מזמור ע"ד הוא קינת אסף על חורבן בית המקדש ועל אריכות הגלות. אסף מתאר את מעשי האויבים בקודש, את הסתר הפנים שבו אין לא אות ולא נביא ולא רוח הקודש, וזועק: עד מתי. בחלק זה נלמד את הפסוקים מ"שלחו באש מקדשך" ועד "אתה הובשת נהרות איתן", ובהם מעבר מן הקינה על ההווה אל הזכרת נפלאות העבר - טענה שבאה לבקש מה' שיעשה כן גם עתה.
שִׁלְחוּ בָאֵשׁ מִקְדָּשֶׁךָ לָאָרֶץ חִלְּלוּ מִשְׁכַּן שְׁמֶךָ׃
הרד"ק מבאר שהמקרא כאן כמו הפוך: שלחו אש במקדשך, כלומר הם שלחו את האש במקדש, כלשון "ואת העיר שלחו באש". הרב מזוז עומד על השאלה מדוע נכתב "שִׁלחו" בלא דגש בלמ"ד, ולא "שִׁלְּחו" בבניין כבד כפי שהיה נראה על פי משפט הלשון. הרי הסברנו כמה פעמים שההבדל בין בניין קל לבניין כבד הוא במשמעות: פועל בבניין כבד מורה שהפעולה נעשית בכבדות ובכוח, ופועל בבניין קל מורה שהיא נעשית בקלות. אדם יכול לומר "רוצח" ויכול לומר "מרצח"; "מרצח" הוא בניין כבד, שכן הוא מכביד על מוצאי הלשון. כך "הולך" מול "מהלך": "הולך" פירושו הולך כדרכו וזורם, ואילו "מהלך" פירושו שהוא צריך לעשות פעולות כוחניות כדי ללכת. וכך בכל הפעלים - אפשר להתבטא בפועל קל ואפשר בפועל כבד.
על פי זה אומר הרב: נכתב "שִׁלחו" בקל, לומר לך שהדבר נעשה בקלות. בא האויב רק הצית, ומיד בער בית המקדש. וכפי שהסברנו, היו כאן אותות ומופתים שהקב"ה כעת רוצה להחריב את ביתו - כמו שהגמרא מספרת שכבר שנים רבות קודם לכן היו דלתות העזרה נפתחות מאליהן, כאומרות לאויבים: בואו והיכנסו. "לארץ חללו משכן שמך" - מסביר המלבי"ם שהכוונה לארון ולכלי הקודש, מה ששוכן שם בתוך בית המקדש; גם אותו חיללו לארץ, ביטלוהו, הרסוהו וקלקלוהו.
אָמְרוּ בְלִבָּם נִינָם יָחַד שָׂרְפוּ כׇל מוֹעֲדֵי אֵל בָּאָרֶץ׃
מהו "נינם"? כרגיל, כל מילה שאינה ברורה - רבו בה הפירושים. רש"י מסביר ש"נינם" לשון מושלים, מלשון "יִנּוֹן שמו" ו"ואחריתו יהי מנון", שהם לשון ממשלה. כלומר כל המושלים יש להם מחשבה אחת, הראשונים כאחרונים: להזדווג לפטרונם של ישראל. המושלים רוצים להילחם ישירות כנגד הקב"ה, כדרך שאמרו אנשי דור הפלגה: נלך ונעשה עמו מלחמה, לא כל הימנו לבור לו את העליונים. תחילה מזדווגים לפטרונם של ישראל, ואחר כך נפנים לעם עצמו.
ראיה לדבר: "שרפו כל מועדי אל בארץ" - כל בתי הוועד שלו. לכאורה לא מובן: אם העם מרד בך, טפל בעם; מה לך ולבית המקדש? אלא שהם רואים לעצמם מטרה דווקא במקום הקודש. מביא רש"י: פלשתים החריבו את שילה שהיה שם המשכן, נבוכדנצר החריב את בית ראשון, טיטוס וחבריו החריבו את בית שני - כולם מתעסקים תחילה במקום המקדש. מפני שקודם כל רוצים הם להזדווג לפטרונם של ישראל, ורק לאחר מכן לעם ישראל. זהו "אמרו בלבם נינם יחד": כל המושלים יחד אומרים בלבם, תחילה נשרוף את מועדי אל בארץ, ואחר כך נעשה דין בעמו.
הרד"ק מסביר "נינם" מלשון "נינה אותם", נהרוג אותם, מלשון הונאה. יש אונאה בממון - "לא תונו איש את עמיתו", ויש אונאה בגוף - "ולא יונו עוד נשיאי את עמי", "והכלתי את מונייך". וכן חז"ל אומרים שהגויים מונין את ישראל, כלומר מענים ומצערים אותם. ולפי זה "אמרו בלבם נינם יחד" - כל אלו שבאו כנגד ישראל אומרים: נענה אותם, נהרוג אותם יחד. וכמו "חרב היונה", ששמה "היונה" אינו מלשון עוף אלא מלשון עינוי, צער והונאה.
האלשיך הקדוש מסביר: כוחם של ישראל בפיהם, הכל "הקול קול יעקב", ובפרט כאשר הם מתאחדים בבתי כנסיות. אין קול יעקב מועיל לנצח אלא כשהם באחדות; כשיש ביניהם מחלוקת - "חלק לבם עתה יאשמו", אבל כשיש ביניהם אחדות הם מנצחים את אויביהם. לכן חושש האויב מאוד שמא בקולם יוכלו לו, ועל כן "אמרו בלבם נינם" - נצער אותם ונפריד ביניהם, שלא יהיו מאוחדים. ומה עשו לשם כך? "שרפו כל מועדי אל בארץ". הם יודעים היכן מתאחדים ישראל - בבתי כנסיות, ולכן זה המקום הראשון שבו פגעו. משכן שילה, בית ראשון, בית שני - כל אלו הפעולות הראשונות של האויבים, שכן שם ישראל מתאחדים, וכל עוד הם מאוחדים אין יכולת לאויב. לכן הדבר הראשון: לבטל את האחדות, ועל ידי כך לנצח.
המלבי"ם מפרש פירוש שלישי: "נינם" מלשון נין ונכד. לא די בכך שבית המקדש נשאר חרב בימיהם, אלא עוד נינם ובני בניהם אומרים בלבם יחד שהם שרפו כל מועדי אל בארץ. החורבן נמשך עד ימי הנינים, עד שגם הם מתפארים: לקב"ה אין מקום להשרות בו שכינתו, שרפנו לו את הבית. ובזה יש זעקה ובקשה: ריבונו של עולם, בנה כבר את ביתך, שהרי כבר הנינים שלהם צועקים שהחריבו את המקדש ואין לו מקום לשרות שם, וכאילו גירשנו את ה' מלשכון בארץ.
אוֹתֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ אֵין עוֹד נָבִיא וְלֹא אִתָּנוּ יֹדֵעַ עַד מָה׃
המלבי"ם אומר שלכאורה דבריהם נראים נכונים. השכינה מתגלה בארץ בשלוש דרכים. האחת, על ידי אותות ומופתים, ניסים ונפלאות - ועל כך "אותותינו לא ראינו". כבר בבית שני חסרו חמישה דברים שהיו אות ומופת להשראת השכינה, וחז"ל אומרים שלא שרתה שכינה בבית שני; ומשנחרב הבית אין אותות כלל, אין ניסים ואין נפלאות. השנייה, השראת הנבואה - ועל כך "אין עוד נביא", אנו בדור שאין בו נביאים. השלישית, רוח הקודש - ועל כך "ולא אתנו יודע עד מה", אין איתנו יודע מאומה. מי יש היום שיכול לומר לך דבר ברוח קודשו? אין לנו דבר כזה.
עד כדי כך אמר ר' חיים מוולוז'ין לפני למעלה ממאתיים שנה, שיגיע דור שהסתר הפנים בו יהיה כה גדול עד שגם דיבוק לא יהיה. דיבוק היה דבר מצוי בזמנם, ובו עוד רואים איזו התגלות אלוקית - הוא מספר את החטאים שחטא, את העונשים שהוא מקבל, מי רודפו ומה ייסוריו. אמר ר' חיים: יגיע דור שגם דבר כזה לא יהיה, והיינו הסתר פנים מוחלט. וזו טענת אסף: הנה לכאורה הדברים נראים כדבריהם, שהקב"ה כביכול כבר אינו כאן - שהרי אין לנו לא אותות, לא נביא, ולא איתנו יודע עד מה.
רש"י מסביר "אותותינו" - מה שהבטחת לנו ביד הנביאים, ואין אנו רואים זאת בזמנים המרובים שאנו בגולה. אסף כאן מתנבא על סוף הגלות ושואל: "אין איתנו יודע עד מה" - עד מתי תימשך הגלות, עד מתי נמשיך להיות בצרה. אנו ממתינים ומצפים לכל מה שהבטיח הקב"ה באחרית הימים, ואת האותות איננו רואים; ולשאול נביא מתי יגיע הדבר - גם נביא אין לנו.
וכן מבאר הרד"ק: אותות הגאולה לא ראינו, והגלות מתארכת. "אין עוד נביא" - משעת הגלות, משמתו חגי זכריה ומלאכי, לא היה עוד נביא שיגיד לנו את העתידות. ופירוש נוסף: "אין עוד נביא" - אין עדיין נביא, והכוונה לאליהו הנביא, "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא"; עדיין לא בא אליהו שאמור לבשר את הגאולה. "ולא אתנו יודע עד מה" - עד מתי תתמהמה הגאולה, כלשון "עד מה ה' תאנף לנצח".
עַד מָתַי אֱלֹהִים יְחָרֶף צָר יְנָאֵץ אוֹיֵב שִׁמְךָ לָנֶצַח׃
הרד"ק מבאר: הצר והאויב מנאצים את שמך, כאומרים שאין כוח בידך להוציאנו מן הגלות, ועל כך הזעקה "עד מתי". המלבי"ם מוסיף שהטענה היא שראוי שיעשה ה' כבר למען כבוד שמו: הרי אתה אלוקים בעל היכולת, ועד מתי אתה מחריש ושומע את ניאוצם כשהם מחרפים את שמך לנצח.
ומדוע כפל הלשון, ומדוע ביחס לצר נאמר "יחרף" וביחס לאויב "ינאץ"? מסביר המלבי"ם, וכן בכמה וכמה מקומות: הצר הוא הצורר בגלוי, והאויב הוא האויב בלבו. הצר מחרף בפרהסיה, ולכן "יחרף צר"; והאויב מנאץ ומקלל בתוך לבו, ולכן "ינאץ אויב".
האבודרהם מביא כאן ממצא מעניין: "ינאץ אויב שמך לנצח" - אותיות שצ"ם חנכ"ל, ראשי תיבות שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה, שבעת כוכבי הלכת שהגמרא מזכירה אותם בכמה מקומות, והם המזלות. האויב נותן להם את הממשלה לנצח - לדעתו הם המושלים, והם הקובעים את המציאות בבריאה, ובכך הוא פוטר את ריבונו של עולם ומחרף את שמו. עד מתי יחרף כך?
לָמָּה תָשִׁיב יָדְךָ וִימִינֶךָ מִקֶּרֶב חֵיקְךָ כַלֵּה׃
רש"י מפרש: השליכה והוצא את היד מתוך חיקך והילחם כנגד אויביך, ו"כלה" כמו "כלה גרש יגרש". הרד"ק מוסיף: "ידך" היא השמאלית, שהרי תמיד מופיע "ידך וימינך", ומכאן ש"ידך" היא השמאל ו"ימינך" יד ימין. ופירוש אחד: כלה את האויב הנמצא בקרב חיקך - וחיקו של הקב"ה הוא בית המקדש, כשם שהחיק הוא מקום הסתר של האדם.
ופירוש נוסף, והוא הקו של רש"י וכן כיוונו של המלבי"ם: כלה את ימינך מקרב חיקך ונקום את נקמתנו. שכן אדם המניח ידו בחיקו - זה ביטוי לבטלנות ולחוסר פעולה. אומר הרד"ק: כדרך העצל שנותן ידו בחיקו ואינו עושה מלאכה. ועל כך הבקשה: הוצא את ימינך מן החיק ואל תהיה פסיבי, אלא כלה את האויבים, ואל תשיב עוד את ידך אל חיקך עד שתעשה משפט ברשעים. והדברים נאמרו כאן בדרך משל.
המלבי"ם מעמיק יותר: אין אתה צריך לפעול פעולה כנגד האויב, די בכך שלא תמנע את הפעולה. נמשיל: מים המתפרצים - אני מונע אותם שלא יתפרצו, וברגע שאסיר את המניעה הם מתפרצים מאליהם ואיני צריך לפתוח שום שיבר; לעומת זאת ברז סגור - צריך פעולה כדי לפתוח אותו. זו טענת אסף: ריבונו של עולם, אינך צריך לפעול כנגד האויב, רק אל תמנע את הפעולה, הסר את המונע. אתה משיב את ידך ואת ימינך ואינך מניח להן לצאת כנגדו, אלא מסתירן בתוך חיקך שלא יעשו דבר; ואם רק תוציאן מקרב חיקך - "כלה", הם יכלו ממילא.
ומדוע יכלו ממילא? מסביר המלבי"ם: לפעמים האויב חזק, ועל פי הטבע אין ניתן לנצחו אלא בנס ובשידוד מערכות הטבע, ולזה צריך זכויות, זכות הדור, שהרי אין הקב"ה עושה ניסים בכדי ולחינם. אך כאן טוען אסף: אין מדובר באויב שצריך כנגדו התגברות מיוחדת וניסים, אלא באויב חלש; ואם כן די בכך שלא תשים ידך בחיקך כדי שיכלה. כלומר די בהנהגה הטבעית - תשאיר את העולם לפעול על פי טבעו וכבר יכלה האויב. אילו היה זה אויב עוצמתי היה צורך בניסים ובשידוד מערכות הטבע, שיצא ה' כאיש מלחמה, "יתגבר, יריע אף יצריח"; אך כאן, אם רק תוציא ידך מחיקך - באופן הטבעי יכלה האויב.
וֵאלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם פֹּעֵל יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ׃
הרד"ק מסביר: כיצד הניח אותנו ה' בגלות זמן כה ארוך, והרי מקדם היה מלכי ופועל ישועות בקרב הארץ, וכאן כביכול אינו מלכי, אינו מגן עליי ואינו מצילני מיד האויבים. ומהו "בקרב הארץ"? כמו שנאמר לפרעה "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" - אף שאני עליון, אני משגיח על התחתונים ועושה בהם כרצוני. ועוד: "בקרב הארץ" ולא "בארץ", לרמוז שגם בין האומות, בתוך הצוררים עצמם ובתוך ארצם שלהם, אין להם כוח להינצל מאת ה'.
המלבי"ם מבאר: מקדם היית מלכי, ואז לא זו בלבד שלא השבת ידך בחיקך, אלא אף חשפת את זרועך הנטויה בדרך נס, עד שהיית פועל ישועות בקרב הארץ. וביאור הדברים: הישועות שה' עושה על פי טבע - פעולתן בשמים, שהרי ההנהגה הטבעית באה מן הכוכבים והמזלות, והקב"ה מנהל את עולמו דרך המערכת, ומשם יורד השפע למטה. אבל כאשר ה' עושה ניסים שלא כדרך הטבע, אין זה פועל מן השמים, שהרי אין זה על פי הכוכבים והמזלות שלמעלה, אלא כביכול ה' יורד לכאן למטה לשנות את המציאות. זה ההבדל בין פועל ישועות בשמים לפועל ישועות בקרב הארץ. ועל כך אומר: הרי אלוקים מלכי מקדם - לא רק בפעולות טבעיות אלא גם בפעולות על טבעיות.
אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעׇזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם׃ אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים׃ אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן׃ לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ׃ אַתָּה הִצַּבְתָּ כׇּל גְּבוּלוֹת אָרֶץ קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם׃
"פוררת" לשון שבירה ורציצה, כמו "פור התפוררה ארץ", "ויפרפרני". כלומר: קודם עשית ישועות כאלה, שיברת בעוזך את הים ועברנו בתוכו, ושיברת את ראשי אויבינו במים - "ראשי תנינים על המים". ומי הם התנינים? המצרים, שנאמר על פרעה "התנין הגדול", וממילא כל עמו נמשלו לתנינים. המצודת דוד מבאר: בכוח פוררת את הים לשנים עשר גזרים, כדי שיוכלו שנים עשר השבטים לעבור בתוכו; ו"שיברת ראשי תנינים על המים" - שהמים נתקשו כסלעים, והמצרים היו נזרקים עליהם ונשבר ראשם.
המלבי"ם מבאר: נס קריעת ים סוף, שהים נעשה יבשה לפני ישראל, היה נס שלא על פי טבע - וזהו "בקרב הארץ" כמו שאמרנו, ולא מטבע השמים והמערכת. "שיברת ראשי תנינים על המים" - באותו זמן עצמו שהים הפך ליבשה לפני ישראל מצד אחד, הפך להיות ים המטביע את המצרים מן הצד השני. הרי כאן נס כפול: מעבר לכך שה' בקע לנו את הים, בו זמנית סגר את הים על המצרים. והמצרים נקראו תנינים, "התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו", שהיו מאמינים שכוחם בא מכוח המים ומכוח הנילוס, והיו עובדים אותו ואת התנינים שבתוכו. ולכן המכה הראשונה שחטף פרעה הייתה בנילוס אלוהיו, שנהפך לדם, כנגד מה שאמר "לי יאורי ואני עשיתיני".
המלבי"ם מפרש: "ראשי לויתן" הם שרי מצרים וגדוליהם, "תתננו" - תיתן אותו, את הלוויתן, מאכל לעם לציים, הם העם שהלכו בציה במדבר, שבזזו את ביזת מצרים ואת שלל הלוויתן; כלומר את ממונם של מצרים נתת לנו למאכל. רש"י מבאר שפרעה נקרא לוויתן, שנאמר "יפקוד ה' בחרבו הקשה על לויתן נחש בריח", וריצצת את ראשו ונתת את ממונו לאוכל ל"ציים", היינו צבאות וכיתות שהוצאת ממצרים, סיעות, כלשון "וצים מיד כתים", וכתרגום "וסיען יצטרחן".
האבן עזרא מפרש שנתן ה' את הלוויתן מאכל ל"עם לציים" - השוכנים בציים, הם אנשי הים. יש מקומות שידוע שאוכלים בהם את הלוויתן; בין האומות יש הצדים ואוכלים לוויתן, וכיום יש בעולם חוקים נגד ציד לוויתנים מפני שהם הולכים ונכחדים. הצד לוויתן אינו כצד פרה - יש לו בשר להרבה זמן, ובאותם מקומות שבאנטרקטיקה אינם זקוקים למקפיא כדי לשמר את הבשר, מניחו בחלון והוא נשמר. ולדעתו "ציים" הם אנשי הספינות, כלשון "צי", "צים" - אוניות.
הרד"ק אף הוא מפרש שהכוונה לפרעה, התנין הגדול, לוויתן נחש בריח, אלא שהוא עומד על הלשון "ראשי לויתן" - והרי לפרעה ראש אחד בלבד. אלא הכוונה לשלישיו וגיבוריו: הלוויתן הוא המלך, וראשיו הם שריו, גיבוריו וחשוביו. "תתננו מאכל לעם לציים" - כפירוש רש"י והמלבי"ם, ביזת הים שבזזו; אלא שהרד"ק מפרש "ציים" לא כסיעות ולא כהולכי ים באוניות, אלא כהולכי מדברות, לעם שוכני ציה, שכל מסעיהם משיצאו ממצרים היו במדברות: מדבר איתם, מדבר סוף, מדבר פארן, מדבר קדש, מדבר סין, מדבר מואב. וזהו גם כיוונו של המלבי"ם.
האלשיך הקדוש מפרש על דרך אחרת: חז"ל אומרים שהכין הקב"ה את הלוויתן לחלקו לצדיקים לעתיד לבוא - סעודת שור הבר והלוויתן, וסירס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא; סירס את הזכר שלא יפרו וירבו וימלאו את העולם. ועל זה בא אסף ואומר: על כך התרעמתי ואמרתי "עד מתי אלהים יחרף צר" - ריבונו של עולם, עד מתי ימשיך הצר לחרף? מהר והבא את הגאולה ואת הישועה להצילנו מן הצר ולקרב את קצו. שהרי "אתה רצצת ראשי לויתן" - מחצת את ראש הנקבה; ומהו לשון רבים "ראשי", והרי בזכר מדובר בסירוס? אלא זה ראש הגוויה, שהוא כידוע איבר הפריה והרבייה. הרי ראש הנקבה וראש גווייתו של הזכר.
ומכאן טוען האלשיך: המתחיל במצווה אומרים לו גמור. למה ריצצת אותם מתחילה - האם לא כדי לחלק את בשרם לישראל, "תתננו מאכל לעם לציים"? למי הכנת את המעדן הזה, את נקבת הלוויתן, אם לא לעם אשר בהם לחלוחית של עבודת שמים? ואם כן ודאי שהכנת זאת לנו, ועל כן מהר חושה - למה תאחר את הייעודים ואת ההבטחות הטובות, ולמה לא תגאלנו מיד. וברובד פנימי יותר: סעודת לוויתן היא סעודה שבה נתלווה אל ה', "לויתן" מלשון לוויה. ובפרט שאין מדובר במשהו מגושם, אלא במציאות רוחנית של ישראל המתלווים אליו יתברך, ולא בסעודה שאוכלים בה בשר; לכן כשמדברים בעניינים אלו מדברים יותר על דרך הרמז.
"אתה בקעת מעין ונחל" - שבקעת לישראל מעיינות מן הצור ומן הסלע; "אתה הובשת נהרות איתן" - זה הירדן, כאשר באו ישראל להיכנס לארץ. הרד"ק עומד כאן על קושי בלשון: מהו "בקעת מעין"? וכי את המעיין בקע? הרי הוא בקע את הסלע והוציא ממנו מעיין. ודומה לזה "וטחני קמח" - וכי את הקמח טוחנים? חיטים טוחנים לעשות קמח. וכן "אפיתי על גחליו לחם" - והרי בצק אופים, והלחם הוא התוצאה.
אלא, אומר הרד"ק, הכתוב קורא לדבר על שם סופו: אפיתי על גחליו בצק שנעשה לחם, טחנתי חיטים שנעשו קמח, בקעתי סלע שנעשה מעיין. ולכן "בקעת מעין" - בקעת את הצור שיצא ממנו לבסוף מעיין, והכתוב נוקט לשון קצרה.
ומוסיף הרד"ק: יש כאן דבר והיפוכו. את צור החלמיש החזק הפכת למעיין, ואת מקום המים הפכת ליבשה - "אתה הובשת נהרות איתן". וכן נראה בהמשך המזמור בכמה וכמה עניינים דבר והיפוכו, שהקב"ה עושה שני דברים מנוגדים.
מהו "נהרות איתן"? זה נאמר על הירדן, שבשעה שהוא בכוחו הוא מלא על כל גדותיו, וה' הובישו וישראל עברו בתוכו ביבשה. ומתי היה זה? בניסן, שהוא זמן הפשרת השלגים, והירדן שוצף במלוא עוזו; לכן נקרא "איתן", שהיה בחזקתו מלא על כל גדותיו. ומדוע "נהרות" בלשון רבים, והרי נהר אחד הוא? אומר הרד"ק: מפני שנהרות אחרים נמשכים אליו, והוא מרכז בתוכו אפיקים מנהרות אחרים.
גם המלבי"ם עומד על נקודה זו, שה' פועל פעולות הופכיות: מצד אחד מבקע את הסלע לעשותו נחל, ומצד שני מייבש נהרות איתן לעשותם יבשה - מן העפר מים ומן המים עפר. וכעניין שנאמר "מה לך הים כי תנוס", "ההופכי הצור אגם מים": את הצור הופך לאגם מים, ואת הים מניס ומהפכו ליבשה.
בחלק זה של המזמור מקונן אסף על שהאויבים שלחו אש במקדש בקלות, חיללו את כלי הקודש, ושרפו את כל מועדי אל - תחילה כדי להזדווג לפטרונם של ישראל ולבטל את אחדותם, ועד שגם ניניהם מתפארים בחורבן. על כך הוא זועק שאין לנו לא אותות, לא נביא ולא יודע עד מה - הסתר פנים מוחלט, ושואל עד מתי יחרף צר בגלוי וינאץ אויב בלבו. מכאן מתפתחת הבקשה: אין צורך בשידוד מערכות, די שיוציא ה' את ידו מחיקו ויניח לטבע לפעול, והאויב יכלה מאליו. וכדי לחזק את הבקשה מונה אסף את נפלאות העבר: קריעת הים והטבעת התנינים, ריצוץ ראשי לוויתן וביזת שללו, בקיעת הסלע למעיין והובשת נהרות איתן - פעולות הופכיות שבהן גילה הקב"ה שהוא פועל ישועות בקרב הארץ, למעלה מדרך הטבע. ומי שפעל כך מקדם - עליו נשענת התפילה שיפעל כן גם עתה, ויגאלנו במהרה.