פרק ע"ב הוא תפילתו של דוד המלך על בנו שלמה - ועל כל מלכות בית דוד עד מלך המשיח. הרד"ק, כדרכו, מפרש את הדברים גם על ימי שלמה עצמם וגם על ימות המשיח, והמלבי"ם מבאר את סדר ההנהגה של המלך הצדיק: כיצד נעשים הצדק והמשפט קבועים באומה, וכיצד יראת השם נטבעת בלב העם. נעבור על הפסוקים כסדרם.
יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם וּגְבָעוֹת בִּצְדָקָה׃
הרד"ק מסביר שזה דרך משל: ההרים הם מלכי האומות. בימיו של מלך המשיח ישאו המלכים שלום לעם ישראל. היום המציאות הפוכה - מחרחרי מלחמה. גם אותם שאינם יוצאים נגדנו במלחמה גלויה, נוח להם שהפלסטינים והחיזבאללה וכל אלה נלחמים בנו. מנין לדעת? מפני שהם תמיד מחוקקים חוקים שכובלים את ידינו כדי שנוכל להיות מוכים. אין זה "פוליטיקלי קורקט" לתקוף אותנו בלי סיבה, אבל הם מוצאים דרך להוציא את שנאתם: כשאנו מגיבים - תובעים אותנו בבית הדין בהאג, מצמצמים את זכויותינו וכן הלאה, הכל כדי שיכו בנו בלי יכולת תגובה. אבל לעתיד לבוא - "ישאו הרים", המלכים, "שלום לעם", לעם ישראל. וכך היה גם בימי שלמה: כולם באו לעשות עמו שלום, כולם העלו לו מנחה, ומקצווי ארץ הגיעו לשמוע את חכמתו. כך יהיה בימות המשיח: המלכים יהיו עם ישראל בצדקה וביושר.
יָדִין עַמְּךָ בְצֶדֶק וַעֲנִיֶּיךָ בְמִשְׁפָּט׃
כיוון ש"ידין עמך בצדק" - יהיה שובע בעולם, כמו שנאמר "אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם". ואז "ישאו הרים שלום לעם" - ההרים כביכול יתנו לנו פרנסה, יצמיחו גידולים. שואל המדרש: וכי הרים נושאים שלום? אלא בזמן שהפירות מועטים, מריבה באה לעולם: נכנס אדם לכרמו של חברו, מוצא אותו חברו ואומר לו "מה אתה עושה בכרמי?", והם מריבים זה עם זה. וכשהפירות מרובים - עין טובה ושלום באים לעולם, שנאמר "תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה". כלל הוא: כשיש צמצום יש מריבות, על כל דבר קטן רבים ונלחמים וכל אחד חוטף; וכשיש די לכולם - אין סיבה לריב. לעתיד לבוא יהיה שפע גדול, ההרים ישאו את פריים, וממילא לא תהיה עילה למריבות - "ישאו הרים שלום לעם".
כדי שהצדק והמשפט יתמידו באומה בצורה קבועה, צריך שני דברים. האחד מצד השופט - שישפוט בצדק, וזהו "ידין עמך בצדק". הכל מתחיל משופטים רשעים, מבית דין מושחת; משם מתחילות כל הצרות. ברגע שהשופט דן בצדק, מובטח שיהיה צדק בעם. הדבר השני בא מצד העם: לפעמים העניים עצמם מגיעים לידי עושק, שמצוקת העוני דוחפת אותם לגזול את האחרים. כנגד זה נאמר "ישאו הרים שלום לעם" - יהיה ריבוי תבואה בהרים, כלשון הפסוק להלן "יהי פסת בר בארץ בראש הרים", וממילא לא יהיה חשש של מריבות אלא שפע גדול.
ומאידך, אומר המלבי"ם, לעתים מטים את המשפט מפני שיש רשעים שאין יראת השם בלבם. על זה נאמר "וגבעות בצדקה" - הגבעות ישאו להם שלום על ידי הצדקה. "צדקה" כאן היא כפי שביארנו: העניין שבין אדם למקום, בחינת צדיק. כולם יהיו עובדי השם ויראים, וההרים והגבעות יתנו להם שפע גדול, ואז לא תהיה הטיית משפט כלל, והיושר ינהג הן מצד המלך והן מצד העם.
יִשְׁפֹּט עֲנִיֵּי־עָם יוֹשִׁיעַ לִבְנֵי אֶבְיוֹן וִידַכֵּא עוֹשֵׁק׃
תחילה דקדוק בקריאה: אנו קוראים "וִידַכֵּא עוֹשֵׁק" (בצירה) ולא "עֹשֶׁק", מפני שהמתג נמצא תחת השי"ן. אילו היה המתג תחת העי"ן, היינו קוראים "עֹשֶׁק" - שם דבר, כמו גזלה או גנבה. ההבדל הוא כהבדל שבין "גונב" ל"גנבה": גונב הוא הפועל, גנבה היא שם העניין. כאן, "עוֹשֵׁק" הוא האדם העושק, ולכן "וידכא עושק" פירושו שידכא את האדם העושק.
והרד"ק עומד על קושי: "ישפוט" משמעו יעשה משפט - ולמי? לעניים? הרי בדרך כלל צריך לעשות משפט בעשירים, שהם אלה שבכוח גבורתם מדכאים את העניים, רודים בהם ומשעבדים אותם. מבאר הרד"ק: אין הכוונה שישפוט את העניים על מעשיהם, אלא שייקח את משפטם מיד עושקיהם. העני נעשק מן העשיר, ובא המלך ועושה לעני משפט להצילו מיד עושקו. וכן דוד אומר "שופטני אלוהים וריבה ריבי" - לא שיישפט על מעשיו, אלא שהקדוש ברוך הוא יוציא את צדקתו לאור מיד רודפיו. וההמשך מוכיח: "יושיע לבני אביון" - יושיע אותם מאותם רשעים שהתעמרו בהם.
המלבי"ם מבאר שענייני המשפט שבין אדם לחברו כוללים שלושה דברים. הראשון - משפטי ממונות: מקח וממכר, מלווה ולווה. אני טוען מכרת ואתה טוען לא מכרת, אני אומר במחיר כזה ואתה אומר במחיר אחר, אני אומר הלוויתי לך ואתה אומר לא הלוויתָ. על זה נאמר "ישפוט עניי עם" - לא רק את דיני העשירים ידון, אלא גם את דיני העניים.
וכאן משמעות הדברים למעשה: בזמנו של רבי ישראל סלנטר היה משפט שהסעיר את כל גדולי ישראל באירופה, וכולם נשאו ונתנו בו עד רבי עקיבא איגר - פרשת דפוס סלוויטא, הסכסוך שבין האלמנה והאחים ראם, שנסב על ממון רב. התבטא רבי ישראל סלנטר בכאב: מדוע כולם עוסקים בזה? מפני שמדובר בהרבה כסף. אבל זה מנוגד לדעת תורה, שהרי דין פרוטה כדין מאה. גם כשאחד תובע את חברו על עשרה שקלים היה צריך לקיים דיונים ומשא ומתן הלכתי ולהריץ מכתבים בין גדולי ישראל. מה ההבדל? יש גיהנום על פרוטה כמו על מאה. אצלנו הכסף הקטן כביכול נבלע, אבל על פי דין תורה אין הדבר כן.
לפי המלבי"ם, אם כן, "ישפוט עניי עם" אינו רק הצלת העניים מיד העשירים, אלא שידון גם את העניים המתווכחים ביניהם - זה מתווכח עם זה על בצל, על גרוש, והמלך לא יראה בזה עניין קטן שאינו ראוי לדיבור, אלא דין פרוטה כדין מאה, וגם בין עני לעני ישפוט. הדבר השני - "יושיע לבני אביון": לבני האביון אין מה לאכול, והוא ייתן להם מזון ומחיה ויושיעם. והדבר השלישי - "וידכא עושק": לעשות משפט בגזלנים ובחומסים ולהיפרע מן העושקים.
ומוסיף המלבי"ם: שלושת העניינים נובעים משלוש מידות. הראשון, ענייני מקח וממכר וויכוחים כלכליים - מצד אהבת הצדק והיושר. השני, לתת לאביון חוקו - מצד הנדיבות והרחמים, ואין זה משפט במובן של שיפוט אלא של סיוע וחסד. והשלישי - מצד הקנאה והגבורה לייסר עושי עוול, שייפרע מאותם רשעים המדכאים את הנתונים תחתם.
יִירָאוּךָ עִם־שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים׃
רש"י מפרש: ממני ילמדו ישראל ליראה אותך כל ימי השמש. ומהו "ולפני ירח"? לכאורה היה ראוי לומר "ועם ירח". מבאר רש"י: "לפני ירח" היינו כל עוד שהירח קיים, כדרך שמצינו בחז"ל "בפני הבית" - כל זמן שהבית קיים. כלומר, ילמדו ממני ליראה אותך כל זמן שהשמש והירח קיימים, לנצח, לדור דורים.
"ייראוך" - מוסב על הקדוש ברוך הוא, כדברי המלבי"ם: ייראו אותך, יפחדו ממך. והרד"ק אומר שכך היה בתקופת שלמה, שעם ישראל יראו את השם. זו הייתה תקופת ה"רנסנס" של העם היהודי - תקופה לא ארוכה, ימי שלמה: הזמן שבו התקיימו בנו כל הנבואות הטובות, שבו עם ישראל בכללותו נהג בדרך הישר, וזמן של שפע כלכלי שלא היה כדוגמתו לפניו ולא לאחריו. בלשון הזוהר הקדוש: "סיהרא באשלמותא", הלבנה במילואה. הלבנה היא בחינת המלכות, וכשהיא במילואה מורה הדבר שיש זיווג עליון בשלמותו והשפע יורד בלא שום מעכב. וכך היה בזמנו של שלמה. ומטעם זה כתוב שבימי שלמה לא קיבלו גרים - שכל גר שבא אז להתגייר בא בשביל "סל הקליטה", לא מתוך אהבת השם.
והרד"ק מבאר ש"עם שמש" ו"לפני ירח" עניינם לעולם, לנצח, וכן "דור דורים": בזמנו של שלמה ילמדו להיות יראים ממך עד שיהיו יראים אותך כל הימים, כל זמן שהשמש והירח קיימים. ואם נפרש על מלך המשיח - כבר מפורש שבזמנו "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". אז "ייראוך עם שמש": לא יהיה אדם בעולם שלא יכיר במלכות השם, "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו". ואותם שיישארו - "והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב" - כבר יהיו יראים ושלמים, ותמלא הארץ דעה את השם ולא ייפסק לעולם.
לפי זה אין כאן דרך הפלגה, כלומר גוזמה. אם מדובר על תקופת שלמה, יש מקום לומר שזו לשון גוזמה, שהרי ראינו שלאחר מכן לא עמדו באותה דרגת יראת שמים עד ימינו. אבל אם מדובר בתקופתו של מלך המשיח - זו אמת לאמיתה, כך באמת תהיה יראת השם. ומה עם יצר הרע? "בלע המוות לנצח" - לא יהיה יצר הרע, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", וממילא יהיה רק יראת השם ודבקות בהשם יתברך, וכולם יהיו עושי רצונו.
המלבי"ם מסביר ש"ייראוך עם שמש" הוא ביאור למה שנאמר בפתיחת הפרק "וצדקתך לבן מלך". צדקה, כפי שביארנו, עניינה בין אדם למקום - בחינת צדיק. המלך ינהיג את העם בצדקות ובעניינים שבין אדם למקום, עד שתהיה יראת השם קבועה בלבם. והמשל הוא השמש והירח, הפועלים בלא שינוי: לא קמת בוקר אחד וראית שהשמש שבתה ממלאכתה. אמנם ניסתה פעם לעשות זאת בתקופת קורח, אבל אחרי מעט חיצים שבה מהר לעבודתה. כשם שהם אינם משנים את תפקידם, כך יהיה עם ישראל במציאות שאינה משתנה, בלא הפסק: כמו שהשמש והירח יראים את השם, כך ייראוך עם שמש ולפני ירח.
ובדרך כלל, כשהמלך היה ירא השם - רוב העם היו יראים. היו מקרים בודדים שנאמר בהם "ולא ידע שאין דורו דומה יפה", כמו דורו של יאשיהו. יאשיהו היה שולח אנשים פקחים לבדוק שאין עבודה זרה, והיו להם דלתות שעליהן מבפנים חקוקה עבודה זרה. מגיע הפקח, פותחים לו את הדלת, והחלק הפנימי שלה כעת אל הקיר; הוא בודק, מעיין, מחפש - ואין כלום. כותב דו"ח: אין בבית זה עבודה זרה. וכשסוגרים את הדלת מחדש - הנה העבודה זרה חוזרת ונעמדת מול עיניו. אבל זה היה דבר נדיר, שכן בדרך כלל היו הדורות כפי המלך: מלך רשע - דור רשע, מלך צדיק - דור צדיק.
כל תקופת מלכי ישראל, למשל, כולם היו רשעים, ולכן כל מציאות עשרת השבטים הייתה תקופה של רשע בלא הפסקה. לעומתם, תקופת מלכי יהודה הייתה נתונה למציאות המלך: יאשיהו היה צדיק ואביו אמון היה רשע; חזקיהו היה צדיק ובנו מנשה היה רשע, וכן הלאה. פעם צדיקים ופעם רשעים - הכל תלוי במלך, שהיה מיישר את העם על פי אמונתו ועל פי עבודתו את השם.
כאן מתפלל דוד על בנו, שיינתן לו "צדקתך לבן מלך", ושיהיה ראוי שתעבור המלוכה לבניו אחריו בהיותו צדיק, ושתהיה בהם יראת השם כשמש וכירח. ומסביר המלבי"ם שזה ההבדל בין גרמי השמים לאדם: האדם הוא יצור בחירי, יש בידו לעשות טוב ולעשות רע, ומצד הבחירה החופשית פעמים שהוא נוטה מדרך הישר ועושה רע. ואילו בעליונים כתוב "ששים ושמחים לעשות רצון קונם" - אין אצלם פעם צדיק ופעם רשע, אין אצלם בחירה חופשית. ועל אותו דור אומר הכתוב שיהיו יראי השם כשמש וכירח, שלא יעלה על דעתם לעשות היפך רצון השם. יראת השם תהיה טבועה בלבם בלא נטייה כלל לעבור על רצונו, וזה יתמיד לדור דורים, כי ימי השמים על הארץ.
ואם תשאל: היכן הבחירה החופשית? כבר למדנו באריכות (ומי שירצה ישמע בשיעורים שלנו על המכתב מאליהו) שתפקידו של האדם בעולם להפוך עצמו בכמה שיותר עניינים ל"מוכרח" - מי שאין לו הווא אמינא לעשות אחרת. ואגב, בהרבה עניינים אנו כאלה: בשמירת שבת אנו מוכרחים; אף אחד מאיתנו אינו חושב לעצמו שבשבת ייסע לים - אין לנו ניסיון כזה כלל, מרוב שהרגלנו את עצמנו אנו כמוכרחים, אין צד שאעשה בשבת דבר של חילול שבת. אילו היינו מוכרחים כך גם בשמירת הלשון, לא היה צד שאדבר לשון הרע לעולם. החפץ חיים, למשל, הגיע לדרגה שהיה כמוכרח גם בענייני שמירת הלשון: הדבר היה טבוע בו ובהנהגותיו עד שכבר לא שייך היה שידבר לשון הרע, אין זה במציאות שלו.
ועל מה מקבלים שכר? על הבחירה הראשונה. למדנו מהרב דסלר שעל הבחירה הראשונה שבחרת השכר עצום, שהרי כל ניסיון וניסיון שאתה עומד בו לאחר מכן מחמת שאתה כמוכרח - גם עליו אתה מקבל שכר. וכשם שאני כמוכרח היום בהנחת תפילין, שאין יום שאני קם וחושב אולי היום לא, כך אני צריך להיות בכל עבודת השם.
ועוד מבאר הרב דסלר, ולמדנו זאת באריכות, שעצם ההווא אמינא של האדם לעשות רע - אף שבסוף עשה טוב - הוא חילול השם שאין כדוגמתו. על פי השקפת המלאכים, במבט הרוחני העליון, עצם מחשבת האדם לעשות רע נוראה ואיומה. נתנו לכך פעם דוגמה: אדם האומר לאשתו "היה לי היום ניסיון קשה בענייני צניעות, וברוך השם עמדתי בו ושמרתי אמונים" - מה יקבל, צל"ש או סטירה? "איך אתה מעלה על הדעת? מה אתה מסתכל על נשים אחרות? מה אתה בכלל חושב?" ובכוונה נתתי דוגמה זו, שהרי לומר את הדברים בצד ההפוך נשמע גרוע עוד הרבה יותר. אנו מבינים אפוא שההווא אמינא לחטא - אפילו אם התגברת - אינה סיבה לפרס: איך העלית בדעתך להמרות את פי השם? איך הייתה לך הווא אמינא כזו? במבט השמימי זה נורא ואיום. וכשאדם מגיע למציאות שאין לו מאבק, שהדרך ברורה לו כשם שאינו נאבק אם להניח היום תפילין - זו השלמות. הוא כשמש וכירח הששים ושמחים לעשות רצון קונם; הוא כאברהם אבינו שאף היצר הרע משלים עמו, כי אין אצלו צד לעשות רע - וכשם שהשמש והירח אינם משנים את תפקידם, כך אף הוא אינו משנה את תפקידו.
יֵרֵד כְּמָטָר עַל־גֵּז כִּרְבִיבִים זַרְזִיף אָרֶץ׃
"גז" הוא העשב הנקצץ, מלשון גזיזה, כמו "אחר גזי המלך" שבעמוס. ו"זרזיף" - אומר הרד"ק - הוא נטיפה, מה שאנו קוראים היום זרזיף, טפטוף. וכלשון הגמרא ביומא פ"ז: "מטא זרזיפי דמיא ארישיה", שהיה זרזיף של מים יורד על ראשו. בא הכתוב לומר שהמלך יהיה לטובת העם, ידאג לעם ויהיה להם ישועה: כמטר היורד על העשב שנקצר ומצמיחו מחדש, וכרביבים שזרזיפם נוטף בארץ ומצמיח את המקומות הצמאים.
ומה הדגש בזה? לפעמים יש מלך שמנהיג את העם ביושר, אבל בדרך כוחנית ואלימה, בדין ובמשפט על כל דבר, בדרך של פרעה הקשה לכל הממרה את פיו. אמנם הצליח להחזיק את העם ביראת שמים, אבל העם סובלים, לעם אין טוב. ומאידך יש מלך שמחזיק את העם בעבודת השם והוא "ירד כמטר על גז, כרביבים זרזיף ארץ" - אינו גשם שוטף ההורס ושובר, אלא מטר היורד על הנגזז, רביבים היורדים בנחת.
וגם כאן אומר הרד"ק: אם הדברים על תקופת שלמה, הרי בימיו ישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו, היה עושר גדול, אין שטן ואין פגע רע. הוא הנהיג אותם בדרכי השם מתוך נחת, ולא הייתה מציאות שהעם סבל. אמנם העם שילם מסים רבים, ומבחינה זו לא היה קל לעם, ולכן כשבא אחריו רחבעם בנו רצו להתנות עמו תנאים: "אביך הקשה את עולנו, אתך אנו כבר רוצים תנאים". אך בכללות היה טוב לעם, שכן בדרכו של שלמה היה להם שפע גדול. ומכאן שבחו של מלך המנהיג את העם בבטחה ולא על ידי ייסורים.
ואם תרצה, אומר הרד"ק, אפשר לפרש על מלך המשיח: בזמנו יהיה שלום, ימלוך עליהם בנחת כמטר, ועם ישראל יהיו כעשב הנקצץ שכאשר יורד עליו הגשם הוא צומח מחדש. מה שהיינו עד עתה בגלות כעשב נקצץ - נתחיל לצמוח מחדש כשיבוא מלך המשיח.
והמלבי"ם מבאר: כאשר לב העם מוכן לדבר האלוקים ופתוח לשמוע, דבר האלוקים נכנס בו ומשפיע עליו לטובה. וזה המשל ב"גז" - הירק שנגזז; הגזיזה כביכול פותחת את הפה לקבל את המטר, מקום הגזיזה יוצר מקום יניקה. כך יהיה לעם תשוקה לשמוע מוסר, כתשוקת העשב לגשם, כעניין "יערוף כמטר לקחי" - ייחלו לדברי המלך כמו שמייחלים למטר. ויותר מזה: "כרביבים זרזיף ארץ" - אותם מקומות שעדיין לא צמח בהם עשב, הרביבים מולידים והארץ על ידם מצמיחה ונותנת פירות. כך יביא המלך גם את האנשים היבשים, שאין בהם שום התעוררות לרוחניות, שאינם כעשב הקצוץ הפתוח לקבל אלא כאלה שאין עם מי לדבר עמם כלל - גם עליהם יצליח להשפיע, וגם המקומות שלא השכילו עד עתה לדעת את השם יגיעו ל"ייראוך עם שמש", ותהיה בהם יראת אלוקים.
נזכיר גם את דרשת חז"ל על פסוק זה, שדרשוהו על עניין זמני התפילה. "ייראוך עם שמש" - תפילת הנץ, מיד כשמתחיל להנץ. "ולפני ירח דור דורים" - על זמן תפילת המנחה, שהוא לפני השקיעה, שאז עומדים ומתפללים מנחה. ומן הזוהר הקדוש משתמע שהכוונה לתפילת ערבית, שהרי יש הרוצים לומר שמנחה אמורה להיות מוקדמת יותר. על כל פנים יש בזה דעות כיצד לבאר את הפסוק, אך לפי הביאורים הללו מדובר כאן בזמני התפילה.
בפסוקים אלו מתפלל דוד על מלכות של צדק ושל שפע: "ישאו הרים שלום לעם" - שפע שמסלק את המריבות, ומשפט ישר מצד השופט ומצד העם כאחד. "ישפוט עניי עם" - מלך שדן גם את ריב הפרוטה, שדין פרוטה כדין מאה, מושיע את האביון מצד הרחמים ומדכא את העושק מצד הגבורה. "ייראוך עם שמש" - יראת שמים קבועה וטבועה בלב, כשמש וכירח שאינם משנים את תפקידם, וזו עבודת האדם: להפוך את הטוב למוכרח שאין בו הווא אמינא אחרת. "ירד כמטר על גז" - הנהגה של נחת ולא של ייסורים, שמצמיחה מחדש את העשב הנגזז ומרווה אף את הארץ היבשה, עד שכל הלבבות יהיו פתוחים לדבר השם.