המזמור שלפנינו הוא תפילת דוד על בנו שלמה המלך, ובסופו הוא מתאר את השפע והברכה שיהיו בימי המלך - שפע שחז"ל דרשו אותו על ימות המשיח ועל תחיית המתים. בחלק זה נעמוד על פסוקי הסיום של המזמור, שהם גם פסוקי החתימה של הספר השני שבתהילים, ובהם ברכת "ברוך ה' אלהים אלהי ישראל" וחתימת "כלו תפלות דוד בן ישי".
יְהִי פִסַּת־בַּר בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הָרִים יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ׃
רש"י מבאר ש"פסת" הוא לשון פסיון, תוספת וריבוי. ומהו פסיון? לא "פסיוני" ולא "פנסיה", אלא מלשון "פָּשֹׂה תִפְשֶׂה המספחת בעור" שבהלכות נגעים - התרחבות והתפשטות. גם המצודת ציון מפרש לשון ריבוי, מלשון פשה תפשה, ואין להתפלא שפעם הדבר נכתב בסמ"ך ופעם בשי"ן, שכן כבר ראינו אותיות שמתחלפות. לפי זה "יהי פסת בר בארץ" פירושו: תתרבה ותתפשט התבואה בארץ. "בר" הוא תבואה, כמו "לשבור בר". "ויציצו" הוא ענין פריחה, כמו "ויצץ ציץ", והם יתרבו כעשב הארץ.
הרד"ק מפרש "פסת" מלשון פס יד, כמו פסת ידו. בזמן המלך תהיה ברכה כזו בעולם, שאדם יזרע מלוא פסת ידו שיבולים, והן יצמחו בכמות עצומה - אפילו בראשי ההרים - שיבולים טובות ובריאות, גבוהות כל כך עד שירעשו כארזי הלבנון הנעים ברוח. "פריו" - הפרי של אותה כף תבואה. "ויציצו מעיר" - מחוץ לעיר, בשדות, תהיה ברכה, וגם בעיר אצל בני אדם תהיה הברכה, עד שיציצו מעיר לרוב כעשב הארץ, ויהיה ריבוי תבואה בלי גבול.
רש"י מביא הסבר נוסף: "פסת" מלשון רצון ופיוס. פיוס הוא עשיית שלום בין הבריות, שמתרצים זה לזה, וגם הגרלה נקראת "פייס" - כי הגורל מטיל שלום בין האנשים המגרילים. וכך מצינו בגמרא, שכאשר היו מריבות בעבודת בית המקדש היו מפיסים, מטילים גורל, ועל ידי זה עושים שלום. לפי זה "יהי פסת בר בארץ" פירושו: יהיה פיוס בענין הבר. שכן כאשר אין די תבואה הדבר גורם מריבות ומחלוקות, אבל כשיש מספיק לכולם - אין אדם רודף ואין אדם רב עם חברו. נמצא שעל ידי ריבוי הבר בארץ יהיה שלום.
לכאורה קשה: אם מדובר בתבואה, כיצד "ירעש כלבנון פריו"? מבאר רש"י: חיטים גסים כפירות האילן, ככליות של שור הגדול. וכמו שהגמרא מספרת שבימיו של רבי שמעון בן שטח היו חיטים ככליות. מתוך שפע וברכה גדלה החיטה לממדים שאינם טבעיים. כשם שראינו בזמן המרגלים, שאחד נשא רימון ושמונה אנשים נשאו אשכול ענבים - מראה עד כמה היו העושר והשפע של הפירות גדולים ועצומים. לכן אל תתפלא שאותם חיטים "ירעש כלבנון פריו", יעשו רעש רב מרוב גודלם.
המלבי"ם מבאר שכאן בא לתאר עד כמה יהיו שלום והצלחה במדינה שינהל המלך, עד שיהיה פסיון וריבוי בר בארץ - לשון ריבוי כפי שהסברנו - וזה יהיה אפילו בראשי ההרים. שם ירעש פריו כרעש הלבנון המרובה בענפים, שארזי הלבנון עושים בו רעש גדול, וכמו שנאמר "והכרמל ליער יחשב", שיהיה באותו מקום ריבוי של פירות ותבואה. ולמה דווקא בראשי ההרים? כי במקום שדות תבואה יהיו עתה הרים, ובאותם מקומות "יציצו מעיר כעשב הארץ" - יציצו אנשים מן הערים כשם שצץ עד עתה עשב הארץ. כלומר גם בני האדם יתרבו ויציצו ויפרחו, וגם התבואה תתרבה.
הגמרא בשבת דף ל' אומרת: עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות, ולומדת זאת מ"יהי פסת בר בארץ". כלומר שיצמחו לחמניות מוכנות בעצים - אדם הולך וקוטף לחמנייה. שואל האלשיך שתי שאלות: והלא כמוזר נחשב לאוזן שומעת - נשמע מוזר שתצמח לחמנייה מן העץ, הרי עולם כמנהגו נוהג, ומדוע יהיו דברים חריגים כאלה? ועוד, והיכן גלוסקא בכתוב? היכן מרומזת כאן פת ועוגה שחז"ל הוציאו מפסוק זה?
אומר האלשיך: ודאי אין כוונת חז"ל שתצמח פת אפויה. אלא כשם שהארץ מצמיחה תאנים - אתה קוטף מן העץ, מברך בורא פרי העץ ואוכל, בלי שום הכנה ובלי שום עיבוד; אתה לוקח תפוח, מנגב אותו מעט ואוכל - כך תהיה החיטה לעתיד לבוא. ואילו היום החיטה צריכה עשר מלאכות עד שאפשר לאכול ממנה. אנחנו ברוך השם כבר לא עושים זאת בעצמנו, בעשרה שקלים קונים שתי כיכרות במכולת, אבל בזמנם - חשבו כמה מלאכות: קוצר, אחר כך דש כדי להפריד את החיטים מן הקנה ומן השיבולת, מפריד את הקליפה, זורה שהרוח תפזר את המוץ, טוחן, מרקד ובורר. יוצאת נשמתו של אדם עד שהוא מגיע לפת לאכילה. לעתיד לבוא לא יהיה כך, אלא החיטה תהיה מוכנה לאכילה מיד, כלחם הנאכל תכף ומיד, כדברים הנלקטים שילקטם הלוקט ובעודם בכפו יבלעם. וזה כבר הרבה יותר מובן.
ומעין זה אומר המדרש על הלפת: פת היתה בתחילה, ונתקלקלה ונעשתה לפת. "לפת" - כמו "לא פת". בתחילה היתה פת, וכנראה בעקבות חטא אדם הראשון נתקלקלה. וזה שעתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות: שתוציא לחם נקי, כטעם סולת אפויה, משוללת תבן וסובין ומורסן וקמח, אלא נאכל כמות שהוא. תיקח חיטים ותאכל אותן כדרך שאתה אוכל לחמנייה, כפרי הנאכל מיד.
ועל שאלתו השנייה משיב האלשיך: כוונת הדברים היא שהארץ תצמיח דבר הנאכל כמו "פסת בר" - חתיכת בר, שהרי "פסת" היא חתיכה, והוא המצב שהבר מגיע אליו רק אחרי לישה ואפייה; וכאן תקבל זאת מוכן כבר מתוך האדמה. ואל תחשוב שיהיה זה רק במקומות שיש בהם שפע גדול כמו הבקעה, שיש בה ריבוי מים ומקום דשן ושמן. אדרבה, המקום הפחות דשן והפחות מושקה הוא ההרים: אין בהם דשן, שהרי הגשם שוטף אותו מיד למטה, ואף הגשם אינו נח בהר אלא נשטף, ואילו הבקעות הן המקום הדשן יותר. אומר לך הכתוב: דע לך שגם בראשי ההרים יהיה שפע גדול כזה, שיוציא חיטים הראויות לאכילה כפת, כדבר המוכן מיד לאכילה. ועד כדי כך יתמהו אנשים וירעשו מכל זה, ויהיה הדבר פלא בעיניהם - "ירעש כלבנון פריו", כקול רעש ארזי הלבנון כך יתפעלו הבריות מן הדבר.
חז"ל דורשים עוד: "ויציצו מעיר כעשב הארץ" - זו תחיית המתים. המתים יתחילו לנבוט כעשב הארץ, וכשם שהעשב נובט כך הם יציצו מן העיר. שואל האלשיך: מה הקשר בין תחילת הפסוק, שעניינו חיטה שתצא כגלוסקאות, לבין סופו שעניינו תחיית המתים? וראו כמה נפלא הוא מקשר בין תחילת הפסוק לסופו.
חז"ל אומרים שהמתים עתידים לעמוד בלבושיהם - המת לא יקום ערום אלא עם בגדיו, אף על פי שבגדיו כבר נרקבו מזמן בקבר, שהרי אין לבגדים קיום בקבר והם מתבלים ונרקבים. ומניין למדו זאת? קל וחומר מחיטה: חיטה נקברת ערומה וגדלה לבושה. אם כן המת, שנקבר בלבוש, לא כל שכן שיקום בלבוש.
לפי זה מובן הקשר לתחילת הפסוק. שכן אם "יהי פסת בר בארץ" פירושו שתהיה חיטה ראויה לאכילה מיד, כמו שאתה אוכל תפוח, בלי עיבודים - מיד יבוא אדם וישאל: אם הדבר כה נפלא, מדוע לא עשה השם כך גם בזמננו? והתשובה: כדי ללמד דעת את העם, שיבינו מכאן שהקדוש ברוך הוא עתיד להחיות את המתים כשהם לבושים. ומניין נלמד זאת? מן החיטה, שהיא נזרעת ערומה וצומחת עם כל בגדיה - המוץ, הקליפות, השיבולים וכל מה שסביבה. ואם היתה גדלה מתחילה בלי כל אלה, מניין היינו למדים את ענין תחיית המתים? לכן לא יצר הקדוש ברוך הוא היום את אותה מציאות שתהיה לעתיד לבוא בימות המשיח, שאז תגדל החיטה בלי קליפות, בלי מוץ ובלי פסולת, בשלמות, אלא יצר מציאות שממנה נלמד לענין תחיית המתים. ובפשטות יותר: מדוע אין היום מציאות כזו? משום שהאדם קלקל את מעשיו, ונגזר "ובזעת אפיך תאכל לחם" - שנצטרך להתאמץ ולהזיע הרבה עד שנגיע לאכילת הלחם.
יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי־שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ כָּל־גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ׃
רש"י מפרש "יהי שמו" - של שלמה; שלמה ייזכר לעולם, בעושרו ובחכמתו. "לפני שמש" - כל ימי השמש, לאור השמש, יגדל שמו. ו"ינון" לשון מלכות ושררה, כמו "ואחריתו יהיה מנון", וכמו "אמרו בלבם נינם יחד" שפירושו מלכיהם יחד. "ויתברכו בו" - כל אדם יאמר: תהיה כשלמה, חכם כשלמה ובעל שפע כשלמה.
הרד"ק מפרש "יהי שמו לעולם" - שמו של מלך זה יהיה לעולם, שייזכר לעד מרוב גדולתו, כדברי רש"י. אבל "ינון" הוא לשון נין ונכד: כשם שהבן הוא זכר לאב, וכשרואים את הנין ואת הנכד נזכרים באב ובסב, כך על ידי שמו ייזכרו במעשים הטובים שעשה. "ויתברכו בו כל גוים יאשרוהו" - כמו "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ", שאדם מברך את חברו שיברכהו האל כדרך שבירך את פלוני; "יאשרוהו" - יאמרו עליו אשריו, אשרי יולדתו.
"אושר" הוא מלשון אישור - לומר שדבר זה זוכה לאישור, שהוא הדבר הראוי. וכבר אמרנו: מי נקרא אדם מאושר? אדם שכל מעשיו זוכים לאישור. ומיהו זה? מי שהולך בדרך ה'. הוא לעולם אינו מתחרט על מה שעשה. קמתי בבוקר והנחתי תפילין - עשיתי נכון, שהרי כך ציווה השם. הלכתי אחר כך ללמוד - עשיתי נכון, שכך ציווה השם. כל מעשה שלי מקבל אישור. לעומת זאת בדברים אחרים אין ודאות שעשית נכון ואין ודאות שיש אישור למעשיך. וכשעושה אדם רצון השם, יש לו אישור על הכל, וכשיש לו אישור על כל מה שעשה - הוא מאושר.
המלבי"ם מבאר: שמו ייזכר לעולם והוא יהיה מפורסם, ששמו ילך מנין לנין, מדורי דורות. ומהו "לפני שמש"? כשם שהשמש סובבת ומאירה ומסירה את החושך הגשמי, כך הוא יסובב ויאיר ויסיר את אופל הנפשות. מכוח חכמת שלמה תוסר אפלת הנפשות - וכמו שאנו רואים, ששלמה הותיר לנו את משלי ואת קהלת. וזהו האושר המושלם, האושר הנפשי, וזה "יאשרוהו". והמלבי"ם קובע שתמיד ענין האושר קשור לענין הנפשי, ואין הכתוב מזכיר אושר בהקשר של רווחה כלכלית אלא תמיד בהקשר הנפשי.
בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ׃
רש"י מפרש: העושה נפלאות גדולות לבדו - ברדת האש מן השמים על ידי שלמה בני. שכן בחנוכת בית המקדש ירדה האש מן השמים, ועל ידי כך ראו נפלאות.
הרד"ק מבאר, כפי שהסביר בתחילת הספר הראשון, שהפסוק הזה והפסוק הבא הם דברי המחבר, המודה להשם יתברך שסייע בידו להשלים את הספר. שכן כאן בפרק ע"ב מסתיים הספר השני שבתהילים, ומפרק ע"ג מתחיל הספר השלישי, שהרי תהילים מחולק לחמישה ספרים. וכאן החתימה, וכדרכם לחתום את הספר בתפילה ובקשה: ברוך ה' אלהים אלהי ישראל שסייע בידי להשלים את הספר. ומה שנאמר "עושה נפלאות לבדו" - שמראה את נפלאותיו לעם ישראל ולא לעם אחר, לפי שהוא "אלהי ישראל", ואם כן את הנפלאות הוא עושה רק לנו; "לבדו" - לעם ישראל לבדו. ולכן הדגש "אלהים אלהי ישראל": כבר הסברנו כמה פעמים ש"אלהים" הוא מצד היותו מושל בכל העולם, ו"אלהי ישראל" הוא מצד ההשגחה הפרטית עלינו.
המלבי"ם מבאר: היות שהצלחת המלך, כפי שהסברנו, היא הצלחה רוחנית, ענין אלוקי והשגחה מאת השם, והיא מן הדברים שעולים על עניני הטבע - אלו דברים שהשם עושה רק לעם ישראל. דברים רוחניים וניסים השם עושה רק לעם ישראל. ההצלחה של המלך כאן היא הצלחה ניסית, מן הנפלאות. ולכן "ברוך ה' אלהי ישראל עושה נפלאות לבדו" - דברים כאלה אין השם עושה על ידי שליח אלא לבדו, שהשפע הזה בא ישירות מאיתו יתברך.
וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָם וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת־כֹּל הָאָרֶץ אָמֵן וְאָמֵן׃
הרד"ק מפרש ש"שם כבודו" הוא השם הנכתב ולא נקרא, הנקרא שם הכבוד - שם הוי"ה, שאין אנו הוגים אותו ככתבו אלא רק הכהן הגדול בבית המקדש, ובאופן הרגיל הוגים אותו בשם אדנות. ועליו נאמר "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", שאז ייקרא באותו השם לבדו, ולא כעכשיו שנכתב בי"ה ונקרא בא"ד, כדרשת הגמרא. ואז מלאה הארץ דעה את ה', שכולם יכירו את שם הוי"ה - שהרי היום איננו יודעים אפילו כיצד להגותו, ויש עשרות ומאות אפשרויות ניקוד לשם הוי"ה, והמקובלים מרבים להתעסק בזה, שכל ניקוד מרמז לענין אחר ולספירה אחרת.
ומהו "אמן ואמן"? אומר הרד"ק: אמן הוא לשון קיום, מלשון אמת - שיתקיים הדבר. וכשאומר "אמן ואמן" כאילו אומר: יתקיים ויתקיים, קיום וקיום, שיתקיים הדבר לעתיד קיום אמיתי ונצחי.
המלבי"ם אומר שאחרי שיכירו את כבוד השם גם בין העמים - כפי שראינו שהעמים באו לשאול ולשמוע את חכמת שלמה - אין הם מכירים את הנפלאות אלא את שם כבודו, שהיא ההנהגה על פי הטבע. וזה ההבדל בין תפארת לכבוד: תפארת היא כשאדם מתגדל, או כביכול הקדוש ברוך הוא, בעשיית מעשים שיש בהם להתפאר, והיא ההנהגה הניסית שמעל ההנהגה הקבועה; ואילו שם הכבוד הוא ההנהגה הסדורה והקבועה. על זה נאמר "וימלא כבודו את כל הארץ" - שכולם יכירו את כבוד השם, שהשם הוא הבורא והוא המנהיג, כי כאן יוכלו לראות את הנהגת הקדוש ברוך הוא שהיא מעל הטבע. ומהי הכפילות "אמן ואמן"? אמן כנגד שם התפארת, שעושה נפלאות, ואמן כנגד שם הכבוד, שהוא הנהגת הטבע, הנהגת כבוד השם את העולם.
כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן־יִשָׁי׃
בפסוק זה יש שתי גרסאות, ויש המקפידים לקוראו בשתיהן: יש גורסים "כָּלוּ" ויש גורסים בחטף קמץ - "כָּל-לוּ". הרב מזוז אומר שמשום כך נהגו לקוראו פעמיים. ואם גורסים בקמץ רגיל, אין הלמ"ד דגושה אלא רפויה: "כָּל-לוּ" הוא מלשון "כל אלו", אבל "כָּלוּ" הוא מלשון נסתיימו, ואז אין מקום לדגש והלמ"ד צריכה להיות רפויה - כָּלוּ, נסתיימו תפילות דוד בן ישי.
רש"י מביא שרבותינו דרשו "כל לו" - כל אלו תפילות דוד, כדי לכלול את כל הספר על שם דוד: גם מה שכתוב "לבני קרח מזמור" וכיוצא בזה, ומזמורי עשרה זקנים, שיש מזמור למשה ומזמור של אדם הראשון - הכל בא מדוד, שהוא הנקרא נעים זמירות ישראל, וממילא הכל נקרא על שמו. ועוד מביא רש"י פירוש שהוא לשון נסתיימו, כמו "רומו מעט", "שומו שמים" - כלומר נגמרו.
אם "כלו תפלות דוד בן ישי" - היה ראוי לכותבו בסוף פרק ק"נ, במקום שבו באמת נסתיימו התפילות. ובאמת כבר עמד על כך הרד"ק בתחילת הפרק. אומר רש"י: אין מוקדם ומאוחר בספר, ומזמור זה נאמר לעת זקנתו של דוד, כשהמליך את שלמה. וזה כפי שהסברנו בשם הרד"ק, שכל התפילה כאן היא בענין המלך - שלמה המלך - ומתפלל על בן מלך, הוא שלמה. וכאשר העביר דוד את המושכות לשלמה כבר לא התפלל תפילות מיוחדות אלא השתמש בכל התפילות שכבר היו מקדם, ולכן כאן נסתיימו תפילותיו. ומדוע לא נכתב הדבר בסוף הספר? מפני שאין מוקדם ומאוחר; והרד"ק אף הוסיף טעם: שלא רצה לסיים בזה אלא בהללים ושבחות, ולכן סיים בהללויה, לסיים את הספר בהלל ובשבח להשם יתברך.
האבן עזרא מביא שיש אומרים "כלו" מלשון ימלאו - אז ימלאו תפילות בן ישי, כאילו הכל יתמלא, כמו "כליל", שכולו יתמלא עד הסוף. ומביא ביאור נוסף שהוא דוחה אותו: ש"כלו" הוא כמו "כלילת יופי", "כלילו יופייך", לשון משובח ונאה - תפילות דוד בן ישי. ובשם רבי יהודה הלוי הוא מביא שכך כתב הסופר הראשון, כדרך שאנו כותבים בסיום ספר "ברוך נותן ליעף כח"; שנוהגים לחתום ספר בפסוק כלשהו, וכאן כתב "כלו תפלות דוד בן ישי" וכתב "ברוך ה' אלהי ישראל עושה נפלאות לבדו", וזהו סיום הספר.
כאן מאריך הרד"ק, ואזכיר את דבריו בקצרה. הנוצרים מפרשים מזמור זה על אותו האיש, שראשי התיבות של שמו ימח שמו וזכרו, ואומרים שהוא "שלמה" - שהשלום שלו - והוא "בן מלך", לפי הבליהם, ו"יושיע לבני אביון" היינו שמושיע את היורדים לגיהינום, שכל המאמין בו נמנע מלרדת לשם; ו"ירד כמטר על גז" היינו האלוהות שירדה מן השמים, שהרי על בן אדם אין שייך לומר שירד מלמעלה.
אומר הרד"ק: ואתה תשבר דבריהם לפניהם ותאמר להם - הוכח להם שכדרכם הם מדברים הבלים גם כאן. אתם אומרים שיש בפסוק שילוש: אלהים, מלך ובן מלך; והרי אתם עצמכם אומרים ש"שלמה" נאמר על האלוהות, ואם כן הרי כאן ארבעה ולא שלושה, ואילו לשיטתכם אין ארבע דמויות אלא שלוש. ועוד: מדוע יבקש שייתן האב לבן את משפטיו וצדקתו? אם על הגוף - אין הגוף בן מלך, שהרי לשיטתכם האלוהות היא הבן, והגוף בקבר; ואם על האלוהות - וכי אלוה צריך שיתנו לו? הוא עצמו אלוה.
ועוד הוא מקשה: "ישאו הרים שלום לעם" - והרי בימי אותו האיש לא היה שלום. "ייראוך עם שמש" - וכי צדיקים היו אז? כמה חוטאים ורשעים היו בימיו. "יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי ירח" - לא היו בימיו לא צדיקים ולא רוב שלום, וכל זה לא התקיים. "וירד מים עד ים" - אם על הגוף, הרי אפילו בכפר אחד לא משל; ואם על האלוהות, הרי השם מושל בלא קצבה, בכל העולם כולו, בעליונים ובתחתונים, ומה שייך לומר בו "מים עד ים". "ואויביו עפר ילחכו" - מי הם אויביו לדבריהם? ישראל; והרי רדפוהו עד שהמיתוהו, ובדיוק להפך. "מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו", "וישתחוו לו כל מלכים" - מתי היה דבר זה? "כל גוים יעבדוהו" - והרי אפילו שני חלקי הגויים אינם עובדים אותו, לא ישראל ולא ישמעאלים, ושניהם כופרים בו. "ויחי" - על מי? אם על הגוף, הרי מת בקיצור ימים; ואם על האלוהות, והלא אלוה נצחי הוא ואינו צריך שיתפללו שיחיה; ואם על המאמין בו, הרי גם המאמין בו אינו חי לנצח. ולמה צריך להתפלל בעדו? ואם תאמרו שהבן מתפלל לפני האב בעד כל המאמינים בו - הרי לשיטתכם הבן עצמו אלוה, ואינו צריך להתפלל לפני האב, ואם כן ייתן לו בעצמו מזהב שבא וכל מה שיצטרך. נמצא שדברי הנוצרים דברי הבל הם, וגם בהבנת פרק זה רק הוכיחו עד כמה הבנתם רופסת ותפיסתם לקויה.
הרד"ק מתעמת עם תפיסתם בעוד מקומות שבהם ביקשו למצוא רמזים לאותו האיש, והוא יכול היה להתבטא בחופשיות משום שגר בארצות ישמעאל. לעומתו המלבי"ם, במקומות הבודדים שבהם רמז על הנצרות, רמז בדרך עקיפה בלבד, שהרי אויבים רבים היו לו בארצו - כל המשכילים - והם חיפשו רמזים בדבריו כדי למסור אותו ביד הנוצרים וביד הממשלה, כדרכם של אנשי הגיס החמישי בזמננו שאינם בוחלים במלשינות ובמסירת מידע לאויבינו. לכן היה המלבי"ם זהיר מאוד בדברו על הנצרות, ואילו הרד"ק אמר את הדברים ללא כחל וסרק.
פסוקי החתימה של המזמור מתארים את שפע ימות המשיח: "יהי פסת בר בארץ" - ריבוי והתפשטות תבואה, ואף פיוס ושלום שבאים מתוך שיש די לכל; תבואה שתגדל אפילו בראשי ההרים ותרעש כלבנון מרוב גודלה. חז"ל דרשו שעתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות, וביאר האלשיך שהכוונה לחיטה שתהיה ראויה לאכילה מיד בלי עשר מלאכות, ושדווקא היום אינה כזו כדי שנלמד מן החיטה - הנקברת ערומה וצומחת לבושה - שהמתים עתידים לקום בלבושיהם, ועוד שבזיעת אפך תאכל לחם בעקבות חטא אדם הראשון. "יהי שמו לעולם" - שם שלמה ייזכר לדורות, וכשם שהשמש מסירה את החושך הגשמי כך חכמתו מסירה את אפלת הנפשות, וזה האושר האמיתי. "ברוך ה' אלהים אלהי ישראל עושה נפלאות לבדו" ו"ברוך שם כבודו" הם חתימת הספר השני שבתהילים, אמן כנגד שם התפארת ואמן כנגד שם הכבוד. ו"כלו תפלות דוד בן ישי" - בין לשון "כל אלו" ובין לשון סיום, נחתמות בו תפילות דוד לעת זקנתו כשהמליך את שלמה. ובזה נשלם הספר השני, ובעזרת האל יתברך יחל הספר השלישי.