בחלק זה של המזמור, לאחר שאסף תיאר את חורבן המקדש ואת חירופי האויב, הוא פונה ומונה את מעשי הקדוש ברוך הוא בבריאה: קריעת ים סוף, בקיעת המעיינות, הובשת הנהרות, ומכאן אל סדרי היום והלילה, המאורות והעונות. כל התיאורים הללו אינם שבח בעלמא, אלא בסיס לטענה: מי שברא את הטבע - הוא גם היכול לשנותו. ומתוך כך באות חמש טענות שטוענת כנסת ישראל לפני בוראה, שראוי לה להיגאל.
לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ׃
רש"י מפרש: 'לך יום' - זו גאולתם של ישראל; 'אף לך לילה' - שאף בצרות הלילה היית עמם. הגלות נמשלה ללילה והגאולה ליום. וכבר הסברנו שההבדל בין 'גולה' ל'גאולה' הוא אות אחת בלבד - האל"ף, שהיא קודשא בריך הוא, אלופו של עולם. אם יש אל"ף, אם הקדוש ברוך הוא נמצא - יש גאולה; ואם אין אל"ף - האדם נתון בגולה. ו'אתה הכינות מאור ושמש' - מפרש רש"י שהכוונה למאור התורה. מאור התורה הוא שמחזיק את עם ישראל גם בלילה, גם במצב של גלות; התורה היא השמש המאירה.
הרד"ק מסביר שהיות והזכיר קודם דברים הפוכים שבהם עשה השם ישועה - את הלח הפך ליבש ואת היבש ללח - כך הוא ממשיך למנות את כל ההפכים שברא הקדוש ברוך הוא בעולם, טבע כנגד טבע, כשם שעשה בזמן הבריאה. ובכל יום ויום הופך הקדוש ברוך הוא את הטבעים כרצונו לצורך עבדיו, להראות שהכל בידו. שהרי בזמנם האמינו ברשויות רבות ובאלוהויות רבות: יש אל הממית ויש אל המחיה, יש מוריד שאול ויש מעלה. בא הכתוב ואומר: לא. הכל בידו, כל ההפכים ממנו. וכל אחד מן ההפכים - צורך הברואים הוא.
עוד אומר הרד"ק: הלילה הוא זמן מנוחת בני האדם והוא גם זמן טרף החיות, כמו שנאמר 'תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער' - יש חיות שיוצאות לטרוף דווקא בלילה. לכן נאמר 'לך יום אף לך לילה': אפילו הלילה, שנראה כזמן שביתה שאין בו תועלת, יש בו תועלת גדולה, ו'לך' - ממך, אתה כוננת אותו לתועלת הברואים. ובאמת, מי יוכל לתאר לעצמו יממה של עשרים וארבע שעות ערות? האדם היה מגיע לאפיסת כוחות, לעולם לא היה מוצא רגיעה ומנוחה, שהרי תמיד יש לו מה לעשות. ידוע שבמקומות שבהם זמני היום והלילה אינם מסודרים, יש ריבוי של בעיות נפשיות. האדם חייב זמן של לילה, של שקט, של אפשרות להיכנס לשינה; מי שאינו מגיע לכך נתון בבעיות. הקדוש ברוך הוא יצר באדם מנגנון שהוא זקוק לשעות ערות ולשעות שינה, ושעות השינה הן הזמן שבו האדם מטעין את מצבריו ומקבל כוח ליום חדש.
המלבי"ם מסביר: לאחר שראינו שהשם יוצר דברים והיפוכם, בא הכתוב ואומר מהיכן נובע כוח זה - משום שכל הסדר הטבעי נקבע ממך, ואם כן מה הבעיה לשנותו? אחת מטענות הפילוסופים שאין השם מתערב בעולם מבוססת על קדמות העולם, והא בהא תליא: אם העולם קדמון, לא השם יצר אותו, ומי שלא יצר את העולם אינו יכול גם להתערב בו. לשיטתם הוא רק מנהל את העולם אך אינו יכול לשנות את הטבע, ולכן אין לדעתם דבר כזה נס, שהרי נס הוא התערבות בטבע. אבל אנחנו אומרים: השם ברא עולמו בשישה ימים, והיות והוא יצר את העולם - המפתחות בידו, וכל אימת שירצה הוא משנה כרצונו. היות וכל הסדר הטבעי נקבע ממך ומתייחס אליך, לכן אתה יכול לשנותו כרצונך.
וכך גם סדר הילוך המאורות נקבע ממך. זה בעצם החלק מן ה'קורסים המסודרים' שעבר פרעה במצרים: כאשר הביא השם את מכת חושך, היה זה כדי להראות שהמאורות ממנו יתברך. המלבי"ם מבאר שיש כאן את המהלך היומי, סיבוב הגלגל בכל יום בזריחה ובשקיעה - זהו 'לך יום אף לך לילה'. ומהו 'הכינות מאור ושמש'? שגם אור הלילה, אור הלבנה, מקבל את אורו מן השמש. הלבנה נקראת 'מאור' - כביכול מְאוֹר, מקבלת אורה מאור אחר; היא כמין מראה המקבלת את אור השמש ומחזירה אותו, ולעומתה השמש עצמה.
אַתָּה הִצַּבְתָּ כׇּל גְּבוּלוֹת אָרֶץ קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם׃
כאן מדובר לא רק במהלך היומי של זריחה ושקיעה, אלא גם בתנועה השנתית של השמש, שהיא הולכת מצפון לדרום ומדרום לצפון. בחורף נוטה השמש יותר לצד דרום, ובקיץ היא נוטה יותר לצד צפון, קרובה יותר, ולכן חם יותר. והכל ממך, כיוון ש'אתה הצבת כל גבולות ארץ': אתה קבעת מה הם גבולות הארץ ויישובה בדרום ובצפון, ועל פי זה קבעת כיצד תנוע השמש דרומה וצפונה. ומחמת ש'קיץ וחורף אתה יצרתם' - יצרת גם את הקיץ והחורף, שהשמש זזה מקו המשווה לצפון ולדרום, והכל לתכלית יישוב הארץ.
שהרי אלמלא כן, המציאות הייתה כמו שהייתה לפני המבול: השמש הייתה תמיד על קו המשווה, ולא הייתה כלל מציאות של קיץ וחורף, סתיו ואביב. וכמו שאמרו חז"ל, כל ימיהם היו כמימי פסח ועד עצרת. אנשי המיזוג והחימום היו מתפטרים, שהרי אין בהם צורך - השמש הייתה קבועה במהלך קבוע.
וידוע שהמבול נעשה על ידי שנטל הקדוש ברוך הוא שני כוכבים מכימה ועל ידיהם הביא את המבול. המדענים מדברים על שני מטאוריטים שפגעו בעולם, ואומרים שהם יצרו שני דברים: האחד - שהעולם נעשה אליפטי, והשני - שהם הטו אותו מקו המשווה, וזהו מה שיוצר היום את מציאות הקיץ והחורף. חז"ל אמנם אינם מדברים על מטאוריטים, אבל הם אומרים שהמבול נעשה על ידי שני כוכבים שנטל השם מכימה. וזה גם נותן הסבר נוסף: המדענים אומרים שכאשר פגעו הכוכבים בכדור הארץ הם ביקעו את קליפתו, והליבה - שיש בה רתיחה עצומה - יצאה החוצה. וזהו מה שאומרים חז"ל שהיו מים רותחים יוצאים מתוך כדור הארץ ומים קרים יורדים מלמעלה, זה הגשם.
עוד אומרים חז"ל שלא שימשו המאורות במשך שנה שלמה. ולפי המדע, בפיצוץ אדיר כזה בליבת כדור הארץ נוצר פיח שעטף וכיסה את כל העולם. וכך גם בהתפרצות הר געש: תחילה ענן המכסה את כל האזור, ולאחר מכן ירידת שכבת פיח עבה מאוד מכל הבעירה האדירה הזאת, המכסה את כל האזור, ומזהירים את האנשים שלא לצאת לרחוב, ללכת עם מסכות ולא לנשום את האוויר, מפני שזה דבר מסוכן ורעיל. נמצא שכל מה שהמדענים אומרים - חז"ל כבר תיארו בתיאור המבול.
ולענייננו: מציאות הקיץ והחורף נעשתה לטובת הבריות. בקיץ עושים דברים מסוימים, כזריעת תבואה וכדומה, ובחורף יש פירות אחרים הנותנים את פירותיהם, וכן על זה הדרך. הכל ממנו יתברך, כחלק מן העניין שהקדוש ברוך הוא פועל את ההפכים, והכל לתכלית יישוב הארץ - כולם בחוכמה עשית.
האלשיך הקדוש מסביר את כל המהלך של הפסוקים האחרונים: אנחנו כביכול מבקשים מאת השם דבר והיפוכו. מה אתה רוצה - דין או רחמים? גם וגם: דין על האומות ורחמים עלינו. נמצא שאתה דורש מהשם שיפעל שתי פעולות מנוגדות, והרי הקשית לשאול. על זה בא אסף ואומר: איני מקשה לשאול, שהרי זה טבעך ומידתך מאז ומעולם, שמעולם אתה פועל שני הפכים. הנה 'אתה בקעת מעיין ונחל' - הוצאת מהם מים, ומאידך 'אתה הובשת נהרות איתן' - מקום שהיו בו מים ייבשת אותו, הרי פעולה הופכית. וכן 'לך יום' - מידת היום, מידת הרחמים; 'אף לך לילה' - זמן שליטת הדינים. 'אתה הכינות מאור' - זה הירח, ממשלת הלילה, 'ושמש' - ממשלת היום.
ועוד רמז בזה: חז"ל אומרים, כיצד הכיר אברהם את בוראו? ראה את השמש ואמר, זהו אדון העולם. ובזה טעו רוב עמי קדם, שרובם היו עובדי חמנים. אפשר לראות ציורים רבים ממקדשים עתיקים, מהתקופה הפיניקית ומתקופות אחרות, ובהם השמש מצוירת עם קרניים מסולסלות סביבה, קרניים עבות ההולכות ונעשות דקות - כך ציירוה כדי לזבוח לה ולעבוד אותה. וכתוב על אותם שהיו יוצאים מבית המקדש 'ואחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה' - מפנה את אחוריו להיכל השם בעת הזריחה והולך לכיוון הר הזיתים, כדי להשתחוות לשמש בזריחתה. זו הייתה העבודה הזרה הגדולה ביותר שהייתה, שהרי כשמחפשים מי הוא בעל הכוח הגלוי ביותר בכל הבריאה - מה עוצמתי יותר מן השמש?
אבל אברהם אבינו, כשראה שהשמש שוקעת, אמר: אין זה האלוה. מה קרה לאלוה, הלך לישון? יצא לחופשה? ראה את הלבנה ואמר: כנראה זהו האלוה. ושוב ראה שהשמש זורחת והירח נעלם. אמר: אין ספק שיש אדון לאלה, ואותו צריך לחפש - מי שסידר אותם, שהשמש תזרח בזמן מסוים והלבנה בזמן אחר. מזה שאני רואה 'הכינות מאור ושמש', כל אחד בזמנו, מוכח שיש אל אחד המוציאם והמביאם. ואילו היה היום ברשות אחת והלילה ברשות אחרת, לא היה הסדר ביניהם כמות שהוא. מזה שיש זמן ליום וזמן ללילה ואף אחד לא שינה את תפקידו, אני מבין שיש מי שסידר אותם ודאג שכל אחד יעשה את תפקידו כראוי לו, ושניהם תחת רשות אחת. שאם תאמר שתי רשויות הן - כיצד אינן נאבקות זו בזו, שפעם תגבר זו ופעם זו? מעולם לא אירע ביניהם מאבק, ותמיד הם מסתדרים זה עם זה. אפילו שתי רשויות של בשר ודם המתחלפות אינן מצליחות שלא להסתבך זו עם זו, ואיך תאמר שהשמש והירח מסתדרים כה נפלא מאליהם? אין הם מסתדרים - יש כאן מי שמנהיג אותם ומנהל אותם.
וכך גם 'אתה הצבת כל גבולות ארץ': יש גבול שמקומו וטבעו חם, כאפריקה, ויש שטבעו קר, כאנטארקטיקה - ואל אחד ברא את שניהם. והראיה, 'קיץ וחורף אתה יצרתם': מי שיצר את הקיץ חם ואת החורף קר, הראיה שגם להם יש גבול. כיצד זה לא נכנס החורף לתוך הקיץ ולא נעשה חורף מלא שנים עשר חודש? אמנם רואים לפעמים שיטפונות בקיץ, אבל אין מציאות שקיץ מלא נמשך כל השנה או חורף מלא כל השנה. אתה רואה שיש שינויים, שהשמש משנה את מקומה, ומזה אתה מבין שיש מי שהכין אותם - 'אתה הכינות מאור ושמש'. היות ואתה הכינות את המאור והשמש, שמכוח סיבובם נמשכים הקיץ והחורף ומהם נובעים גבולות הארץ, זה חם וזה קר, מזה אנו רואים שיש כוח אלוקי עליון המנהיג את כולם.
זְכׇר זֹאת אוֹיֵב חֵרֵף ה' וְעַם נָבָל נִאֲצוּ שְׁמֶךָ׃
הרד"ק מסביר: 'זכור זאת' - אתה שעשית כל זה, זכור שהאויב מכחש בך, אינו מכיר בך ומנאץ את שמך. וכיוון שיש התגלות אלוקית ברורה כל כך והוא בכל זאת מנאץ, העונש על כך גדול הרבה יותר. לכן זכור לו, והשפילהו, והוציאנו מידו ואל תמסרנו בידו. האבן עזרא מסביר אחרת: 'זכור זאת' אינו פנייה להשם יתברך אלא פנייה לאויב - זכור זאת, אויב! אין הכוונה 'זכור זאת, ריבונו של עולם, שאויב חירף', אלא 'זכור זאת אתה האויב המחרף את השם'. ו'ועם נבל ניאצו שמך' - והנה תראה, ריבונו של עולם, שבמקום לזכור הם עוד מנאצים את שמך.
המלבי"ם מסביר: הגם שסדר היום והלילה וחוקות הטבע ממך הם, בוא וראה שדווקא מחמת זה 'אויב חירף ה''. שהרי מה מביא לידי כפירה? העולם כמנהגו נוהג. זה שאין רואים ניסים, שרואים את העולם פועל בצורה שגרתית וקבועה, נותן מקום למחשבה שהכל טבע: האם היה יום שלא הייתה בו זריחה? האם היה יום שלא הייתה בו שקיעה? אם כן, אומרים הם, זהו טבע. ועל זה מבקש: ריבונו של עולם, זכור זאת - ראה שדווקא זו הסיבה שהאויב מחרף אותך ואומר 'עולם כמנהגו נוהג, לית דין ולית דיין'. 'ועם נבל ניאצו שמך' - שמך המפורסם שאתה בורא כל, והם אומרים הכל טבע. לכן ראוי שתראה להם שאין זה טבע, כמו הניסים שעשית בימי קדם, וכמו שנאמר 'ואלוהים מלכי מקדם פועל ישועות בקרב הארץ' - כשם שהיית מלכי מקדם ופעלת ישועות בקרב הארץ, ראוי שתעשה כן גם עכשיו, ולא יאמרו עוד 'עולם כמנהגו נוהג' ו'לית דין ולית דיין'.
אַל תִּתֵּן לְחַיַּת נֶפֶשׁ תּוֹרֶךָ חַיַּת עֲנִיֶּיךָ אַל תִּשְׁכַּח לָנֶצַח׃
פסוק זה תמוה, וכדרך הדברים, כאשר הפסוק סתום - רבו בו הפירושים. הרד"ק אומר שהנסמך חסר כאן, כמקרא קצר: 'אל תיתן לחית האויבים נפש ישראל שהם תורך', והמילה 'האויבים' חסרה. 'חית' הוא לשון נסמך - חיה בלא נסמך, וחית בנסמך, כמו 'חית הארץ' ו'חית השדה'. ומיהו 'תורך'? עם ישראל, שנמשלו ליונה ולתור, כמו שכתוב 'יונתי בחגוי הסלע' - חלושי כוח הם, נטרפים ואינם טורפים. והגמרא אומרת שישראל כיונה, שכוחה בפיה, ושהיא פועלת בכוח כנפיה בלבד ואינה תוקפת. ורש"י מביא עוד מחז"ל: התור הזה, משמת בן זוגו אינו מזדווג לאחר - אף ישראל לא החליפוך באל אחר, אף על פי שרחקת מהם והיו כאלמנה.
ומהי 'חית'? מפרש הרד"ק שהיא לשון עדה, כמו 'חית פלשתים' שהיא עדת פלשתים, ו'גער חית קנה'. ואם כן 'חית ענייך' - עדת ענייך, ו'חית אויבך' - עדת אויבך. עוד אפשר לפרש 'חית' במובן נפש, כמו 'וחיתם בקדושים' ו'חיתו לחם', ואז 'חית ענייך' היינו נפש ענייך, כמו 'נפש תורך'. ועוד פירוש: 'אל תיתן לחית' מלשון 'ושוד בהמות יחיתן', מלשון 'אל תחת' - אל תישבר, ו'עשוי לבלי חת' היינו ללא שבירה. ולפי זה: אל תיתן לשבר את נפש תורך, את נפשם של ישראל שהם התור והיונה שלך, ו'חית ענייך' היינו שברם של ענייך. והתרגום יונתן מבאר: אל תיתן לעובדי המזלות, שהם משולים לחית השדה, את נפש תורך - נפשם של לומדי תורתך, ולפי זה 'תורך' לשון תורה.
המלבי"ם מבאר שזו טענה שנייה. הטענה הראשונה הייתה שראוי שתתגלה כדי לנקום באויבים על שהם מחרפים ומגדפים ואינם רואים את ההתגלות האלוקית. וכאן באה טענה נוספת: ראוי שתושיע גם בשבילנו - לא רק מפני שהם רשעים וראוי להם מכה, אלא מפני שאנו הגונים וראויים להצלה. עם ישראל נמשלו לתור ולגוזל, ולכן 'חית ענייך' היינו הנפש החיה שבה, הנשמה האלוקית - אל תשכח אותה לנצח.
ומסביר המלבי"ם: מבואר מסוד המציאות שהצורות נכנעות זו תחת זו - החיות החלשות נכנעות מצד טבען תחת החיות החזקות, כבש נכנע מפני ארי. ועם ישראל דומים לתור, שהוא מן החיות החלשות שבטבע, וכמה כוח כבר יש ליונה? ולא זו בלבד, אלא שהם גם מטולטלים, שהרי התור, כמו שביאר המלבי"ם באיוב ולמדנו, נמנה עם 'חיות הנסיעה' - מה שקוראים היום עופות נודדים. ואף ישראל הנמשלים להם נודדים ואינם יושבים על קִנם, ורוב עם ישראל היום בגלות - נודדים, מטולטלים וחלשים. לכן הבקשה היא שלא תיתננה לחיות הטורפות מצד 'חיתה', מצד הנפש החיה שבה, מצד המעלה הרוחנית. שאם תאמר שאנו חלשים פיזית מול האומות - נכון; אבל מבחינה רוחנית אנחנו החזקים ביותר. לישראל יש בחינת חלק אלוה ממעל, ואילו לאומות מציאות מגושמת ותחתונה של נפש בהמית, נפש של אדם בליעל, אין להם מציאות של רוח ובוודאי לא נשמה מתחת כיסא הכבוד, אלא מן הקליפות. ואם כן ראוי, ריבונו של עולם, שתציל את בעלי העוצמה - לא הפיזית אלא הרוחנית. ראוי שתושיענו מצד מעלתנו הרוחנית.
התהילות מהרי"ץ מסביר שכאן מרומז עניין הצדיקים. הצדיקים רוצים קרבת אלוקים, אבל מה לעשות שאף לגדולי הצדיקים יש גוף, יש גשמיות, יש אישה וילדים, והם נזקקים להתעסק בענייני ארץ. ומחמת כן היה רבי יוחנן סנדלר, ורבי יצחק נפח, והלל הזקן היה הולך ללקט עצים כדי להשתכר טרפעיק אחד לצורך פרנסת אנשי ביתו. אלא שמציאות זו היא כריחיים על צווארו, טרדה גדולה מאוד לאדם הרוצה לעסוק בתורה והפרעה עצומה לו. לכן באים הצדיקים ומבקשים: ריבונו של עולם, 'אל תיתן לחית נפש תורך' - הצדיקים המשעבדים עצמם לתורתך, אל תיתן להם את הטרדה של חיי הנפש, שלא יהיו טרודים בפרנסה אלא תדאג לפרנסתם, שהרי הטרדה הזו מרחיקה אותם מעסק התורה. 'חית ענייך אל תשכח לנצח' - את חיי הפרנסה של ענייך, של אותם אנשים הנמצאים במצב כלכלי גרוע רק מחמת שהם עוסקים בתורה, אל תשכח לנצח, ותן להם את האפשרות לשעבד נפשם אליך, על ידי שתזמן להם פרנסתם כראוי.
הַבֵּט לַבְּרִית כִּי מָלְאוּ מַחֲשַׁכֵּי אֶרֶץ נְאוֹת חָמָס׃
'הבט לברית' - הברית שכרת עם אבותינו. ומסביר הרד"ק מדוע נאמר 'לַבְּרית' בפתח: זו למ"ד הידיעה, שכאשר יש פתח תחת הלמ"ד היא משמשת כה"א הידיעה. משל למה הדבר דומה: אם אומר 'קח את הספר לספרייה' סתם - לכל ספרייה שתהיה; וכשאומר 'לַספרייה' - היינו הספרייה הידועה והמוכרת לך. אף כאן 'הבט לַברית' - אותה ברית מפורסמת שכרת עם אבותינו. 'כי מלאו מחשכי ארץ נאות חמס' - 'מחשכי ארץ' הם מקומות הגלות, ששם יש לעם ישראל חושך ואפלה, והם מושבות חמס, מקומות שאומות העולם חומסים ומצערים בהם את ישראל. 'נאות' מלשון נווה - נווה חמס, מקומות שמצערים אותנו בהם.
המלבי"ם מסביר שכאן טענה שלישית לגאולה. שהרי בסוף התוכחות נאמר 'וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור', ונאמר 'והארץ תעזב מהם' ו'וזכרתי להם ברית ראשונים'. כלומר, לאחר שישיגו אותם צרות רבות ואף הארץ תיעזב מהם, אז יזכור להם השם את ברית האבות, והברית שכרת עמנו היא על הארץ, שהארץ נתונה לנו. ולכן אומר: אחרי שכבר 'מלאו מחשכי ארץ נאות חמס', אחרי שהארץ צרה וחשוכה ומלאה נאות חמס - הגענו לתחתית המדרגה, ואז אמרת שתזכור את הברית, שלא יהיה מצב של כליה ולא יזנח לנצח. ואם כן ראוי שכעת, בזמן הזה, 'הבט לברית' - תזכור את הברית ותגאל אותנו.
אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם עָנִי וְאֶבְיוֹן יְהַלְלוּ שְׁמֶךָ׃
רש"י מסביר: אל ישוב הדך מלפניך בתפילתו נכלם. הדך מתפלל ומצפה לישועה, ואם לא תיתן לו את הישועה, ישוב כשהוא נכלם. 'עני ואביון יהללו שמך' - מסביר הרד"ק, ראה שאף בגלות, עד כמה שהם עניים ואביונים וסובלים, עדיין הם מהללים את שמך.
המלבי"ם מסביר שכאן טענה רביעית שטוענת כנסת ישראל שראויים הם להיגאל: ראוי שתושיע את מי שמצפה לך, ועם ישראל הרי מהללים את שמך. וכדי שעני ואביון יהללו את שמך, שאתה מושיע את החוסים בך ושומע אל אביונים, ראוי שתדאג שלא ישוב דך נכלם. שהרי המציאות היא, שכאשר פונים וסומכים על השם לבדו - הקדוש ברוך הוא מושיע; וכשאדם סומך על כוחות אחרים, 'אי אלוהימו צור חסיו בו', מניחו הקדוש ברוך הוא ביד מי שסמך עליו - 'יקומו ויעזרוכם יהי עליכם סתרה'. ולעומת זאת, כשאדם סומך על השם, ראוי שהקדוש ברוך הוא יושיע את החוסה תחת צילו. לכן זו סיבה נוספת: אל ישוב דך נכלם, שהרי כאשר אנו עומדים ומתפללים ומבקשים ואינך מושיע, אנו חוזרים דכים ונכלמים, שהנה בטחנו בהשם ולא הושיענו. וכשתושיענו - 'עני ואביון יהללו שמך'.
קוּמָה אֱלֹהִים רִיבָה רִיבֶךָ זְכֹר חֶרְפָּתְךָ מִנִּי נָבָל כׇּל הַיּוֹם׃
אומר הרד"ק: אם לא תעשה בעבורנו, עשה בעבורך. 'ריבה ריבך' - מפני שהריב שלנו הוא הריב שלך, וכאשר ישראל מושפלים יש בזה חילול השם ויש בזה צער לשכינה. ואם אין ראוי לריב את ריבנו - ריב את ריבך, שהאויב בהשפילו את עמך מחרף אותך ואומר: אין כוח ביד אלוהיהם להצילם; ואם יכול, מדוע אינו מצילם מידי? זו הרי טענתו של נבוכדנצר, וזו טענתו של סנחריב: 'מי בכל אלוהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי' - אף אחד מאלוהי העמים לא הציל את עמו ממני, וראו שגם אלוהיכם חלש, שהרי את עשרת השבטים כבר הגליתי, ואם כן מדוע אתה סבור, חזקיה, שתוכל לי? נמצא שכאשר האויב מתגבר על ישראל, מיד נגרר מזה חירוף לקודשא בריך הוא, לומר שאין השם יכול להצילם. לכן 'ריבה ריבך', ו'זכור חרפתך מני נבל' - זכור שהנבל, האויב, מחרף אותך כל היום באומרו שאין כוח בידך להציל. והמלבי"ם מסביר שזו טענה חמישית, והיא כדברי הרד"ק - מה שנוגע לכבוד השם המתחלל.
אַל תִּשְׁכַּח קוֹל צֹרְרֶיךָ שְׁאוֹן קָמֶיךָ עֹלֶה תָמִיד׃
הרד"ק מפרש: אל תשכח את קולם של הצוררים שלך המחרפים אותך, ו'שאון קמיך' - השאון, ההמולה והקול הגדול של הקמים עליך, עולה תמיד לפניך; אל תשכח זאת ותיפרע מהם. המלבי"ם מסביר: 'קול צורריך' הוא הקול שבו הם מחרפים אותך, ו'שאון קמיך' הוא השאון וההמולה שהם עושים בשעת חורבן בית המקדש, כמו שנאמר בתחילת המזמור 'שאגו צורריך בקרב מועדך' - ואת השאון וההמולה הזאת אל תשכח. והתהילות מהרי"ץ מסביר: 'אל תשכח קול צורריך' - קולם של אלה המבטלים אותנו מן התורה, 'שאון קמיך' - שאונם של אלה המבטלים אותנו מן התפילה; ולכן ריבונו של עולם, אל תשכח את זאת ותיפרע מהם.
בחלק זה של המזמור מונה אסף את מעשי הבורא בסדרי הבריאה - היום והלילה, המאור והשמש, גבולות הארץ, הקיץ והחורף - ומוכיח מהם שהכל ממנו יתברך, שהוא הפועל את ההפכים, ושמי שקבע את הטבע בידו לשנותו. ומתוך כך באות חמש טענות לפניו: שהאויב מחרף ואומר 'עולם כמנהגו נוהג' וראוי שתתגלה לנקום בו; שישראל, הגם שהם חלשים כתור הנודד, גדולים באיכותם הרוחנית וראויים להינצל; שכבר מלאו מחשכי ארץ נאות חמס וראוי להביט אל ברית האבות; שאל ישוב דך נכלם, שהרי עני ואביון מהללים את שמך גם בגלות; ושכבוד השם עצמו מתחלל בהשפלת עמו. ובתוך כל זה נסוכה הנחמה: 'אף לך לילה' - אף בחשכת הגלות אתה עמנו, ומאור התורה הוא המחזיק אותנו עד שיאיר היום.