מזמור ע"ב הוא המזמור החותם את הספר השני שבתהילים, והוא נחתם במילים "כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי". הרד"ק מבאר שדוד המלך חיבר את המזמור הזה על שלמה בנו בשעה שהמליך אותו, בסוף ימיו כשהיה שוכב במיטתו, ומאז לא אירעו לו עוד מאורעות בעלי משמעות שבעקבותיהם חיבר מזמורים - ולכן זהו המזמור האחרון, ובו כלו תפילות דוד בן ישי. ואם תשאל: אם כך, מדוע אין זה הפרק החותם את כל ספר תהילים? הלא אין סיום מתאים מזה. אלא שראוי לחתום את הספר בדברי הילולים ובמזמורי הללויה, ולכן לא נסדרו המזמורים לפי סדר הזמן, והמזמורים האלה הושארו לסוף.
לִשְׁלֹמֹה אֱלֹהִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן וְצִדְקָתְךָ לְבֶן מֶלֶךְ׃
רש"י מפרש: "לשלמה" - על שלמה בנו התפלל דוד את התפילה הזאת. דוד ראה ששלמה עתיד למלוך, וראה ברוח הקודש שהוא עתיד לבקש מאת ה' "להבין לשמוע משפט" - לא עושר ולא כבוד ולא שום דבר אחר, אלא בינה במשפט. על כן דוד מקדים ומתפלל: ריבונו של עולם, מה שבני עתיד לבקש ממך - תן לו. "משפטיך למלך תן" - את חכמת הדינים, כיצד לפסוק את מה שציווית בתורה, תן לבני לשלמה. "וצדקתך" - הכוח להוציא דין צדק לאור, תן לבן מלך. ומהו "בן מלך"? מבאר רש"י ששני הכינויים מוסבים על שלמה עצמו: פעם נקרא "מלך" על שם מלכותו, ופעם "בן מלך" על שם שהוא בנו של דוד המלך.
רש"י מביא מדרש: "משפטיך למלך תן" - הייסורים יהיו כלים בי, והצדקה עשה לבני שיהיה שלום בימיו. לפי זה מתאים מאוד פתיחת הפסוק בשם "אלוהים", שהוא מידת הדין. ריבונו של עולם, המשפטים - שהם דברים קשים - תן אותם עליי, על המלך; אבל "צדקתך", השלום והברכה, את זה תן לבן מלך, לשלמה בני. ואפשר לומר כביכול: ריבונו של עולם, אני כבר מורגל בייסורים, ואם תביא עליי עוד מעט ייסורים אשרוד; אבל שלמה בני לא גדל בכך, ולכן את צדקתך תן לבן מלך, ואם צריך ייסורים - תן אותם עליי.
עוד מביא הרד"ק שיש מפרשים שהמזמור נאמר על מלך המשיח, וזהו "אלף לך שלמה". "משפטיך למלך תן" - שידין במשפטיך ולא ישגה במשפטו, אלא יהיה משפטו צדק, ותהיה למלך המשיח דעה ובינה. והפסוק השני הוא ביאורו של הראשון: "יָדִין עַמְּךָ בְצֶדֶק וַעֲנִיֶּיךָ בְמִשְׁפָּט" - שיהיה למלך המשיח כוח לשפוט את העם בצדק וביושר. "וצדקתך לבן מלך" - את המלוכה ציווית לאביו, לדוד המלך, וכיוון שבמצוותך ימלוך בן המלך, תן לו שיהיה מלך צדק ותן לו את הכוח והיושר לשפוט בצדק. וכן נאמר על מלך המשיח שישפוט במישור לענווים, ודרך משפטו תהיה "והריחו ביראת ה'" - שישפוט בהרחה, ואף בדיבורו ישפוט: באמירה בלבד, בלי מעשה.
ומכאן למדים דבר חשוב: יש הסבורים שכאשר תגיע תקופת מלך המשיח יסתיימו כל הבעיות. אומר הכתוב - לא כך. מלך המשיח בא לעשות משפט, ומשמע שיהיו עוד בעיות שצריך מי שיכריע בהן. וזו הבקשה: "ידין עמך בצדק וענייך במשפט" - שיהיה כוח לעשות משפט כאשר יבוא מלך המשיח.
עוד מביא הרד"ק ממדרש שוחר טוב: "משפטיך למלך תן" - כמו שאתה דן בלא עדים והתראה, כך שלמה בני ידון בלא עדים והתראה. שהרי לא נאמר "משפט למלך תן" אלא "משפטיך" - אותו סגנון משפט שלך, ריבונו של עולם. ומהו כוח משפטו של ה'? הקדוש ברוך הוא אינו צריך שני עדים ולא חקירה ודרישה כדי לדון את האדם. כך ביקש דוד שגם שלמה בנו לא יצטרך עדים והתראה, אלא ברוב חכמתו ידע את המשפט ואת הצדק בלי לעשות פעולות כדי להוציא את הצדק לאור.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, כך אני עושה - כלומר, מקבל אני את תפילתך. שנאמר "וישב שלמה על כסא ה'". וכי אפשר לבשר ודם לשבת על כיסאו של הבורא יתברך? והלא כתוב בדניאל "כורסיה שביבין די נור", שסביב כיסאו ניצוצי אש. אלא מהו "כיסא ה'"? שדן דין כיוצרו, בלא עדים והתראה. והדוגמה לכך היא דינן של שתי הנשים הזונות, ששם שפט המלך בלא עדים ובלא ראיות, אלא מכוח עצמו. זהו "וישב שלמה על כסא ה'" - שהיה שופט כה' יתברך, שנתן בו חכמה לשפוט את העם בלא עדים ובלא התראה.
מכאן שהנהגות המשפט של המלך שונות מאלו של בית דין. בית דין אינו יכול לדלג על ראיות, על עדים ועל התראה - אין לו כוח כזה. אבל מלך כן. ראו מה אמר דוד המלך במשל כבשת הרש: "בן מוות האיש ואת הכבשה ישלם ארבעתיים". היכן שמענו שאדם שגזל כבשה הוא בן מוות? "ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה, ותגדל עמו ועם בניו יחדיו, מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת. ויבוא הלך לאיש העשיר... ויקח את כבשת האיש הרש ויעשה לאיש הבא אליו. ויחר אף דוד באיש מאוד ויאמר אל נתן: חי ה' כי בן מוות האיש העושה זאת, ואת הכבשה ישלם ארבעתיים, עקב אשר עשה את הדבר הזה ועל אשר לא חמל". ביד המלך יש כוח לגדור גדר ולפרוץ פרץ, ולפסוק שעל דבר מסוים מגיע מוות אף שעל פי דין אין זה מגיע - שיקול דעת מיוחד יש למלך. וזו הבקשה: שהמלך יוכל להגיע אל הצדק, היושר והמשפט בכוח המשפט שאתה, ריבונו של עולם, תיתן לו.
גם המלבי"ם מבאר שדוד ייסד את התפילה הזאת כשהמליך את שלמה בנו, וזו הייתה תפילתו האחרונה, ולכן נאמר בסופה "כלו תפילות דוד בן ישי". ומהו "משפט" לעומת "צדקה"? המלבי"ם מבאר בכל מקום שצדקה היא בחינת בין אדם למקום - בחינת צדיק, עושה רצון ה'; ומשפט - "ואלה המשפטים" - הוא בין אדם לחברו, ההנהגות והדינים שבין אדם לחברו.
"אלוהים משפטיך למלך תן" - המשפט הראשי, הכללי, היסוד לכל המשפטים, הפלס שעל פיו שוקלים תמיד את חוקי המשפט: את החוק הזה אי אפשר לשכל האדם להבין ולמצוא מעצמו. רק אצל האלוקים נמצאים יסודות המשפט, אצלו התבונה הכללית. וכבר הסברנו בהרחבה בלימוד ספר משלי, שבכל ענייני המידות אין לאדם אפשרות להכריע מדעתו מהי המידה הנכונה ומה איננו נכון. אתה מוצא קבוצות שלמות המאמינות במוסר מסוג אחד, וקבוצות אחרות הטוענות שההפך הוא המוסרי. אם תרצו - ימין ושמאל בארצנו: השמאל בטוח שהוא מוסרי, והימין לא פחות. ואיפה הצדק? בענייני מוסר ומשפט של בין אדם לחברו אנו חייבים כוח עליון שיקבע אמות מידה.
חז"ל אומרים שבסיני ירד "אנוכי", והוא מלשון אָנָךְ - פלס, קו ניצב. כל אחד שרצה לבדוק את הפלס שלו, ניגש לסיני ומדד על פי הפלס שהתורה הורידה. תציב את הפלס שלך בסמוך לאָנָךְ, ל"אנוכי", ואז תדע אם הוא ישר או עקום. אבל בלי זה - אתה עלול להיות בטוח שאתה עושה מעשים מוסריים ביותר, והם ההפך מן המוסר וההפך מן ההלכה והדין, ואתה רשע גדול.
פעם מסרתי הרצאה בבאר שבע, מטעם ארגון ערכים, ובחור צעיר, סטודנט, אמר לי: "אני מאמין בעשרת הדיברות ומקיים אותן". שאלתי אותו: "אתה שומר שבת?" ענה לי: "לא..." - הוא לא ידע כלל שבעשרת הדיברות מופיעה שבת. זה מלמד על הבורות של הדור, ואני מדבר על לפני עשרים שנה. הוא המשיך והסביר לי שהוא אדם מוסרי ושענייני המוסר חשובים לו מאוד. אמרתי לו: אפשר לשאול אותך שאלה מוסרית? אמר: כן. אמרתי לו - ונאמר את הדברים בעדינות - מה תעשה אם חברתך מודיעה לך שקרתה תאונה, דברים לא מתוכננים, מה בדיוק אתה עושה? הוא חשב וחשב, והיה מספיק כן לומר לי: "התקלת אותי". ובאמת, מה עושים? תאמר לה לבצע הפלה? הרי אתה קורא לזה "הפלה", אבל האם משום שמישהו אינו מתאים לי אני מפיל אותו? האם אני רשאי לרצוח אדם רק משום שלא מתאימה לי השעה שהגיע בה? ומצד שני - תאמר לה ללדת? ילדה בת שבע עשרה, ואתה יכול לתאר לעצמך איך ייראה התינוק הזה ואיך יהיו חייה. הרי לך דילמה מוסרית שאין לה פתרון אלמלא התורה נתנה לה פתרון וקבעה איזה ערך גובר על איזה ערך. בלי זה תמיד תמצא כאלה שיצדדו בצד זה וכאלה שיצדדו בצד זה.
וכן הדילמה של השניים ההולכים במדבר ובידם קיתון אחד של מים, "או יראה הלה במותו של חברו". וכן הדילמה המפורסמת: אדם נוהג בקטר, על המסילה יושבים חמישה אנשים, ובידו להטות את הקטר למסילה אחרת - אך שם יושב אדם אחד. לבלום אינו יכול. האם יטה ויהרוג אחד, או יניח לקטר להמשיך ויהרגו חמישה? מצד הצדק והיושר, לכאורה, הצלת ארבעה - עדיף להרוג אחד ולא חמישה. ועם כל זה ההכרעה ההלכתית אחרת: הריגת האחד היא מעשה שאתה לוקח על עצמך, אתה הולך ומחליט להרוג אותו כדי להציל אותם - ומי התיר לך? ומה עם החמישה? הם מתים באופן פסיבי, לא יזמת בהם דבר. אבל כאן אתה מקריב את חייו של זה כדי להציל את אלה, ו"מאי חזית דדמא דידהו סומק טפי מדמיה". אפשר לתת עוד דוגמאות רבות לבעיות מוסריות שאין להן הכרעה אלא ממי שיצר את האדם וקבע את אושיות המוסר, המשפט והצדק - רק הוא יכול להכריע בהן.
ולכן אומר המלבי"ם: "אלוהים משפטיך למלך תן" - את המשפט העליון, המוסר האלוקי. הפילוסופים עצמם הודו שאי אפשר לשכל האדם למצוא את החוק העליון, את היסוד הראשי של המשפט; זה נמצא רק אצל האלוקים, שאצלו התבונה הכללית. ומאותו יסוד של המשפט האלוקי מסתעפים כל הסעיפים - כל שאר המשפטים הם בגדר נובעים והשלכות של אותו יסוד. ואת זה ביקש שלמה בעצמו: "ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך", לב מבין לשמוע משפט - שיהיה טבוע בליבו יסוד המשפט האלוקי, כמו שהוא אצל הקדוש ברוך הוא.
ומהו "וצדקתך לבן מלך"? הצדקה היא צדקות של בין אדם למקום, וגם אותה לא ימצא האדם מעצמו. הרי ראינו את מלך כוזר, שבכל בוקר היה קם מן החלום "כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים", והיה מוסיף והולך בעבודת ההבל שלו, כי היה בטוח שאינו עובד מספיק ואינו מתאמץ מספיק. מי שירצה, ישמע זאת בשיעורים שלנו על ספר הכוזרי בתחילת הספר. ומה הייתה טעותו? שסבר שאפשר לעבוד את האלוקים בלי שקיבלתי הוראות הפעלה, בלי שקיבלתי הוראות כיצד עובדים אותו. ובטעות הזאת טועות כל אומות העולם, שכל אחת עובדת את האלוקים לפי הבנתה - לאסלאם יש את מוחמד, לנצרות את אותו האיש - והיחידים שעובדים את האלוקים כפי מה שציווה האלוקים עצמו במעמד חד פעמי בהיסטוריה, שנתן תורה לעיני מיליונים, הם עם ישראל. כל השאר עושים זאת על פי הבנתם.
אומר המלבי"ם: גם עניין עבודת ה', צדקת המעשים - מהו המעשה הנכון שבו עובדים את הבורא - לא ימצא האדם מעצמו. דרכי הנפש רבות מאוד, והמעשה הנרצה לאלוקים נעלם, ואי אפשר לדעת אורחותיו אלא מאלוקים. וכי מדעתי הייתי מבין שהקדוש ברוך הוא רוצה שאשמור שמיטה? שאשמור שעטנז? שאקיים מצוות תפילין? זה דבר נעלם שאפשר לקבלו רק כציווי מאלוקים. ועל זה מבקש דוד: "וצדקתך לבן מלך" - את דרך עבודתך תן לשלמה בני, שידע כיצד לעבוד אותך, ושה' ינהיג אותו בהנהגה הראויה של המשפט ושל הצדק.
ועדיין יש לדקדק: "משפטיך" - למלך, "וצדקתך" - לבן מלך. מה ההבדל? מבאר המלבי"ם על פי מה שכבר למדנו בספר ישעיה: "להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה". הקמת המלך וכינון כיסאו מלכתחילה היא על ידי המשפט - וכשבאו ישראל לבקש מלך, מה ביקשו? "ושפטנו מלכנו", מלך שישפוט בינינו. אבל כדי שהמלוכה תימשך לזרעו אחריו, לכך הוא צריך להיות צדיק. כל המלכים הצדיקים נמשכה מלכותם, והרשעים נגדעה מלכותם. "להכין" - במשפט; "ולסעדה", שתהיה לה המשכיות - בצדקה, ובצדקה ייכון כיסא.
לכן "משפטיך למלך תן" - המשפט נדרש לו מצד שהוא מלך, שיוכל לשפוט את העם ולהנהיג את ענייני בין אדם לחברו; "וצדקתך" - מצד שהוא בן מלך, שהמלכות עוברת אליו בירושה, וההמשכיות תלויה בצדקות. וראינו בשלמה עצמו מה קרה כשהיה חיסרון בצדקותו - המלכות התפלגה. דוד המלך היה צדיק, ולכן קיבל שלמה מאה אחוזי מלכות; אבל משהטו נשיו את לבבו, נותרו בידי בית דוד שני חלקים מתוך שנים עשר, ועשרת השבטים עברו לירבעם. נמצא שהמשכיות המלוכה מן המלך לבנו אחריו תלויה בצדקות.
יָדִין עַמְּךָ בְצֶדֶק וַעֲנִיֶּיךָ בְמִשְׁפָּט׃
הרד"ק מבאר: "ידין עמך בצדק" - שלא יהדר פני גדולים ועשירים כשיש להם ויכוח עם העניים, ושלא יבקש למצוא חן בעיני העשיר ויטה את המשפט אליו, מתוך מחשבה שמן העני הזה לא ייצא לו דבר ואילו עם העשיר כדאי לשמור על קשרים. ואם המזמור מוסב על מלך המשיח - הרי זה כמו שכתוב "ולא למראה עיניו ישפוט", אלא ידון בצדק על פי המשפט האלוקי.
המלבי"ם מבאר: המשפט הוא ענייני בין אדם לחברו כפי הנימוס הקבוע - ו"נימוס" כאן פירושו חוק, לא מה שאנו קוראים היום נימוסים והליכות. וכבר מופיע הביטוי במדרש: "אזלת לקרתא הלך בנימוסה" - הלכת לעיר, התנהג לפי חוקיה. הגעת לאנגליה, אל תאמר "איני מכיר חכמות, אני יודע לנהוג רק בצד ימין, וגם בדעותיי אני ימני" - שם נוהגים בצד שמאל, ותנהג כמנהג המקום אם חפץ אתה בחיים. נמצא שהמשפט הוא כפי החוק הקבוע, ואילו הצדק הוא כפי ההשקפה על העניין הפרטי.
נסביר: כשבאים לדון, פעמים רבות מסתכלים מצד המשפט - החוק אומר שפלוני חייב לשלם לאלמוני סכום פלוני. עשית משפט, אבל צדק לא עשית. מדוע? כי במציאות זה שחייב לשלם הוא עני מרוד ואין לו מה לתת, וכל העניין נפל עליו באונס ושלא באשמתו. אילו היית שואל את "רבי גוגל", הוא היה אומר לך מיד מהו המשפט. אבל יש גם צדק, וצדק אינו מה שכתוב בספר החוקים בלבד, אלא התבוננות בפרטי המעשה - מהו הצדק הראוי לעניין זה. ואומר המלבי"ם שהצדק הפרטי יחייב לפעמים להטות מן המשפט הכללי. לדוגמה: אם יש לעשיר דין עם העני, ועל פי המשפט, כלומר על פי החוק, הדין עמו ומגיע לו - אבל לא כך לפי הצדק - יש מקום לכוף את העשיר לעשות לפנים משורת הדין.
וכמעשה המפורסם: פועלים שהובילו חבית ושברו אותה, ובעל הבית תבע אותם. אמר לו הדיין: הצדק אותם. לאחר מכן תבעו הם אותו: עבדנו כל היום, ובסוף נשברה החבית. אמר לו: אתה צריך לשלם להם. אמר לו: וכי זה הדין, שגם אשלם להם? אמר לו: "למען תלך בדרך טובים". רואים אנו שיש עניין שלא להעמיד את דבריו על המשפט בלבד, אלא יש גם צדק - להתחשב בכך שהאנשים האלה עבדו כל היום וחוזרים הביתה בלי מה לאכול. אתה שואל אם אתה חייב? התורה אמרה "למען תלך בדרך טובים", וזהו לפנים משורת הדין.
לעומת זאת "וענייך במשפט" - את דין העניים תדון במשפט, על פי דין תורה, וייקוב הדין את ההר; אל תטה את המשפט לפנים משורת הדין מחמת עוניים. כלומר: אם אתה מתחשב בנסיבות ומגיע למסקנה שראוי לנהוג לפנים משורת הדין - יפה. אבל אם אתה קובע מראש שמכיוון שזה עשיר וזה עני, בהכרח העני צודק ובהכרח העשיר צריך להפסיד במשפט - זו הטיית משפט, ואסור לך. עצם העניות אינה סיבה לעשות לפנים משורת הדין.
והדבר הגיוני מאוד: שאם לא כן, העני ירשה לעצמו לעשות כל עוול, שהרי תמיד כשיבוא לדין מול העשיר ייצא זכאי - "הוא עני ואתה עשיר". וכי יעלה על הדעת דבר כזה? ודאי שלא. ולכן התורה אוסרת "לא תטה משפט אביונך בריבו" - לא לזכותו מפני שהוא אביון, וגם לא לחייבו כדי למצוא חן בעיני העשיר. אתה מחויב לשפוט על פי צדק; ואם יש נסיבות נוספות שיש לערבן כדי לנהוג לפנים משורת הדין - על אלה כן צריך להסתכל.
במזמור האחרון שבתפילות דוד בן ישי מתפלל דוד על שלמה בנו בשעת המלכתו: "אלוהים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך". על פי רש"י והמדרש מבקש דוד שהייסורים יכלו בו והברכה והשלום יינתנו לבנו; על פי הרד"ק יש כאן גם בקשה על מלך המשיח שידין בצדק ובמישור, ובקשה שיזכה שלמה לדון "בלא עדים והתראה" ככוחו של מלך, וזהו "וישב שלמה על כסא ה'". ועל פי המלבי"ם: "משפטיך" - יסוד המשפט האלוקי שבין אדם לחברו, שאין שכל האדם יכול למצאו מעצמו, ולכן נדרש למלך לצורך כינון מלכותו; "וצדקתך" - דרכי עבודת ה' שבין אדם למקום, שאף הן נעלמות מן השכל ונמסרות רק מפי הגבורה, ובהן תלויה המשכיות המלוכה לבן המלך. ובפסוק השני: "ידין עמך בצדק" - התבוננות בצדק הפרטי ואף כפייה לפנים משורת הדין; "וענייך במשפט" - שאין העוני כשלעצמו ראיה, ואין להטות את הדין מחמתו.