פתיחה: מזמור השאלה הגדולה
פרק ע"ג בתהילים הוא מזמורו של אסף, ורש"י וכל המפרשים מסבירים שהוא עוסק בשאלה הגדולה של הצרות הבאות על הצדיקים ועובדי השם, ומנגד בטובות המגיעות לרשעים. במילים פשוטות: צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. זהו עניינו של המזמור כולו.
מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב׃
קודם אמונה, ורק אחר כך קושיות
הפסוק הראשון הוא הצהרת פתיחה לפני כל השאלות: אפילו שאני עומד תמה על הצרות שיש לעם ישראל, ברור לי ובאמונה שלמה אני מאמין שאך טוב לישראל. כל מה שקורה עם עם ישראל הוא רק לטובה, כדי לזכות אותם לחיי העולם הבא. רק אחרי הצהרה זו אפשר לשאול.
ההקדמה הזו נצרכת מאוד. הרד"ק כותב שהמזמור הזה עוסק במבוכות בני העולם על שלוות הרשעים ורעת הצדיקים בעולם הזה, ואסף המשורר מדבר בלשונו או בלשון כל נבוך. כלומר, הוא מהווה פה וביטוי לכל מי שעומד מול השאלות הללו, כמו שאיוב הרבה לדבר בעניין זה והנביאים הרבו לדבר בו. ירמיהו בפרק י"ב אומר: "צדיק אתה ה' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר אותך, מדוע דרך רשעים צלחה". שימו לב לגישה: קודם "צדיק אתה ה'", נקודה, אני מאמין בך באמונה שלמה, ורק אחר כך "כי אריב אליך" - עכשיו תתחיל המריבה, עכשיו יתחילו הקושיות. גם אם איני מבין בשכל, ברור לי באמונה שכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד, והכול מביא אל התיקון השלם.
וכך אנו אומרים בתפילה: "אין כאלוקינו, אין כאדונינו, אין כמלכנו, אין כמושיענו", ורק אחר כך "מי כאלוקינו, מי כאדונינו". קושיות שואלים לאחר שמצהירים אמונה. דבר ראשון "אין כאלוקינו", ורק אחר כך אפשר לשאול "מי". והיהדות, בשונה מן הנצרות ומשאר הדתות, כן מאפשרת לשאול שאלות. כל שאלה שתוביל אותך לעבודת השם היא שאלה לגיטימית. ועל שאלתו של ירמיהו "מדוע דרך רשעים צלחה" כבר אמרנו פעם סימן: מדוע רשעים צלחה, ראשי תיבות מר"ץ. למה אני רואה שהם מצליחים ורצים קדימה?
"אך" - מיעוט, אמת וודאות
"אך טוב לישראל אלוקים" - אפילו שהם בגלות, אלוקים טוב להם. כוונת הדברים: הקדוש ברוך הוא אינו שוכח את המעשים הטובים של עם ישראל. אם תראה שלכאורה הם מקבלים עונשים ונרדפים, ותשאל מה עם כל המעשים הטובים שעשו, התשובה היא: דע לך שאך טוב לישראל, הטוב שמור להם. אפילו שבעולם הזה יש להם רע, עדיין יהיה טוב לישראל לעולם הבא.
ומהו "אך"? אומר הרד"ק: דבר זה ברור לי ואני יודע על אמיתותו. רק את הדבר הזה אני יכול לומר לך בוודאות גמורה, שהשם עוד ייטיב להם. אפשרות נוספת שהוא מסביר: "אך" במובן של אימות ואישור, כמו "אך עצמי ובשרי אתה" וכמו "אך מלך ישראל הוא" - זו האמת, הנה אלוקים טוב לישראל. ולמי? "לברי לבב", לאלה שליבם נקי, העובדים את הקדוש ברוך הוא. ללא כל ספק הקדוש ברוך הוא מטיב לנאמניו ומטיב לעובדיו.
האבן עזרא מסביר את ה"אך" כלשון מיעוט, שהרי אכין ורקין מיעוטין. "אך טוב לישראל" - הטוב של הקדוש ברוך הוא הוא לישראל דווקא, ואיננו לגויי הארצות שאינם מכירים בהשם יתברך. וגם בישראל, כדברי הרד"ק, לא לכולם אלא לברי לבב, לאלה הדבקים בו. ומוסיף האבן עזרא שהדברים מדברים על שכר הצדיקים לעתיד לבוא: אפילו שכאן בעולם הזה אתה רואה דברים הסותרים זאת, דע לך ששכרם מושלם לעתיד לבוא.
בדרך רמז: עשרים ואחד ימים
בספר אוהב ישראל מובא בדרך רמז: "אך" בגימטריה עשרים ואחת, ורמז יש כאן לעשרים ואחד ימים טובים לישראל. אם נספור: שבת, ראש חודש, שבעת ימי פסח, שבועות, שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים ושמונת ימי סוכות - קיבלנו עשרים ואחד. בחשבון זה יש אמנם קושי, שהרי בשנה יש למעלה מחמישים שבתות ושנים עשר ראשי חודשים, אלא שכל השבתות נמנות כיום אחד וכל ראשי החודשים כיום אחד, ואילו שבעת ימי פסח, שבעת ימי סוכות ושני ימי ראש השנה נמנים כימים נפרדים.
והסבר נוסף בדברי חז"ל: כמה ימים יש בין י"ז בתמוז לתשעה באב? שלושה שבועות, עשרים ואחד יום. "אך טוב לישראל" - הימים הללו עתידים להתהפך לטובה. כשם שתשעה באב, י"ז בתמוז, עשרה בטבת וצום גדליה עתידים להתהפך לששון ולשמחה, כנבואה מפורשת בזכריה שכל הצומות יהיו לימים טובים לעם ישראל, כך גם הזמן שביניהם יהיה כחול המועד. עשרים ואחד הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב יהיו לעתיד לבוא ימים טובים לישראל.
וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי כְּאַיִן שֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרָי׃
כמעט נטיו רגלי
רש"י מסביר: כאשר התבוננתי והעמקתי בקושיות הגדולות על צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, כמעט נטיו רגלי. "נטיו" מלשון שנטו ונתקלו ונפלו, הדבר כמעט הפיל אותי. "אשורי" הם הצעדים, ו"שופכו" הכוונה שנשפכו לצידם, כביכול נטיתי מאחרי הקדוש ברוך הוא. הקושיות היו כל כך קשות עד שכמעט גרמו לנטיית רגלי ולשפיכת אשורי.
הרד"ק מסביר באותו כיוון: נטו רגלי מן האמונה. כשראיתי שיש שלום לרשעים כמעט אמרתי אין דין ואין דיין. איך ייתכן שהרשעים חוגגים ומתהוללים בהיכלו של הקדוש ברוך הוא ואינם נותנים את הדין? "כאין שופכו אשורי" - כמעט הוטלתי מאמונתי, שופכו כדבר הנשפך לארץ, כמי שעומד בלי שמישהו יתמוך בו ועומד ליפול מאמונתו.
המלבי"ם מסביר: "כמעט נטיו רגלי" - התחלתי להרהר ולדרוש ולחקור אחרי הנהגת השם, ואז "כאין שופכו אשורי", שנשפכו מדרך האושר אל הכפירה. ובביאור המילים הוא מרחיב במשל: אדם נושא עמו כלי, ובתוך הכלי נמצא אושרו. כאשר רגליו מועדות ליפול, נופל הכלי והאושר נשפך. זהו "כאין שופכו אשורי": האושר שלי, שהוא הדבקות בהשם והאמונה בו, שהרי המאמין בהשם הוא המאושר, כמעט נשפך כשאני רואה דברים המביאים אותי לידי מסקנה חלילה שאין דין ואין דיין.
כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה׃
מיהם ההוללים
מהו "הוללים"? אומר רש"י: לשון עירבוב, כמו "סבאך מהול במים", שפירושו מעורבב. ההולכים בדרך השם הולכים בדרך ישרה ומיוסדת על היגיון ועל שכל, ואילו החוטא נקרא הולל, מעורבב, שכן אין לו קו מנחה. תאווה נפשו לכאן, הולך לכאן; תאווה נפשו לכך, הולך לכך; בכל פעם היצר הרע מריץ אותו למקום אחר.
ומכאן גם נבין מדוע עונשו של החוטא הוא כף הקלע. כתוב שהאדם לאחר מותו נשאר עם כל תאוותיו, ועד שאינו עובר זיכוך בגיהנום ומתנקה מהן, התאוות נשארות בו, אלא שאין לו כלים לממשן. ואז הנפש רצה ממקום למקום בעולם בניסיון לממש את תאוותיה. זהו כף הקלע: נזרקת ממקום למקום ברדיפה אחרי תאוותיה בלי יכולת למלא אותן. והרי זו ממש תמונת חייו של החוטא כבר כאן, הרץ ממקום למקום בתאווה אינסופית ובחיפוש ריגושים תמידיים. זהו ההולל, המעורבב.
הרד"ק מסביר: ההוללים הם הרשעים, שדרכם הוללות וסכלות, ואינם חוששים אם גוזלים או גונבים או עושים כל רע, ואני רואה אותם בשלום, בלי שום צרה, חייהם תקינים. קינאתי בהם, וזה גרם עד שכמעט נטיו רגלי, שאמרתי: למה אני צריך להיות צדיק כזה? למה אני צריך להתאמץ כל כך? הנה הרשעים עושים כל רע וטוב להם.
המלבי"ם: שלוש הרעות שהאדם מוכן להן
גם המלבי"ם מפרש שראיתי אותם מצליחים כאן בעולם הזה. והוא מונה שלושה דברים שבהם האדם שטוב לו יש לו יתרון על שאר בני העולם, שכן באופן טבעי האדם מוכן לשלוש רעות. הראשונה, מצד מזג הגוף: מזגו של האדם רפה וחלוש, ובלשון המלבי"ם כרוך בטבעו האפיסה וההעדר.
מה פירוש הדבר? תשאיר רכב בחניה עשרים שנה, והוא יישאר פחות או יותר אותו דבר, לכל היותר יתבלה מעט. אבל אדם, השאר אותו יום אחד בלי אכילה ותראה שבר כלי; יומיים שלושה, וכבר סכנת נפשות. חלק מטבעו של האדם הוא האפיסה וההעדר, כלומר המוות: המערכת הגורמת לכיליונו בנויה בתוכו. גופו רפה וחלוש והוא צריך תמיד לחדש את הליחות השורשית, לאכול, לשתות ולהפעיל את גופו. גם אם אדם לא ינוע, בתוך זמן מה שריריו מתנוונים וכבר אינו יכול לזוז. יש זקנים שקשה להם ההליכה, ומכינים להם כיסא גלגלים, ואומרים להם שכדאי להתאמץ עם הליכון, והם משיבים: לא צריך, טוב לי כך. אני מכיר סיפור על סבתי עליה השלום, שבשלב מסוים רצתה ללכת, ואחרי חודשיים שלושה של שכיבה כבר התנוונו השרירים ונאמר לה שזה בלתי אפשרי. כזהו האדם מצד טבעו, מוכן לאפיסה ולהעדר. ולעומת זאת אני רואה את הרשעים בריאים מאוד, חזקים ומצליחים. את שאר הדברים מונה המלבי"ם בהמשך, לפי סדר השלבים שאסף מונה במזמור.
הזוהר: קינאתי בהוללים, והמעשה באכיש
הזוהר הקדוש מפרש "כי קינאתי בהוללים" - בשוטים. זהו הסיפור המפורסם, שדוד המלך אמר לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, חסרים לך שוטים בעולמך? למה בראת שוטים? לשם מה הם נצרכים? "קינאתי" אין פירושו שאני מקנא בו ורוצה להיות שוטה, אלא כמתקנא כנגדו, כמו אדם המקנא לאשתו, שאין הכוונה שמקנא בה אלא שכועס ותמה על העניין.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, עדיין תצטרך לזה. וכשבא דוד לבית אכיש מלך גת נאמר "ויתהולל בידם". אומר הזוהר: "וישתגע" לא נאמר אלא "ויתהולל". אמר לו הקדוש ברוך הוא: הנה ההוללים שבהם התקנאת, ועכשיו אתה זקוק להם ואף מתנהג כמותם. וכתוב שהתחיל להוציא ריר מפיו ולהתוות על דלתות המלך, ואמר אכיש: חסר משוגעים אנוכי? אשתו משוגעת, בתו משוגעת, כבר פתח בית מרפא בביתו, ועכשיו מביאים לו עוד משוגע. "הבאתם את זה להשתגע עליי". שימו לב: הוא קורא לו משוגע, אך הכתוב נוקט "ויתהולל" דווקא, וזו התגובה על "קינאתי בהוללים".
האלשיך: ייסורי הצדיקים מגינים על הדור
האלשיך הקדוש אומר שהמזמור בא להסביר מדוע יש קושי לצדיקים בעולם הזה והרשעים מצליחים. הנה, על ייסורי הצדיקים יש לנו תשובה: הם נועדו להגן על הדור, כמו שאומר ישעיהו בפרק נ"ב, שכאשר הצדיק סובל יש בכך הגנה על דורו והוא מסיר ייסורים מדורו. מכוח סבלו של הצדיק מסיר השם ייסורים מן העולם כולו. וכך אמרו חז"ל: "חנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת", ובזכות אותה עניות נוראה יש מזון לכל העולם, שכל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני.
וכך מצינו ברבי. הגמרא מספרת שרבי סבל שלוש עשרה שנה ויותר ייסורים קשים ונוראים, שבע עשרה שנה, עד שבעיר הסמוכה היו שומעים את צעקותיו מכאב השיניים. וכשבישרו לו שרבי הבריא, בכה ואמר: צר לי על עוברי דרכים ועל עוברי ארץ ישראל, שכל ימי ייסוריו של רבי לא הפילה אישה ולא נעצרו השמיים. הרי שייסוריו של רבי היו מטרייה והגנה על העולם כולו.
מסופר על אחד האדמו"רים, שבאותה תקופה קשה של פיגועי ההתאבדות, שבה נכנס אדם לאוטובוס ולוקח עמו חמישה עשר ועשרים איש ברגע אחד, אסון בית ליד, הפיגועים בנתניה ובירושלים ובסבארו, צרה קשה ונוראה ופחד פחדים, כאב מאוד את העניין ומסר נפשו עליו. אמרו שקיבל על עצמו מחלה קשה, סבל ייסורים קשים, ובתוך תקופה לא ארוכה נפטר, ומאז שנפטר אותו צדיק הדבר פסק לחלוטין.
וכך גם מובא על הבבא סאלי, שאמר כי הבטיחו לו מן השמיים שיזכה לראות בביאת המשיח. כששכב על ערש דווי שאלוהו על כך, והשיב: נכון, אבל אמרו לי, האם אתה רוצה ששליש העולם ימות ויבוא משיח עכשיו? ואמרתי להם שלא, מוכן אני למות ובלבד שלא ימות שליש העולם. כלומר, אי אפשר להביא את המשיח כשהעולם אינו במצב של תיקון. אם העולם מתקדם לתיקון, יש זמן שבו הדבר מתקדם אט אט, אבל אם רוצים להביאו עכשיו, צריך שליש העולם למות, "והבאתי את השלישית באש". והבבא סאלי אמר: אני מוכן להיות כפרה. רואים אנו שהצדיק בייסוריו ובמיתתו מביא תיקון לעולם.
אם כן, לשאלת צדיק ורע לו קיבלנו תשובה. אבל על שלוות הרשעים, למה רשע וטוב לו, עדיין לא נחה דעתנו, אומר האלשיך הקדוש.
מדוע "מזמור" ולא קינה
ועל זה אומר האלשיך: "מזמור לאסף". לכאורה, אם אתה מדבר על צרות הצדיקים, מה אתה מזמר? קונן! אלא אדרבה, מזמור, שהרי "אך טוב לישראל". "אך" לשון מיעוט, כלומר יש בזה קצת טובה לישראל בעולם הזה, שכן פטירת הצדיקים וייסוריהם מביאות עלינו מעט טובה בעולם הזה. זהו "אך טוב לישראל", להיטיב להם מעט. ומטעם זה נאמר "אלוקים לברי לבב": אלוקים הוא מידת הדין, שהקדוש ברוך הוא עושה דין בברי הלבב, בצדיקים, ונפרע מהם כביכול, מתים בקיצור ימים וסובלים ייסורים, כדי לעשות קצת טוב לעם ישראל, שבייסוריהם יגנו על הדור.
תוהה על הראשונות
ועל מה באמת יחרד ליבי? "ואני כמעט נטיו רגלי" - רפו רגלי מלכת בעבודת השם. "שופכו אשורי" - כל הפסיעות שפסעתי במצוותיך עד עתה נשפכו כביכול ארצה. ולכאורה מה הקשר? הרי עשיתי מצוות עד עכשיו, מדוע ייגרעו? אלא, אומר האלשיך, מדובר בתוהה על הראשונות. אדם שאומר: כמה חבל, בזבזתי את זמני בקיום מצוות, מה דינו? שכר ראשונות אין לו. כל המצוות שעשית עד עכשיו ניתנות למחיקה, וכיצד? תתחרט שקיימת מצוות, ונמחקו המצוות. זהו "כאין שופכו אשורי": כל אותם צעדים שצעדתי בנתיבי מצוותיך, שהם האושר שלי, כמעט נשפכו כולם, משום שהתחלתי להתחרט ולומר מה היה שווה בזה, הנה הרשעים טוב להם בעולם הזה, אז למה לי להתאמץ להיות צדיק.
קינאתי בהוללים: הקנאה בחוסר ההרגשה
וכאן מחדש האלשיך ביאור נפלא ב"כי קינאתי בהוללים". ההוללים הם הרשעים, והרשעים אינם מרגישים. שום דבר אינו מציק להם, אין להם קושיות, שום דבר אינו מפריע להם. וכבר אמרו: יוסיף דעת יוסיף מכאוב. כשיש לך בעיות קשות, בעיות כלכליות או כל צרה אחרת, הילד בן השש שלך הולך רגוע וישן טוב, ואתה מתהפך על המיטה. אין שכל אין דאגות, אומר הפתגם העממי. ככל שיש באדם יותר דעת, כך הוא מבין יותר את הצרה ואת הבעיה שהוא נמצא בה. וזהו: קינאתי בהוללים, קינאתי בהולל הבלתי מרגיש, שהוא זורם, שום דבר לא כואב לו, אין לו קושיות והוא ישן טוב בלילה. ואילו אני, צר לי, יודע אני שהשם הוא אל דעות, ואיני מבין כל כך את שלום הרשעים שאני רואה.
שאלות מתוך אמונה, כדרכו של איוב
חשוב להדגיש, וכבר למדנו זאת בהרחבה בספר איוב: איוב הקשה קושיות בדרך חריפה וקשה מאוד, עד כדי "מי ייתן ואוכל לעמוד למשפט מול אלוקים", ועוד ביטויים קשים. ובסופו של דבר אמר הקדוש ברוך הוא לחבריו שלא דיברו נכונה כעבדי איוב, שהרי תשובותיהם היו ניסיונות למצוא בו חסרונות: למה יש לך ייסורים, אתה אינך שלם, לא במחשבה ולא במעשים. ולכאורה, הרי איוב התבטא בהתבטאויות קשות יותר? אלא שמביא שם המלבי"ם, שכל התבטאויותיו של איוב נועדו לאתגר את חבריו. הוא רצה מהם תשובות, ולכן שאל את שאלותיו בשפה חריפה ובלשון קשה, כדי להעמיד את הקושיות במלוא עוצמתן, להתווכח עמם ולשמוע מהם תשובות.
כך גם כאן: כשאנו רואים ביטויים כאלה, אין לחשוב חלילה שדוד כמעט זרק הכול. לא מדובר באדם שהוא רגל רביעית במרכבה בכגון אלה, אלא כוונתו: בשבילי זה משבר באמונה, זהו קושי על הנהגת השם. והרבה פעמים מה שאצלנו אינו מהווה קושי, אין זה מחמת מעלתנו אלא מחמת שאיננו חיים את ריבונו של עולם. כבר דיברנו על כך כמה פעמים: העובדה שאין לנו קושיות ואנו כביכול מאמינים גדולים, לרוב אינה נובעת מאמונה גדולה אלא מכך שאיננו חיים את ריבונו של עולם. לאיוב היו ייסורים, ומה עשה? צעק לקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מה אתה רוצה ממני? ואילו אדם שומר מצוות שיש לו חלילה ייסורים, לאן הוא צועק תחילה? לקופת חולים. אל הקדוש ברוך הוא הוא מגיע רק לאחר שמיצה את כל הפתרונות, ואז נזכר פתאום שיש גם ריבונו של עולם. מתי נזכר? כשהרופא אומר לו שיש רק אחד שיכול לעזור לו. נמצא שהעובדה שאיננו צועקים אל ריבונו של עולם ואיננו כועסים עליו אינה נאמרת לשבחנו אלא לגנותנו, שכן איננו חיים אותו ולכן אין לנו תלונות אליו.
העגלון והסוס
הרב יעקב גלינסקי סיפר, ועל עניין זה מסרנו פעם שיחה שלמה, ואסיים בדוגמה בלבד: היה עגלון שסוסו התפגר, ונשבר מטה לחמו. נכנס לבית הכנסת, שם ישבו אברכים ולמדו, פתח את ארון הקודש והחל לצעוק פנימה: ריבונו של עולם, למה הרגת לי את הסוס? מה אעשה עכשיו בלי הסוס? למה הרגת לי את הסוס? היושבים שם החלו להביט זה בזה ולחייך: הנה אדם שבא לצעוק על ריבונו של עולם, והרי הכול ממנו יתברך, ומה שהשם עושה הוא הטוב לאדם.
אמר הרב גלינסקי: אבל מיהו האדם השלם כאן? העגלון. כי העגלון ידע שאם הסוס מת, יש כתובת. לך לבית הכנסת, פתח את ארון הקודש ודבר עם הכתובת. ואילו אצלנו, אם הסוס היה מת, היינו מזמינים בדיקה וטרינרית כדי לברר מה קרה לו שלא יקרה כך לסוסים הבאים, היינו פונים מיד אל הדרך הטבעית. למה? כי איננו חיים את ריבונו של עולם, ולכן גם אין לנו תלונות אליו. אבל איוב חי את ריבונו של עולם, וגם העגלון הזה באמונתו הבסיסית, הפשוטה והתמימה חי את ריבונו של עולם, ולכן כשקיבל סטירה מיד אמר: ריבונו של עולם, למה? אנחנו, אילו היינו מקבלים סטירה, היינו מתחילים לבדוק מי נתן אותה, מימין או משמאל, ומה עשיתי לך. אל ריבונו של עולם איננו פונים, ולכן גם אין לנו תלונות אליו. וזה רק מראה את חסרוננו, ואין זה מראה שאנו בעלי אמונה שלמה ותמימה.
לסיכום: פרק ע"ג פותח בהצהרת אמונה, "אך טוב לישראל אלוקים לברי לבב", ורק ממנה יוצא אסף לשאול את שאלת שלוות הרשעים ורעת הצדיקים. "אך" מלמד על ודאות, על מיעוט ועל שכר הצפון לעתיד לבוא לדבקים בהשם, ובדרך רמז על עשרים ואחד ימים טובים ועל שלושת השבועות העתידים להתהפך לששון. "ואני כמעט נטיו רגלי" מבטא את סכנת הנפילה מן האמונה ושפיכת כלי האושר שאדם נושא עמו, ו"קינאתי בהוללים" הוא הכאב למראה המעורבבים חסרי הקו המנחה, המצליחים ובריאים, הישנים בשלווה בלי קושיות. הצדיקים בייסוריהם מגינים על דורם ומביאים תיקון לעולם, כרבי וכצדיקי הדורות, ואילו שלוות הרשעים נותרת בינתיים קושיה. והמסקנה למעשה: שאלות מתוך אמונה הן שאלות של אדם החי את ריבונו של עולם, וסימן טוב הוא לאדם כשיש לו אל מי לפנות ואל מי לזעוק.