פתיחה: שאלת שלוות הרשעים
אנו ממשיכים במזמור של אסף, שבו הוא פורש את הקושי הגדול שהעמיד אותו בניסיון: ראיית שלוות הרשעים לעומת צער הצדיקים. בפסוקים שלפנינו הוא מפרט מה בדיוק ראה אצל אותם רשעים - כיצד הם פטורים מכל שלוש הצרות הטבעיות של האדם, ומה התוצאה שיוצאת מזה בהתנהגותם. נלך על סדר הפסוקים, עם ביאורי רש"י, הרד"ק, המדרשים והמלבי"ם.
"כי אין חרצובות למותם" - מיתה בלא ייסורים
כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם׃
רש"י מסביר ש'חרצובות' הוא לשון מאסר, כמו "פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע". כלומר: אין כבלים הכובלים אותם אל המוות. פעמים רבות אדם מת מתוך ייסורים, ואילו אני רואה אותם - גם כשמגיע זמן מיתתם, הם מתים שלווים על מיטתם בלא ייסורים. אין להם ייסורים לקראת מותם, אלא הם מתים כשהם "בריא אולם", בריאים וחזקים, ולא כשבר כלי.
חז"ל דורשים את המילה כנוטריקון: 'חרצובות' - חרד ועצב. אין הם חרדים ועצבים למותם. הרשע אינו מוטרד ואינו דואג מפני יום המוות. ועוד דורשים: 'חרצובות' - 'מאחר צביונות'. 'צביון' הוא מלשון רצון, כמו "וצבי ברעותיה", צבי הוא לשון רצון ושאיפה. כלומר, אין הקדוש ברוך הוא מאחר את צביונם: כל מה שהם רוצים - הקדוש ברוך הוא נותן להם מיד.
גם הרד"ק מבאר ש'חרצובות' הוא לשון קשירה ואיסור, ומפרש שיש להם טובה כל ימיהם עד יום המוות, ואפילו בעת המוות הם מתים בנחת ובלא צער. הגמרא המשילה את מיתת האסכרה, הקשה שבמיתות, לאדם המוציא צמר מתוך קוצים - הצמר כמו אסור וקשור בקוצים, והוצאתו היא קריעה. כך הנשמה במיתת אסכרה. לעומת זאת המיתה הקלה שבמיתות, מיתת נשיקה, היא "כמשחל בניתא מחלבא" - כשליפת שערה מתוך כוס חלב, הנשלפת בקלות. אומר הרד"ק: זו הכוונה כאן. נפשם אינה קשורה בגופם בקשרים חזקים המצריכים קריעה, אלא יוצאת ברגע אחד, בקלות ובמנוחה. אין הכוונה שהם מתים מהר, אלא להפך: יש להם חיים ארוכים, וגם כשמגיע עת המוות אין הוא מת מתוך ניוול וייסורים אלא על מיטתו במנוחה.
"ובריא אולם" - הרד"ק מביא שני פירושים. האחד, 'אולם' מלשון כוח, כמו "יש לאל ידי" ('אל' הוא לשון כוח, ו'אלוקים' הוא בעל היכולת ובעל הכוחות כולם). כלומר גם בחייהם כוחם בריא וחזק וגם במותם הם מתים בנחת. הפירוש השני: 'אולם' הוא ארמון, והכ"ף חסרה - בריאים כאולם, חזקים ובריאים כטירה.
משל הרופא: למי מתירים לאכול הכל
הרד"ק מביא את מדרש שוחר טוב שהביא רש"י: 'חרצובות' - מאחר צביונות, אין הקדוש ברוך הוא מאחר צביונם של רשעים. והמדרש ממשיל על כך משל לחולה שבא הרופא לבקרו, נטל את כף ידו ואמר: תנו לו כל מה שהוא מבקש לאכול, לפי שהוא מת. כך הקדוש ברוך הוא משלם לשונאיו אל פניו להאבידו.
במקום אחר המדרש מאריך בזה, והדבר מתבהר יותר: הרופא עובר בבוקר בין החולים. בודק חולה אחד בדיקה מעמיקה ומורה - לזה אסור לאכול כך, ואל תיתנו לו כזה, ומזה רק במינון כזה - רשימה של מגבלות. ניגש לחולה אחר, שמצבו קשה יותר, בודק אותו, ושואלים: מה המרשם? אומר: תנו לו לאכול הכל. מה, גם סטייקים וברבורים אבוסים והמבורגר וצ'יפס? הכל. שואלים: הרי מצבו קשה יותר! אומר: אין טעם לייסר אותו, אין לו שבועיים-שלושה, שיאכל הכל. לזה הראשון יש עוד חיים ארוכים, יש אפשרות החלמה, יש מה לעבוד איתו - לכן אני מגביל אותו.
זו בדיוק כוונת המדרש: אין השם מאחר צביונם של רשעים, כל מה שהם מבקשים ניתן להם. הרשעים עומדים למות במובן זה שאין להם קיום נצחי, לכן יהנו כאן בעולם הזה. "משלם לשונאיו אל פניו להאבידו" - התשלום ניתן כאן, בעולם הזה, כדי להאבידו מחיי העולם הבא. ואילו לצדיקים הקדוש ברוך הוא שומר את שכרם לעולם הבא. הרי לנו תשובה לשאלת צער הצדיקים מול טובת הרשעים: הטוב שיש לרשעים הוא עצמו האבדה שלהם מחיי העולם הבא.
"בשביל אותה קריאת שמע"
ואם תשאל: מדוע בכלל מגיע לרשע עולם הזה? מסופר על אחד שבא לאדמו"ר להקשות לו קושיות על צדיק ורע לו רשע וטוב לו, וסיפר על עצמו כמה הוא רשע: עברתי על כל העבירות שבתורה, וכל כך טוב לי, וסיפר על השפע שיש לו. אמר לו: הרי בתורה כתוב שאם תסורו מדרך השם - ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה, והאדמה לא תיתן יבולה; והנה אצלי רק טוב. אמר לו הרב: מזה שאתה מקשה לי קושיה מקריאת שמע, אני מבין שלפחות פעם אחת בחייך קראת קריאת שמע. אמר לו: נכון. אמר לו הרב: בשביל אותה פעם שקראת קריאת שמע, מה שיש לך עכשיו זה עוד מעט, זה עוד קצת.
וכך הדבר בכל רשע: וכי מעולם לא כיבד את אביו? מעולם לא עשה מעשה טוב, לא ראה עני ברחוב ומתוך לחץ חברתי נתן לו שקל? עשה פעם מעשה טוב - ועל זה מגיע לו שכר, והקדוש ברוך הוא משלם לו כאן. ושים לב: לא כתוב שהקדוש ברוך הוא נותן לו את הטוב הזה בחינם, אלא זה תשלום - "משלם לשונאיו" - אלא ש"אל פניו", כאן בעולם הזה, וזה נועד להאבידו מחיי העולם הבא.
ביאור המלבי"ם: חור צב
המלבי"ם מבאר: לא נמצא בטבע מזגם וגופם שיתחבא בחוריהם ובסתריהם חולשה המובילה אותם אל המוות. 'חרצובות' לדרכו הוא כמו 'חור צב' - חור מכוסה וטמון, כמו "עגלות צב" שהן עגלות מכוסות, על שם הצב ההולך תמיד בכיסוי. לפיכך "אין חרצובות למותם" - אין בטבעם ובמזג גופם חולשה נסתרת בחורים הפנימיים המובילה אותם אל המוות, "ובריא אולם" - כוחם בריא וחזק מאוד.
וזה כנגד הראשונה משלוש הרעות שהאדם מוכן להן מצד טבעו, כפי שביאר המלבי"ם לעיל: הרעה הראשונה היא חולשת הגוף. אל תיתן לגוף לאכול יום אחד - והוא קורס. והנה האנשים הללו אין בגופם שום חיסרון וחולשה המביאים אותם אל המוות.
"בעמל אנוש אינמו" - פטורים מעמל הפרנסה ומנגעי הזמן
בַּעֲמַל אֱנוֹשׁ אֵינֵמוֹ וְעִם אָדָם לֹא יְנֻגָּעוּ׃
הרעה השנייה: כל בני האדם יש להם צער ועמל ויגון על המחיה והכלכלה. על מה האדם רודף? בשביל מה הוא קם בבוקר? לעבוד, כדי שיהיה מה לאכול. עשו חשבון: אילו לא היה האדם זקוק לאוכל כלל - נניח שהיה לו שקע חשמלי שמתחבר לקיר וטוען - כמעט לא היה צריך להתאמץ: קצת בגדים, דירה, וזהו, וכל שאר הזמן במנוחה. אומר אסף: את האנשים הללו אני רואה שאינם בכלל הקללה של "בזיעת אפיך תאכל לחם", הרדיפה התמידית אחרי הפרנסה. "בעמל אנוש אינמו" - אינם צריכים לעמול למצוא פרנסתם, ומתפרנסים בלא עמל; יש לו איזו חברת סטארט-אפ ומשם הוא כבר יכול להיות ראש ממשלה, ואינו צריך להתאמץ יותר.
הרעה השלישית: הנגעים המשמשים בעולם - שינויי העיתים, המערכת והמקומות. אם תרצו: מגפה כמו קורונה, או מלחמות, הצרות הקורות בעולם. כל תקופה והצרות שלה, כל תקופה והבעיות שלה. ועל זה אומר "ועם אדם לא ינוגעו" - גם מן הנגעים הכלליים, הצרות התקופתיות של כלל בני האדם, הם אינם סובלים. נמצא ששלושת סוגי הצרות האנושיות אינם אצל אותם רשעים.
ומדוע נאמר "עמל אנוש" ו"עם אדם"? מבאר המלבי"ם: 'אנוש' מצייר את המין - המין האנושי; ומדובר בנגעים המיוחדים למין האדם, וכדרשת חז"ל "בנגעי בני אדם". מה שאין כן העמל, שאינו מצד היותו אדם אלא מצד החולשה: מה שאנו צריכים להתאמץ נובע מכך שאנו חלשים, ואילו היינו חזקים יותר לא היינו צריכים כל כך עמל ומאמץ.
"לכן ענקתמו גאווה" - הגאווה כתכשיט
לָכֵן עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה יַעֲטָף שִׁית חָמָס לָמוֹ׃
רש"י מבאר: מאחר שאין ייסורים באים עליהם, לכן העניקה אותם הגאווה - הם מתגאים ומרגישים שהם מעל כולם, שאינם צריכים לחשוש מאיש, שאין להם צרות והכל טוב להם, ומעלים על צווארם גסות רוח. והרד"ק מסביר: 'ענקתמו' - הגאווה היא להם כענק לצווארם. 'ענק' הוא תכשיט שמים על הצוואר, כמו "וענקים לגרגרותיך". הם הולכים עם הגאווה הזאת כתכשיט.
וכבר הסברנו בעבר מדוע נקראו הענקים בשם זה: "שמעניקים חמה בקומתם". אתה עומד לידו כננס ומביט בו - כאיזה אמפייר סטייט בילדינג - והוא מסתיר לך את השמש; השמש מאחורי עורפו, וכשאתה מסתכל היא נראית כענק צהוב זורח סביב צווארו. הרי ש'ענק' הוא שרשרת על הצוואר, וזה "ענקתמו גאווה" - הגאווה עוטפת את צווארם כענק על גרגרותיהם.
"יעטף שית חמס למו" - רש"י מפרש: 'שית' הוא לשון בגד, כמו "שית זונה"; הם עוטפים את עצמם בבגד של חמס. הגזל והחמס הם להם כלבוש שהם מתעטפים בו - אינם מתביישים בו ואינם עושים אותו בסתר אלא בגלוי. וכן מבאר הרד"ק: החמס הוא להם כשית, כבגד העוטף אותם תמיד, וכשם שמלבושו של אדם עוטף אותו תמיד כך החמס עוטף אותם תמיד; הם מתגאים בחמס שלהם, גוזלים וחומסים ועושים רע בפרהסיה ומתגאים בזה.
יש שפירשו 'יעטף שית חמס למו' באופן אחר: החמס שהם עושים משמין אותם, ועוטף את שתותיהם ועגבותיהם בעובי של שומן ובשר. 'עגבותיהם' הן אחוריהם, ו'שתותיהם' - אחוריהם או הערווה, ואפשר שהוא מלשון תשתית ויסוד (וגם המקום ההוא נקרא 'יסוד'). והוא משל: מרוב התחושה הטובה שיש להם עם עצמם הם מתגאים ושומן רב עליהם.
ביאור המלבי"ם: הגאווה מכסה על החמס
המלבי"ם מבין שתחילת הפסוק קשורה להמשכו: סביב צווארם ענק ושרשרת של גאווה, והענק הזה עוטף ומכסה ומסתיר את שית החמס אשר להם. כלומר: אף שיש להם 'שית' - הערווה והבושה, ככל אדם ערום שיש בו בושת, ובאמת היה ראוי שיתביישו מן החמס שהם עושים - הנה השית של החמס מתעטף ומסתתר על ידי ענק הגאווה שעליהם. כאשר אדם הוא בעל מעלה, ואפילו לא מעלה אמיתית אלא רק ממון ומעמד, כל עוונותיו מתגמדים.
ואין צריך להרחיק לראיות. די שתהיה לאדם האג'נדה הנכונה, שיגדיר עצמו מן הקו המתאים לתקשורת - ואין לו חטאים ואין לו עוונות: הפרקליטות אינה מכירה בהם, המשטרה אינה יודעת מהם. אפשר לעבור על כך אחד אחד: זה שממומן ומממן מעמותות של שונאי ישראל - אין עניין לציבור. זה שנדרשה בדיקה גם לגביו במפגשים עם עיתונאים, ונמצא שחסרים דפים ביומן - ואיש לא בירר אם יש כאן שיבוש הליכי חקירה. אחר, שהיה פעם הבריון השכונתי, ולבתו בת השמונה-עשרה מיליונים שלא ידוע מאין, ויש לו פגישות עם אנשים בעולם שלא ברור מי הם ומה טיבם - ואין עניין לתקשורת ואין עניין לציבור, משום שהוא כבר בקו הנכון ותפס מקום נכון.
ואף עיתונאי אחד אמר שלפני הבחירות היו בידו הקלטות לוהטות על מועמד מסוים, ואילו היה מפיץ אותן היו רועדות אמות הסיפים, אלא שלא הפיצן כדי שלא יפול זה ויעלה יריבו. זו ההגינות העיתונאית, וזה היושר. מי שצורך את התקשורת שלהם - שידע לקראת מה הוא הולך. וראינו ראש ממשלה שנעשה עליו אתרוג ולא נחקר כלל כל עוד פעל לפינוי גוש קטיף: "צריך לתת לאדם לעבוד בשקט", ואין חקירות ואין כלום. וכן זה שפתח את החקירות נגד ראש הממשלה ואחר כך התברר שגם ייעץ למפגינים כיצד להפגין בלא להתעמת עם המשטרה - הוא הפותח את החקירות, הוא העד, הוא התליין, והוא מארגן את ההפגנות; והתקשורת אינה נבהלת, שהרי זו "מלאכת קודש". ואילו הפגנה ליד בית ראש הממשלה - שם פתאום "לדיירים מגיע שקט"; אבל ליד ביתו הפרטי של היועץ המשפטי לא נתנו לשכנים לישון חודשים.
המציאות היא שהכל תלוי במה שמתאים: אם זה נגד אנשים שכנגדנו - תפגין ותוציא את הנשמה, הכל כשר; ואם זה אנשים שלנו - בשום אופן לא, מגיע לאדם פרטיות, מגיע לשכנים פרטיות. זהו עלמא דשקרא. הזוהר הקדוש אומר שלקראת ביאת המשיח ראשי השלטון מן הערב רב: המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט, התקשורת - מה הם אם לא ראשי השלטון. לכן אנו מתפללים בכל יום "והצילנו... מדינה של גיהנום", ומצפים שיבוא המשיח ויתוקן עולם במלכות שדי וכל הרשעה כולה בעשן תכלה.
וזה בדיוק מה שאומר המלבי"ם: השית של החמס, הערווה המתגלה בחמס הנורא שהם עושים, נעלם כולו על ידי גאוותם וגדולתם. אין מגנים אותם על החמס - זה שר, ולזה מעלה, ולזה שררה, ואתה מאנשינו ומן הקו שלנו, ולכן הכל כשר והכל תקין ואין חקירות. "ענקתמו גאווה" - הגאווה היא כענק על צווארם, והיא העוטפת ומכסה את כל החמס ואת כל מעשיהם הרעים.
רמז נאה: עגל
ספר 'זה השער' מביא רמז יפה. חז"ל אמרו: כל מי שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודה זרה. והנה כאן מדובר בגסות הרוח - "לָכֵן עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה", ראשי תיבות: עג"ל. ללמדך שמי ש"ענקתמו גאווה" הרי הוא כעובד עבודה זרה, כמקריב לעגל.
"יצא מחלב עינמו" - השומן והציפיות שהתמלאו
יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ עָבְרוּ מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב׃
רש"י מבאר: כל אדם כחוש - עיניו משוקעות. מי שראה תמונות של אנשים מן השואה או ממקומות של רעב, הדבר הבולט ביותר הוא העיניים השוקעות בחוריהן. וכאשר טוב לאדם, העיניים מתחילות לבלוט ולצאת החוצה. וזה "יצא מחלב עינמו" - עיניהם כאילו יוצאות מרוב שומן.
"עברו משכיות לבב" - יותר ממה שליבם מייחל ומצפה באה עליהם תאוותם. אדם מצפה להרוויח מאה וקיבל חמש מאות. 'משכיות' הוא מלשון צפייה והבטה, כמו 'סוכה' - שהייתה סוכה ברוח הקודש, כלומר צופה ומסתכלת. מה שליבם סוכה ומצפה - הם מקבלים הרבה מעבר לזה, פי ארבעה ופי חמישה. וזה עצמו מה שמעצים את הקושיה: אילו קיבל בדיוק כפי שציפה, עדיין היה זה בגדר הטבע; אבל כשקיבל פי כמה - "עברו משכיות לבב" - זו כבר קושיה, למה מגיע להם לאותם רשעים. וכן "שכיות חמדה" הוא מלשון שאנשים חומדים וצופים לראותם, כאדם הרואה תכשיט מיוחד ונהנה מראייתו.
הרד"ק מפרש להפך מרש"י: "יצא מחלב עינמו" - מרוב שומן נדמה כאילו אין להם עיניים. כמי שראה את אותו שליט קטן ממזרח אסיה שכמעט לא נראות לו עיניים - לא רק מחמת מוצאו אלא מחמת השומן: כשפני האדם שמנות מאוד, השומן מן הצדדים מסתיר ולוחץ על העיניים והן מתחבאות בפנים.
והרד"ק מביא מדרש על "עברו משכיות לבב": הרבה נתת להם יותר ממה שהם מבקשים. יש מי שהיה מסכים - כלומר מצפה, מלשון סוכה - להיות בעל זמורה, בעל כרם, ועשית אותו דוכס; ויש מי שהיה מצפה להיות שלטון, ועשית אותו שר צבא. על כל מה שהם מצפים - העברת עליהם. ובשביל כך "ממרום ידברו", שזה הפסוק הבא: מפני כך הם מתגאים כל כך.
ביאור המלבי"ם: העין שעוברת את הלב
המלבי"ם קושר גם פסוק זה למה שלפניו. אף שענק הגאווה עוטף ומכסה את שית החמס, בכל זאת השית והערווה של החמס יוצאים ובוקעים לחוץ - מחלב עיניהם, שעברו משכיות לבב. וכך הוא מסביר: עיניהם של רשעים אלו משונות מעיני זולתם. אצל כל אדם משכיות הלב עוברות את העיניים - הלב רואה וחומד יותר ממה שהעיניים רואות. כשאדם רואה דבר מה, מיד הוא מתאווה למעבר לזה; אדם רואה עסק שהוא עומד לקנות, וכבר הוא צופה את הרשת שיפתח ממנו. העיניים רואות דבר ראשוני, והמחשבות כבר רצות קדימה. וזה שאמרו חז"ל: יש לו מנה, רוצה מאתיים.
וכאן הדבר הפוך: עיניהם משיגות יותר ממה שליבם חומד. ליבו חמד מאה - וקיבל שלוש מאות. נמצא שהעיניים כאילו רואות מעבר ללב, וזהו "יצא מחלב עינמו": יש בעיניהם חלב ושומן יותר ממה שהיו מצפים להשיג כלל.
ועשית מעקה לגגך
הבן איש חי דורש על "ועשית מעקה לגגך" שהאדם צריך שמחשבותיו לא ירוצו יותר מדי, שכן כשהן רצות יותר מדי לפעמים "כי יפול הנופל ממנו". הגג הוא המוח - עשה לו מעקה, שהמחשבות לא ירוצו יותר מדי קדימה.
ומשל לאדם שתרנגולתו הטילה ביצה, והתחיל לחשב: הנה יש לי ביצה; אם אתן לתרנגולת לדגור עליה יֵצא ממנה אפרוח, ומן האפרוחים יהיה לי עדר, ואחר כך לול שלם, ואהיה הספק הראשי של תנובה, ואתפרסם, ואפילו המלך יכיר אותי. ואז הוא מדמיין כיצד הוא לוקח סל מלא ביצים ומביאו תשורה למלך, ומניח את הסל על ראשו והולך. ובאותה שעה באמת הניח את הסל עם הביצים על ראשו, וכשהגיע בדמיונו אל המלך - כרע והשתחווה לפניו, וכל הביצים וכל חלומותיו נמוגו לו בחתיכת שקשוקה. ועשית מעקה לגגך: אל תפריז בדמיונות, אל תרוץ מהר מדי, גבוה מדי ורחוק מדי - זה יכול לגרום לך רק נזק.
נמצא שבדרך הטבע הדמיון תמיד מפתח מעבר למה שהאדם רואה, והלב סוכה וחומד יותר ממה שהעיניים רואות. אבל אצל הרשעים הללו העיניים משיגות יותר מחמדת ליבם. ולכן, אף שענק הגאווה מכסה את שית הערווה של החמס, ומחמת גדולתם אין מתייחסים כלל למעשיהם השליליים - עם כל זה החמס שלהם יוצא ונראה לכל מן החלב והשומן של העיניים שעברו את משכיות הלבב. מה יצא? אותו חמס שהיה מכוסה - עכשיו יצא והתגלה, מכך שכל מה שהם רואים בעיניהם, אפילו לא חמדוהו בליבם, הם חומסים ועושקים אותו. זה עצמו מפרסם את מעשיהם הרעים: עד עתה היו נסתרים, ומעתה יתפרסמו.
לסיכום:
אסף מפרט בפסוקים אלו מה ראה אצל הרשעים: הם פטורים משלוש הרעות הטבעיות של האדם - חולשת הגוף ("אין חרצובות למותם ובריא אולם"), עמל הפרנסה ("בעמל אנוש אינמו") ונגעי העיתים ("ועם אדם לא ינוגעו"). מחמת זה "ענקתמו גאווה" - הגאווה נעשית להם ענק על הצוואר, והיא עצמה מכסה ומעלימה את שית החמס שלהם, ואין מגנים אותם על מעשיהם. אלא שסוף דבר החמס בוקע ויוצא מאליו: מתוך שעיניהם משיגות הרבה מעבר לחמדת ליבם והם חומסים כל מה שהם רואים - מתפרסמים מעשיהם הרעים. והתשובה לשאלת שלוותם כבר נרמזה במשל הרופא שבמדרש: כל מה שהם מבקשים ניתן להם מיד, בשכר המעט שעשו, "משלם לשונאיו אל פניו להאבידו" - שכר כאן בעולם הזה, כדי להאבידם מחיי העולם הבא, ואילו שכר הצדיקים שמור להם לעולם שכולו טוב.