פרק ע"ד פותח במילה "משכיל". האבן עזרא מעיר שמילת "משכיל" היא תחילת פיוט - כך היו פותחים שיר וזמר: משכיל לדוד, משכיל לאסף, משכיל להימן. הרד"ק מבאר שהמזמור עוסק בגלות: למה זנחת אותנו והרחקת אותנו לעולם. המלבי"ם מסיט את הכיוון: המזמור מוסב על חורבן בית המקדש, אלא שהדבר מחובר גם לגלות - למה נתארך הזמן כל כך ועדיין לא נושענו.
מַשְׂכִּיל לְאָסָף לָמָה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח יֶעְשַׁן אַפְּךָ בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ׃
הרד"ק מסביר את "יעשן אפך" כמשל: אדם הכועס מתחמם ויוצא עשן מנחיריו, וכך אומרים כביכול כלפי מעלה - למה תכעס על צאן מרעיתך. המלבי"ם מדייק שיש כאן שתי אפשרויות. אם העזיבה היא עזיבה עולמית, שאין הקב"ה רוצה לשוב אלינו עוד - על כך שואל אסף "למה אלוהים זנחת לנצח". ואם תאמר שהעזיבה זמנית בלבד, עד שיכלה הכעס וינוח מרוגזו - על כך הוא שואל "למה יעשן אפך בצאן מרעיתך", הכעס הזה עצמו למה.
בעל 'תהילות מהרי"ץ' תמה, וכן מפרשים נוספים: "זנחת" לשון עבר, ו"יעשן" לשון עתיד. היה צריך לומר או "זנחת... עשן אפך", או "תזנח... יעשן אפך". לכן הוא מסביר שהמזמור הזה הוא המשך למזמור הקודם, שעסק בשאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו. בא אסף ואומר: ריבונו של עולם, האמונה של עם ישראל נחלשה משום שהסתרת פניך מהם וזנחת אותם. חולשת האמונה היא שגורמת להביא עליהם חרון אף ומידת הדין. נמצא שהזניחה שבעבר היא הגורמת לכך שבעתיד "יעשן אפך בצאן מרעיתך", ועל עצם המהלך הזה הוא שואל: למה?
הרב מאזוז, המומחה הגדול בגימטריאות, מעיר ש"יעשן אפך בצאן" עולה בגימטריה תרע"ד - רמז למלחמת העולם הראשונה שפרצה בשנת תרע"ד, "המביט לארץ ותרעד". וכן בהמשך המזמור "אלוהים יחרף צר" עולה אף הוא תרע"ד. ואם תרצו רמז נוסף - המזמור עצמו הוא פרק ע"ד.
זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ הַר־צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ׃
רש"י מפרש "קנית קדם" - לפני בריאת העולם, שנאמר "מעון אתה היית לנו בטרם הרים יולדו": אתה היית לנו למעון ולמחסה עוד קודם שנברא העולם. קודשא בריך הוא, ישראל ואורייתא חד הם; התורה קדמה לעולם, ו"בראשית ברא אלוהים" - בשביל ישראל שנקראו ראשית. נמצא שקדמנו לבריאת העולם. ועל "הר ציון זה שכנת בו" אומר רש"י שתיקון לשון הוא, כמו "זו חטאנו לו", וכוונתו: הר ציון זה אשר שכנת בו, שהלשון כחסרה.
הרד"ק מפרש אחרת: "קנית קדם" - קנית אותם ממצרים. וכשם שקנית אותם מקדם והוצאתם ממצרים, כך תקנה אותם ותוציאם מן הגלות הזאת. ולמה נקרא קנייה? משום שהיו מכורים למצרים לעבדים, וכשהקב"ה לוקח את ישראל הרי זה "עם זו קנית" - כקונה אותם מאדוניהם ומוציאם מידם.
לכאורה היה צריך לומר "שבטי נחלתך". מבאר הרד"ק שהוא מזכיר את כל השבטים כאחד, כשבט אחד שלם, לפי שישראל במצרים היו נפרדים ומובדלים משאר המצרים. וזה שאנו אומרים "מלמד שהיו מצוינים שם" - לא שקיבלו ציון מאה בכל מבחן, אלא מצוינים מלשון ציון וסימן, כמו "ושם עליו ציון": היו מסומנים שם, ניכר היה עליהם שאלו בני ישראל. ומהו "נחלתך"? לאחר שקנית אותם מבית עבדים כבר נקראו נחלתך, כמו שנאמר "והם עמך ונחלתך אשר הוצאת בכוחך הגדול". וגאלת אותם עד שהבאתם אל הר ציון זה ששכנת בו, כמו שנאמר בשירת הים "עם זו קנית... תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה'" - הר הבית ובית המקדש, המקום שבחר בו השם לשבתו. ומהי המילה "זה"? ההר הידוע; ויתכן מאוד שאמר את השיר כשהיה בציון, ולכן אמר "הר ציון זה" - זה שאני עומד בו עתה.
המלבי"ם מסביר שכאן מבקש אסף שלושה דברים, וכל אחד מהם נסוב על "זכור". ראשית - "עדתך קנית קדם": זכור שכבר מקדם, בימי האבות והשבטים, קנית את העדה הזאת להיות שלך, והבטחת ונשבעת לאברהם ליצחק וליעקב להיות להם ולזרעם לאלוקים - ואם נשבעת, כיצד תזנח לנצח. שנית - "גאלת שבט נחלתך": כשבאו זרים והחזיקו בקניינך, הם המצרים ששעבדו את ישראל, אתה גאלת אותם. המלבי"ם מדגיש שלשון גאולה נאמרת דווקא במי שיש לו זכות וטענה באותו עניין; הקונה או הגונב אינו נקרא גואל, אלא הגואל הוא בעל הזכויות - כאדם הגואל את ביתו שמכר, "ימים תהיה גאולתו" בבית מושב עיר חומה, וכבועז שאמר "כי יש גואל" וחיפש את טוב הראוי לגאול. הקב"ה גאל את ישראל בכוח הזכויות שיש לו בהם, שכבר קנה אותם מימי האבות; ומאחר שהם נחלתו העולמית, ראוי שיגאל אותם שנית מן הגלות הזאת. ושלישית - "הר ציון זה שכנת בו": למה לא תאיר פניך על מקדשך השמם ותחזיר לשם את השכינה.
הָרִימָה פְעָמֶיךָ לְמַשֻּׁאוֹת נֶצַח כׇּל־הֵרַע אוֹיֵב בַּקֹּדֶשׁ׃
רש"י מביא שמנחם חיבר "פעמיך" עם "ותיפעם רוחו", לשון בהלה - אדם עומד נפעם, כלומר נבהל. והרימה פעמיך: הגבה את הבהלות שתבוא על האויב "למשואות נצח", ו'משואות' לשון שואה וחורבן, כמו "שאיה יוכת שער" ו"תשאה שממה" - שתהיה להם שואה נצחית על כל מה שהרעו לישראל בבית המקדש.
הרד"ק מציע שני פירושים. האחד: "פעמיך" מלשון "הולם פעם" שבישעיה, שהולם הוא מכה, כמו "והלמה סיסרא", ו'פעם' הוא הסדן - הרי זה לשון מכות: הרם את מכותיך על האויבים והבא עליהם שואת נצח. והשני: פעמיך לשון רגליים, כמו "מה יפו פעמייך בנעלים בת נדיב" - צעדים והליכה, וכלשון בני זמננו "בכמה פעימות", היינו בכמה צעדים ולא בבת אחת. וזה בבחינת "קומה ה' ויפוצו אויביך" - כאדם שאומרים לו נו, תזיז את הרגליים, כלומר התחל כבר לפעול.
עוד מבאר הרד"ק ש"כל הרע אויב בקודש" הוא מקרא הפוך, וכאילו כתוב "כל אויב הרע בקודש" - כל אויב שפגע בבית המקדש. וכן מצינו "כל תשא עוון וקח טוב", שהוא כמו "כל עוון תשא"; ו"אף צריהם תוכלם", כאילו כתוב "אף אש צריהם תוכלם" - הלשון אינה כסדר. ומשמעות הפסוק: הבא שואה נצחית על כל אויב שהרע בקודש.
שָׁאֲגוּ צֹרְרֶיךָ בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶךָ שָׂמוּ אוֹתֹתָם אֹתוֹת׃
המלבי"ם מחבר את שני הפסוקים יחד ומחדש חידוש נוקב: "הרימה פעמיך" היא זעקת הצוררים. הם שבאו אל מקדש ה' שאגו כלפי מעלה "הרימה פעמיך מכאן" - כביכול אספו רגליכם וצאו, באים לגרש את השכינה מבית מקדשה, ולך מכאן "למשואות נצח", שיהיה המקום שומם לעולם, ובמקום שתשרה בו שכינה תהיה שממה עולמית. "כל הרע אויב בקודש" - את כל אשר בקודש הרע והשחית: את הכלים, טימאו את המקדש והרסו אותו. "בקרב מועדך" היינו במקדש, מלשון "ונועדתי לך שם". ומהו "שמו אותותם אותות"? שכיוון שהחריבו את בית ה' ועשו מעשים להכעיס ולא לקו מיד, עשו מזה אות ומופת שאין יכולת ביד ה' להושיע - כמעשה טיטוס שגידר את הפרוכת ויצא ממנה דם, וכסבור שהרג את עצמו, כביכול פגע בקב"ה. כך הם מבקשים להראות שהתגברו על ריבונו של עולם, החריבו את ביתו והוא אינו עושה מאומה, הרי שיכולנו לו.
רש"י מפרש "מועדך" - בית המקדש, "ונועדתי לך שם". ו"שמו אותותם" מבאר על פי חז"ל: כשגברה ידם של האויבים, שמו להם אותות וקסמים שהם אותות אמת, "קלקל בחיצים שאל בתרפים". מובא שכאשר הגיעו האויבים, רצו לדעת אם יצליחו לכבוש, וירו חיצים לארבע רוחות השמיים וכולם עפו לכיוון ירושלים, ומזה ראו כביכול שמורים להם בחץ לעלות על ירושלים. קסמים אין פירושם קוסם, אלא עשיית דברים שיש בהם סימן ואות אם לעשות דבר מסוים או לא, ודבר זה אסור על פי התורה - אך הם השתמשו בהם כדי להוכיח שיש לכבוש את ירושלים ולהחריב את המקדש.
הרד"ק גורס "מועדיך" ביו"ד, לשון רבים, והכוונה לשני בתי המקדש, הנקראים מועדיך לפי ששם נועדים ישראל לרגלים; וכן "שרפו כל מועדי אל בארץ" - המקומות שהיו מתוועדים בהם ברגלים. "שאגו" - כמו "קול נתנו בבית ה' כיום מועד"; השאגה מבטאת ניצחון ושמחה גדולה, נכנסו לבית המקדש ושאגו תרועות ניצחון. ו"שמו אותותם אותות" - נבוכדנצר קבע את מועד החורבן לפי האותות שעשה, כלשון הכתוב ביחזקאל "שאל בתרפים ראה בכבד". תרפים הם מין אלילים, ו'ראה בכבד' - מבאר שם המצודות שכשמוציאים את הכבד מן הבהמה יש בו בהירות, ודרך בעלי הקסם היתה להתבונן בו. בימינו כל מה שאומרים שרואים בקפה וכדומה הבל הוא, אבל בזמנם היו אנשים בעלי ידיעות, ועל פי סימנים היו יודעים דברים. כך עשה: בדק אם ילך לירושלים או לארץ בני עמון, ובאו אותותיו ללכת לירושלים ולהחריבה.
הרב מאזוז מוצא כאן רמז: ראשי התיבות של כל מילות הפסוק "שאגו צורריך בקרב מועדך שמו אותותם אותות" עולים תשל"ד - מלחמת יום הכיפורים. ויום הכיפורים אכן "בקרב מועדך", בין ראש השנה לסוכות, בקרב המועדים. ופשט הכתוב: כשיש לישראל חגים ומועדים, אז הצוררים מתכננים עלינו תוכניות. ידוע שאחד הזמנים החביבים על בני אירופה לפרעות ולפוגרומים היה פסח; והנאצים ימח שמם היו מתכננים אקציות והוצאות להורג בחנוכה ובפורים. דווקא בקרב מועדינו חיפשו לשאוג ולהצר לנו.
יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמָעְלָה בִּסְבׇךְ־עֵץ קַרְדֻּמּוֹת׃
אף שכתוב קמץ, המנחת שי, המכלול יופי, ספר השורשים לאבן ג'נאח, ספר השורשים לרד"ק וכן הרב מאזוז - כולם אומרים שיש לקרוא "בִּסְבוֹךְ עץ קרדומות". לתימנים ולאשכנזים אין בכך שאלה, שכן אצלם כל קמץ נהגה כחולם; אבל לפי הספרדים שהקמץ אצלם פתוח, כאן קוראים אותו כקמץ חטוף - קמץ שאחריו שווא, הנקרא תמיד בחולם, כמו "אוניה" ולא "אניה", וכמו "חוכמה". ואף שיש שרצו לומר לפי הדקדוק המתחדש שאין זה מוכרח, אנו נסמוך על מה שכתבו קדמונינו.
רש"י מפרש: האויב, כשהיה מכה בשערי פתח המקדש, הרגיש כאילו הוא מכה במקדש של מעלה ולא במקדש של מטה. ומניין ידע זאת? שהיה רואה שהעץ מסבך את הקרדומות ובולע אותם.
וכן מובא בגמרא בסנהדרין דף צ"ו, שלמדנו בשיעורינו על העין יעקב: אמר רבא, תלת מאה קודנייתא נרגא דפרזלא דשליט בפרזלא שדר ליה נבוכדנצר לנבוזראדן - שלח לו שלוש מאות פרדות עמוסות בגרזני ברזל החותכים ברזל, ברזל עוצמתי, כדי לפרוץ את שערי ירושלים (ומספר שלוש מאות דרכו להיאמר בלשון גוזמה). כולהו ובלעתינהו חד דשא דירושלים - כולם נשברו על שער אחד של ירושלים, שנאמר "פתוחיה יחד בכשיל וכילפות יהלומון": על פתח אחד הלמו כל הכשילים והכילפות יחד ולא עשו מאומה.
בעי למהדר - ביקש לחזור לבבל, שהבין שאין זה טבעי וכנראה אין רצון הקב"ה שיכבשו את ירושלים. אמר: מסתפינא דלא ליעבדו בי כי היכי דעבדו בסנחריב - חושש אני שיעשו לי כשם שנעשה לסנחריב, שכל חילו נהרג, שיצא מלאך ה' בלילה והכה את כל מחנה אשור. נפקא קלא ואמרה: שוור בר שוור, נבוזראדן שוור, דמטא זימנא דמקדשא חריב והיכלא מיקלה - יצתה בת קול ואמרה לו: דולג בן דולג, נבוזראדן, קפוץ והיכנס, שהגיע הזמן שהמקדש חרב וההיכל נשרף. פש ליה חד נרגא - נשתייר לו גרזן אחד משלוש המאות, שעדיין לא מיצה בו את כוחו. אתא מחיה בקופא ואפתח - בא והכה בשער בצידו הקהה של הגרזן ולא בצד החד, ובמכה אחת נפתח. מכאן ראה סימן שכביכול פותחים לו את השערים, "פתחו שערים ויבוא גוי" רשע, והבין שניתנה לו האפשרות.
וזהו שאמר דוד המלך בתפילתו לפני הקב"ה: "יוודע כמביא למעלה בסבוך עץ קרדומות" - יוודע לפניך אותו סבך עץ קרדומות שבו שבר נבוזראדן את שערי ירושלים, כאילו הביא והכה למעלה בכיסא הכבוד.
הרד"ק מפרש בדרך אחרת: כשנבנה בית המקדש, מי שהיה מביא קרדומות בסבך עץ - היינו כל מי שבא וסייע לבניין וחצב וחטב עצים בקרדומו לצורך בניין הבית - היה כמביא למעלה בשמיים לפני כיסא הכבוד, נחת רוח לפני ה' כאילו הקריב קרבן, כאילו הוא בונה בית המקדש של מעלה. כל כך היו שמחים ומתפארים בבניין הבית. וזה היה אז, אבל עתה - "ועתה פתוחיה יחד בכשיל וכילפות יהלומון" - בא האויב והולם ומחריב את אותו מקום עצמו שהבונה אותו נחשב כבונה בית לשכינה למעלה.
המלבי"ם מבאר שיש כאן סימן לדעת אם הדבר לרצון למעלה. מה שמשחיתים במקדש של מטה מגיע למעלה, שהחורבן כאן יוצר צער ועוגמת נפש כביכול לפניו יתברך. וכיצד יוודע? אם יסבך העץ את הקרדומות, והקרדומות ייבלעו בעץ ולא יוכלו לפעול פעולתם - אות הוא שחורבן הבית רע למעלה, שאין השם חפץ בו; והראיה שהעץ בולע את כל הקרדומות והבית אינו חרב. אך אנו רואים שבשלב מסוים פסק הנס: בגרזן האחרון הכה והשער נפתח. משמע שבנקודת זמן מסוימת אמר השם: עתה אני רוצה - ואז נפתחו השערים. על כך בא אסף ומקונן: כיצד בתחילה היה "יוודע כמביא למעלה" ולא היה הדבר לרצון לפניו, ופתאום במכה אחת נפתחים השערים, "ועתה פתוחיה יחד" - כיצד השתנה הכל וכביכול הוא חפץ להחריב את ביתו.
על הפסוק הזה נוגע רעיון מפורסם בנפש החיים (שער א' פרק ד'), שלמדנו בשיעורינו. כותב הרב: וקרוב לשמוע שגם זה בכלל כוונתם ז"ל באבות "דע מה למעלה ממך" - כלומר, אף שאינך רואה בעיניך את העניינים הנוראים הנעשים ממעשיך, תדע נאמנה שכל מה שנעשה למעלה בעולמות העליונים גבוהי גבוהים - הכל ממך הוא, ועל פי מעשיך ולאן הם נוטים יצאו ויבואו. "מה למעלה - ממך": כל מה שקורה למעלה הוא מכוח מעשיך כאן בארץ. האדם בונה עליותיו בשמיים, ואל יאמר מה כבר עשיתי, שהרי לפעולה הקטנה שעשה יש השלכות עד כיסא הכבוד. ומוסיף הרב: באמת האיש החכם המבין זאת לאמיתו, ליבו יחיל בקרבו בחיל ורעדה בשומו אל ליבו על מעשיו אשר לא טובים, עד היכן הם מגיעים לקלקל ולהרוס בחטא קל.
ואין זה גוזמה: האדם עושה בעולמות העליונים חורבן גדול יותר ממה שהחריבו נבוכדנצר וטיטוס כאן. שהרי נבוכדנצר וטיטוס לא עשו במעשיהם שום קלקול כלל למעלה, כי אין להם חלק ושורש בעולמות העליונים שיוכלו לנגוע שם כלל במעשיהם. גוי אין לו גישה למציאות הרוחנית; כלשון הבן איש חי, לגוי יש נפש בהמית ותו לא. הרחבתי בזה במשנת הגלגולים על ההבדל שבין נפש הגוי לנפש ישראל, שיש בה רוח ונשמה - בחינות גבוהות שאין לגוי. גוי שיעשה את העוונות החמורים ביותר אינו פוגם למעלה כלום, ובמצוות הגדולות ביותר אינו מתקן שם כלום.
ישראל לעומת זאת הם חלק אלוה ממעל, ונשמתם חצובה מתחת כיסא הכבוד. מי שירצה, ישמע בשיעורינו בשערי קדושה, ששם מבאר הרב בצורה נפלאה כיצד נשמת ישראל מחוברת לכל העולמות כולם - כבניין בן עשר קומות שלנשמה יש מדרגות וכניסה לכל קומה: מן הגבוה ביותר, מאדם קדמון, ועד לעולם התחתון, עולם העשייה. ולכן האדם הוא היחיד שיכול לתקן בכל העולמות, שהרי הוא מחובר לכולם: מלאכים למעלה בלבד, גויים למטה בלבד, וישראל מחובר לכל העולמות - מושך שפע מכולם, משפיע לכולם במעשיו, וכשהוא מקלקל חלילה פוגם אף הוא בכולם.
ואם כן, כיצד יכלו נבוכדנצר וטיטוס לעשות מה שעשו? אלא שבחטאינו נטמאו ותש כביכול כוח הגבורה של מעלה, ואת מקדש ה' - המקדש העליון - טימאו. אנחנו החרבנו תחילה את בית המקדש של מעלה, במעשינו הפגומים בבית ראשון ובבית שני, ועל כן היה בכוחם של נבוכדנצר בבית ראשון וטיטוס בבית שני להחריב את המקדש של מטה המכוון כנגד המקדש של מעלה. ומעתה יובן היטב מה שאמרו חז"ל: קמחא טחינא טחנת - קמח טחון טחנת. בית המקדש היה כמבנה של קלפים שבנגיעה קלה נופל, לפי שהנשמה כבר הוצאה ממנו במעשינו הרעים, ונותר רק כדמות ריקה; ולכן יכלו להפילו. הרי שעוונותינו החריבו נווה מעלה, העולמות העליונים הקדושים, והם החריבו רק נווה מטה.
ולכן מבקש דוד ומתפלל שלא ינוקו אותם רשעים מן העוון: תדון אותם כאילו הרסו למעלה בשמי מרומים - ושם התעריפים אחרים לגמרי; אף שבאמת לא נגעו מעשיהם שם כלל, כנ"ל. עד כאן לשון בעל נפש החיים.
ומעין זה מצאתי במדרש תנחומא בפרשת פקודי: "יוודע כמביא למעלה" - אמר דוד, ריבונו של עולם, הרי עליהם כאילו היו קוצצים ארזים ועושים סולמות לעלות לרקיע להילחם בך, אלא שאינם יכולים להילחם בך, ומניחים אותך ובאים עלינו. כלומר: זקוף להם כאילו עשו סולמות לעלות ולהילחם בך, שהרי כשאין הם יכולים להילחם בך הם באים להילחם בנו, ובעצם מלחמתם הם באים על ה' ועל משיחו - ובראש ובראשונה על ה'.
וְעַתָּה פִּתּוּחֶיהָ יָּחַד בְּכַשִּׁיל וְכֵילַפּוֹת יַהֲלֹמוּן׃
רש"י מבאר: אף שראה שהדבר קשה לפני הקב"ה - שהרי הכה והכה ולא נפתח עד הגרזן האחרון - לא נמנע בשל כך, אלא "פתוחיה יחד", יש מפרשים לשון פתחים, את כל פתחיה, ויש מפרשים לשון פיתוחים, את כל נויה, "בכשיל וכילפות יהלומון". כשיל וכילפות הם כלי משחית של נגרים, ובקרדומות בא עליה. ותרגום יונתן תרגם "בכשילייא", הרי שכשיל הוא מין קרדום. ו"כילפות" - לשון ערבי הוא, כך פירש דונש, והוא מכלי הנגרים, ובהם היו האויבים הולמים.
האבן עזרא מחבר את המילים ללשון הקודש: יש אומרים ש"כשיל" הוא מגזרת כישלון - הכלי המכשיל את האויב ומפיל את המבנה או את החומה. ו"כילפות" - אם תחליף כ"ף בקו"ף, הרי זה מלשון קליפות, כלי שבו מקלפים, כאדם המקלף אבן או קרמיקה בהכאת גרזן. ואל תתמה על חילוף כ"ף וקו"ף, שהרי מצינו "כובע" הנכתב פעמים בכ"ף ופעמים בקו"ף - כגון "צינה ומגן וקובע" - למדת שאותיות מתחלפות.
הרד"ק מפרש: "ועתה פתוחיה יחד" - כל הפיתוחים והציורים שהיו עשויים בזהב, את כולם יחד היו הולמים בכשיל ובכילפות והורסים את כל נוי המלאכה. והמלבי"ם מוסיף על פי דרכו: אם קודם היה אות שאין רצון ה' שייכנסו, שהדלתות אינן נפתחות, הרי עתה "פתוחיה יחד" - אין האות הזה נעשה עוד; הם הולמים בכשיל ובכילפות ובכלי משחית בפיתוחי הזהב שעל הקירות, ואין הקב"ה עושה אותות להראות שאינו חפץ בחורבן - אדרבה, עשה להם אותות להראות שהוא חפץ בחורבנו.