בחלק זה של פרק ע"א אנו מגיעים אל חתימת המזמור. דוד המלך, שפרס לפנינו את בטחונו בה' מנעוריו ועד זקנתו, עובר כאן לדבר על גדולת צדקתו של הקב"ה - צדקה שאיננה מוגבלת בגדרי הטבע, אלא נמשכת מן המרום ועד הארץ. מתוך כך נלמד יסוד גדול במלבי"ם על ההבדל שבין הנהגה טבעית להנהגה ניסית, נעמוד על ההבדל שבין "גדול" ל"רם", ונסיים בתפילת הגאולה ובשירת ההודאה שבסוף המזמור.
וְצִדְקָתְךָ אֱלֹהִים עַד מָרוֹם אֲשֶׁר עָשִׂיתָ גְדֹלוֹת אֱלֹהִים מִי כָמוֹךָ׃
לפי רש"י, הפסוק הזה מחובר לשני הפסוקים הקודמים: "אֱלֹהִים לִמַּדְתַּנִי מִנְּעוּרַי וְעַד הֵנָּה אַגִּיד נִפְלְאוֹתֶיךָ", "וְגַם עַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה אֱלֹהִים אַל תַּעַזְבֵנִי עַד אַגִּיד זְרוֹעֲךָ לְדוֹר" - וגם את צדקתך אשר עד מרום, גם את זה אגיד. כלומר ה"אגיד" שנאמר למעלה נמשך ולוקח עמו גם את הפסוק שלפנינו.
הרד"ק מבאר: הצדקה גבוהה עד מרום, כמו שכתוב "כי גדול עד שמים חסדך". "אשר עשית גדולות" - עשית עמי ועם אחרים נפלאות גדולות, עד ש"אלהים מי כמוך" - שכולם יאמרו מי כמוך. כמו שאמר משה רבנו "מי כמוך באלים ה'" - איזה כוח עוד ראית בבריאה כמו ה' יתברך? וכן "אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך". המילה "אלהים" כאן היא קריאה אל ה' יתברך: אתה, ריבונו של עולם, אין עוד כוח כמוך הפועל בטבע ובמציאות. ובלשון הרד"ק: "כל היכולים תכלה יכולתם לבד מיכולתך שלא תכלה" - כל מי שיש לו כוח ויכולת בבריאה, יכולתו ברת חלוף; רק כוחו של הקב"ה נצחי, יכולתך לא תכלה. זהו "מי כמוך".
המלבי"ם מסביר יסוד גדול: כשהתשועה באה על פי טבע, על פי סיבות ומסובבים, הקב"ה מזמן כביכול רק את הסיבה הראשונה, וכל המסובבים ממשיכים מאליהם על פי הטבע. משל לאבני דומינו הערוכות בשורה: אנחנו מפילים רק את הראשונה, וכל השאר קורסות אחריה בכוח טבעי. כך גם כאשר הקב"ה פועל בדרך הטבע - הוא עושה את הפעולה הראשונה, וכל שאר הפעולות נגזרות ממנה ומתגלגלות מאליהן.
לעומת זאת, בפעולה ניסית גם כל המסובבים הם בדרך נס. לא רק הסיבה הראשונה מאתו יתברך, אלא כל שלב ושלב נפעל בכוח על טבעי - כאילו כל אבן ואבן נופלת בהכרעתו ובקביעתו של הקב"ה בפני עצמה. ומעלתו של המסובב הניסי, שהוא יכול להיות גם היפך הטבע.
דוגמה: אדם חולה, והקב"ה זימן לו רופא. ההשגחה הייתה בכך שפגש בדיוק את המומחה לאותו עניין - ומכאן ואילך הכול פועל בכוח האינרציה: הרופא מבין, מטפל, נותן תרופה, והאדם מבריא. החלק העל-טבעי כאן הוא רק ההתחלה, זימון הרופא. אבל כאשר מדובר בפעולה שכולה ניסית, ייתכן שהקב"ה לא זימן רופא כלל אלא סנדלר, וייתכן שאותו סנדלר נתן דווקא את הדבר האמור להזיק - ובכל זאת נתרפא. מפני שגם המסובבים על טבעיים. וכשכך, אפשר לרפא מר במתוק ומתוק במר, אפשר לרפא דווקא על ידי מכה, להרים דווקא על ידי שפלות, ואפשר שחומץ ידלוק. כי כשהדבר נעשה מעל הטבע, אין הפרטים באים מכוח עצמם, אלא כל אחד מהם הוא פעולה והשגחה מאת ה' בדרך נס.
ולפי זה מבאר המלבי"ם את "וצדקתך אלהים עד מרום": כאשר הצדקה נעשית בדרך נס, אין זו רק הסיבה הראשונה אלא כל השלבים - ולכן היא נמשכת מן הארץ ועד מרום, מן הסיבה האחרונה שלמטה ועד הסיבה הראשונה שלמעלה, שכל ההשתלשלויות כולן בדרך נס. אבל צדקה שעל פי דרך הטבע - היא רק במרום: הדחיפה הראשונה ניתנה מאת ה', ומכאן ואילך הכול מתגלגל בטבע. דוד אומר "עד מרום", מן הארץ ועד מרום, מפני שמדובר בחסד שאתה עושה עמי מעל הטבע.
מהי "גדולה" על פי הספירות? בכל יום אנו אומרים "ויברך דוד... לך ה' הגדולה והגבורה". גדולה היא חסד - השפעה בלא גבול, במנה גדולה, בשפע גדול. גבורה היא ההפך: צמצום, דינים. ולכן "אשר עשית גדולות" פירושו השפעות של חסד עד אין קץ, שלא לפי זכותי ולא לפי הטבע אלא מעבר לכך.
המלבי"ם מחלק בין "גדול" ל"רם", וכפי שראינו ב"גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו" שלמדנו בפרק ל"ד, וכפי שהסברנו ב"רם על כל גוים ה'". אצל הגוי הקב"ה "רם"; אצלנו הוא "גדול". כשהגויים רצו להסיר מעליהם את עול שמים, הם "בעטו" את הקב"ה כלפי מעלה. משל למורה בעייתי שאין לו גישה לתלמידים ומזיק יותר משמועיל - בדרך כלל מפטרים, אבל כשהוא קרוב משפחה של המנהל או התורם, ממנים אותו לסגן מנהל: קח משרד, התעסק בניירת, ואל תזיק. זו "בעיטה כלפי מעלה". כך הגוי מרומם את ה' כדי להיפטר ממנו: וכי ייתכן שהקב"ה מתעסק בגב שמגרד לי, או בתולעת קטנה מתחת לעלה שהשמש קופחת עליה? אתה מקטין את ריבונו של עולם - ה' רם, ה' גבוה.
מהו ההבדל? "רם" פירושו גבוה, מנותק מלמטה: כדור פורח הוא רם, יונה העפה למעלה היא במקום רם - אינם מחוברים לארץ. אבל מגדל אייפל הוא "גדול" - הוא איננו מרחף באוויר, הוא נמשך מלמטה ועד למעלה. אצלנו ה' גדול: משגיח מלמטה, רואה מה קורה עם אחרון התחתונים, ועד אחרון העליונים. אצל הגויים ה' רם - הוא למעלה ואינו מסתכל מה קורה כאן, וממילא "עשה מה שבא לך".
כבר סתרנו סברה זו בכמה הזדמנויות (הרחבנו בזה בכוזרי, בדעת תבונות ובדרך ה' לרמח"ל), ואמרנו שבאמת אנחנו מרוממים את ה' והם מקטינים אותו. מה המרחק מכאן עד האינסוף? אינסוף. ואם אתקרב אלף קילומטר - כמה נשאר? זה מגוחך: אינסוף נשאר אינסוף. ואם תתקרב טריליון קילומטר, עדיין אתה רחוק באותה מידה ממש.
וכאן הנקודה: מי שמתייחס אל הקב"ה כאל מציאות שיש ביחס אליה דבר "גדול" ודבר "קטן", נתן בו כביכול מידה. הוא אומר: ה' כה גדול, שדברים מסוימים קטנים לידו ואחרים גדולים. אבל אם ה' הוא אינסוף, אז גם הדבר הענק ביותר שתיקח קטן לידו באותה מידה. וכי יש הבדל אם ה' משגיח על הגב שמגרד לך או על קיום הגלקסיות וכללות הבריאה? שניהם קטנים לידו בשווה. אם אתה אומר "זה קטן וזה גדול", סימן שהכנסת את הקב"ה לתבנית ולמידה שאפשר למדוד ביחס אליה - ואדרבה, אתם מגמדים אותו. אנחנו אומרים שאצל הקב"ה שום דבר איננו נחשב לבעל עוצמה, והכול אפס כלפיו.
אם כן, "צדקתך אלהים עד מרום" - מן הארץ עד השמים, מפני ש"עשית גדולות" ולא רמות. רם היינו למעלה, אבל גדול היינו מלמטה עד למעלה: כל מה שמשתלשל ויורד ממעלה לאורך כל השלבים עד למטה - בנס ובהשגחה פרטית ממנו יתברך. ואז אפשר שה' ייתן רפואה על ידי מכה וימתיק את המר במר.
וזה מה שאומרים חכמי הטבע: "לא כל דבר שיזדמן יסובב מכל דבר שיזדמן". בדבר הבא מכוח סיבה, צריך שהסיבה תהיה מספקת כדי להוציא את המסובב: התאיידות מביאה לידי עננים, אך לא כל חום שמש מביא להתאיידות, ולא כל כמות התאיידות מספיקה לעננים. אבל אצל ה' יתברך, כשהדבר נעשה בדרך נס, כל דבר יכול להוציא את רצונו - גם ריפוי חולי בחולי, וגם חומץ שידלוק. רק בפעולה של סיבות ומסובבים נדרשת סיבה מספקת; אבל במה שמעל הטבע, ה' יכול להוציא דבר מהיפוכו.
אָבוֹא בִּגְבֻרוֹת אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַזְכִּיר צִדְקָתְךָ לְבַדֶּךָ׃
יש אדם שטחו עיניו מראות את האמת, והוא משליך יהבו על בשר ודם: זה יעזור לי, פניתי לפלוני, הוא יסייע בידי. אבל כשיסתכל בדעה צלולה יבין - קרוץ חומר יכול לעזור לך? אם יש מי שיכול להושיע, זהו רק הקב"ה. על זה אומר דוד: "אבוא בגבורות ה' אלהים" - אם אתעמק בעוצם גדולותיו וגבורותיו, בשפע הבא בגבורת ה', אגיע להכרה "אזכיר צדקתך לבדך" - הכול ממך, אין עוד מלבדו. שהרי גם אותו פלוני שפניתי אליו אינו בעל כוח עצמאי, אלא פועל רק מכוחו של ה'.
וכשאבין שאתה המקור, גם ההשקעה שלי תיראה אחרת. לא כל האנרגיות יופנו לשכנע את פלוני, לשלוח אליו את בן הדוד ולמצוא מי שילחץ עליו. השתדלות צריך לעשות - אם אני יודע שמפלוני יכולה לבוא ישועה, אגש אליו; אבל לתלות בו ולהשליך עליו את יהבי, זו כבר כפירה. כולם רק שחקנים, כמריונטה על חוט הפועלת מכוח ה'. ואם כן, לא כדאי לגשת אל המקור? לא כדאי לפנות אל מי שמניע את כל המהלכים?
אֲשֶׁר הִרְאִיתַנִי צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת תָּשׁוּב תְּחַיֵּנִי וּמִתְּהֹמוֹת הָאָרֶץ תָּשׁוּב תַּעֲלֵנִי׃
דרכו של הרד"ק להתעסק עם הקרי והכתיב. כאן הכתיב "הראיתנו" והקרי "הראיתני"; הכתיב "תחיינו" והקרי "תחייני". מבאר הרד"ק: דוד מתפלל על כלל בני הגלות, והקרי מדבר על היחיד - כל יחיד ויחיד הראית לו צרות רעות, וגם את הכלל הראית צרות רעות, ובסופו של דבר הצלת מכל זה.
עוד מבאר הרד"ק: דוד מדבר על עצמו ועל הכלל דרך משל. "אשר הראיתני צרות רבות" - הוא מספר על צרותיו שלו, והן משל לכלל ישראל בגלות. כשם שאני נרדפתי על ידי שאול, וכשם שנרדפתי על ידי בני וגליתי מירושלים ולבסוף מת אבשלום וחזרתי לירושלים - כך בנמשל: הראיתנו צרות רבות מן האומות, "תשוב תחיינו", תוציא את כלל ישראל הגולים בין האומות מצרה לרווחה ותחזירנו לירושלים, כשם שאותי בפרט החזרת. ומן הפסוק הזה ועד סוף המזמור, אומר הרד"ק, הדברים נאמרים על לשון בני הגלות: כשם שהייתה לי ישועת הפרט, כך ריבונו של עולם תדאג לישועת הכלל.
איני יודע מה העניין לפרט את הצרות. יש ביטוי נאה: במקום לספר לריבונו של עולם על הצרות שלך, ספר לצרות שלך על ריבונו של עולם - זה יכול להיות הרבה יותר תועלתי. ראוי מאוד שירבה אדם בהלל ובהודאה על כל ישועה וישועה, אבל להרבות בסיפור הצרות לא ראינו בזה עניין. אדרבה, כשאדם מרבה לספר את צרותיו הוא נכנס לדיכאון: גם הצרה הזאת, וגם הבעיה בבנק שכמעט שכחתי, וגם השכן... ככל שהוא מספר כך הוא שוקע יותר. עדיף שיעסוק אדם בישועות ולא בצרות.
מוסיף הרד"ק: מהי אותה צדקה "עד מרום" שהראית לנו? שהנה היינו בצרות רבות ורעות, ועם כל זה "תשוב תחייני, מתהומות הארץ תשוב תעלני". כבר ראו אותנו כל הגויים בצרות ואמרו: גמרנו, אבדה תקוותו של העם הזה. כידוע, אחת מ"הוכחות" הנצרות הייתה שעם ישראל נזנח והוחלף, ושלעולם לא ישוב לארצו ולכן יישאר דווי וסחוף ומיוסר ומוכה. וכאשר חזרנו לארץ הייתה זו סטירת לחי שלא הצליחו לעכל, ואפיפיור שנים לא הגיע לכאן בגלל העניין הזה. כשאתה מראה לי צרות רבות ואחר כך "תשוב תחייני" - היינו כמתים וכטובעים בתהומות הארץ, ומשם רוממת אותנו - זוהי "צדקתך אלהים עד מרום", הצדקה האינסופית שעשה עמנו.
המלבי"ם ממשיך בדרכו: כיוון שבפעולה ניסית גם המסובבים כולם מאת ה', יכול הקב"ה להביא טוב על ידי רע, ורפואה על ידי דבר שאמור להביא חולי. והראיה: "הראיתני צרות רבות ורעות" - והיא עצמה הסיבה ש"תשוב תחייני". מתוך הצרות עצמן הקב"ה מחיה אותנו.
קראתי פעם סיפור ממלחמת יום כיפור: טנקיסטים ספגו פגיעה ישירה, והטנק החל לבעור. הם ניסו לפתוח את המכסה ולצאת, אך הפגיעה עיקמה את הצריח ולא ניתן היה לפתוח. הבינו שתוך דקות - ה' ישמור. ואז, בחסדי ה', ספגו טיל נוסף, והטיל העיף את הצריח - והם יצאו וניצלו. פלא פלאים, וביטוי לכך שהקב"ה מביא צרות רבות ורעות, והן עצמן סיבת התשועה.
סיפרנו פעם על רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, שהוגלה עם קבוצת בחורים מנובהרדוק לסיביר. אז זה נחשב לדבר הגרוע ביותר; בכניסה אמרו להם: הסתכלו טוב על השער, כי אף אחד לא ראה אותו שוב מבחוץ - מי שהגיע לכאן, נקבר כאן. סיפרנו בזמנו את הסיפור השלם: הרוסים הציעו להם אזרחות, ובאו לשאול את הרב, והרב הורה שלא לקבל, שאם הרוסים מציעים לך דבר טוב - רק רע ייצא מזה. בעקבות הסירוב שלחו אותם לסיביר, ובאו אליו בתלונה: ראה מה עוללת לנו. ומה התברר? פרצה מלחמת העולם השנייה, ואלה שנשארו במקומותיהם - באו הנאצים והכניסו את כולם למחנות השמדה ולא נותר מהם איש. אומר רבי יעקב גלינסקי: אלו שנשארו בחיים הם אלו שהקב"ה הכניס אותם להקפאה עמוקה בסיביר; נגמרה המלחמה ויצאנו, וכולם חיים. מה שנראה כצרה צרורה - הוא עצמו היה ההצלה.
ועוד סיפור מן השנים שהיו בהן פיגועי הסכינים, ה' ישמור: בנתניה, ליד הקניון, נדקרה תיירת יהודייה והובהלה לבית החולים. בעקבות הניתוח שנדרש בשל הדקירה, פתחו את הבטן וגילו גידול מסוכן שבתוך זמן קצר היה מסיים את חייה. אמרו לה: למזלך, אלמלא הדקירה היה הגידול מתגלה בשלב שבו כבר אין תרופה. הדקירה עצמה הצילה את חייה.
כלומר, אצל הקב"ה אנו רואים היפך הטבע. בדרך כלל צרה היא סיבה למוות; אצל הקב"ה ייתכן שהצרה היא סיבה לחיים. "מתהומות הארץ" - תהום היא סיבה למוות, ומשם דווקא "תשוב תעלני": השפלות עצמה היא הסיבה אל הגדולה.
תֶּרֶב גְּדֻלָּתִי וְתִסֹּב תְּנַחֲמֵנִי׃
על ידי אותה השפלה עצמה תתרומם הגדולה, והיא תהיה הסיבה לנחמה. הרד"ק מבאר: לא די שתוציא אותנו מן הגלות, אלא גם תרבה את גדולתנו יותר ממה שהיה לפני הגלות. "ותסוב תנחמני" - שתסוב אלינו: בגלות ה' כביכול הסב פניו ממנו, בחינת הסתר פנים (וזה עניינה של אסתר, וכעין הכרובים), וכאן "יאר ה' פניו אליך" - ובזה תנחמני.
גַּם אֲנִי אוֹדְךָ בִכְלִי נֶבֶל אֲמִתְּךָ אֱלֹהָי אֲזַמְּרָה לְךָ בְכִנּוֹר קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל׃
הרד"ק מבאר: כשם שתרבה להיטיב לי, כך ארבה להלל ולשבח אותך בכלי נגינה - בנבל ובכינור. ומתי? כשיוציאנו ה' מן הגלות, שהרי הפסוקים האחרונים מדברים בגלות. ודווקא אז, כי בגלות ערבה כל שמחה ואיני יכול להודות לך בנבל ובכינור. וכמו שאמרו בבבל "על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו" - "ערבים" היינו עצי ערבה; שם תלינו את הכינורות, שאין לנו אפשרות להלל ולשבח, "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר". אבל אז נוכל להודות, כי יהיה זמן של שמחה.
"אמתך אלהי" - כל מה שיעשה ה' בעת הגאולה הוא קיום נאמנותו להבטחתו; אמיתו היינו הבטחתו. אתה תאמת את דבריך ותקיים את הבטחתך, ואז "אזמרה לך... קדוש ישראל", שעל ידי זה יתקדש שמך בישראל.
המלבי"ם מדייק: "אודך בכלי נבל" - על הטובות הפרטיות שעשית עמי, ולכן נאמר "אלהי". "ואזמרה לך בכינור קדוש ישראל" - מצד היותך קדוש ישראל. כפי שראינו כמה פעמים, כשמדובר בהשגחה פרטית על היחיד הלשון היא "אלהי" - מצד שאתה משפיע עלי בפרט; וכשמדובר בהשגחה על כלל ישראל אין הלשון "ה'" או "אלהים" שהוא מושל בכל הטבע ובכל הבריאה, אלא "קדוש ישראל" - שיש לו השגחה פרטית עלינו ככלל, ויש לנו הבטחה פרטית לקיומנו, שעם ישראל לא יכלה.
תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה לָּךְ וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ׃
עד כה דיבר על כלי הנגינה, וכעת על השירה בפה: כשאזמר לך בכינור, גם שפתי תרננה. והרד"ek מבאר: בשעה שאזמרה לך תרננה שפתי "ונפשי אשר פדית". מדוע צירף כאן את הנפש? לפי שלפעמים אין פיו ולבו של אדם שווים - ולמה להרחיק? יסתכל אדם כיצד הוא מתפלל: מדקלם בפיו וראשו במקום אחר. אבל אצלי, אומר דוד, שפתי מרננות ויש חיבור עם הנפש; נפשי שמה לב למה שאני מוציא מפי, ופיו ולבו שווים. וזהו "לבי ובשרי ירננו אל אל חי" - הבשר היינו השפתיים, ואף הלב נתון לשים לב למה שהשפתיים מוציאות.
"ונפשי אשר פדית" - אשר פדית מן הגלות. שהרי בגלות לא יכולתי לרנן מפני הצער, וגם לא יכולתי לשיר כראוי מפני שלבי לא היה עמי. וכבר מצינו בגמרא באותו חכם שראו שלא היה מרוכז באותו יום, ושאלוהו מה אירע, ואמר שאבד ארנקו, וכפי שאמר: הסברה תלויה בלב, והלב תלוי בכיס. אם יש בעיות עם הכיס, אין הלב מרוכז. כך בגלות אין לבנו עמנו, אבל כשתגאל אותנו יוכלו נפשי ולבי לרנן לך ויהיו פי ולבי שווים, כי תהיה לנו מנוחת הנפש - והנפש המרוממת יכולה לקבל רוח הקודש.
המלבי"ם מוסיף: "תרננה" - עם השיר בכלי ארנן גם בשפתיים, וכדברי הרד"ק. אלא שלא יהיה זה מן השפה ולחוץ בלבד, אלא בכל הגוף: "תרננה שפתי" - כל גופי ירנן לך, "ונפשי אשר פדית", וגם לשוני.
גַּם לְשׁוֹנִי כָּל הַיּוֹם תֶּהְגֶּה צִדְקָתֶךָ כִּי בֹשׁוּ כִי חָפְרוּ מְבַקְשֵׁי רָעָתִי׃
מה ההבדל בין "לשוני" ל"שפתי"? עניין שחזרנו עליו פעמים רבות בלימוד ספר משלי: השפתיים מבטאות את הדיבור החיצון, ואילו הלשון פנימית יותר ומבטאת את ההתבוננות והפנימיות. הלשון מציינת תמיד את הדיבור הנשגב והתבוני הבא מן הנפש המשכלת, צורה מרוממת יותר של דיבור. ולכן "תהגה" - גם לשוני תעיין ותהגה בצדקתך, במה שמצריך עיון והתבוננות.
ה"היגיון", אומר המלבי"ם, הוא להוציא דבר מתוך דבר על ידי מופתי תבונה: להקיש דבר לדבר, לדמות דבר לדבר ולהסיק מסקנות מתוך התבוננות. זו בחינת תבונה, וזה ההבדל בין חכמה לבינה: חכמה היא ידיעת הדבר, ובינה - להבין דבר מתוך דבר, להגות בדבר ולהוציא ממנו נגזרות נוספות. וזה בא מכוח הלשון, המבטאת את ההתבוננות הפנימית.
"כי בושו כי חפרו מבקשי רעתי" - מכוח הניסים הרבים שעשית. בזה תתבונן לשוני, ושפתי ירננו וישבחו ויודו לה' על כל מה שעשה. ומדייק המלבי"ם: "חפרו" הוא יותר מ"בושו", שכן חפירה עניינה דבר טמון ונסתר ועמוק יותר - כמו "וחפרה הלבנה ובושה החמה", וכלשון "מעשה מחפיר" שהוא חמור מבושה. הבושה כביכול חיצונית, והחפירה פנימית ועמוקה יותר. ולכל זה נדרשת התבוננות פנימית, שהיא כאמור על ידי הלשון - ועל ידה נראה עד כמה הושיע ה' אותי ועד כמה נפרע מן האומות.
בחתימת פרק ע"א מלמד אותנו דוד המלך שצדקת ה' איננה "רמה" בלבד אלא "גדולה": נמשכת מן המרום ועד הארץ, בכל שלב ושלב, בהשגחה פרטית ובדרך נס - ולכן היא יכולה להוציא דבר מהיפוכו, רפואה מתוך מכה וחיים מתוך הצרה עצמה. מתוך ההכרה הזאת, "אבוא בגבורות ה' אלהים אזכיר צדקתך לבדך": לא לתלות את היהב בבשר ודם אלא לפנות אל המקור המניע את כל המהלכים. ולכן מוטב לעסוק בסיפור ישועות ולא בסיפור צרות. ובסוף הגאולה, כשתשוב ותחיה אותנו ותעלנו מתהומות הארץ ותרבה את גדולתנו, תהיה ההודאה שלמה: בכלי נבל ובכינור, בשפתיים ובנפש, פיו ולבו שווים, ובלשון המתבוננת ההוגה בצדקתו יתברך כל היום.