערבבה בה שילוש טמא, והמשיך באסלאם שמכירים שיש רק אל אחד; ואומר הרמב"ם שאלו דרגות לקראת התיקון השלם שבו יכירו הכול שאין עוד מלבדו.
וכך גם בעולם המדע. פעם חשבו שהעולם קדמון; היום אין איש מדע אחד שיאמר זאת. הוויכוח כבר אינו על עצם ההתחלה אלא על הכמות: זה אומר חמישה מיליארד שנים, וזה אומר אחרת - כל אחד והשיבוש וההבל שלו. אבל כבר יש התקדמות, שהרי הוא מסכים עמך בעצם הדבר, שמציאות העולם התחילה בנקודת זמן מסוימת. פעם אחזו אנשי המדע שההתחלה הייתה הדרגתית, ומאז שסטיבן הוקינג "החכים" את העולם הבינו שהכול התחיל במפץ אחד גדול ובנקודת זמן אחת. לאט לאט הם מתקרבים. לנו יש את המקורות; אנו מקבלים את הספר שעל פיו נברא העולם, ולכן אנו יודעים באיזו צורה נעשה הדבר וכמה זמן לקח. הם, לעומת זאת, צריכים להתבונן בעולם, לקרוא אותו, לפענח, להסיק מסקנות ומתוך כך להבין מה היה. אצלם הדברים באים בהדרגה. ואם כן, זו סיבה אחת לניסים: להראות את שליטתו של הקדוש ברוך הוא בעולמו - ה' ברא עולמו בשישה ימים, והראיה, שמתי שהוא רוצה הוא משנה אותו על ידי נס.
(טז) גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי־יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה׃
וזוהי הסיבה השנייה: תכלית הנפלאות היא בשבילנו, לא מצד ה' יתברך, שכן מצדו שלמותו דורשת שלא יחולו שינויים. אלא הקדוש ברוך הוא עושה את הנפלאות כדי "גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה". וכפי שראינו קודם ב"חלותי" - היד שלי חלתה, היד השמאלית, איני ראוי לקבל את הנפלאות, ולכן אין הקדוש ברוך הוא עושה נפלאות היום. הנפלאות שעשה היו כדי להראות לעמים שהקדוש ברוך הוא ברא את עולמו ולכן בכוחו לשדד את מערכות הטבע - אבל צריך שנהיה ראויים לכך. ואם איני ראוי, מחמת ש"חלותי", אין הקדוש ברוך הוא עושה את הנפלאות הללו.
כלומר: מאחר שנחלשתי וחליתי מבחינה רוחנית, כאן כביכול כן תלוי ה' בבריאה. לא כאותו בעל תוכנה שאינו תלוי באיש - הקדוש ברוך הוא תלוי כביכול, במיעוט תלות, במעשינו. והיות שכן, פעמים שאנו ראויים מצד מעשינו לנס ולפלא, והקדוש ברוך הוא משדד עבורנו את מערכות הטבע; אבל צריך שנהיה ראויים לכך, שאם "חלותי" - אזי "שנות ימין עליון", ה' משנה את כוח הפעולה שהיה פועל בימינו, דהיינו שידוד מערכות הטבע, ומשאיננו ראויים לו שוב אינו עושה זאת. וחותם "סלה", שכדרכו של המלבי"ם פירושו סיום העניין.
נחזור לפסוק י"ג, "והגיתי בכל פעלך ובעלילותיך אשיחה". מסביר הרד"ק: אני זוכר את כל המעשים שעשית והוגה בהם, כלומר מעלה אותם על לשוני. וכיוון שהתייאש בגלות כמי שכבר נחשב חלל, הרי על ידי שאני הוגה בכל פועלך ומזכיר זאת - "ובעלילותיך אשיחה" - אני מחזק בכך את עצמי וגם את האחרים, ואיני חי בתחושת אובדן שבגלות, כאילו גמרנו, חלל, אלא אני מחזק את עצמי בכך שהקדוש ברוך הוא יחזור ויגאל אותנו.
רש"י מפרש "בקדש דרכך" - דרך מידתך לקדש את שמך בעולם. וכיצד? על ידי שה' עושה דין ברשעים. ולפי זה יש כאן בקשה: תיפרע לנו מן האומות, תיפרע לנו מן המצרים.
והרד"ק מביא שיש מפרשים "בקדש" - בשמיים; מן הדרכים שאנו רואים בשמיים אנו אומרים "מי אל גדול כאלהים", וכמו שנאמר "מי כמוך באלים ה', מי כמוך נאדר בקדש". ומהו "אל" ו"אלהים" הנזכרים כאן? אין הכוונה לה' יתברך, אלא למלאכים ולגלגלים.
וכבר הסברנו מהם הגלגלים המופיעים בדברי הקדמונים. הקדמונים אחזו שגרמי השמיים מסתובבים כגלגל: הסיבוב של הלבנה, הסיבוב של כוכבי הלכת - אין הם מסתובבים בחלל אלא כקבועים בתוך גלגל שלם המסתובב, שאיננו רואים אותו משום שהוא שקוף. ייתכן שהוקשה להם, שאם לא כן היה כוח האינרציה אמור להבריחם החוצה - כמו שאם תיקח גולה ותסובב אותה בתוך כוס, היא תמיד תשאף לברוח החוצה - ולכן הבינו שהדבר נעשה בדרך של גלגל. היום אנו יודעים שכוח הגרביטציה הוא הגורם. על כל פנים, כשמדברים על "גלגלים" הכוונה לכוכבי הלכת, לשמש ולירח - אף שהשמש קבועה לפי הידוע לנו היום - ובעיקר לשאר גרמי השמיים המסתובבים.
ואם כן "מי אל גדול כאלהים" - הכוונה למלאכים ולגלגלים: מי שמתבונן בהם יודע שכוחם בא מכוחו של ה' יתברך, ו"אלהים בקדש דרכך". אין בהם דבר הנובע מכוח עצמי, ואי אפשר להישען עליהם, אומר הרד"ק, שהרי כולם נובעים ממך - אתה הנותן והם המקבלים. ועוד פירוש מביא הרד"ק: "בקדש" זה מעמד הר סיני, כמו "ה' בם סיני בקדש". כלומר "אלהים בקדש דרכך" - ה' ירד בכבודו על הר סיני, ואז אמרו "מי אל גדול כאלהים".
המזמור מלמד את דרך היציאה מן הייאוש: זיכרון. "אזכור מעללי יה" - זכירת הנפלאות מקדם היא מקור התקווה לגאולה. המלבי"ם מחלק בין מעללי ה' הקבועים, הם חוקי הטבע שקבע בבריאה, לבין ההנהגה הפלאית; ומבאר שמצד שלמותו של הבורא לא היה מקום לשינוי כלל, שכן מלאכתו ערוכה בתכלית החוכמה ומספיקה להנהיג את העולם לנצח, ואין כוח חיצוני שיחייב אותו להתאים עצמו. כל צורך הנס הוא מפני האדם בעל הבחירה, שהקדוש ברוך הוא טבע בבריאה שיפעל כפי מעשי בני האדם. ולכן הנס בא לשתי תכליות: "הודעת בעמים עזך" - להודיע לעמים שהבורא שליט בעולמו ומשדד את מערכותיו מתי שירצה; ו"גאלת בזרוע עמך" - לגאול את ישראל. ומכאן גם התשובה מדוע אין נפלאות היום: "חלותי" - איננו ראויים. ובכל זאת, ההגייה בפועלו ובעלילותיו מחזקת אותי ואת זולתי, שלא נחיה כחללים בגלות, אלא בציפייה לגאולה: כימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות.