אנו ממשיכים במזמור ע"ה, מזמור לאסף, שבו נדרש היסוד הגדול: ההתרוממות וההשפלה אינן בידי האדם אלא בגזירת הבורא יתברך. בחלק זה נעמוד על הפסוקים מ"כי לא ממוצא וממערב" ועד סופו של המזמור, נראה את ביאורי הרד"ק, רש"י, הכלי יקר, ובעיקר את דרכו של המלבי"ם, שכל המזמור כולו יוצא מפיו של "המישרים" - כוח היושר והצדק שנטע הקב"ה בלב האדם.
כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב וְלֹא מִמִּדְבַּר הָרִים׃
מביא הרד"ק בשם אדוני אביו ז"ל ביאור נפלא. "מערב" עניינו סחורה, כמו שמצאנו ביחזקאל כ"ז: "וְעֹרְבֵי מַעֲרָבֵךְ" - סוחרייך. "מוצא" הכוונה מוצא המלכים, כלומר ההוצאות וההכנסות של המלך, המיסוי המלכותי. ו"מדבר" הוא לשון דיבור, כמו "וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה".
ואומר אביו של הרד"ק: באחד משלושת אלה עולה אדם לגדולה. האחד - הממונה על מוצא המלכים, על גביית המיסים. וכאן ראוי להזכיר את הפסוק בעזרא ד' י"ג: "מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ" - שלושה מיני מיסים שהיו נוהגים אז (היום כבר המציאו עוד הרבה אחרים). מכאן, אגב, מקור הביטוי שהזקנים שבינינו זוכרים, שעל כל מוצר היה מוטבע "הבלו שולם" - בלו הוא מס, מלשון הפסוק הזה. השני - הסוחר, "עורבי מערבך". והשלישי - צחות הדיבור, "מדבר"; אדם בעל כושר רטורי היה מתעלה לפני המלכים. ועל שלושתם אומר הכתוב: דע לך שלא בהם תלויה הגדולה. לא ממוצא, לא ממערב ולא ממדבר, אלא "אֱלֹהִים שֹׁפֵט - זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים".
המלבי"ם מבאר כדרכו שגם כאן הדובר הוא "המישרים", והוא אומר: אמרתי לרשעים בל ירימו קרן. אתם רוצים להגביה את עצמכם דרך גאווה - דעו לכם שאין זה ביד האדם. ה' הוא המשפיל וה' הוא המרים, למי שירצה. אין אדם יכול בכוח להרים את קרנו אם הקב"ה משפילו. ואם ירצה ה' להרים קרנו - יכול אדם להיות גם ראש ממשלה, ולאחר מכן לבלות שנים בכלא; מי שהחליט להרים אותך בשלב מסוים, החליט בשלב אחר להוריד אותך. ואם בעת ההתרוממות אינך זוכר שהכול מאת ה', ואתה אומר "אני ואפסי עוד" - אתה עלול לחוות השפלה. כך פונה המישרים אל לב הרשע ומוכיחו: המצפון הנטוע בלב האדם מייסרו ואומר לו, אל תרים קרנך נגד ה'.
המלבי"ם מדייק שהמילה "הרים" שבסוף הפסוק חוזרת גם על תחילתו, כאילו כתוב: לא ממוצא וממערב הרים, ולא ממדבר הרים. שהרי בכדור הארץ יש מקומות מלאי הרים ויש מקומות של גאיות ועמקים, ונחלקו בזה הקדמונים היכן נמצאים ההרים הגבוהים. אין זה כמו היום שהעולם כולו ממופה ומרושת טופוגרפית; בזמנם אדם נוסע בעגלה ממקום למקום, וכמה כבר יוכל להקיף בידיעתו. היו שאמרו שרוב ההרים בצירים, בציר הצפוני ובדרומי, ולזה כיוונו ב"ממדבר הרים" - שמקום חסרון היישוב הוא סיבת ההרים. והאחרונים נקטו, וכדעת קופרניקוס ועוד, שרוב ההרים נמצאים במזרח ובמערב, על קו המשווה, במקום זריחת השמש ושקיעתה.
כִּי־אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים׃
על זה בא הכתוב ואומר: האמת היא שלא המוצא והמערב הם סיבת ההרים, ולא המדבר הוא סיבתם, אלא אלוקים שופט. הוא גזר על מקום אחד שיהיו בו הרים ועל מקום אחר שלא יהיו. את זה ישפיל ואת זה ירים - ירים במובן שיהיו בו הרים. וזהו משל ומליצה שממנו תיקח תוכחת: כשם שההשפלה וההתרוממות של פני הארץ הן ברצון הבורא, כך תבין במהות האדם. ה' גזר שאדם זה יתרומם ואדם זה יושפל, במדרגתו, במצבו ובמהותו - הכול בגזירת מרום.
הכלי יקר בפרשת משפטים מסביר ש"הרים" הוא מלשון התרוממות, כמו שראינו במדרש, ובא ללמד שאין לאדם במה להתרומם ולהתגאות. לא ממוצאו - מהיכן יצא? מטיפה סרוחה, ואין בזה התרוממות אלא השפלה. ולא ממערבו - מקום שקיעת שמשו, שהרי לאן מעריב שמשו? אל מקום עפר רימה ותולעה. ואם תאמר: נכון, הגוף עצמו אינו מאומה, לא תחילתו ולא סופו, אבל בזכות התורה שלמדתי אתגאה - על זה נאמר "ולא ממדבר", שהמדבר רומז לתורה שניתנה במדבר. ואדרבה, המדבר הוא משל לשפלות: מקום שהכול דשים בו, מקום שאדם אינו נוהג בו בעשירות ובפינוקים אלא במינימום ההכרחי. אם כן, אפילו מן התורה אין לך לבוא לידי גאווה. לכן נאמר "אל תרימו למרום קרנכם" - התנהג תמיד בשפלות, כי אלוקים שופט, זה ישפיל וזה ירים.
כִּי כוֹס בְּיַד־יְהֹוָה וְיַיִן חָמַר מָלֵא מֶסֶךְ וַיַּגֵּר מִזֶּה אַךְ־שְׁמָרֶיהָ יִמְצוּ יִשְׁתּוּ כֹּל רִשְׁעֵי־אָרֶץ׃
רש"י מפרש שהכוס כאן היא כוס התרעלה שבידו, ו"יין חמר" - יין חזק. "מלא מסך" - הכוס מלאה מזיגה, מסך מלשון "מָסְכָה יֵינָהּ". אותה מזיגה נועדה להשקות את הגויים, שהקב"ה עתיד להיפרע מהם על כל מה שהצרו לנו. "ויגר מזה" - כמו יפיץ ויקלח, כמים הניגרים; מאותה כוס מלאת רעל ישקה את האומות כנגד מה שעשו לנו.
גם הרד"ק הולך בכיוון זה: כוס ביד ה' להשקות את העמים, שהרי לשיטתו המזמור עוסק בקיבוץ גלויות. באותה עת ישפיל ה' את האומות וירים את קרן ישראל, שהרי הכול בידו. הכוס הזאת, אומר הרד"ק, עם ישראל כבר שתו ממנה - כדברי ישעיהו נ"א: "אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית", שתינו אותה עד תומה, עד התמצית. ובקיבוץ גלויות מגיע תורם של הרשעים לשתות ממנה.
"חמר", מסביר הרד"ק, עניינו אדום, שמעלת היין באדמומיתו, כמו שנאמר "אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם", ו"חמר" הוא כמו התאדם בלשון עבר. וסימן לדבר: אדום בערבית "אחמר", ואדמה אדומה נקראת "חמרה". אם כן יין חמר הוא יין אדום שהתאדם, שהוא היין המשובח. והכוס מלאה מסך - מלשון מזיגה. "ויגר מזה" - הכוס תהיה מלאה כל כך עד שתעלה על גדותיה ותיגר ותישפך מזה ומזה.
הרד"ק עומד כאן על שוני: הכוס נזכרת בלשון זכר - "מלא" ולא מלאה, "ויגר" ולא ותגר; ואילו בהמשך הפסוק "שמריה" בלשון נקבה. אלא שיש מילים שאפשר לדבר עליהן בשני הלשונות, כמו "מחנה" - המחנה האחד או המחנה האחת, וכמו השמש בא או השמש באה. הזכרנו פעם את דברי האבן עזרא שכל אשר אין בו רוח חיים - זכרהו ונקבהו, כלומר שרק בדבר שיש בו רוח חיים שייך זכר ונקבה (שור ופרה, איש ואישה), אבל בדבר שאין בו רוח חיים אפשר לדבר בשני הלשונות. אמנם דעה זו אינה מקובלת על הדקדקנים, אלא המקובל הוא שגם בעצמים שאין בהם רוח חיים מקפידים על זכר ונקבה: אומרים "דלת גדולה" ולא "דלת גדול". ויש יוצאים מן הכלל, כגון "רוח חזק ומפרק הרים" מחד, ו"הרוח נשבה" מאידך.
המלבי"ם מבאר שגם כאן ממשיך המישרים לדבר, ואומר: התבונן איך הקב"ה משפיע בתמידות טוב, ברכה וחסד מבלי גבול. ומה שאתה רואה שלעיתים אדם מקבל רע - דע לך שאין זה מאת ה', שהרי הקב"ה משפיע טוב בלבד; אלא שאותו אדם אינו רוצה לקבל את הטוב, הוא מעדיף את הרע, ולכן הוא מקבל את שמרי היין - השמרים הם החלק הגרוע שבתחתית, מה שנשאר מן הזגים והחרצנים.
נמצא שהקב"ה אוחז בידו את כוס ההשפעה, והיא מלאה יין חמר, היין המובחר, מלאה מסך. "ויגר מזה" - ה' מגיר ושופך ממנה בתמידות, משפיע בלי הפסקה, ועם כל זה נשאר המסך מלא, "אל יחסר המזג". כמה שה' משפיע, אין המקור חסר; הוא תמיד מלא טוב וברכה מבלי גבול. ואם אתה רואה אנשים המקבלים שמרים ופסולת ורע - היינו "אַךְ שְׁמָרֶיהָ יִמְצוּ יִשְׁתּוּ כֹּל רִשְׁעֵי אָרֶץ": הרשעים אינם רוצים את היין הטוב, הם רוצים את השמרים.
וזהו יסוד גדול: כשאתה פועל טוב, אתה מושך אליך טוב; כשאתה פועל רע, אתה מושך אליך רע. ממילא התלונה אינה על ה' אלא עליך. כשאתה מסתיר פניך מאת ה', זה גורם הסתר פנים - זו תגובה. "ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ". ואז אתה אומר: הנה ה' הסתיר פניו. אומר לך הקב"ה: אתה התחלת. אתה הסתרת פניך, וכתגובה נסתרו פניו. וכשאין אור פנים - "כי באור פניך נתת לנו תורה וחיים, אהבה וחסד, צדקה ורחמים, ברכה ושלום" - יש העדר. וההעדר הוא בחינת גיהנום, בחינת צרות. הקב"ה אינו צריך להביא צרות, הן באות מאליהן; ברגע שאין אור פני ה', כל הנזק והצרות באים מן ההעדר. וההעדר הזה רשום על שמך, אתה הבאת אותו. אל תתלונן שה' הביא, שהרי "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב", כי ה' משפיע רק טובה. אם לא רצית את השפע והחלטת ללכת בדרך חתחתים - עליך תלונתך.
משל לאב שאומר לבנו: זו הדרך הטובה, וזו הדרך הרעה. הלך הבן בדרך הרעה, נפל, נחבט ונכשל, וצועק: אבא, איזו דרך הבאת לי?! וכלשון ההפטרה שקראנו בתשעה באב: "זוֹ הַדֶּרֶךְ לְכוּ בָהּ" - "וַתֹּאמְרוּ לֹא נֵלֵךְ". אם אינך רוצה, מה טענותיך כלפיי? ה' הוא כוס המגירה שפע בלי גבול; אם אתה מעדיף את השמרים - זה מה שתקבל, אך אל תתלונן לה'.
מדרש תהילים דורש על "כי כוס ביד ה'": רבי יודן ורב חמא ורבי יצחק בשם רבי חייא אמרו - לעתיד לבוא אומר הקב"ה לפרעה: שתה כוסך. אומר לו פרעה: ריבונו של עולם, כבר שתיתי את כוסי בעולם הזה, נתת לי עשר לגימות, ובאחרונה הטבעת את כולנו בים סוף - לא די? אומר לו הקב"ה: מה ששתית אגרה אחת בלבד הייתה, שנאמר "ויגר מזה" - רק פסיק ממה שמגיע לך. ועתה "שְׁמָרֶיהָ יִמְצוּ יִשְׁתּוּ כֹּל רִשְׁעֵי אָרֶץ" - שתית ולא מצית, לא הגעת למיצוי השתייה. עכשיו תקבל את השתייה המלאה של כוס התרעלה המגיעה לך על פי מעשיך, "שִׁכְרֻת וְלֹא מִיָּיִן".
וַאֲנִי אַגִּיד לְעֹלָם אֲזַמְּרָה לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב׃
אומר אסף: אני אגיד לעולם, מכאן ואילך, את נקמתו ואת גבורתו של ה' יתברך. וחוזר הדבר למה שאמרנו, שה' נוקם ברשעים והם ימצו וישתו את כוס התרעלה. אגיד לעולם - דעו שמי שמפר ברית ה' וממרה את פיו, נקמת ה' מגיעה אליו; ועל ידי זה "אזמרה לאלוקי יעקב", אשיר ואהלל לה'. גם הרד"ק הולך בכיוון זה, אלא שהוא מפרש "ואני אגיד לעולם" - אגיד לעם ישראל על אותה נקמה באויבים שאותה אראה, ואזמר על כך לאלוקי יעקב, שלא נטש אותנו בגלות. ואף שבמשך אלפיים שנות גלות אנו נמצאים במציאות של קושיות ושאלות שאין לנו עליהן תשובה - אזמר לאלוקי יעקב על שלא עזב אותנו, והנה הוא גואלנו גאולת עולמים.
המלבי"ם ממשיך בקו שלו, שהדובר הוא היושר והמישרים: "אני המישרים אגיד לעולם". והמליצה היא, שדרך העולם לומר שירים וזמירות על הכוס. כך היה מקובל בזמנם, שהיו שותים יין ופותחים בשירה - "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא", ו"אין אומרים שירה אלא על היין". ומשום כך, במה שאסרו חכמים אחרי חורבן הבית "בשיר לא ישתו יין", יש אומרים שעיקר ההקפדה היא שלא לשיר ולנגן בעת משתה היין - ומדובר במשתה של חולין, שהרי במשתה של מצווה, חתונה וכיוצא בה, אדרבה, מצווה היא. ורבים נוקטים שיש איסור לשמוע כלי שיר בכל מצב, גם בלא יין; לפי הספרדים הדבר חמור יותר, והרמ"א מקל בזה.
אם כן מתאר הכתוב: הקב"ה אוחז בידו את כוס הברכה, ומי הוא המשורר והמברך על הכוס? על זה אומר המישרים: "כוס ביד ה'", ואני המישרים אגיד לעולם - אני המשורר על הכוס הזאת, אני מגיד לעולם גבורות ה' ומזמר לאלוקי יעקב. היושר והמישרים הם המודיעים לבני האדם את גבורותיו ואת כבוד הדר מלכותו; על ידי היושר ניכרת דרכו של הבורא יתברך.
ובסיכום דבריו אומר המלבי"ם, שהמפרשים נלאו ולא מצאו סודו של המזמור - מי הוא הדובר, מי הוא ה"אני" המלווה את השיר כולו. ותמה הוא: הרי הדבר מפורש בפסוק ג', "אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט" - אני המישרים הוא הדובר. ואם כן, מדוע נטו הכול אל הדרוש ולא פירשו כפשוטו, שהמישרים הוא האומר את כל המזמור, והיושר הוא הפה המדבר את כל אשר קראנו.
וְכׇל־קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק׃
רש"י מפרש שקרני רשעים הם עמלק, שהקב"ה עתיד למחות את זכרו, שכל זמן שזרעו בעולם אין השם שלם ואין הכיסא שלם. וכמו שנאמר ביחזקאל כ"ה: "וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל" - ישראל יגדעו את קרן עמלק. ואז "תרוממנה קרנות צדיק" - צדיקו של עולם, עם ישראל, שהם שבחו של הבורא, ותתרומם קרנם.
הרד"ק מסביר: כאשר תרוממנה קרנות הצדיקים, כלומר כשיוציא ה' אותנו מן הגלות, אז אגדע את כל קרני הרשעים ולא תישאר מלכות אלא בישראל. ומכאן שאין להיבהל ממה שאומר האיחוד האירופי, או מאמריקה שנעשתה פתאום לעומתית. בסופו של דבר קרני רשעים אגדע, וכל המלכות שתישאר תהיה מלכות ישראל בלבד. וזה שנאמר בחלום נבוכדנצר בדניאל ב': "מַלְכוּ דִּי לְעָלְמִין לָא תִתְחַבַּל" - מלכות שלעולם לא תיפול ולא תחבל, שיש לה קיום נצחי; וכן "תַּדִּק וְתָסֵיף כָּל אִלֵּין מַלְכְוָתָא וְהִיא תְּקוּם לְעָלְמַיָּא" - תדקדק ותרמוס את כל המלכויות, והיא תתקיים לעולם. את כולם אגדע, שישראל יגדעו אותם במלחמת גוג ומגוג.
המלבי"ם מסביר כדרכו שגם זה מדברי היושר והמישרים: אומר היושר, אני אגדע את קרנות הרשעים, ועל ידי כך מתרוממות קרנות הצדיקים. שכן על ידי היושר הנטוע בלב האדם, המצפון הפנימי, מכיר האדם את כבוד ה' ואת גדולתו, ומכוח זה ילמדו לעשות צדק ומישרים ויגדעו את קרן הרשעים, אותם רשעים הנושאים קרן כנגד היושר והצדק ומנגחים אותם. ומכוח היושר הזה יקנאו הרשעים וירוממו את דרכם של הצדיקים. כל זה מן היושר הפנימי הנטוע בלבבות ובטבע הנפשות - בכוחו ילמדו כל יושבי תבל להרחיק את העוול ולפעול צדק ויושר, ומכוח זה יגדל גם כבוד הצדיקים ומעלתם.
עד כאן סיימנו את המזמור, וברצוני להזכיר רמז ששמעתי לפני כעשרים שנה. לימדתי אז בישיבה לבעלי תשובה, ואחד הבחורים הביא לי את הרמז הזה בעקבות אסון ורסאי. האסון אירע בכ"ד במאי 2001 באולמי ורסאי בשכונת תלפיות בירושלים, באמצע חתונתם של זוג ששמם קרן ואסף דרור. בסביבות השעה 10:43 רקדו במרכז רחבת הריקודים, והמבנה, מן הסוג הזמני שבונים במדינתנו, קרס. הרצפה קרסה והרוקדים נפלו לקומה התחתונה. בחסדי ה' לא נערכה באותה שעה חתונה בקומה התחתונה; ובהזדמנות אחרת סיפרתי שהייתה אמורה להיערך שם חתונה, ובוטלה ברגע האחרון בעקבות חלום - הכלה חלמה שאומרים לה לא להתחתן באותו מקום (לא שלא תתחתן, אלא שלא תתחתן שם), נכנסה לפחד, שאלה רבנית, וזו אמרה לה שעל פי כל הסימנים ראוי לחשוש. באסון נהרגו עשרים ושלושה איש ונפצעו כשלוש מאות ושמונים אורחים נוספים. ומה היה עולה בגורלם של אלה שהיו אמורים להיות למטה, במאות ולא בעשרות, אילו הייתה כל התקרה נופלת עליהם? ראה מה אירע לאחרונה במיאמי, להבין מה קורה כשתקרה נופלת - אין שורדים.
ורמוז הדבר במזמור שלנו. "לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת מִזְמוֹר לְאָסָף שִׁיר" - אסף שמו של החתן. "כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט" - מועד הוא אירוע, שהזמינו אותם לאירוע, לחתונה. "נְמֹגִים אֶרֶץ וְכָל יֹשְׁבֶיהָ אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶּלָה" - נמוג הוא נמס; הקרקע שעליה עמדו נמסה ונמוגה תחת כף רגלם, ואילו הבניין נשאר לעמוד: "תכנתי עמודיה" - העמודים נשארו על מכונם ולא נפלו, אבל הארץ וכל יושביה קרסו תחתם.
"אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן" - לצערנו הייתה זו חתונה בלא הפרדה, חתונה של הוללות; והרימו קרן - קרן שמה של הכלה. "אַל תָּרִימוּ לַמָּרוֹם קַרְנְכֶם תְּדַבְּרוּ בְצַוָּאר עָתָק". "כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב" - אותם אנשים נכלאו שם ולא יכלו לצאת; "וְלֹא מִמִּדְבַּר הָרִים" - לא הרמה הייתה להם אלא נפילה. "כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים" - ה' הוא המחליט מי ימות ומי לא, מי יושפל ותיפול הקרקע תחתיו ומי ירים. ומי שירצה יראה כאן את שם החתן, את שם הכלה, וגם את עניין המשתה - "כוס יין חמר מלא מסך".
וחלילה לנו לומר על אותם אנשים שהם רשעים, או שהכתוב מדבר על רשעותם. ודאי שמה שנעשה שם לא כדין, אך מן הסתם תינוקות שנשבו הם, ולא יותר מזה. אלא שמי שירצה יוכל לראות בזה "דליכא מידי דלא רמיזא באורייתא".
המזמור מלמדנו יסוד אחד גדול: אין הגדולה תלויה לא במיסוי ובקרבת המלכות, לא בסחורה ולא בצחות הדיבור, ואין בידי אדם להרים את קרנו בכוח - "כי אלוקים שופט, זה ישפיל וזה ירים", כשם שגזר היכן יהיו הרים והיכן עמקים. אין לאדם במה להתגאות: לא במוצאו, לא בסופו ואף לא בתורתו. הקב"ה מגיר מכוסו שפע וברכה בלי גבול והמקור אינו חסר, ומי שבוחר בשמרים - עליו תלונתו ולא על שמים. ולעתיד לבוא ישקה את הרשעים כוס תרעלה עד תום, יגדע את קרני הרשעים ויגביה את קרן ישראל, ולא תישאר מלכות אלא מלכות שלעולם לא תיפול. וכל זה, אומר המלבי"ם, מפי המישרים - היושר הנטוע בלב האדם, המגיד לעולם את כבוד הבורא ומלמד את כל יושבי תבל להרחיק עוול ולפעול צדק.