הפרק שלפנינו עוסק במידת המשפט והיושר של הקדוש ברוך הוא, ולפי הרד"ק עיקרו נסוב על עת הגאולה, כאשר הקדוש ברוך הוא יתגלה וישפוט במישרים את כל האומות שהצרו לישראל. במהלך הפרק כביכול ניתנת זכות הדיבור ל'מישרים' עצמו, והוא זה שמוכיח את ההוללים ואת הרשעים. בשיעור זה נעמוד על הפסוקים 'כי אקח מועד' ועד 'כי אלוקים שופט זה ישפיל וזה ירים', ונראה בהם ריבוי פירושים - כל אחד ומוסר ההשכל שבו.
כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט׃
במשמעות אחת 'מועד' הוא מלשון מעידה ונפילה: כביכול אין הקדוש ברוך הוא נופל, אלא מפילים אותו - כאשר בני אדם מתנהגים בדרך של רמאות. 'כי אקח מועד' - אני מקבל, כביכול, המעדה והפלה ממי שמפיל אותי, ועל כך 'אני מישרים אשפוט'.
בעל 'דבר אברהם', בספר הדרושים שלו, בדרוש לחג השבועות, מבאר את הפסוק שלנו באופן אחר לגמרי: אין אדם יכול לשפוט מישרים לפני שיקח מועד. כוונת הדבר - כשאנו רואים דבר מסוים, אנו מסתכלים הסתכלות נקודתית ושופטים לפיה, וזו טעות. כדי לשפוט דבר היית צריך לראות מה היה קודם, מה יהיה אחרי כן, ורק אז לשפוט.
דוגמה: נכנסנו לרגע למקום מסוים, וראינו אדם סוטר לחברו. במבט ראשון נסתכל על כך בעין שלילית מאוד. אבל אם היו מראים לנו מה קרה קודם ומה קרה לאחר מכן, היינו מבינים את הפרספקטיבה ומבינים שמה שנעשה שם נעשה בצדק וביושר - וזאת מבלי לעודד חלילה אלימות. על כל פנים היינו מבינים שזה היה הדבר הנכון.
האדם צריך להפנים: לעולם אינך יכול לשפוט מישרים אם לא תיקח מועד. 'תיקח מועד' פירושו תכיר את כל הזמן כולו - מה היה בזמן שקדם, מה יהיה בזמן שיבוא, ורק אז תבין את מה שקורה. על אחת כמה וכמה כשמנסים להבין את המהלכים האלוקיים. כשאדם מסתכל דרך חלון צר ומנסה להבין מדוע אירע האסון במירון, השם ירחם, ארבעים וחמישה איש - וכי אפשר להבין דבר כזה? זהו חלון צר שדרכו אתה מסתכל. אינך רואה את המועד שקדם, אינך רואה את המועד שיבוא, אין לך את ראיית הפרספקטיבה והכרת המציאות בכללותה.
וכמשל המפורסם של החפץ חיים: אדם נכנס לבית הכנסת ורואה את הגבאי מעלה כל פעם מישהו לתורה מכיוון אחר, ומיד יש לו ביקורת. אילו היית כאן חודשיים־שלושה, היית מבין את הסדר, והיית רואה שהכול מתוכנן. כך גם כאן: צריך שאדם ייקח מועד, אומר הדבר אברהם, ועל ידי זה יוכל להבין לאן הכול מוביל ומוליך. אך אם לא תסתכל על המועד שלפני ושלאחרי, ודאי שלא תוכל לשפוט מישרים ולהבין את דרכי השם.
כאן יש ווארט מפורסם מאוד בשם החיד"א, והוא מובא בעוד ספרים, ב'בינה לעיתים' ועוד. אומר החיד"א: לאדם תמיד יש תירוץ מדוע אינו עוסק בתורה. יש לו טרדות, הוא קיבל כמות עבודה, אין לו זמן לנשום - תמיד יש סיפורים. מגיעה שבת, ומה אתה רואה? הוא ישן מצאת החמה עד צאת הנשמה. הרי הוא עייף, הוא עבד כל השבוע. על זה אומר הקדוש ברוך הוא: אני אשפוט בצדק על עסק התורה שלך בכל השבוע - מתי? במועד. בשבתות ובמועדים אין לך טרדות פרנסה; מה אתה עושה אז?
אם אתה מנצל כל רגע, רץ לבית המדרש, פותח ספר ואומר 'אני חייב להשלים, אין לי זמן כל השבוע, עכשיו יש לי זמן' - 'אני מישרים אשפוט', אשפוט אותך ביושר, שכנראה באמת כל השבוע אתה טרוד מדי מכדי לעסוק בתורה. אין זה פוטר אדם מלעסוק בתורה, אבל ההתייחסות אליו תהיה קלה יותר. אך כאשר האדם קם בשבת, וגם ביום טוב, ומבזבז את זמנו - אומר השם: אז אשפוט אותך במישרים, ביושר, על כל ביטול התורה של כל השבוע ושל כל השנה. על ידי המועד שאותו אקח, על ידו 'מישרים אשפוט'.
השל"ה הקדוש מביא בשם אביו, וכך מזכיר גם ה'מעם לועז', ומבאר בדרך צחות: 'כי אקח מועד' - כאשר בא לפניי דין ואני לוקח מועד, כלומר לוקח פסק זמן ואיני חורץ מיד את הדין. איני קובע מיד 'כך ההלכה, זה חייב וזה פטור', אלא עושה זאת במתינות - ואז 'אני מישרים אשפוט', שאז באמת אתה שופט ביושר.
אבל מי שרוצה לשלוף מיד - הרבה פעמים מתקיים בו 'אני אמרתי בחופזי כל האדם כוזב': כשאתה נחפז, הגעת לכזב. אנשים שבאים לשאול גדולי ישראל רואים זאת בחוש: כשאתה בא לשאול אדם גדול, הוא אינו שולף לך תשובה מיד. אתה רואה אותו חושב, לפעמים שואל כמה שאלות לפני כן, ורק אחר כך אומר לאן נוטה דעתו. קח את הזמן, אל תמהר - ועל ידי זה תוכל לשפוט במישרים.
בספר 'נווה תהילה', המובא גם הוא ב'מעם לועז', מביא רמז נוסף: הפסוק בא ללמד שלא ישפוט הדיין בנושא הנוגע אליו עצמו. כמו שמביאה הגמרא באדם שאילנו היה נוטה לרשות הרבים. בני רשות הרבים באו לפני רבי ינאי לתבוע אותו שיקצוץ את האילן. אמר להם: בואו מחר. למחרת פסק להם שצריך לקצוץ. שאלו אותו: מדוע לא אמר לנו הרב זאת אתמול? התברר שבאותו יום הוא רץ וקצץ את האילן שלו עצמו. שהרי כיצד אומר לאדם לקצוץ את אילנו בשעה שלי עצמי יש אילן כזה? וכי אנהג בדרך של רמאות, אומר דבר אחד ועושה את ההפך?
אם אני אומר דבר, אני צריך לעשות את מה שאני אומר. וזהו 'כי אקח מועד': קודם כול אני לוקח מועד לתקן את מה שאני צריך לתקן, ואז 'מישרים אשפוט' אותך על מה שאתה עושה, ואוכל לומר לך שמעשיך אינם כהוגן - כי תיקנתי תחילה את עצמי. וזה שאמרו חז"ל 'התקוששו וקושו' - מכאן למדו 'קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים'. קודם תקן את עצמך ואחר כך תתקן אחרים, כי אם לא, יאמרו לך: עד שאתה אומר לי טול קיסם מבין שיניך, טול קורה מבין עיניך.
ועל זה אנו אומרים: לפני שאדם מוכיח את חברו - 'נחפשה דרכינו ונחקורה'. אם קודם כול 'נחפשה דרכינו', אם תיקנת תחילה את עצמך, אז 'נח קורה' - דחית את טענת ה'טול קורה'. לא יאמרו לך 'טול קורה', אלא 'נח קורה'. קודם כול נחפשה דרכינו, התקוששו וקושו.
נְמֹגִים אֶרֶץ וְכָל־יֹשְׁבֶיהָ אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶּלָה׃
חז"ל דורשים את הפסוק על מתן תורה: 'נמוגים ארץ וכל יושביה' - שהקדוש ברוך הוא התנה תנאי עם מעשה בראשית, שאם לא יקבלו ישראל את התורה, יחזור העולם לתוהו ובוהו. וכאשר אמרתי 'נעשה ונשמע' - 'אנוכי תיכנתי עמודיה'. המצודת דוד מבאר יותר: תיקנתי את עמודי הארץ להשאירם על עומדם עד עולם סלה, מכיוון שקיבלתי את התורה. ומעתה מובן מה שנאמר 'ארץ רעשה אף שמים נטפו' - ממה רעשה הארץ? שמא לא יקבלו ישראל את התורה; וכאשר קיבלו, שקטה הארץ.
הרד"ק מסביר על פי דרכו שהפרק מדבר בעת הגאולה: כאשר השם יתגלה וישפוט במישרים את כל האומות שהצרו לנו, אז יהיו 'נמוגים ארץ וכל יושביה' - ירעשו וירעדו, בראותם את הנקמות שיעשה השם באומות למען ישראל. ואז יכירו ש'אנוכי תיכנתי עמודיה' - ברצוני תעמוד הארץ וברצוני תימוג. ומהם 'עמודיה'? ההרים. כביכול עמודי הארץ, ההרים, ירעדו, כמו שאומר ישעיהו בפרק כ"ד 'פור התפוררה ארץ'. ועל ידי כן תיפול עליהם אימתה ופחד, כאשר יעמידם השם לדין על מה שהצרו לנו.
אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל־תָּהֹלּוּ וְלָרְשָׁעִים אַל־תָּרִימוּ קָרֶן׃
רש"י מסביר ש'הוללים' הם הרשעים המערבבים את ישראל, המצרים לישראל להומם ולאבדם - מלשון ערבוב. הרד"ק מסביר ש'אמרתי' הם דברי המשורר, אסף. ומי הם ההוללים? המתענגים בטובות העולם הזה, המתהוללים כאן, בבחינת 'הוללו ופוחז'; אין הם יראים את אלוקים והם חושבים 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'. להם אומר אסף המשורר: אל תהולו, אל תתעסקו בדברי הוללות.
וגם לרשעים אני אומר: אל תרימו קרן. הביטוי 'להרים קרן' לקוח מן השור, שכשהוא רוצה לנגוח הוא מרים את קרנו כלפי מעלה. לרשעים הוא אומר: אל תרימו ראש כלפי מעלה לנגוח כלפי שמים, שאינכם יראים ואינכם נכנעים מפני השם, וחושבים שאין השם הוא המטיב לכם אלא כוחי עשה לי את החיל הזה - אל תרימו קרן לנגוח את הבורא יתברך. והמצודת ציון מסביר ש'קרן' הוא מלשון ממשלה והתחזקות, שהקרן היא החזקה; וזה שאנו מבקשים 'קרן לעמו ירים' - שיחזק הקדוש ברוך הוא את ממשלתם של ישראל.
המלבי"ם מסביר שגם דברים אלו הם דברי היושר והמישרים - שכאן ניתנה כביכול זכות הדיבור ליושר, והוא האומר 'אמרתי להוללים אל תהולו'. ומהו היושר? דבר הנטוע בליבו של כל אדם, ובא לידי ביטוי במצפון. הקדוש ברוך הוא יצר את האדם עם יושר פנימי; וכאשר אדם עושה משהו שאינו כהוגן, אם לא שחק לגמרי את מצפונו, הוא מתבייש במה שעשה, גם אם אינו מציג זאת כלפי חוץ.
אמרתי בכוונה 'אם לא שחק את מצפונו', שכן אדם יכול לשחוק את מצפונו עד שישכח לגמרי מהו יושר, ואז אם מישהו יעשה דבר ישר - זה כבר ייראה לו משונה ועקום. אנחנו מדברים על אדם שעדיין שמר על יסודות ההנהגה הבסיסיים של יושר; אדם כזה, גם אם יעשה משהו לא טוב, ירגיש לא טוב עם עצמו. זה הנקרא ייסורי מצפון.
ומהם אותם ייסורי מצפון? אומר המלבי"ם: זהו היושר הפנימי שנטע הקדוש ברוך הוא באדם. נפש כל אדם נבראה באופן שנטועה בליבה אהבת היושר והצדק, ולכן הרשע הנוטה מן המישרים עושה דבר שהוא נגד טבעו - שהרי 'האלוקים עשה את האדם ישר'. ומה קורה אז? באים ייסורי המצפון, והם עצמם מחזירים אותו אל הטוב. ולכן אמרו חז"ל שהרשעים מלאים חרטות: כל הזמן עושה משהו, והיושר, הצדק והמצפון מציקים לו.
'מצפון' הוא או מלשון צפון - שהוא צפון בתוך ליבו של האדם, או מלשון מצפן - שהמצפון אמור להיות המצפן, שלא יאבד האדם את הצפון, שידע מהי הדרך הישרה והנכונה. מידת היושר הצפונה בתוכו מהווה מצפן להנחותו אל הדרך הנכונה.
לפי זה, המישרים אומר במליצתו: אני הוא שאמרתי להוללים אל תהולו, אני המייסר אותם ומוכיחם. אני הוא שאומר לרשעים אל תרימו קרן, אל תרימו למרום קרנכם, אל תדברו בצוואר עתק. וכשאתה רואה שהרשעים נותנים אל ליבם שמעשיהם אינם הגונים ורוצים לתקן, כשאתה רואה שיש להם ייסורי נפש שלא יהולו ולא ירימו קרנם כנגד המרום - מי פועל בהם כך? אומר המישרים: זה אני. טבע היושר הנטוע בנפשם הוא הגורם להם 'בל תהולו, בל תרימו קרן'. היושר שבטבע האדם הוא המייסר אותו ומחזירו אל הדרך הנכונה.
אַל־תָּרִימוּ לַמָּרוֹם קַרְנְכֶם תְּדַבְּרוּ בְצַוָּאר עָתָק׃
האבן עזרא מסביר: 'אל תרימו קרן' - אל תתגדלו על מי שהוא כגילכם, על בני אדם שהם כמותכם. ולא רק על חבריכם אתם מרימים קרן, אלא גם על מי שרמים מכם: 'תדברו בצוואר עתק', כמו 'ירוץ אליו בצוואר', שיוצא עתק מפיכם - דיבורים גדולים ורמים אף כנגד גדולים מכם, שאתם מחציפים כנגדם. ואפשר גם ש'עתק' הוא תיאור לצוואר: צוואר עתק, צוואר גדול, שמדבר בעוצמה ובעזות.
על כפילות הלשון 'אל תרימו קרן' - 'אל תרימו למרום קרנכם', מסביר הרד"ק כדרכו שכפל את העניין לחיזוק. אבל הכלי יקר בפרשת וירא מדייק: מדוע פעם אחת נאמר 'קרן' בלשון יחיד ופעם אחרת 'קרנכם'? אומר הכלי יקר: 'קרן' היינו חטא כלפי שמים - נגיחה אחת, כלפי קודשא בריך הוא. 'קרנכם', שתי קרניים, היינו נגיחה כפולה: גם כלפי קודשא בריך הוא וגם כלפי הבריות, בין אדם לחברו - חטא לשמים וחטא לבריות.
ולכן, אומר הכלי יקר, החוטא מביא קרבן עז או עגל שהם בעלי קרניים, לפי שכל חטא שאדם עושה הוא גם כנגד הבריות וגם כנגד הקדוש ברוך הוא. ואם תשאל: חיללתי שבת - במה זה נגד הבריות? התשובה: מכיוון שאתה מביא קלקול לעולם. כל עבירה יוצרת קלקול, והקלקול הזה מזיק לכל הבריות. אם אתה עושה מצוות - 'חנינא בני' אחד יכול לזון ולפרנס את כל העולם; ואם אתה עושה עבירות, אתה פוגע בפרנסת כל העולם ומזיק לכולם.
וכמה נפלא: כתוב על השור שהקריב אדם הראשון שקרן אחת הייתה לו במצחו. מדוע? שהרי חטאו היה רק כלפי שמים - לא היה עוד אדם בעולם שתאמר שהזיק לו. ולכן קרן אחת הייתה לו. אבל כל חוטא מביא כבש או עז בעלי שתי קרניים, מכיוון שהוא מנגח לשני הכיוונים - גם למרום וגם לבריות. וזה שנאמר לרשעים 'אל תרימו קרן' לנגוח למרום, ועוד 'אל תרימו למרום קרנכם' - גם למרום וגם ביחס לבני אדם.
כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב וְלֹא מִמִּדְבַּר הָרִים׃
זהו פסוק סתום, וכמו תמיד בפסוקים סתומים רבו בו הפירושים. רש"י מסביר: 'כי לא ממוצא השמש וממערבו' - מוצא השמש הוא מקום הזריחה, מזרח, ומערב הוא מקום השקיעה; 'ולא מן המדברות שאתם מפרשים בשיירה להרבות ממון' - לא בכל אלה להרים קרן. וזה חוזר למה שראינו קודם, שאמר לרשעים אל תרימו קרן, שהרשעים הולכים בדרך גאווה ואומרים: אנחנו עשינו, אנחנו הרווחנו, הכול בכוחנו. אומר להם הכתוב: מהיכן אתה חושב שבא לך? ממוצא, ממערב, ממדבר? שאתה הולך למדברות ומתרחק כדי להביא ממון? לא משם מגיע הממון ולא משם פרנסתך, אלא רק מאת השם.
וזה ההמשך בפסוק הבא: 'כי אלוקים שופט זה ישפיל וזה ירים' - למי שהשם רוצה הוא נותן את הממון, וממי שהוא רוצה הוא לוקח אותו; את מי שהוא רוצה הוא מגביה ואת מי שהוא רוצה הוא משפיל. לא אתה הוא שהרווחת ולא מכוחך הדבר; הרווח והעסקים אינם 'ממוצא וממערב ולא ממדבר', אלא השפע הוא ממנו יתברך.
הרד"ק, ויש לזה מקור במדרש, מבאר אחרת: 'הרים' כאן אינו מלשון הר אלא מלשון הרמה והגבהה. הגדולה, ההרמה, אינה באה לאדם לא ממוצא השמש, לא מן המערב וגם לא מן המדבר - לא מן ההשתדלות שלך לרוץ לכאן ולכאן באה לך הגדולה, אלא רק מהשם יתברך, ש'אלוקים שופט זה ישפיל וזה ירים'. זה בערך בכיוון של רש"י, אלא שהרד"ק מבאר את הדברים במובן של גדולה, ו'הרים' במובן של הרמה.
אומר הרד"ק שיש סיוע לפירושו, 'כי ממדבר קמוץ ואינו סמוך'. נסביר: אילו הכוונה הייתה ל'מדבר הרים', מדבר של הרים או הרי המדבר, היה צריך להיות מנוקד בפתח תחת הב', שכן הכלל הוא שכאשר מילה נסמכת לחברתה התנועה הופכת מתנועה גדולה לתנועה קטנה. מזה שאתה רואה ש'מדבר' מנוקד בקמץ, אתה מבין שמדובר ב'ממדבר' בפני עצמו, ו'הרים' הוא לשון הרמה - ולא 'מדבר הרים' כביטוי אחד.
נדגיש: אצל הרד"ק זה היה מנוקד בקמץ, ואילו אצלנו בספרי התהילים זה מנוקד בפתח, כנראה לפי הפירוש שמבין שהדברים באים בסמיכות. וגם הטעמים אינם מוכיחים כרד"ק: מתחת למילה 'ממדבר' יש טעם מוליך ולא טעם מפסיק, ולפי הרד"ק היה צריך להיות טעם מפסיק תחת 'ממדבר' ואחריו 'הרים'.
אלא שכבר הזכרנו כמה פעמים שכאשר יש פירושים שאינם מסכימים עם הטעמים, אין מביאים הוכחה מן הטעמים, מכיוון שהטעמים נכתבו לפי אחד מן הפירושים. כשיש שני פירושים אפשר לנקד כך או כך ולהטעים כך או כך, והטעמים נקבעו לפי אחת השיטות. וכן הרבה פעמים כשהגמרא מביאה שתי דרשות, אתה שואל: הרי הטעמים מוכיחים כשיטה השנייה? התשובה היא שהטעמים נכתבו לפי אחת השיטות בלבד, ולכן אין מהם הוכחה.
ואכן יש מדרש הדורש כדברי הרד"ק. הרד"ק מביא ממדרש תנחומא מטות ו': מהו 'ולא ממדבר הרים'? אמר רבי אבא: כל 'הרים' שבמקרא הרים ממש, חוץ מזה שהוא לשון הרמה ורוממות. מפורש במדרש שה'הרים' כאן שונה מכל ההרים, שאין אדם מתרומם מן הדרכים הללו. ומה הקדוש ברוך הוא עושה? נוטל נכסים מזה ונותן לזה, שנאמר 'אלוקים שופט זה ישפיל וזה ירים' - מה שמשפיל מזה, מרים לזה.
כִּי־אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים׃
הכול הוא במשפט וביושר מאיתו יתברך: אין ההשפלה מקרה ואין ההרמה פרי כוחו של אדם, אלא הקדוש ברוך הוא השופט - הוא המשפיל וזה המרים.
למדנו בפסוקים אלו מהלך אחד: 'כי אקח מועד אני מישרים אשפוט' - שהמשפט האמיתי דורש מועד, בין במובן של ראיית הפרספקטיבה המלאה לפני ואחרי (דבר אברהם), בין במובן של המועדים שבהם נבחן עסק התורה של האדם (חיד"א), בין במובן של מתינות ופסק זמן לפני חריצת הדין (של"ה), ובין במובן של 'קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים' (נווה תהילה ומעשה רבי ינאי). 'נמוגים ארץ' - מתן תורה שייצב את עמודי העולם, ובעת הגאולה ירעדו האומות מפני משפט השם. 'אמרתי להוללים' - המישרים, הוא היושר והמצפון שנטע הבורא בלב האדם, מוכיח את ההוללים ואת הרשעים לבל ירימו קרן כלפי מעלה וכלפי הבריות. ולבסוף 'כי לא ממוצא וממערב' - לא מהשתדלות האדם באה לו הגדולה והממון, אלא 'כי אלוקים שופט, זה ישפיל וזה ירים', והכול במשפט וביושר ממנו יתברך.