מזמור זה, אומר המלבי"ם, יסד אותו אסף בימי חזקיהו על הנס של מפלת סנחריב. זו דעת רוב המפרשים כאן, וכן דעת רש"י, שכל המזמור מדבר במפלת סנחריב, שהרי לא מצינו אויב שנפל בירושלים אלא הוא. עם זאת נתייחס גם לדברי הרד"ק, שכתב שבעבר פירש את העניין על מפלת סנחריב, אך כעת הוא מפרש אותו על מלחמת גוג ומגוג - על המלחמה העתידית שבה יילחם עם ישראל כנגד גוג ומגוג.
לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר לְאָסָף שִׁיר׃
"בנגינות" - אומר האבן עזרא: על נגינות שונות, או על נועם פיוט; ויש אומרים שהכוונה לכלי נגינה.
נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ׃
המצודת דוד מפרש: כאשר תתוודע מפלת סנחריב, אז יהיה אלוקים נודע ומפורסם ביהודה, יתגדל ויתקדש שמו; ו"בישראל גדול שמו" הוא כפל עניין במילים שונות. אנחנו לעומת זאת איננו דוגלים בכפל עניין במילים שונות, ולכן המלבי"ם מסביר את הכפילות.
אומר המלבי"ם: שבט יהודה עבדו את השם, ולכן הקדוש ברוך הוא נודע ביניהם על פי מעשיו - יהודה היו תמיד הצדיקים. "ישראל" הם עשרת השבטים, שגלו תחילה ושהיו להם תמיד מלכים רשעים ועבדו עגלים. אצלם אין ידיעה ברורה, ואף על פי כן "גדול שמו". וכלל נקוט בידינו אצל המלבי"ם: כל מקום שכתוב "שמו" מורה על פרסום, וזו מדרגה נמוכה יותר מ"נודע". "נודע אלוקים" היא ידיעה ברורה, ידיעת העצמיות; ואילו בישראל רק שמו גדול, כלומר מפורסם.
וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן׃
"שלם" - אומר האבן עזרא - היא ירושלים. ולמה נקראה כן? כי היא שלמה, מכוונת כנגד שער השמים; או שראויה להיות בשלום, ועל דרך תפילה אנו קוראים לה ירושלם - שיהיה שלום בה, כמו "שאלו שלום ירושלים".
הרד"ק, ההולך כאן בדרך מלחמת גוג ומגוג, מפרש "ויהי בשלם סוכו" - שייבנה בית המקדש, ומדובר כבר בבית השלישי. "ומעונתו בציון" - ציון הוא מקום המלך. ו"שלם" היא ירושלים, כמו "מלכי צדק מלך שלם", והוא שם בן נח, שהיה הראשון שקרא לירושלים בשם "שלם".
ומכאן מדרש שוחר טוב: אברהם קרא למקום "יראה", שנאמר "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה". אמר הקדוש ברוך הוא: אם אקרא אותו "שלם" כמו שקראו שם - אבטל דברי אברהם שקראו "יראה"; אם אקרא אותו "יראה" כמו שקראו אברהם - אבטל דברי שם שקראו "שלם". קרא אותו ירושלים - "יראה" ו"שלם" יחד. וזהו גם ביטוי ליראה ולשלמות: מקום היראה והשלמות הוא ירושלים.
המלבי"ם מבאר: "ויהי בשלם סוכו" - בירושלים, ששם ישב ההמון, שם הייתה סוכתו של הקדוש ברוך הוא, וסוכה היא דירת עראי. לעומת זאת "מעונתו" - מעון הוא כבר בית ממש - היה בציון. וציון, כפי שמבאר המלבי"ם בכמה מקומות, הוא מקום מושב המלך והסנהדרין וכוהני השם, ושם מקדש ה' והשראת השכינה. זו אינה סוכת עראי אלא מעון של קבע. ומוסיף המלבי"ם שלשון "מעון" בדרך כלל באה על דברים הגיוניים, כגון "מעון החכמה", וכן "מעון חיתו טרף".
ספר "לבוש יוסף" על המועדים מביא כאן את דברי הגר"א המפורסמים על פסוק זה. אומר הגר"א: ישנן רק שתי מצוות שהאדם נכנס אליהן ומקיימן בכל גופו. האחת - יישוב ארץ ישראל: נכנסת לארץ ישראל, וכל גופך בתוך המצווה. תפילין הנחת ביד ובראש, ציצית שמת על הגוף - אבל איזו מצווה כל הגוף נמצא בתוכה? מצוות יישוב ארץ ישראל. והשנייה - מצוות סוכה: נכנסת לסוכה, כולך בתוך המצווה, מקיפין דבינה. וזה רמוז בפסוק: "ויהי בשלם" - אלו המצוות שאדם מקיים בשלמות כל גופו: "סוכו" - מצוות סוכה, "ומעונתו בציון" - מצוות ישיבת ארץ ישראל.
שואל הרב מבריסק: ולמה לא מנו גם מקווה? הרי גם למקווה האדם נכנס בכל גופו. תשובה אחת פשוטה: מקווה אינו מצווה. אין מצווה של "וטבלת"; המקווה הוא הכשר - מי שרוצה להיטהר טובל, כלי שנטמא מטבילים אותו, אישה הרוצה להיטהר לבעלה טובלת. זהו חפצא של טהרה, אמצעי, ולא מצווה.
אבל לרב מבריסק יש מהלך אחר. הכסף משנה כותב שהמקווה מטהר ביציאה. אדם שהיה בתוך המקווה ושרץ אחוז בידו - כלשון המליצה "טובל ושרץ בידו" - עזב את השרץ ויצא, טהור, שכן יציאתו מן המקווה היא המטהרת. הסברנו בעבר שכך גם דברי המשך חכמה על יום הכיפורים: "מקווה ישראל ה'" - מה מקווה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל; ומתי המקווה מטהר? ביציאתו - ולכן גם יום הכיפורים מטהר בנעילה, בשעת היציאה. לפי זה נפלא הדבר: כל עוד הוא בתוך המקווה עדיין לא נטהר, והטהרה תהיה בצאתו. ואם כן אי אפשר למנות את המקווה בכלל הדברים שאדם נכנס אליהם כל כולו ובכך מקיים את המצווה, שהרי אדרבה - הליך הטהרה דווקא ביציאה ולא בשעה שכל כולו בתוך המקווה.
שָׁמָּה שִׁבַּר רִשְׁפֵי־קָשֶׁת מָגֵן וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה סֶלָה׃
האבן עזרא מפרש "רשפי קשת" מלשון ניצוצות: החיצים עפים כמו ניצוצות עפים. ועוד מוסיף האבן עזרא ש"ושיבר" משרת בעבור אחר - כלל שהסברנו כמה פעמים: מילה שנאמרה בתחילה חוזרת ומשמשת גם בהמשך, כמו "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם", שה"שלא" הראשון משמש גם לחלק השני. כך גם כאן: "שיבר רשפי קשת", וכאילו כתוב שוב "ושיבר מגן וחרב ומלחמה".
רש"י בא לשלול פירוש זה: "רשפי" כאן אינו במובן ניצוצות, שכן ניצוצות באים תמיד בפ"א דגושה - "רשפי אש". וכאן פ"א רפויה, וזהו רשף אחר, כמו "ובני רשף יגביהו עוף" - בני עפיפה. אם כן "רשפי קשת" הם החיצים המעופפים מן הקשת, כמו "ומחץ יעוף יומם". ה' שיבר את החיצים שהקשת מעופפת. ושם אומר רש"י את מה שהזכרנו: כל המזמור מדבר במפלת סנחריב, שלא מצינו אויב נופל בירושלים אלא הוא. ואילו הרד"ק מבין שמדובר באויב שעתיד ליפול בירושלים, וזה גוג ומגוג.
המלבי"ם מבאר: סנחריב הלך בקשת ובחרב ובמלחמה כדי לכבוש את כל העולם, וכשהגיע לציון שיבר ה' את כלי מלחמתו, ואז נחה הארץ ושקטה. "סלה" - לפי האבן עזרא במשמעות "באמת", ולפי המלבי"ם כדרכו תמיד: סיום עניין.
נָאוֹר אַתָּה אַדִּיר מֵהַרְרֵי־טָרֶף׃
הרד"ק מביא שיש מפרשים שהנו"ן שורשית, מלשון "בַּאכָּה נִאֵר מקדשו", ו"ניאר" הכוונה ביטל והשחית. ולפי זה "נאור אתה" - אתה ריבונו של עולם משחית באויבים. וכשם שכשה' מרחם הוא נקרא רחום, וכשהוא חונן נקרא חנון, כך כשהוא מנאר נקרא נאור. זהו תואר להשם יתברך על שהוא מבטל ומשחית את הגויים, וכך גם פירוש רש"י.
אולם הרד"ק מעדיף את הפירוש השני, שהוא פירוש האבן עזרא, וגם המלבי"ם פוסע בעקבותיהם: הנו"ן איננה שורשית אלא מאותיות האמנתי"ו - שבע האותיות הנלוות ונספחות למילה. כשם שמן "של" נוצרים "שלו", "שלי", "שלהם", ואותיות ההטיה אינן מן השורש, כך גם כאן: השורש הוא "אור", והנו"ן נלווית כמו במילה "נכון" שהשורש שלה "כן". ולפי זה "נאור אתה" - השם הוא המנהיר והמאיר. וכמו שאמר "נודע ביהודה" - שבאותה מלחמה ייוודע ויתגלה אורו של הבורא יתברך.
"אדיר מהררי טרף" - אתה אדיר על האויבים כאריה היוצא מהררי טרף לטרוף, וכך תטרוף את כל האויבים כולם. "הררי טרף" הם המקומות שבהם שוכנות חיות הטרף, הדובים והאריות. רש"י מפרש: אתה חזק מן הענקים הטורפים הגבוהים כהרים, שהם כביכול לנגדך כמאומה.
המלבי"ם, המפרש את העניין על מפלת סנחריב, מסביר כיצד נכנס כאן עניין האור: מפלת סנחריב הייתה בלילה, והכתוב נותן מליצה שהשם יוצא מהר ציון להכות במחנה אשור כמו כפיר היוצא בלילה מהררי טרף להכות בעדרי הצאן. וכן ישעיהו ממשיל "כאשר יהגה האריה והכפיר על טרפו". ואף על פי כן קורא לו "נאור" - אל תחשוב שהקדוש ברוך הוא כביכול הולך בחושך, אלא "נהורא עמיה שרֵי", האור עמו, והוא הולך ואורו עמו, אדיר מהררי טרף לטרוף את הבאים לצור על הר ציון.
אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְׁנָתָם וְלֹא־מָצְאוּ כׇל־אַנְשֵׁי־חַיִל יְדֵיהֶם׃
"אשתוללו" היא מילה יחידאית שאינה מופיעה עוד במקרא, ולכן המפרשים תרים אחר מילים דומות לה כדי לעמוד על משמעותה - וממילא מגיעים לכמה השערות.
רש"י אומר: "אשתוללו" כמו "השתוללו", שלפעמים בא אל"ף במקום ה"א, כמו "אתחבר אחזיה" שפירושו התחבר. ומהו לשון זה? מגזרת "מוליך יועצים שולל" - לשון שגגה, כתרגומו "בשלו", שהוא בשגגה; וכן "ויכהו שם האלוקים על השל" - על אשר שגג ושלח ידו בארון. אם כן "אשתוללו אבירי לב" - אותם אבירי לב התנהגו כשוגגים וכשוטים, "נמו שנתם", ועל ידי כן הכה בהם הקדוש ברוך הוא.
הרד"ק מפרש מלשון שלל: אותם אבירי לב שנאספו על ירושלים יהיו לשלל, וכפי שכתוב שתשעה חודשים יקברו את החללים - כך יהיה במלחמת גוג ומגוג, שמאותם אבירי לב ייקחו את כל שללם. "נמו שנתם" - לא שהלכו לישון, אלא שנת עולמים; לא היה בהם כוח להילחם כאדם הישן, וזו שנתם שעתידה להיות להם - שנת המוות, כאילו הם מתים. ואותם גיבורים ואנשי חיל, שדרכם להחזיר מלחמה שערה, "לא מצאו ידיהם" - לא מצאו ידיים להילחם, כביטוי המוכר על אדם שהלך לאיבוד ו"לא מצא ידיו ורגליו", כלומר התברבר ולא ידע לאן ללכת.
דרך אגב, זהו ביטוי שהפוסקים מרבים להשתמש בו בלשון מליצית: כשרוצים לומר שהמפרשים התחבטו בעניין ולא מצאו לו הסבר המניח את הדעת - וכן המלבי"ם עצמו פעמים רבות - כותבים "ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם": אנשי החיל, הם המפרשים והפוסקים, לא מצאו ידיהם, שהגיעו לפסוק או לדין ולא מצאו לו הסבר ברור.
המלבי"ם לעומת זאת מפרש "אשתוללו" לא מלשון שגגה ולא מלשון שלל, אלא מלשון שכחה. אותם אבירי לב, חיל סנחריב, נשכח מהם הדבר. וזו התשובה לשאלה: אם הקדוש ברוך הוא בא עליהם בלילה להשחיתם, מדוע הם הולכים לישון ואינם מתכוננים? מפני ששכחו את מציאות הבורא ואת יכולתו להפתיעם ברגע אחד; היו רגועים וחשבו שלא יקרה דבר. ו"לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם" הוא ביטוי מליצי: בהגיע הטורף מתחיל אדם לחפש - היכן ידי? - ואינו מוצא אפילו את ידיו כדי להילחם. ועל מה סומך המלבי"ם בפירוש זה? על הפסוק "וסר מרע משתולל" (ישעיהו נ"ט), שפירושו נשכח.
מִגַּעֲרָתְךָ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב נִרְדָּם וְרֶכֶב וָסוּס׃
מיד מורגש הקושי: "נרדם רכב וסוס" היה נוח יותר. מהי הוי"ו של "ורכב"? רש"י מפרש בפשטות שזו וי"ו יתרה, ואל תתפלא, שפעמים מוצאים וי"ו יתרה במקרא, כמו "אלה בני צבעון ואיה וענה" - שהוי"ו טפלה היא. רש"י אינו מסביר מדוע נכתבה כאן וי"ו טפלה ובמקומות אחרים לא, אבל הוא מלמד אותנו כיצד לקרוא את הכתוב: בהבנה הפשטית כאילו אין כאן וי"ו. ובוודאי שעל פי סודם של דברים ופנימיותם יש מה לומר בזה, שהרי יש רמזים וסודות בכל המקראות, אלא שרש"י בא לפרש על פי פשוטו של מקרא.
האבן עזרא עומד על קושי אחר: מדוע "נרדם" בלשון יחיד, והרי מדובר ברבים? והוא מתרץ: "נרדם" חוזר על "אנשי חיל" שהוזכרו קודם, וכוונת הכתוב שכל אחד ואחד מאנשי החיל נרדם. זהו ביטוי שרואים אותו פעמים רבות - הכתוב מתבטא בלשון יחיד כשכוונתו אל כל פרט ופרט מתוך הכלל. ולפי האבן עזרא מיושבת גם הוי"ו: "לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם" - כל אחד מהם נרדם, וגם הרכב והסוס נרדמו.
הרד"ק מפרש שהנרדם הוא גוג ומגוג, נשיא ראש משך ותובל; ומאחר שהזכיר "אבירי לב", אמר בסתם "נרדם" - כלומר המלך, ראש האבירים. ולפי זה מובן מדוע נאמר בלשון יחיד, וגם הרכב והסוס נרדמו עמו. ו"רכב" בפשטות הכוונה לרוכב, שהרוכב והסוס נרדמו.
אך המלבי"ם מחדש כאן דבר נפלא: לא ישנים היו קודם. "מגערתך אלוקי יעקב נרדם" - מכוח גערתו של האריה האדיר, גערת ה' עצמה היא שהרדימה אותם. מרוב הפחד נרדמו הרוכב והסוס וכולם, ואף שדרך הסוס להיות ער בלילה, נפלה עליו התרדמה בגזירת השם. גערת אנשים מעירה את הישן משנתו, ואילו כאן הוא ההיפך: גערת אלוקי יעקב מרדימה - הוא גוער בו, והלה נעלם ונרדם.
ועוד מדייק המלבי"ם: שלושה ביטויי שינה יש כאן - "נמו", "שנתם", "נרדם". ואין ביטויים כפולים בעלמא. תנומה קלה משינה - כפי שאומרים גם היום: הוא רק חוטף תנומה, נים ולא נים; שינה היא כבר שינה; ותרדמה היא שקיעה גמורה, יותר משינה. אם כן: תחילה נמו מעט, מכוח התנומה באו לידי שינה, ומן השינה נשקעו בתרדמה עמוקה - והכל על ידי גערת אלוקי יעקב.
אַתָּה נוֹרָא אַתָּה וּמִי־יַעֲמֹד לְפָנֶיךָ מֵאָז אַפֶּךָ׃
שימו לב לקריאה המדויקת: ב"אתה" השני יש רביע מעל האל"ף. את "אתה" הראשון קוראים במלרע, שהטעם מתחת לתי"ו; ואילו את "אתה" השני קוראים במלעיל, שהטעם מעל האל"ף. ואם כן: "אַתָּה נוֹרָא אָתָּה, ומי יעמוד לפניך מאז אפך".
מזמור זה, לדעת רוב המפרשים, נתייסד על מפלת סנחריב, ולדעת הרד"ק על מלחמת גוג ומגוג לעתיד לבוא. הקדוש ברוך הוא נודע ביהודה בידיעה ברורה, ואף בישראל גדול שמו בפרסום; בירושלים סוכת העראי ובציון מעון הקבע - ומכאן למדנו את דברי הגר"א על שתי המצוות שאדם נכנס אליהן בכל גופו, סוכה וישיבת ארץ ישראל, ואת דיוק הרב מבריסק שהמקווה מטהר דווקא ביציאה. שם שיבר ה' את כלי המלחמה, נאור הוא ואורו עמו, אדיר כאריה היוצא מהררי טרף. האויבים שכחו את מציאות הבורא, נמו ושקעו בתרדמה, ואנשי החיל לא מצאו את ידיהם - שכן גערת אלוקי יעקב, שלא כגערת בשר ודם המעירה משינה, מפילה תרדמה על רכב וסוס. "אתה נורא אתה ומי יעמוד לפניך מאז אפך".