פתיחה: מזמור של גלות
לַמְנַצֵּחַ עַל־יְדוּתוּן לְאָסָף מִזְמוֹר׃
האבן עזרא מבאר: "על ידותון" - על נועם פיוט שתחילתו "ידותון". יש אומרים שידותון הוא שם כלי נגינה, ויש אומרים שזהו סוג הנעימה או המקאם שבו היו שרים את המזמור. אך המדרש - מדרש שוחר טוב, שמביאים אותו רש"י והרד"ק - דורש: על שינוי הדת בגלות. ובלשון רש"י: על הדתות והדינים העוברים על ישראל. "דתות" כאן אינן במובן של דת ויהודי דתי, אלא במובן של חוקים וגזירות: אותם חוקים שמשיתים עלינו הגויים בגלותנו, ההגבלות, הסבל והייסורים, הדינים שהם מביאים על עם ישראל. "על ידותון" - על שינוי הדינים, על הצרת צעדינו בגלות. וכך מוסכם על הרד"ק, על המלבי"ם ועל שאר המפרשים: המזמור הזה מיוסד כולו על ענייני הגלות.
"קולי אל אלוהים" - כפולה, ולמה
קוֹלִי אֶל־אֱלֹהִים וְאֶצְעָקָה קוֹלִי אֶל־אֱלֹהִים וְהַאֲזִין אֵלָי׃
הרד"ק כדרכו מבאר שהכפילות באה לחזק את העניין, או ככפל עניין במילים שונות להדגשה: אין קולי אלא אליך, ולכן ריבונו של עולם "והאזין אלי". כלומר, אם אני צועק אל הקדוש ברוך הוא אבל בו בזמן יש לי עוד כוחות שאני סומך עליהם שיעזרו לי, במצב כזה הקדוש ברוך הוא אומר: "אי אלהימו צור חסיו בו, אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם, יקומו ויעזרוכם יהי עליכם סתרה". אתה צועק למישהו אחר? השם מניח אותך, כלשון חובות הלבבות, ביד מי שבטחת בו. אתה בוטח בו? גש אליו. לכן בא המשורר ומדגיש: ריבונו של עולם, אין קולי אלא אליך, ולכן "והאזין אלי" - אם אקרא אליך, תאזין לי, כיוון שאליך אני קורא ולא לאף אחד אחר.
המלבי"ם מבאר את הכפילות אחרת: אינני צועק על ענייני עצמי בלבד, אלא על העניינים האלוהיים. כאשר באה צרה, אפשר לזעוק שהשם יוציא אותי ממצוקתי; אבל אפשר גם לזעוק על כך שבעקבות הצרה מתחלל שם שמיים, שבעקבות הצרה אי אפשר לקיים את מצוותיו, שבעקבות הצרה יאמרו הגויים "איה אלהיהם". אז אני זועק לא על כבודי ולא על ייסוריי אלא על כבוד שמיים: ריבונו של עולם, כבודך מתחלל כאן בגויים. לפי זה "קולי אל אלוהים" הראשון פירושו קולי אני נושא אל אלוהים, ו"קולי אל אלוהים" השני פירושו שזעקתי היא בענייני האלוהים, בכבוד השם. ועל כן אני מבקש "והאזין אלי".
דקדוק המילה "והאזין": המלבי"ם מבאר שזהו מקור, כמו "האזנה", ולא פועל של ציווי. כשאומרים "תאזין" זו פעולה שאני מצווה, אבל "האזנה" הוא שורש הדבר, מקור. וזהו מקור במקום עתיד, כאילו נאמר "ויאזין אלי". והרב מאזוז מבאר ש"האזין" הוא לשון עבר, ובאה הוי"ו והפכה אותו לעתיד, שכן הוי"ו משמשת כוי"ו ההיפוך: "אמר" עבר, ו"ואמר הדור האחרון" כבר מדבר על עתיד; "יאמר" עתיד, ו"ויאמר אליו" מדבר על העבר. הוי"ו הופכת את העתיד לעבר ואת העבר לעתיד. הרד"ק לעומת זאת מבאר כבקשה וכציווי: אני אליך, ואתה תאזין אלי, אנא השם, האזין אלי.
"ידי לילה נגרה" - המכה שאינה חדלה
בְּיוֹם צָרָתִי אֲדֹנָי דָּרָשְׁתִּי יָדִי לַיְלָה נִגְּרָה וְלֹא תָפוּג מֵאֲנָה הִנָּחֵם נַפְשִׁי׃
הרד"ק מדייק בשם: "אֲדֹנָי" כתוב בלשון אדנות, שהיא ביטוי לכך שהשם אדון על הכל. אותו אני דורש ביום צרתי - ביום צרתי את מידת האדנות דרשתי.
"ידי לילה נגרה ולא תפוג" - כאן קושי גדול. האבן עזרא מביא בשם ספר של אחד החכמים (הוא משבח את הספר אך אומר שיש בו טעויות), שפירש "ידי" כמו "עיני", וכך הכל מתיישב: עיני בלילה נגרה דמעות ואין לה הפוגה. אבל האבן עזרא דוחה זאת בנחרצות: "ידי" אינו "עיני", אין בני אדם מדברים כך, ואי אפשר ליטול מילה אחת ולהפוך אותה למילה אחרת. זה אינו פשט הכתוב.
הרד"ק מסביר: "ידי" כמו "מכתי", כלשון "הנה יד ה' הויה במקנך". המכה היא ההיאנחות וכאב הלב על הגלות. ולכן נאמר "לילה", שאז האדם פנוי מעסקי העולם, שוכב במיטתו וכל המחשבות צפות וכל ההרהורים עולים. ומהו "נגרה"? כדברי רש"י: ליחה ומרה. כאדם שיש לו מכה טרייה, שניגרת ממנה הליחה והמוגלה. "נגר" הוא דבר היורד ונוזל. אם כן "ידי" - מכתי, המכה שהשם כביכול הכה אותי, מוציאה את הליחה והמרה שלה.
ומהו הנמשל? ההיאנחות והכאב: באופן תמידי, אחת אחרי השנייה, ניגר בלי הפוגה - כמו המוגלה הניגרת ואינה פוסקת, כך אנחותיי וכאביי. כמו "ויתכו כמים שאגותי", שהשאגות נשפכות כמים, דהיינו בתמידות ובריבוי. "ולא תפוג" - אין הפוגה, אין רפיון ואין חלישות, המכה אינה נחלשת אלא ניגרת תמיד. "תפוג" פירושו תיפסק, מלשון חולשה, כמו "ויפג לבו כי לא האמין להם", וכמו "על כן תפוג תורה". היום מדברים על "תאריך תפוגה", והכל מאותו עיקרון של פג תוקף, אבל שורש "פג" הוא לשון רפיון וחלישות: עובר שלא הושלם נקרא פג, שהוא רפה וחלש ולא הגיע לשלמותו. וזה כנראה גם מקור "פגה", פגי תאנה, שעדיין חלשים ולא הגיעו לשלמותם.
"מאנה הנחם נפשי" - אף שאני מנסה לעורר את עצמי בדברי נחמה, שהאל יוציאנו מן הגלות, ושאף שהגלות מתארכת עוד יגאלנו, בכל זאת נפשי ממאנת להינחם מרוב הצרות. כשהצרות קשות ותוכפות ומכות שוב ושוב, קשה להתנחם.
המלבי"ם מבאר: אף שביום שבאה עליי הצרה דרשתי את השם וביקשתי שיוציאני מצרה לרווחה ומאפלה לאורה, עם כל זה בלילה ידי ניגרה וזבה מן המכה שביד. וזה שונה מעט מן הרד"ק, אף שהכיוון אחד: הרד"ק פירש "ידי" כביטוי למכה שהוכיתי בגופי, ואילו המלבי"ם מפרש שהמכה היא ביד ממש - היד ניגרת וזבה דם ומוגלה בלי הפוגה. והמשל: כמי שיש לו מכה טרייה שזבה ליחה ודם על היד, דוגמה למה שיתבאר בהמשך, שהקדוש ברוך הוא תמך אותי עד היום בידו, ויד השם היא שהחזיקה אותי, ועתה כביכול נחלשה ידו ואני הושלכתי. זהו שיאמר בהמשך "חלותי היא שנות ימין עליון": ימינו של הקדוש ברוך הוא, שתמיד הייתה גואלת ומושיעה, "הושיעה ימינך", כמו נחלשה. ולכן "מאנה הנחם נפשי", שהוא רואה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב; היד אינה מבטאת כוח, וכביכול גם היד העליונה, ידו של מקום שליוותה אותי תמיד, אין לה כוח.
"אזכרה אלוהים ואהמיה" - כשנחלש כוח הדיבור
אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה אָשִׂיחָה וְתִתְעַטֵּף רוּחִי סֶלָה׃
רש"י מפרש: "אזכרה אלוהים" - את החסד שהיית רגיל לעשות עימי בימי חיבתי, את זה אני זוכר. הרד"ק מפרש: אזכרנו תמיד בפי ואהמיה אליו, כלומר אני שואף ומבקש והומה להתחבר אל הקדוש ברוך הוא. "אשיחה" - אדבר ואתנודד בצרתי, כאדם שנדים לו מגודל צרתו. "ותתעטף רוחי" - כמו "תפילה לעני כי יעטוף", "העטופים ברעב". אדם בעת צרה מתעטף, מה שאנו קוראים היום מתכנס בתוך עצמו. ובלשון הרד"ק: כאדם הנמצא בעת צרה, כפוף ומעונה, כאילו מעוטף קצתו בקצתו - כשהוא מקופל, חלקו עוטף את חלקו האחר. כלומר: אני זוכר תמיד את השם בפי והומה אליו, ובמציאות הזו כואב אני את צרתי, מדבר, ומתעטף בתוך יגוני.
המצודת דוד מפרש בשונה מרש"י: לא זכר החסדים, אלא כשאני זוכר את כובד החורבן לבי הומה. וזה מתיישב יותר עם השם "אלוהים" שהוא ביטוי למידת הדין: אני זוכר את הדין שעשה בי השם בעת החורבן, ואז לבי הומה; "אשיחה" - אני מספר את תלאותיי, ורוחי כפופה ומעונה זה זמן רב.
המלבי"ם מבאר שכאן מסביר המשורר מדוע מאנה נפשו להינחם: משום ש"אזכרה אלוהים" - אני זוכר שהשם היה תומכני בידו העליונה, ועתה נשתנתה ימין עליון, ואותה ימין שתמכה בי כמו נחלשה. ועל כן "ואהמיה". "להמות" הוא קול המיה, כמו ציפור הומיה - קול רעש שאין בו דיבור. ולכן ההמון נקרא המון, מלשון המיה: כשיש המון יש רעש ורחש בקהל. אומר המלבי"ם: מרוב חולשתי כמו ניתק ממני כוח הדיבור, ולא נשארו לי אלא המיה ושיח. "שיח" עניינו דיבור בלחש; דיבור הוא בקול, אבל שיחה היא בלחש ובניחותא - אין אומרים על מי שצעק על חברו שהם שוחחו. ואחר כך "ותתעטף רוחי" מבטא נפילה נוספת, חולשה גדולה שכבר קרוב אני למיטה. לכן תבין למה אמרתי "מאנה הנחם נפשי": כשאני רואה שימין עליון כבר אינה מושיעה אותי, זה מוביל אותי למשבר כזה שאני כבר קרוב אל המוות.
"אחזת שמורות עיני" - כגוסס
אָחַזְתָּ שְׁמֻרוֹת עֵינָי נִפְעַמְתִּי וְלֹא אֲדַבֵּר׃
רש"י מפרש: "שמורות" לשון אשמורות הלילה, שאדם ניעור משנתו ודעתו מיושבת ולבו חוזר עליו, ואני אינני כן: בלילה הזה של הגלות עיניי תמיד נדבקות כאדם נרדם. "אחזת" - כאילו מישהו אוחז את העיניים וסוגר אותן, ואי אפשר לפותחן; ביטוי לכך שאנו כעיוורים מאוטם הלב שבצרות שלפנינו, כמו נעשינו אטומים. "נפעמתי ולא אדבר" - כבר איני יכול לדבר.
הרד"ק מעיר שהביטוי "שמורות עיניים" הוא יחידאי: מצאנו "אשמורות", מצאנו "שומרים לבוקר", אך לא מצאנו "שמורות עיניים". הוא מבאר ש"שמרות" הוא ביטוי לעירות ויקיצה. ראיה לדבר: מי שנשאר ער בלילה נקרא "שומרים לבוקר", הרי ש"שומר" עניינו ער ונמצא ביקיצה. וכן "שלוש משמרות הווי הלילה", שבכל משמרת יש התעוררות - חמור נוער, אישה מניקה את בנה וכיוצא בזה. וכן אשמורת הבוקר היא ההתעוררות שבבוקר. אם כן "אחזת שמורות עיני" - החזקת את עיניי ערות תמיד. וכך הוא באדם שיש לו צרות: לא זו בלבד שהוא מתעורר בארבע לפנות בוקר עם לחצים וחרדות והשינה הולכת ממנו, אלא אף כשהוא הולך לישון אינו מצליח להירדם. לא נתת לי להירדם מרוב צרות לבבי.
ומביא הרד"ק שרבי משה הכהן בן ג'יקטילה פירש ש"שמורות" אינו פעולה אלא שם תואר לעפעפיים, שהן שומרות העיניים. ולפי זה: אחזת את העפעפיים שלא ייסגרו ולא אירדם. "נפעמתי ולא אדבר" כמו "ותיפעם רוחו": אני ער בלילה וכל הזמן חושב על צרותיי, ובבוקר אף איני יכול לפתוח את פי, מרוב שבירת הלב איני יכול לדבר.
המלבי"ם ממשיך את תיאור החולשה שראינו בפסוק הקודם - "ואהמיה", "אשיחה", "ותתעטף רוחי" - עד שהוא כבר כגוסס, שנאחזו ונסגרו שמורות עיניו. והוא הולך לפי פירוש רבי משה הכהן בן ג'יקטילה, שהן העפעפיים, וזהו גם הביטוי המקובל בזמננו לעפעפיים: שמורות העיניים. "נפעמתי ולא אדבר" - כגוסס בעת יציאת הנפש, שאינו רואה ואינו מדבר ואינו יודע מה נעשה סביבו. ו"אחזת" כמו "ויאחז את הבית בעצי ארזים", שעניינו עטף וסגר: כך סגרת את שומרי עיניי, שהם העפעפיים.
"חשבתי ימים מקדם" - סקירת החיים ברגע האחרון
חִשַּׁבְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם שְׁנוֹת עוֹלָמִים׃
רש"י מפרש: להיזכר בחסדים שעשית עם אבותינו. הרד"ק לעומתו הולך בשיטתו שהכל חוזר על הגלות: כשאני בצרותיי בגלות אני מחשב ימים מקדם, ו"עולמים" הוא ביטוי לאריכות זמן, הזמנים הארוכים שעברו על עם ישראל בגלויות. כלומר: ריבונו של עולם, כמה ימים ועולמים כבר נמשכות הצרות, כמה זמן אינן נפסקות. אני מחשב את הזמנים שהיו ישראל בגלות ויצאו משם, ובסופו של דבר חזרו לארצם בשמחה. הייתה גלות ארוכה, אך היא הסתיימה מתישהו; וזה עצם הקושי: מתי תסתיים הגלות הזאת? ועל התקופות שהיו ונגמרו - מצרים וגלות בית ראשון - מדבר הפסוק הבא. אבל לפי רש"י "חשבתי ימים מקדם" הוא זכר החסדים שעשה עימנו מאז, ואינו מדבר על הגלויות כלל; וכן לשיטתו "אזכרה אלוהים" ו"אשיחה" שלמעלה חוזרים על החסדים והטובות.
המלבי"ם מוסיף כאן ציור נפלא: בתיאור של גוסס שנפשו עומדת לצאת, מה קורה לאדם ברגעיו האחרונים? כמעט תמיד תשמע שהחיים עברו לפניו כמו בסרט, שיש לו מעין סקירה על כל מה שעבר עליו בימי חייו. כך הוא מדמה כאן את האומה כולה: כיוון שתיאר אותה כגוססת - "אחזת שמורות עיני" שאינו רואה, "נפעמתי ולא אדבר" שאינו מדבר - הרי שברגעי הגוויעה והביטול של גוף האומה הכללי, היא מחשבת ברגעיה האחרונים מה עבר עליה בימי קדם, במצרים, ואחר כך בדורות עולמים, הדורות שהיו לאחר מכן.
"אזכרה נגינתי בלילה"
אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם־לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי׃
המלבי"ם מבאר: נשארו בידי הנגינות והשירים, זכר לניסים שעברו על ישראל, לגדולה ולהצלחה שהייתה לנו בימי קדם - את כל זה אני זוכר. "ועם לבבי אשיחה" - אני שח עם ליבי: מדוע שקעה שמש הצלחתי? כל אותו שפע, כל אותה ברכה, כל אותם ניסים - מדוע נגמרו? ואז אני מנסה לחשוב, שמא משום שהקדוש ברוך הוא עזב אותנו והסיר את האומה מהיות גוי לפניו? בהמשך יבאר שדבר זה אינו ייתכן אצל השם יתברך. ולמה בכלל הוא הולך בכיוון הזה? משום שזו טענת האומות, ובעיקר טענת הנצרות: שכל מה שאנו סובלים הוא משום שהשם זנח אותנו. ולכן הוא מעלה את האפשרות, ובהמשך מברר שהדבר נמנע בחוק האלוהות, כלומר על פי חוקו של הבורא יתברך לא ייתכן כן.
רש"י מפרש: "בלילה" - בימי הגלות, שהגאולה היא בחינת יום והגלות בחינת לילה. ומהן "נגינותיי"? המזמור הוא לאסף, ואסף היה מן המשוררים בבית המקדש: אני זוכר בגלות את הנגינות שהייתי מנגן לפני השם יתברך בבית המקדש בימי קדם. "עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי" - עתה אני מחשב, ורוחי מחפשת: מהי באמת מידתו של הקדוש ברוך הוא, האם יזנח אותנו לעד?
האבן עזרא מוסיף פירוש נוסף על הפשט שהיה מנגן בימים קדמונים: רמז שהיה מנגן בלילה על כאבו. ופירוש נוסף: "אזכרה נגינתי בלילה" - אני זוכר איך שיברת את האויבים בלילה. כל אותם אויבי ישראל שהשם שיברם, בין על ידי מלאך ובין בעצמו. ואם כן, מדוע עתה אין הקדוש ברוך הוא משבר את אויבינו?
"הלעולמים יזנח אדני"
הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח אֲדֹנָי וְלֹא־יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד׃
אומר הרד"ק: מה נשתנתה גלות זו משאר הגלויות? "הלעולמים יזנח אדני" - האם יזנח את עמו בגלות לעולם, והאם כעסו הוא לעולמים ובאופן תמידי? "ולא יוסיף לרצות עוד" - הרי תמיד לאחר שכעס עלינו נתרצה: אחרי הכעס וגלות מצרים נתרצה וגאל אותנו; אחרי כעס שבעים שנות הגלות נתרצה ונבנה בית שני. ואילו כאן אין ריצוי. האם לא יוסיף עוד להתרצות לנו?
לסיכום: המזמור מיוסד על הגלות, על "שינוי הדתות" והדינים שמעבירים אותנו האומות. המשורר פותח בזעקה שכולה אל השם לבדו, ולא סתם על צרת עצמו אלא על כבוד שמיים המתחלל. הוא מתאר את הכאב כמכה שאינה חדלה מלהגיר את ליחתה - אנחות בלא הפוגה בלילות הגלות, ונפש הממאנת להינחם משום שכביכול נחלשה אותה ימין עליונה שתמכה בנו תמיד. מכאן ואילך תיאור של חולשה ההולכת ומעמיקה: המיה במקום דיבור, שיח במקום קול, רוח מתעטפת, ועיניים אחוזות כגוסס. וברגעים אלה, כדרך אדם שחייו עוברים לפניו, סוקרת האומה את ימי קדם ואת נגינות בית המקדש והניסים שהיו, ושואלת את השאלה הגדולה: "הלעולמים יזנח אדני ולא יוסיף לרצות עוד" - שאלה שהמלבי"ם כבר רומז שתשובתה תתברר בהמשך המזמור, שדבר כזה נמנע בחוקו של הבורא יתברך.