פתיחה
אנו ממשיכים בפרק ע"ו בתהילים, מן הפסוק "אַתָּה נוֹרָא אַתָּה" ועד סוף הפרק. שני מסלולי פירוש עיקריים עוברים כחוט השני לאורך הפרק: הרד"ק מבאר את המזמור כולו על מלחמת גוג ומגוג לעתיד לבוא, ואילו המלבי"ם (וכן רש"י) מבארים אותו על מפלת סנחריב ומחנה אשור שבאו על ירושלים בימי חזקיהו. מתוך שני המסלולים הללו נלמד יסוד גדול: מהו מקור היראה בעולם, ולמי באמת ראוי להוביל שי.
"אתה נורא אתה" - על מי מדובר?
אַתָּה נוֹרָא אַתָּה וּמִי יַעֲמֹד לְפָנֶיךָ מֵאָז אַפֶּךָ׃
הרד"ק מפרש: "אתה נורא" - כל הגויים יראים ממך, מאותו יום והלאה. שהרי אליבא דהרד"ק מדובר כאן בגוג ומגוג, והדין נותן שיהיו יראים ממך: "מי יעמוד לפניך מאז אפך" - מאז שיחרה אפך כנגד גוג ומגוג ותעניש אותם, מי יוכל לעמוד כנגדך? דבר כזה מטיל מורא, וממילא מכאן ואילך יהיו כולם יראים ממך.
המלבי"ם, לעומת זאת, מפרש את העניין על סנחריב ואשור, והוא קורא "מאז אפך" - מאז ששלחת את אפך. הרי כתוב "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי": שבט הוא מקל, וכאשר הקדוש ברוך הוא כועס הוא משתמש במקל שנקרא אשור. מאז ששלח השם את אפו על הארץ, דהיינו את אותו שבט - את אשור - לא הייתה ממלכה שעמדה בפניו. זו בדיוק הסיבה שסנחריב היה בטוח שיכבוש את ירושלים בקלות: "מי מכל אלוהי הממלכות עמד כנגדי עד היום?" אף אחד לא יכול היה לו, ולכן היה רגוע עד כדי כך שיכול היה ללכת לישון בשלווה.
נמצא שלפי המלבי"ם "אתה נורא אתה" אינו חוזר על הקדוש ברוך הוא אלא על אשור: אתה, אשור, היית נורא בעקבות כך שהשם שלח אפו על הארץ והשתמש בך כשבט אפו, ועל ידי כן כולם יראו ממך.
"משמים השמעת דין" - הפיכת היוצרות
מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה׃
אומר המלבי"ם: כאשר בא סנחריב על ציון, שלח השם מלאך מן השמים לדון אותו - לעשות את משפטנו, להיפרע מן האויבים כמשפט המגיע להם. וכמו שנאמר: "וְהָיָה כִּי יְבַצַּע ה' אֶת כָּל מַעֲשֵׂהוּ בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִָם, אֶפְקֹד עַל פְּרִי גֹדֶל לְבַב מֶלֶךְ אַשּׁוּר". ואז מה יוצא? הארץ שעד עכשיו הייתה יראה - ממי? מאשור, "אתה נורא אתה" - מעתה "שקטה", נרגעת. שהרי מאז שהשמיע השם דין ועשה משפט באותו שחירף מערכות אלוקים, אין עוד ממה לירוא.
בְּקוּם לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהִים לְהוֹשִׁיעַ כׇּל עַנְוֵי אֶרֶץ סֶלָה׃
ולמה שקטה? "בקום למשפט אלוהים". אומר המלבי"ם: לעולם המשפט האלוקי בא להיפרע מן הרשעים ולעשות דין, ולעשות משפט וצדק עם הצדיקים, עם הענווים ועם הנדכאים. וכאשר שמעו שבא השם למשפט, ממילא שקטה הארץ מיראתה. סלה - בזה נסתיים העניין.
רש"י, האבן עזרא והרד"ק בפסוק זה
רש"י מפרש: כאשר התנבא ישעיה על הפורענות של סנחריב והתקיימה בו, אז ארץ ישראל שיראה ממנו בשעה שהתאסף לכאן - נרגעה. "משמים השמעת דין" - זו הנבואה שהשמיע השם מן השמים על ידי ישעיה.
האבן עזרא מסביר: כל הגזירות באות מן השמים, וכאשר ישמעו כל יושבי הארץ שישבת לכיסא, כלומר שישב השם למשפט ונפרע מן האומות ומסנחריב, יירגעו כל הנותרים. האומות רואות מה אירע לסנחריב שבא כנגד עם ישראל, וממילא הארץ יראה לבוא ולהילחם בנו, וירושלים שקטה. הרי זו הרתעה: השם הכה בסנחריב, וכל מי שהיו לו תוכניות דומות נרגע. אם נרצה לתת דוגמה מזמננו - כשנלחמים בצד אחד ומחריבים אותו, השכנים מן הצד השני כבר נזהרים שנים ארוכות. מבינים הם: אם אתה רוצה להיות מוחזר שלושים שנה אחורה, בבקשה, היכנס להרפתקה; ואם לא - כדאי לך להיזהר. אלה שנשארו יראים וישקטו במקומם כדי לא לתקוף אותנו.
ועוד מביא האבן עזרא פירוש: יש אומרים שטעם "ארץ יראה" מוסב על הרשעים, ו"שקטה" על הצדיקים. הרשעים הרוצים להכות בנו רואים מה קיבל סנחריב ויראים, ועל ידי זה נעשה לירושלים שקט והצדיקים שוקטים. שני הדברים נכונים: או שהרשעים שוקטים מלתקוף אותנו, או שהצדיקים שוקטים מפני שהרשעים אינם תוקפים - ועל שניהם שייך לומר לשון שקט.
הרד"ק, כדרכו כאן, מבאר את העניין כנגד גוג ומגוג. "משמים השמעת דין" - כמו שאומר יחזקאל בנבואתו: "אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו וְעַל אֲגַפָּיו", "וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ תִּפֹּלְנָה". מה שיעשה השם בגוג ומגוג אינו מלחמה בדרך הטבע אלא דין משמים ממש: אש וגופרית מן השמים, אבני אלגביש מן השמים. וכתוב שאותן אבנים שהיו במכת הברד בזמנו של משה רבנו עמדו במקומן, והמשיכו לרדת בזמנו של יהושע, והפינאלה - המכה האחרונה, מה שעוד נותר שם - מחכה לגוג ומגוג. המטאוריטים הללו ממתינים לו. "ארץ יראה ושקטה" - ארץ העמים תירא מאת השם ותשקוט מלהילחם עוד בעם ישראל. ושימו לב להבדל: לשאר המפרשים השקט הוא זמני, עד הסיבוב הבא; ואילו כאן, לאחר מלחמת גוג ומגוג, לא יהיו עוד מלחמות - "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי". זו כבר הגאולה, והשקט יהיה מוחלט.
וכן ב"בקום למשפט אלוהים": רש"י מפרש שהשם קם לעשות משפט להושיע את חזקיהו וסיעתו. והרד"ק מפרש שהשם יקום למשפט להושיע את ישראל מידם של אומות העולם, כמו שנאמר "וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ", וכן בעניין עשיו: "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו". השם יעשה משפט עם כל האומות שאנו סובלים מהן היום וסבלנו מהן לכל אורך ההיסטוריה, כדי להושיע את ישראל שהם ענווי ארץ, ואז יראו כל העמים וישקטו.
ודעו: גוג ומגוג היא נבואה, ומעולם לא התבטלה נבואה ולא תתבטל. אלא שכבר דיברנו בלימוד יחזקאל וזכריה שישנם שני מסלולים בגוג ומגוג - אחד פחות טוב ואחד יותר טוב. יש מסלול שבו גם עם ישראל לוקה, ויש מסלול שבו עם ישראל עומד כצופה מן הצד והקדוש ברוך הוא נלחם את כל המלחמה ומכה בגויים. הדבר תלוי בנו, כמה נהיה ראויים - ואלו שתי האופציות שבידינו לבחור.
"כי חמת אדם תודך" - כעס הרשעים מביא להודאה
כִּי חֲמַת אָדָם תּוֹדֶךָּ שְׁאֵרִית חֵמֹת תַּחְגֹּר׃
רש"י מפרש: כעסם של הרשעים גורם שהבריות מודות לקדוש ברוך הוא. כשהם מראים את כעסם והקדוש ברוך הוא נפרע מהם, הכול מקלסין לפניו. כלומר, כשאתה רואה אומות שמגלות את חמתן ובאות בכעס רב, והקדוש ברוך הוא מבטל אותן ומכה בהן - על ידי כך "תודך", אנו מודים לשם, שכן אנו רואים שאין בחמת אדם ולא כלום; כעסו של אדם איננו דבר.
ועוד מוסיף רש"י: לא רק אנו המודים על שניצלנו מכעסם, אלא אף הם עצמם מקלסין לפניו כשהם רואים שאין כעסם כלום. דוגמה לדבר - נבוכדנצר. כשהשליך את חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, מה נאמר שם בסופו של דבר? "יְהֵא שְׁמֵהּ דִּי אֱלָהָא מְבָרַךְ". הרי שאותו אחד עצמו שבא לעשות רע נמצא מברך, לפי שראה שמה שרצה לעשות לא הועיל. גם אותו שאחזתו החימה - סופו שיודה ויברך את השם.
ועל ידי כך "שארית חמות תחגור". רש"י מפרש "תחגור" מלשון עיכוב: הדבר יגרום לשאר הרשעים שלא יבואו לעשות כמעשה הקודמים, שהרי ראו מה עלה בגורלם. סנחריב בא - האם הצליח? לא הצליח. ממילא "שארית חמות" - אותם שנותרו ורוצים לנהוג כמותו - "תחגור", יתעכבו ולא יוכלו לעשות כן.
ומה הקשר בין "תחגור" לעיכוב? רש"י מביא דוגמה נפלאה מלשון המשנה בעניין פגימת הסכין: בודקים את סכין השחיטה בהעברת הציפורן, והשיעור הוא "כדי שתחגור בו הציפורן". כלומר אתה מעביר את הציפורן לאורך הסכין, והיא עוברת חלק - ופתאום נתקעת. שם יש פגימה, והבהמה שתישחט בסכין זו טרפה. "תחגור" פירושו תתעכב. ורש"י מביא ששמע משמו של רבי אלעזר הגאון ברבי יצחק שהיה מביא מקרא זה עדות לאותה משנה - המקרא מעיד על לשון המשנה, ולא להפך.
ועוד מביא רש"י הסבר נוסף, שהחגירה כפשוטה - חגורה: לך נאה לחגור חימה ולעטות קנאה, כי הכוח והיכולת שלך הוא. כלומר, היות וחמת אדם אינה כלום, אם כן למי נשארה החימה? "שארית חמות" - נשארה החימה רק לך, ורק אתה תחגור אותה. וזה כלשון "אל יתהלל חוגר": החוגר הוא מי שחוגר את החגורה שבה נועצים את כלי הנשק והחרב. אם חמת אדם היא מאומה, למי נותרה עוד החימה? רק לשם יתברך. היא ראויה רק לך, ריבונו של עולם, ולא לשום אדם.
הרד"ק מבאר: את שארית חמתן של שאר האומות כנגדנו לאחר מלחמת גוג ומגוג - אתה תקבוץ אותן כבחגורה ותסגור אותן, כך שלא יוכלו עוד לצאת כנגדנו.
והמלבי"ם מפרש ש"שארית חמות" היא שאריתה של חמת הקדוש ברוך הוא עצמו: השם עורר את חמתו כנגד סנחריב אך לא העיר את כל חמתו. על ידי שנפרע מסנחריב, את שארית החימה שעוד נותרה כביכול חגר וכלא, ולא הוציאהּ אל הפועל. כשם שהחגור עוצר את איברי האדם וקושר אותם, כך כביכול קשר השם את חמתו ולא הוציאהּ, מפני שהוציא את חמתו על האדם. וזהו "כי חמת אדם תודך".
רבנו יונה: ההודאה בעת הצרה מעכבת את שארית החמות
רבנו יונה בשערי תשובה (שער ד', י"ב) כותב: "ואם תמצא את החוטא תלאה ותקרא עליו צרה" - ואם באו על אדם צרות ותלאות, והוא מצדיק עליו את הדין ומקבל את המוסר באהבה, יהיה זה לו למגן מן הייסורים הרבים הראויים לבוא עליו. שמעו מה הוא אומר: אם באה לאדם צרה והוא אינו מתריס אלא מקבל את הדין באהבה - הדבר יגן עליו מפני חימות נוספות ומפני צרות נוספות.
ומביא רבנו יונה ראיה לכך מפסוקנו: "כי חמת אדם תודך שארית חמות תחגור" - כאשר צער האדם יודה אותך, כלומר כשהאדם מודה לשם על אף צערו, אז "שארית חמות" שעוד היו מפותחות וממתינות לבוא עליו - "תחגור", תעכב אותן ולא תביאן עליו. ודרך משל למי שפותח את החרב ומשיב אותה אל נדנה.
ומביא רבנו יונה דוגמה נוספת מישעיהו: "אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי". פירוש: אודך על מוסרך, אני מודה לך על הייסורים שייסרתני וקיבלתים באהבה - ובעבור שאודך על שאנפת בי, "ישוב אפך ותנחמני". וכן בעניין ההודאה על הטובה: "אוֹדְךָ לְעוֹלָם כִּי עָשִׂיתָ וַאֲקַוֶּה שִׁמְךָ כִי טוֹב נֶגֶד חֲסִידֶיךָ" - אודך על הטובה שעשית עמדי, ובעבור זה אקווה להתמדת טובתך. נמצא שההודאה פועלת לשני הכיוונים: אם אתה מודה על הרעה, אתה מעורר שפע שהרעה לא תימשך; ואם אתה מודה על הטובה, אתה מעורר שפע שהטובה תימשך. וכן נאמר: "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא", "צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא" - גם כשאני רואה ישועה גדולה אני קורא בשם ה' ומודה לו, וזה גורר ישועה נוספת; וגם כשצרה ויגון אמצא, אף אז בשם ה' אקרא, ועל ידי שאני מודה ואיני מתריס ואיני בא בטענות - השם יושיע אותי.
"יובילו שי למורא" - אל מקור היראה
נִדְרוּ וְשַׁלְּמוּ לַה' אֱלֹהֵיכֶם כׇּל סְבִיבָיו יֹבִילוּ שַׁי לַמּוֹרָא׃
הרד"ק, ההולך כאן בדרך גוג ומגוג, מפרש: כאשר ינצחו ישראל והקדוש ברוך הוא יכניע את גוג ומגוג, יאמרו זה לזה "נדרו ושלמו לה' אלוהיכם" שעשה לכם ניסים ונפלאות כאלה. ו"כל סביביו" - האומות שמסביב לארץ ישראל - "יובילו שי", יביאו מנחה לשם יתברך שהוא המורא, מלשון יראה, שהוא מוראכם. ואז לא תהיה זו יראה שלנו בלבד אלא יראת כל האומות: "וְנוֹדַעְתִּי וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי לְעֵינֵי עַמִּים רַבִּים" - היראה תהיה של כלל העולם מאת השם יתברך.
המלבי"ם מסביר יסוד גדול: עיקר מקור היראה הוא בשם יתברך. מיהו זה שבאמת ראוי לירוא ממנו? רק הקדוש ברוך הוא. וכמו שמסופר על החסיד בחובת הלבבות שראוהו ישן במדבר, ושאלוהו: אינך ירא מן החיות, מן הדובים ומן האריות? אמר להם: ירא אני שיראה אותי ריבונו של עולם ירא מזולתו. זה הפחד שלי - שהשם לא יראה שאני ירא מעוד מישהו. ואמנם כן: אם אתה בוטח בשם ויָרֵא ממנו, אינך צריך לירוא מאיש.
ואם רואים אנו שאנשים יראים מאשור, מדוע? מפני שהשם חלק מיראתו לאותן אומות. ועל ידי שאשור הוא שבט אפי, כביכול נתן לו השם מן היראה שלו, וממילא יראים ממנו. וכן האריה: מדוע האריה מטיל יראה? מפני שהקדוש ברוך הוא חלק לו מאותה יראה שבטבעה היא רק לשם יתברך. כל דבר שיראים ממנו בעולם - אינו אלא מי שקיבל מעט מאותה יראה מקורית ושורשית, שהיא יראת האלוקים.
מעתה טוען אסף: מדוע אתם מובילים שי לאשור? שהרי כך היה מקובל - אומה מאיימת ומפחידה, מרצים ומחלים את פניה בשי ובמסים, ואז היא מניחה לך. אומר להם המלבי"ם בשם אסף: הובילו את השי אל המקור, "למורא" - אל מי שהוא מקור היראה, אל הקדוש ברוך הוא. אין לכם להוביל שי לאשור, שהרי אשור רק קיבל את היראה מאת השם יתברך.
ושני דברים למדנו מכאן. ראשית, הנהגה: כל עוד אנו במציאות של גלות, הדרך עם האומות היא כדרך שהנחיל לנו יעקב אבינו - לא בהתרסה אלא בריצוי. ולמה? כי עדיין אין אנו בגאולה, והמציאות הזו עצמה נובעת מקלקולנו, מפני שחטאנו והמרינו את פיו והגלה אותנו הקדוש ברוך הוא. וכך נאמר "וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן" - וכי נבואה היא שנעבוד עבודה זרה? הרי עבודה זרה תלויה בבחירה! אלא כתרגום: "תעבדו שם עמים עובדי עץ ואבן". זה חלק מעונש הגלות, שנצטרך לעבוד את האומות: אם אתה צריך משהו, אתה משלם, נותן בקשיש, דמי לא יחרץ - וכך שורדים בגלות. זה מה שמלמד אותנו יעקב. אבל אין זה המהלך הנכון והתקין. הנכון והתקין הוא שנהיה בארץ ישראל, שכלל עם ישראל יעבדו רק את השם וייראו רק ממנו, ואז אין לנו לירוא משום אומה.
ושנית, דקדוק הלשון: מהו "שי למורא"? אומר המלבי"ם - השמות שנוספו בהם אותיות אמנתי"ו, אותן אותיות שימוש הבאות בתחילת המילה או בסופה, באות להורות על מקום מיוחד לדבר מסוים. למשל, מן הפועל "ישב" נגזר "מושב" - המקום המיוחד לישיבה. ומן השורש ק.ד.ש נגזר "מקדש" - האות מ' אינה מן השורש, ומשמעותה המקום המיוחד לקדושה. וכן כאן: השורש הוא י.ר.א, ו"מורא" הוא המקום המיוחד ליראה - ומי הוא? הקדוש ברוך הוא, המיוחד ליראה.
"יבצור רוח נגידים" - נטילת המורא ממקבליו
יִבְצֹר רוּחַ נְגִידִים נוֹרָא לְמַלְכֵי אָרֶץ׃
הרד"ק מפרש "יבצור" מלשון "תִּבְצֹר כַּרְמֶךָ", לשון קטיפה וכריתה: השם יקטוף ויכרות את רוחם של הנגידים בעלי הגאווה, יבטל את רוח הגאווה שבהם. ואז "נורא למלכי ארץ" - מלכי הארץ יראו ממנו. וכאמור, לאחר שיראו הכול את מעשה השם בגוג ומגוג, תתעורר בהם היראה מאת השם. ומוסיף הרד"ק: כבר פירשתי מזמור זה על מחנה אשור שבא על ירושלים, בספר מכלול, אבל עתה נראה לי לפרשו על גוג ומגוג - וזו הדרך שבחר כאן לאורך כל הפירוש.
המלבי"ם מפרש אחרת לגמרי, ושימו לב: לדעתו "נורא למלכי ארץ" אינו הקדוש ברוך הוא אלא סנחריב. המורא - שמקורו בשם יתברך - יבצור את רוח הנגידים, הם שריו החשובים של אשור, ויבצור את רוחו של סנחריב עצמו, שהיה נורא לכל מלכי ארץ וכולם יראו ממנו. לשון בצירה היא כלשון קצירה: כשם שהורדת הענבים מן הגפן קרויה בצירה, כך השם יקצור כביכול ויבצור את רוחם של שרי סנחריב ושל סנחריב עצמו. והרי הסברנו שרוח המורא שיראים מהם אינה שלהם אלא מן השם, שהוא מקור המורא; וכשהשם יבצור אותה ויקטוף אותה מהם - מי כבר יירא מהם? אין המורא עצמי לשום דבר בעולם, אלא הוא רק מה שקיבל מאת השם.
ומוסיף המלבי"ם פירוש שני ל"יבצור", מלשון מניעה, כמו "וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" - לא יימנע מהם. אף כאן: השם ימנע מהם את רוח המורא שנתן עליהם קודם לכן.
וכאן מתחבר הכול. "יובילו שי למורא" - הובילו את השי לשם יתברך שהוא מקור המורא, ועל ידי כך "יבצור רוח נגידים". ויש כאן עצה נפלאה: אם אתה ירא מן השם, אתה מבטל בכך את היראה מסנחריב ומאנשיו, ומבטל את כוחם, והקדוש ברוך הוא נוטל מהם את היראה. שהרי לשם מה הטיל השם יראה בסנחריב ובדומיו? "שבט אפי" - המקל שנועד להחזיר אותנו אל השם. ואם החזרנו את היראה אל מקורה ואנו יראים ממנו, שוב אין צורך במקל; למה היה נצרך? כדי להחזירך. ואם כבר חזרת - אינך צריך אותו, כי אתה כאן. ולכן השם נוטל את היראה מהם, ומשיב את המורא אל מקורו, אל השם יתברך.
לסיכום:
בחציו השני של המזמור מתאר אסף את הפיכת היראה: אשור (או גוג ומגוג) היו נוראים בעולם רק משום שקיבלו פירור מן היראה שמקורה בשם יתברך. "משמים השמעת דין" - משהשמיע השם את דינו ונפרע מהם, הארץ שיראה מהם שקטה, שכן משפט אלוקים בא תמיד להיפרע מן הרשעים ולהושיע את ענווי ארץ. "כי חמת אדם תודך" - גם האומות עצמן מקלסות בסופן כשרואות שאין בכעסן ממש, ושארית החימה נעצרת; ורבנו יונה לימדנו שאף באדם הפרטי: המודה לשם בעת צרתו מעכב מעליו את שארית החמות, ואילו המודה על הטובה ממשיך את הטובה. ומכאן המסקנה: "יובילו שי למורא" - אל תרצו את המפחידים, אלא השיבו את היראה אל מקורה, ואז "יבצור רוח נגידים", ייטול השם את המורא ממי שקיבלו, ויחזור המורא אל בעליו, אל הקדוש ברוך הוא.