פתיחה: המשך המזמור - שלוות הרשעים כחלום
אנו ממשיכים במזמור אסף, העוסק בשאלה הגדולה של שלוות הרשעים וייסורי הצדיקים. עד כה ראינו את התיאור של הצלחת הרשעים ואת המבוכה שהיא מולידה בלב, וכעת המזמור פונה אל התשובה: כל המציאות שאתה רואה כאן אינה מציאות קיימת, אלא חלום שעתיד להיפוג. מכאן ואילך הולך אסף ומברר מהי ה"אני" האמיתית של האדם, ומסיים בקרבת אלוקים.
"כחלום מהקיץ" - חלום שאין לו יקיצה
כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ אֲדֹנָי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה׃
רש"י מסביר: "כחלום מהקיץ" - כמו שינה שאין לה קץ, שנת עולם. חלום מתמשך שלא תהיה לו יקיצה. ועל מי מדובר? על הרשעים שדיברנו בהם, על סנחריב וחייליו. אל תתפעל ממה שאתה רואה שטוב לו; ברגע אחד בא מלאך ה' צבאות ואוסף את כולם - "ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור". "ה' בעיר צלמם תבזה" - בעיר ירושלים, אותה עיר שעליה הריעו והתגאו, שם נתבזה צלם דמותם, שם נשרפו כולם.
הרד"ק מביא ביאור נוסף בשם אביו: "בעיר" מלשון התעוררות, כמו "בהעיר". כלומר: כחלום מהקיץ - בהעיר צלמם תבזה. מתי? בתחיית המתים, כשיתעוררו המתים מִשנתם, אז יתבזה צלמם, כלשון דניאל: אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם. ואת זה תוכל להסביר או על הגוף או על הרוח. אל תסתכל על מה שקורה כעת; נמתין ונראה מי יקום ומי לא יקום, למי יש קיום נצחי ולמי אין. המציאות שלהם כולה "כחלום מהקיץ", וכשיקיצו מן החלום - יתברר שצלמם בזוי, ויקומו לחרפות ולדראון עולם.
המלבי"ם: החלום מרגיש אמיתי - עד שמתעוררים
המלבי"ם מבאר: "כחלום מהקיץ" - כאשר יתום החלום, ומתי הוא תם? על ידי היקיצה. כך אתה ה', "בעיר" - כאשר יעירו ויקיצו משנתם, אז "צלמם תבזה". שחיי העולם הזה אינם חיים אמיתיים, אלא כחלום יעוף, חיים זמניים ומגושמים. וכמו שאדם חולם שהוא מוכה ומתייסר, או להפך, שהוא מלך גויים מצליח - הכול דמיונות. ובשעת החלום הוא אינו מודע כלל לכך שזה חלום: אם משהו מפחיד אותו בחלום, הוא נכנס לפחד אמיתי ממש. הרגיעה הגדולה באה רק ברגע שהוא מתעורר: "אה, נרגעתי". עד אז הוא ראה את המציאות הזאת אמיתית מול עיניו. בעת השינה יש לזה מציאות כאילו הוא קיים: הוא מרגיש כאב, הוא מרגיש עונג. וברגע שהוא מתעורר מתברר שהכול היה דמיון - היית מלך בדמיון, או שהיו לך ייסורים בדמיון. כך תבין גם את ההצלחה שאתה רואה לרשעים ואת הייסורים שאתה רואה לצדיקים: אין אלו דברים שבפועל, אלא מציאות של עולם זמני וחולף, דבר שאין לו קיום.
"הם עמלים ואינם מקבלים שכר"
פעם שאל החפץ חיים: כיצד אנו אומרים בסיום הלימוד "אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר"? הרי עובד הייטק דווקא מרוויח די טוב, מה פירוש שאינם מקבלים שכר? ויישב החפץ חיים: אינם מקבלים שכר על העמל, אלא לפי התוצאה בלבד. הבאת לחייט בד שיתפור לך חליפה, ובסוף הוא החזיר לך סמרטוטים - לא רק שלא יקבל כסף, אולי עוד ייתבע לשלם על הבד. לעומת זאת אברך שעמל יום שלם על הבנת תוספות, ובסוף היום יצא מן הכולל ואמר "לא זכיתי להבין" - יקבל שכר עצום על עצם העמל. אנחנו עמלים ומקבלים שכר גם בלי תוצאה, והם מקבלים רק לפי התוצאה.
ואת השאלה הזאת עצמה שאלו פעם את הרב שטיינמן, והוא השיב באופן פשוט הרבה יותר: "הלזה תקרא שכר?" אדם עבד יום שלם וקיבל אלף שקלים, וחברו עבד יום שלם וקיבל שש אגורות. נפגשים השניים: כמה קיבלת? אלף שקלים. וגם אני קיבלתי משכורת - שש אגורות. ההוא מתחיל לצחוק: לזה אתה קורא משכורת? ואם אחד קיבל מיליון דולר והשני חמש אגורות - זה מצחיק עוד יותר. ואם אחד קיבל שכר אינסופי והשני עדיין מנפנף בחמש אגורות שלו - זה כבר מגוחך לגמרי. וזהו: מה יש לו כאן? החיים שלך מוגבלים. גם אם כל העולם רשום על שמך בטאבו - לכמה שנים? לזה אתה קורא שכר? זה בדיוק מה שאומר כאן המלבי"ם: כל מה שיש כאן בעולם הוא דמיון, כחלום יעוף. ההצלחה או הייסורים שנראים לאדם כאן הם בעולם שכולו זמני ובר חלוף, וכל המציאות הזאת אינה מציאות קיימת.
הנפטרים כבר אינם מתעניינים בעולם הזה
ראיה לדבר: האנשים שנפטרו מן העולם יוצרים מעט מאוד קשר עם העולם התחתון. אילו היו יוצרים הרבה, לא היה לך לילה בלי חלומות מכל הקרובים. אלא שברגע שעזבו את העולם התברר להם שהעולם הוא כלום, אפס, והם אינם מתעניינים בו. וככל שהאדם גדול יותר, כך פחות מתעניין בעולם הזה לאחר פטירתו, ופחות אכפת לו ממה שקורה כאן; וככל שהוא ארצי יותר, עדיין הוא מחובר יותר למה שקורה פה - אבל גם אז ההתעניינות אפסית. כי ברגע שאדם נפטר, הוא מגלה פתאום שכל המציאות כאן היא אפס, ושהמציאות הרוחנית היא המציאות האמיתית.
וכבר אמר הבן איש חי: קח את המילה "עולם", וצרף את האותיות הפנימיות של כל אות (ע' - י"ן, וכן הלאה) - ויוצא "דמיונות". העולם כולו דמיונות. נדמה לך שזו מציאות, נדמה לך שהרוויח, נדמה לך שהוא גדול - והכול בר חלוף וזמני. זה כמו אדם שנכנס לסימולטור משחק: מלחמה, יריות, מתח - ובאותו רגע נדמה לו שזה אמיתי, אני יורה בו והוא יורה בי. ואז נשמע הגונג, כולם פושטים את הבגדים, ונגמר. זה משחק, זה כלום. כך העולם הזה מטעה אותנו מאוד: אתה מסתובב ומרגיש קניתי, עשיתי, לקחתי, בניתי - ולמחרת המגדל קורס ואין לך כלום. היית בטוח שאתה מיליונר, וצר לך להוציא תשעה מיליון דולר על שיפוץ הבניין ששווה מאה וחמישים - ופתאום מתברר שאין לך כלום, ולא רק זה, אלא שעכשיו תשלם פיצויים לכולם, ויש לך עוד בניין רעוע לא פחות לידו. ראו כמה העולם דמיון: ברגע אחד אתה למעלה, ורגע אחר כך עמוק למטה.
ולכן אומר המלבי"ם: הנפש מרגישה את ההצלחה או את הייסורים רק כל עוד היא ישֵנה בתוך המציאות החומרית הזאת. זהו "כחלום מהקיץ" - אנחנו עדיין בתוך מציאות החלום, והנפש חולמת שהגוף שהיא שרויה בו מתייסר או מולך. אבל "בעיר", על דרך שביאר אביו של הרד"ק - בעת שתתעורר ותקיץ מחלומה, תראה שלא נשאר לה מאומה, ושכל מציאותה הייתה דמיון.
וכמו שאומר ישעיהו: "כאשר יחלום הרעב והנה אוכל, והקיץ וריקה נפשו". כמה נורא - בחלום ברבורים אבוסים, ובבוקר הבטן מקרקרת והמקרר ריק. הכול היה בחלום. כך יתברר לרשעים, אומר הרד"ק: עכשיו אתה רואה אותם בשלוותם, אבל עוד רגע ואיננו. כלשון בלדד השוחי באיוב: "אם יבלענו ממקומו וכיחש בו לא ראיתיך" - היה שם לפני רגע, והמקום עצמו אומר: מי היה כאן? לא ראיתי אותו. בשנייה אחת הוא איננו. ואם מציאותו של האדם בעולם הזה זמנית כל כך, מדוע אתה מתייחס אל הטובות ואל הרעות שבו כאל מציאות, כאל משהו שיש לך עליו קושיה?
וכשתקיץ הנפש משנתה ויתברר לה שהיא כעת בעולם האמת, ושכל העולם כאן היה שקר - אז "צלמם תבזה". ה"צלם" הוא הנפש הרוחנית, והנפש נקראת כבוד; אלא שהרשעים - למעלה תהיה נפשם מבוזה, לפי שטימאו את עצמם, קלקלו והרסו את עצמם בחיי העולם הזה. הצלם, שהוא בחינת הנפש הנצחית, יהיה מבוזה שם לנצח. אם כן, האם תתרגש מהצלחתם הזמנית? מזה שהוא משמיע קולות ונראה כמי שעושה ומצליח? אין בזה ממש, זו אינה מציאות קיימת.
"כי יתחמץ לבבי" - זיכוך הלב וחיפוש העצה
כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן׃
המלבי"ם מפרש: "יתחמץ לבבי" - יזדכך לבי ויטהרו רעיוני; "וכליותי אשתונן" - אני מבקש את המחשבה ואת העצה הנכונה. ומה אני מגלה בסופו של דבר? "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך".
הרד"ק מקשה: הרי כבר קיבלנו תשובה, ומה מקום עתה ל"יתחמץ לבבי"? ומיישב: "כי יתחמץ" - קודם שהבנתי את הדבר, היה לבי מתחמץ בעניין הזה; לא מצאתי דבר מתוק לחיכי, אלא טעם חומץ ולא טעם יין, מבוכה גדולה שלא היה לה פתרון. "וכליותי אשתונן" - כמו "בכליותי", שהכליות הן המתבוננות והשוקלות את הדברים, "אשתונן" מלשון חץ שנון: כחץ פולח בכליותי, מרוב שהוקשה לי העניין.
ובספר "אמת קנה" לרב מאזוז מובא שתרגום יונתן מתרגם "כליותי אשתונן" - כליותי בערן כאשה, כלומר בוערות באש. וכיצד זה קשור ל"אשתונן"? נראה שהתרגום מפרש את המילה כהרכב של שתיים: "אש" ו"תונן", מלשון "אתון נורא יקידתא". ואפשר להוסיף על דרך זו: "תננה" בלשון התימנים הוא ענן, ואם כן "אשתונן" - אש וענן, אש ועשן.
"ואני בער ולא אדע" - החיים הגשמיים הם חיי בהמה
וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ׃
לפי המלבי"ם: אני מנסה לטהר ולזכך את לבי כדי לבקש את המחשבה הנכונה ולהבין את הנהגת ה', ואז אני מגלה שהייתי בער ולא ידעתי. ומה לא ידעתי? "בהמות הייתי עמך". האדם קם אל המציאות בתוך גוף גשמי וחומרי, והחיים הגשמיים בתוך הגוף הם חיי בהמה. גוף האדם, אומר המלבי"ם, אינו שונה מגוף הבהמה: הדם והעצמות והבשר - אותם מרכיבים. ועד כמה שזה נשמע לא נעים, הבהמה הקרובה ביותר לאדם היא החזיר; אם יש סיכוי להשתלת לב, הוא מחזיר. איני ממליץ לאדם לקחת לב חזיר, שלא ייצא לו לב טוב, אבל על כל פנים אנו מבינים שהאדם דומה בגופו לבהמה, ומשום כך טעו רבים לחשוב שהאדם הוא עוד מין זואולוגי.
וכשנוכחתי לראות ש"בהמות הייתי עמך" - שהמציאות שבה אני קם בעולם היא מציאות בהמית ומגושמת, ואינה המציאות האמיתית שלי - שוב אין כאן קושיה כלל. ההצלחה או הייסורים שיש לאדם בעולם הזה - על מי הם באים? על הבהמה שבי, לא עליי, לא על הנפש הנצחית. ואם כן, מה אתה מתייחס אל הזמני, אל הבהמה, אל גופו של האדם? "ואני בער ולא אדע" - לא התבוננתי בכך שבהמות הייתי עמך, שהחיים המגושמים הם חיי בהמה ואינם החיים האמיתיים. מה יש לך להתרגש מהצלחה או מהפסד בחיים זמניים וחולפים, חיי בהמה?
הרד"ק מבאר: קודם שהבנתי, הייתי בער ולא אדע, כאדם שאין בו דעת, כמו שברא ה' את הבהמה - וכבהמות הייתי עמך, שלא ידעתי אם יש גמול או אין גמול, וכל העניין היה קשה ותמוה בעיניי. ורש"י מדייק: מדוע נאמר "הייתי עמך", ולא די ב"בהמות הייתי"? אלא שאף על פי שהדבר היה קשה לי ולא היה לי בו הסבר, עם כל זה - "הייתי עמך": דבקתי ביראתך ובעבודתך, ולא נתתי לקושיות האלה להרחיק אותי מן הדבקות בך.
"ואני תמיד עמך" - הנפש שאינה משתנה
וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי׃
רש"י מפרש: "ואני תמיד עמך, אחזת ביד ימיני" - להחזיק אותי ביראתך. כשראית שרגליי כמעט נטיו ונוטות להיכשל, לא נתת לי לנטות, אלא אחזת בי וסייעת בידיי להחזיק מעמד באמונתי. הרד"ק מבאר: תמיד כשהייתי עמך ודבק בעבודתך ומתעסק בחוכמה, סייעת לי להגיע אל המסקנות הנכונות - זהו "אחזת ביד ימיני", הקמת אותי ועזרת לי להגיע אל ההבנה הנכונה.
והמלבי"ם מפרש: לאחר שאמרנו "בהמות הייתי עמך", כלומר שכל מה שקורה לי כאן בעולם אינו באמת לי אלא לחלק הבהמי והמגושם, שהוא כחלום שעוד מעט נקיץ ממנו ויתברר שהכול הבל - עתה הוא מדבר על ה"אני" האמיתי: "ואני" - זו הנפש, החלק הנצחי, הקיים והתמידי, זהו האדם. עצמות האדם היא הנשמה, והיא אינה משתנה ואינה מתפעלת ממקרי הגוף. גם אם הבהמה הזאת הנקראת גוף חבולה ומוכה, הנשמה יכולה להיות גדולה וענקית ועצומה.
היו אנשים שמצד הגוף היו שבר כלי. כמו ראש ישיבת מיר, הרב פינקל, שהיה חולה בפרקינסון; מצד הגוף והתנועות היה מפחיד לראות מה עובר עליו - ואותו אדם החזיק ישיבה של חמשת אלפים בחורים, הישיבה הגדולה בעולם. "החזיק" פירושו: הכיר את הבחורים, ידע אותם ודאג לכל צורכיהם. מי יכול להבין זאת? שברו של הגוף אינו אומר מאומה ביחס לשלמות הנפש. ולהבדיל אלפי הבדלות, ישנם אנשי מדע שכותבים במחשב רק בתזוזת העיניים, מפני שכל שאר גופם שרוי בניוון שרירים מתקדם, ודרך זה הם חושבים ומוצאים פתרונות לבעיות סבוכות.
זה מה שאומר כאן המלבי"ם: כל מה שדיברנו קודם - זה ה"בהמות"; כל מה שהגוף סובל כאן, זו הבהמה. אבל המציאות הקיימת, עצמות האדם, היא הנפש, והיא אינה משתנה ואינה מתפעלת ממקרי הגוף. כל השינויים שהגוף משתנה בהם - ה"אני" קיים ובלתי משתנה, הנפש נצחית. וזהו "תמיד הייתי עמך": תמיד בדרגה אחת, "עמך" - בחיים נכבדים, אמיתיים, אלוקיים, למעלה ממקרי הזמן ומתמורותיהם; הנפש תמיד דבקה בה'.
יד ימין ויד שמאל של הנפש
ול"אני" הזה, לעצמות האדם, יש כביכול שתי ידיים. יד ימין היא היד שבה הוא מתגבר על הבהמה שבו, היד שבה הוא עובד את ה' ומתגבר על תאוותיו. יד שמאל היא היד המשפילה את ה"אני" ומורידה את הנשמה להיות כבהמה, מתגוללת באבוס וחיה חיי כסיל - "לב כסיל לשמאלו". ואתה, ריבונו של עולם, "אחזת ביד ימיני": הגברת את יד ימינה של הנפש, שלא תהיה נכנעת לבהמה הזאת הנקראת גוף ולא תימשך אחר תאוותיו. יד ימין היא היד החזקה, בחינת החסדים, ואותה הגברתי על הבהמה - עליה אני רוכב, ואיני מבקש את ההצלחות המדומות של חיי העולם הזה אלא חיים נצחיים.
"בעצתך תנחני" - ללכת אחר הכבוד
בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי׃
המלבי"ם מבאר: זו עצת ה' שאני דבק בה - שאעשה את כל מעשיי לשם שמיים ולא למטרה גופנית, שוב בשביל הבהמה. "ואחר כבוד תקחני" - זו העצה שתיקח אותי אחר הכבוד; שהנפש היא הנקראת "כבוד", והיא הכבוד האמיתי של האדם. ואלך אחר הכבוד, כלומר אטה אחר כוחות הנפש ולא אחר הגוף, שהנטייה אחר הגוף היא ביזיון לנפש: נפש רוחנית אלוקית הנוהה אחר תאוות בשרים ואחר מציאות מגושמת של בהמה - ביזיון גדול הוא לה. אתה תנחה אותי ותאחז ביד ימיני, שאגביר את כוחות הנפש על הגוף; זו עצתך ריבונו של עולם, ועל ידה תהיה הנפש ראויה באמת לכבוד.
ורש"י, לשיטתו שהפרשה חוזרת על סנחריב וחיילותיו, מפרש: "ואחר כבוד תקחני" - לאחר שהשלמת לסנחריב את כל הכבוד שפסקת לו, מלך ומושל בכיפה, נלחם וכובש, אחר כך לקחת אותו; הפלית ניסך לישראל והחרבת אותו. (בנוסחנו ברש"י כתוב "הפלת", אך הרב מאזוז כבר תיקן שצריך לומר "הפלית", ואכן יש גרסאות שכך כתוב בהן.) ונמצא שכל זה היה לו לכבוד: סנחריב שדיבר קשות נגד ה' - נפלו ממנו מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות פגרים מתים, וכבוד גדול היה לחזקיהו שהקדוש ברוך הוא הפיל את אויביו לפניו.
"מי לי בשמים"
מִי לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ׃
המלבי"ם מבאר: אני קורא אל המון הכוחות שבי ואומר - מי מכוחותיי שייך לשמיים, הוא כוח שמימי, כוח רוחני? אותו אני מבקש ובו אני עובד, כלומר מכוחו אני דבק בה'. "ועמך לא חפצתי בארץ" - כאשר אני עמך, דבק במציאות רוחנית אלוקית על ידי הנפש הרוחנית, איני חפץ כלל בארציות, אלא רק להידבק בכוחות הרוחניים. הכוחות שאני רוצה בהם הם הכוחות השמימיים, שבהם עובדים את ה', ולא הכוחות המגושמים הארציים שבהם משיג האדם את תאוותיו. אני מואס באותה חומריות, ורואה אושר רק בעניינים השמימיים ובעבודת ה'.
והרד"ק מבאר: "מי לי בשמים" - איזה כוח מן השמיים אני מבקש? רק אותך. יש שהאמינו בכוחות נוספים, הם בעלי השניות ועובדי עבודה זרה, המאמינים בשמש או בכוכבים - ואני לא. אין לי בשמיים מי שאבקש אלא אותך בלבד, ואין לי שותף עמך, לא בשמיים ולא בארץ. "בארץ" היינו ארבעת היסודות: יש עובדים את יסוד המים, את יסוד הרוח, את יסוד האש - ואני איני עובד שום כוח נוסף, לא בשמיים ולא בארץ, אלא רק אותך.
"כלה שארי ולבבי"
כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹהִים לְעוֹלָם׃
רש"י מפרש: "שארי" - בשרי; בשרי כלה מרוב תשוקה, כלשון "נכספה וגם כלתה נפשי", "כלתה לישועתך נפשי" - בשרי מתאווה רק אליך. הרד"ק מפרש: כשיכלה הבשר שהוא שארי, ויכלה לבבי שהוא הנפש החיה - "צור לבבי" לא יכלה. השכל, שהוא חוזק הלב, אינו כלה; הוא נצחי ותמידי וקיים, ודבק בה' לעולם. כלומר: כאשר העולם הזה יסתיים, עדיין תישאר הנפש קיימת להידבק בו יתברך.
והמלבי"ם מבאר: כוחות הגוף סופם לכלות - "שארי", שהוא בשר הגוף, שנדמה כאילו כל ההצלחות הן שלו: הוא עשה, הוא הצליח, הוא בנה, הוא קנה. וגם "לבבי", שהוא חפץ התאווה; שכבר אמר המלבי"ם שהתאוות מקומן בלב, "תאוות לבו נתת לו". וגם זה נגמר, שכאשר האדם מת שוב אין הלב מתאווה - הוא כבר מבין שהכול כאן הבל, ואין לו למה להתאוות. ומה נשאר? "צור לבבי" - השורש של הלב, הצור שעליו עומדת תמימות הלב, והוא שורש הנשמה, החלק הרוחני העליון, הנפש. היא צור האדם ושורשו, חלק אלוה ממעל; היא אינה כלה, היא עומדת לעולם, וממילא גם אושרה נצחי. וכל ענייני העולם הזה, הבהמיות והתאוות וכל השאיפות - ספו תמו.
ואת זה אפשר לראות כבר בעין: אדם זקן כבר אינו במרוץ. תאמר לו - בוא, פתח חברת סטארט־אפ, אתה יודע כמה אפשר להרוויח? והוא משיב: חביבי, תן לנוח, תעביר לי את התרופה, תן לי את הכדורים. בן שבעים ושמונים כבר אינו במרוץ. ואם כך כאן, קל וחומר אדם שכבר אינו בעולם ומבין שהכול הבל - ודאי ש"לבבי כלה", כל תאוות הלב כבר אינן מדברות אליו. ואז הוא מבין ש"צור לבבי", הצור האמיתי של הלב, הוא אלוקים: החלק האלוקי שבי, "וחלקי אלוקים לעולם" - חלק אלוקי שנשאר תמיד.
"כי הנה רחקיך יאבדו" - שתי סיבות לאבדן הרשעים
כִּי הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יֹאבֵדוּ הִצְמַתָּה כָּל זוֹנֶה מִמֶּךָּ׃
כאן מסיים המלבי"ם את דברי המזמור באופן כללי: הרשעים אובדים משתי סיבות. האחת - "רחקיך", מפני שהם רחוקים מה'. שהרי "באור פניך נתת לנו תורת חיים אהבה וחסד וצדקה ורחמים וברכה ושלום"; ואם אין אור פני ה', אין כלום, וגם חיים אין. לכן ראויים הם לאבוד מאליהם, וזו הסיבה שרשעים בחייהם קרויים מתים: אין לו קיום, ואיננו מחשיבים אותו כחי, זה רק וירטואלי. אם אתה מבין שנפשו נכרתת, הרי הוא רק נראה לך עושה וחי ופועל. גם זנב של לטאה לאחר שנקצץ עושה עדיין תנועות, ואין אדם חושב שיש בו כוח עצמי - אלו רפלקסים בלבד. יש אנשים שהרפלקסים שלהם נמשכים חמישים שנה, שבעים שנה - אל תתפעל, זה משהו זמני. כיצד ייתכן שמי שיש בו כרת יהיה לו קיום ומציאות? "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו". אתה רואה אותו כאן כרשע רק מפני שאתה חי בעולם מגושם, אבל האדם הרוחני מבין שזה כלום, הבל, אשליה. הוא רק נראה עושה וצועק; המתן רגע, תעיף עיניך בו ואיננו, ותראה שאינו במציאות כלל. כל קיומו של כל דבר בעולם הוא מכוח דבקותו בה', ומי שאין לו דבקות בה' - אין לו קיום וחיות ומציאות.
והסיבה השנייה - שהם אובדים על ידי השגחת ה': "הצמתה כל זונה ממך". ומהו "זונה"? מפרש רש"י: נפרד, מי שנפרד ממך. והאבן עזרא מפרש: היוצא במחשבתו ובמעשיו מרשות ה'. האישה הזונה נקראת כך מפני שהיא מרחיקה עצמה מדרך בני האדם ואינה נוהגת כהתנהגות האנושית; וכן "ולא תתורו... אשר אתם זונים אחריהם", "לא יזנה לבבכם", "תזנותיכם" - כולם משמעותם לזנות מאחרי ה' ולהסיר לבנו ממנו. ואומר אסף: אתה, ה', הצמתה כל מי שמרחיק עצמו ממך, וזה עונש בהשגחה. נמצא שיש את מה שהרשעים הרחיקו עצמם ממך, ויש את מה שאתה, כעונש, מרחיק אותם ממך.
"ואני קרבת אלוקים לי טוב"
וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב שַׁתִּי בַּאדֹנָי יֱהֹוִה מַחְסִי לְסַפֵּר כָּל מַלְאֲכוֹתֶיךָ׃
הרד"ק מבאר: הרשעים רחוקים ולכן יאבדו, אבל אני - קרבת אלוקים לי טוב; אני מצפה לקרבתך וממתין לשכר העולם הבא. "שתי בה' מחסי" - את חסייתי אני שם רק בך, והמטרה היא "לספר כל מלאכותיך", כל מעשיך, שאוכל לספר ולהבין בכל מציאות העולם את הנהגת ה' ואת דרכיו, ועל ידי כך אדע דעת עליון ואשיג את מעשי ה' ואת גבורותיו ואת הנהגותיו בעולם.
והמלבי"ם מוסיף: בשונה מהרשעים, ש"רחקיך יאבדו" - אובדים מצד עצמם מפני שהם רחוקים מה', וגם אתה מאבדם בהשגחה, "הצמתה כל זונה ממך" - אני לעומתם יש לי קיום גם מצד עצמי וגם מצדך. מצד עצמי: "קרבת אלוקים לי טוב", בקרבת אלוקים אני מוצא את האושר. ומצדך: "שתי בה' מחסי", הקדוש ברוך הוא משגיח עליי בהשגחה מיוחדת. נמצא זה לעומת זה: הרשע מרחיק את עצמו וה' מרחיק אותו, ואני מקרב את עצמי וה' מקרב אותי. וכל זה "לספר כל מלאכותיך" - שאספר רק את העניינים הרוחניים והמלאכיים, שהם ענייני הנפש, להיות כמלאך ה' בארץ לעבוד את עבודתו. שאם הנפש היא חלק אלוה ממעל, חלק ממנו יתברך, הרי כשם שלהקדוש ברוך הוא יש מלאכים שברא בהבל פיו והם שליחיו, כך אני שליח הקם בארץ לספר את מעשי ה' ואת גבורותיו. זהו כל עניינו של האדם בעולם: לספר את מעשיו, לעסוק בענייני הנפש ולעבוד את עבודתו - ובזה "קרבת אלוקים לי טוב, שתי בה' מחסי".
חתימה: מתי טובה הקרבה
ספר תהילות מהרי"ץ מבאר את סיום הפרק על פי היערות דבש. היערות דבש שואל על הכתוב "למנצח מזמור לדוד, בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע": על מה זימר דוד המלך? על כך שבא אליו נתן הנביא? הרי נתן אומר לו שיבואו עליו עונשים ושעשה דבר חמור - מה יש כאן לזמר? אלא, אומר היערות דבש, המזמור הוא על המילים "כאשר בא אל בת שבע": הקדוש ברוך הוא היה יכול לשלוח אליי את נתן הנביא רק בעוד שנתיים, ואז הייתי משתרש בחטא. ה' עשה עמי חסד - מיד כאשר בא אל בת שבע, מיד בא אליו נתן הנביא להוכיחו, כדי שיתקן את מעשיו. על זה הוא מזמר.
וזה מה שאומר כאן התהילות מהרי"ץ: כאשר יש קרבה - קרוב לחטא, ומיד מגיעה הסטירה מן השמיים - זה טוב, ויש להודות לה' יתברך על כך, שהרי יכולת לתקן את עצמך. אילו היה הדבר מגיע רק לאחר זמן, לא בטוח שהאדם היה מתקן את עצמו.
לסיכום: סוף המזמור מלמד שכל המבוכה משלוות הרשעים נובעת מהסתכלות מתוך החלום. "כחלום מהקיץ" - חיי העולם הזה, ההצלחות והייסורים כאחד, אינם מציאות קיימת אלא דמיון חולף, והם נוגעים רק ל"בהמות" שבאדם, לגוף. ה"אני" האמיתי הוא הנפש, שאינה משתנה ואינה מתפעלת ממקרי הגוף: "ואני תמיד עמך". ומשעה שה' אוחז ביד ימיננו ומגביר את כוחות הנפש על הגוף, אנו הולכים "אחר כבוד", מואסים בכוחות הארציים ומבקשים רק אותו - "מי לי בשמים". הגוף והתאוות כלים, ו"צור לבבי וחלקי אלוקים לעולם". הרשעים אובדים מצד ריחוקם ומצד ההשגחה, ואילו אנו זוכים לקיום מצד קרבתנו אליו ומצד קרבתו אלינו - "ואני קרבת אלוקים לי טוב". ונזכה לקרבת אלוקים כי טוב, אמן ואמן.