פתיחה
אנו ממשיכים בפרק ע"ב, שהוא תפילת דוד על בנו שלמה - ולדעת רבים גם נבואה על מלך המשיח. הפרק מתאר מלך שמבסס את מלכותו על משפט וצדק, וממנו נמשכים לו שלושה דברים: ממשלה רחבה, עושר רב וכבוד גדול. ונראה כיצד מבארים רש"י, הרד"ק, האבן עזרא והמלבי"ם את הפסוקים.
"יִפְרַח בְּיָמָיו צַדִּיק" - הפריחה בימי שלמה
יִפְרַח בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ׃
"יפרח בימיו צדיק" - בימיו יפרחו עם ישראל; "ורוב שלום" - שהשלום הזה יהיה ארוך, שלום רב. אומר רש"י שהתפילה הזאת התקיימה - חוץ מן העניין הזה. כיוון ששלמה חטא, לא נמשכה מלכותו: "ויקם ה' שטן לשלמה", בן הדד ועוד. המלכות נמסרה לדוד בתנאי "אם ישמרו בניך את דרכי", והקדוש ברוך הוא הבטיח שתימשך מלכותם; משסטו מן הדרך - נתפלגה הממלכה. אם כן החלק של "רוב שלום עד בלי ירח" לא התקיים. אבל "יפרח בימיו צדיק" ודאי התקיים: התקופה הטובה ביותר של עם ישראל הייתה בתקופת שלמה - "יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים", "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו", וזה היה כל ימיו של שלמה.
הרד"ק מסביר ש"יפרח בימיו צדיק" אינו חוזר על כלל ישראל, אלא על הצדיקים והטובים שיפרחו בימיו. היו דורות שבהם הצדיקים היו נרדפים, ובימיו דווקא הצדיקים הם שיפרחו ותהיה עליהם רוב טובה. ומהו "עד בלי ירח"? עד הזמן שבו לא יהיה ירח - וזמן כזה אינו קיים, שהרי הקדוש ברוך הוא אומר "אם ימושו החוקים האלה", ו"אם השמש והירח ישבתו מלפני, כך ישבתו זרע ישראל מהיות גוי לפני כל הימים". הקדוש ברוך הוא מבטיח, "רוגע הים ויהמו גליו", שהעולם יישאר קיים לנצח; וכאשר יהיה בלי ירח - אז כביכול ייפסק השלום. נמצא ש"רוב שלום עד בלי ירח" פירושו שיהיה לתמיד. אפשרות אחת שהכתוב חוזר על שלמה, ואפשרות שנייה - אומר הרד"ק - שהוא חוזר על מלך המשיח, שכל ימי עולם יהיה שלום.
המלבי"ם לעומת זאת מבאר שהפסוק הוא המשך למה שנאמר קודם: "יֵרֵד כְּמָטָר עַל גֵּז כִּרְבִיבִים זַרְזִיף אָרֶץ" - מן הגז הזה יפרח צדיק. הגז הוא השפע שמשפיע עליהם המלך, והעם הם כעשב גזוז שפתוח לקבל את התוכחה, את המוסר ואת דרך יראת ה'. ומכוח אותו מטר ורביבים - מכוח התוכחות - יפרח צדיק: אנשים יפעלו בדרך צדקות מכוח התוכחות שירדו עליהם כמטר.
"וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם" - ממשלה מקצה העולם ועד קצהו
וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ׃
"מים עד ים" - רש"י מסביר: כל ארץ ישראל, מים סוף ועד ים פלשתים, והוא הים שבאזור אילת. והרד"ק מסביר, כדרכו, שאפשר לקחת זאת על שלמה ואפשר על מלך המשיח. אם מדברים על שלמה - כך אכן ראינו: "הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה". "וירד" הוא לשון רדייה, דהיינו ממשלה, שהוא מושל ורודה בהם. ובארץ ישראל נאמר "ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר" - זהו "מים עד ים"; ועל ארץ ישראל הוא מוסיף מן הנהר והלאה, וזהו "עד אפסי ארץ", כמו שכתוב על שלמה שהיה מושל בכל הממלכות.
על "מתפסח ועד עזה" יש בחז"ל שתי דעות: יש אומרים שתפסח ועזה כל אחת בקצה העולם, ואם כן "מתפסח ועד עזה" הוא מקצה ועד קצה. ויש דעה ששתיהן היו סמוכות זו לזו, ואם כן הכוונה שכשם שהיה מושל בתפסח ובעזה, כך היה מושל בכל העולם. ולמעשה גם כשאתה מדבר על שתיים הסמוכות זו לזו עדיין מדובר במושל בכל העולם, שכן אפשר לומר "מתפסח ועד עזה" לא בדרך הקצרה אלא בדרך המקיפה את כל הכדור - דרך אוסטרליה, סביב כל העיגול. נמצא שגם אם הן קרובות, עדיין שייך לומר על המושל בכל העולם "מתפסח ועד עזה".
ומה שכתוב שהיה מושל, אין להבין שהכוונה לממשלה ממש. כמו שאומרים היום על מלך שהוא "מושל באוסטרליה" - אין הכוונה ממשל בפועל, אלא שאוסטרליה כפופים לו, מעלים לו מנחה ורואים בו מושל עליהם, אך לא בהכרח שהיו נתונים ממש תחת מרותו. ואם מדברים כאן על מלך המשיח, הדבר מבואר יותר, שכן אז באמת תהיה ממשלתו ממשלה מוחלטת על כל העולם. והאבן עזרא מפרש "מים עד ים" - מן הים הדרומי הנקרא הים האדום עד ים הצפון שהוא אוקיינוס; "ומנהר" - הנהר היוצא מעדן, שהוא תחילת המזרח, "עד אפסי ארץ" - סוף מערב.
המלבי"ם מבאר שעל ידי שהמלך עושה משפט, כפי שראינו בפסוקים הקודמים, הוא מבסס את מלכותו, ואז הוא זוכה לממשלה רבה שידכא עמים תחתיו. "וירד" - לשון רדייה, ממשלה בכוח, "מים עד ים" - מים סוף עד ים פלשתים.
"לְפָנָיו יִכְרְעוּ צִיִּים"
לְפָנָיו יִכְרְעוּ צִיִּים וְאֹיְבָיו עָפָר יְלַחֵכוּ׃
המלבי"ם מסביר ש"ציים" הם יושבי המדבר. רש"י לעומת זאת מפרש "כיתות של שדים", והדבר תמוה - מה עניין שדים לכאן? ועוד, רש"י מביא את התרגום "וסיען ישתחרן מרומאי", ו"סיען" פירושו סיעות - כיצד זה מתחבר לעניין שדים? ואמנם ראיתי שהרב מזוז בביאורו "אמת קנה" מגיה: לא "שדים" אלא "שרים" - טעות כתיב בין ד' לר'. ולפי זה מתאים היטב: "לפניו יכרעו ציים" - שרים וחשובים יכרעו לפניו, וזהו "וסיען ישתחרן מרומאי", שיבואו סיעות של אנשי מעלה וחשובים מרומא לעבוד את המלך ולהשתחוות לפניו.
הרד"ק מסביר כדרך המלבי"ם, ש"ציים" הם שוכני ציה, שוכני המדבר, כקדרים וזולתם - הבדואים שבמדבר. ואף שהם רחוקים מן היישוב, יכרעו לפניו; ועל אחת כמה וכמה אותם שביישוב, המכירים את מלכותו. ו"אויביו עפר ילחכו" - אותם שירצו להיות אויביו לא יוכלו להיות אויביו, ולא תהיה להם ברירה אלא ללחך ולקק את העפר אשר לרגליו מיראתו. והאבן עזרא מסביר ש"ציים" הם בעלי הספינות, ולכן נאמר בסמוך "מלכי תרשיש ואיים" - איי הים, שאליהם מגיעים על ידי ציים, מלשון צי אוניות.
"מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ" - מנחה ואשכר
מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים מִנְחָה יָשִׁיבוּ מַלְכֵי שְׁבָא וּסְבָא אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ׃
"מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו" - כמו שמופיע בספר מלכים, "כי אוני תרשיש למלך בים עם אוני חירם, אחת לשלוש שנים תבוא אוני תרשיש". היה שולח אוניות להביא אלמוגים, כסף, זהב ואבנים טובות מכל העולם אל ארץ ישראל. "אוני תרשיש" - אוניות שיעדן תרשיש, מקום מוכר הנקרא בספרים הקדמונים תרזיס. "מלכי שבא" - רש"י מסביר שהכוונה למלכת שבא; וסבא הוא שם של מלכות. "אשכר" - רש"י מפרש דורון, וכותב הרד"ק שאין דומה לו בכל המקרא, אלא לפי מקומו פירושו: לשון מנחה.
כבר הסברתי בעבר שהדרך להבין משמעות מילה על פי כל הקדמונים היא בדרך הדימוי. קונקורדנציה הייתה להם - לא בספר, אלא בראש. כשנתקלים במילה מסוימת, סורקים היכן היא מופיעה בתנ"ך, ולפי העניין במקום האחר מבינים את משמעותה כאן. למשל, אם איני יודע מה פירוש "רש", אראה בפסוק אחר "עני דל ורש הושיעה", ואבין שרש הוא סוג של עניות - המקרא מוכיח מצד עצמו מהי משמעות המילה. הבעיה מתחילה במקום שאין לו חבר במקרא, וזהו לשון הראשונים "אין דומה לו בכל המקרא" או "לא מצאתי לו חבר". והנה לנו דוגמה: המילה "אשכר" אינה מופיעה בשום מקום אחר, ואין מילה דומה לה - לא בדרך ריבוי כ"אשכרים" או "אשכרות" ולא כיוצא בזה. במצב כזה אין ברירה אלא להבין מתוך העניין: "מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו, מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו" - מכאן שזהו סוג של מנחה, שהרי נאמר "יקריבו", מנחה שתוקרב לפניו. אולי אפשר לומר אשכר מלשון משקה משכר, אך אין הכרח לכך, אלא במובן שיביאו מנחה לפניו - וזהו שאמר הרד"ק: אין דומה לו במקרא, אבל לפי מקומו פירושו.
ומהו "ישיבו"? לשון קשה, שהרי השבה משמעה החזרת דבר שנלקח - ועל איזו השבה מדובר כאן? מסביר הרד"ק שלשון השבה פירושה פעם אחר פעם. "השיב" אינו דווקא להחזיר משהו שלקחתי, אלא לתת לא נתינה חד פעמית אלא נתינה חוזרת שוב ושוב - מלשון שוב. וכך גם המלבי"ם מסביר, שרוב העושר יהיה ממלכי תרשיש ואיים שישיבו לו מנחה פעם אחר פעם, כמו "מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו" - פעם אחר פעם; והוא מביא בביאור המילים "והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים", שבכל שנה היה נותן לו את המנחה הזאת. אם כן "והשיב" פירושו מנחה קבועה, פעם אחר פעם.
השבת המתנות והכבוד - דברי השפת אמת
ועם כל זה, השפת אמת מביא מדרש ילקוט: מהו "ישיבו"? שהם ישיבו את כל המתנות שנתן יעקב לעשיו. מדובר כאן בביאת המשיח, שאז יחזירו את כל המתנות שנתן יעקב לעשיו. וזה נקרא ממש תשובה - "והשיב את הגזלה אשר גזל". ולא רק במתנות מדובר, אלא גם בכבוד שנתן יעקב לעשיו, שהרי השתחווה לפניו; וממה שכתוב כאן "ישיבו" - את הכבוד הזה יחזירו. והרי יש לשאול: אם כל השפע יהיה כאן, לשם מה אנו צריכים את המנחה שיקריבו לנו? וכי שלמה זקוק למה שהם מביאים? אם מדובר בעושר אגדי, ודאי שאיננו זקוקים לקרבנם. אלא אומר השפת אמת, שמשמעות הדברים היא שישיבו לנו את הכבוד שנטלו אז, דהיינו מה שהשתחווה לו יעקב וקרא לו אדוני - והייתה בזה תביעה על יעקב - אבל הם עתידים להחזיר את הכבוד הזה ולבוא הם ולהשתחוות לפני ישראל.
"וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים" - רוב כבוד
וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים כָּל גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ׃
הרד"ק אומר שאפשר להסביר על המלך שלמה ואפשר על מלך המשיח. ורש"י מסביר "כל גויים יעבדוהו" - כל הארץ היו מביאים מנחה לשלמה, והם המביאים איש מנחתו. המלבי"ם אומר שזהו הדבר השלישי הנאמר כאן: רוב כבוד. ישתחוו לו מלכים על ידי שיכירו בחוכמתו ובמעלותיו, וזה יביא את הגויים לעבוד אותו ברצון. שהרי כאשר יש מישהו שפל, אתה נאלץ לעובדו באונס; אבל כאשר יש מישהו בעל מעלה, אתה מרגיש זכות לעובדו, ואתה עובד אותו ברצון, כי אתה מרגיש שזהו איש המעלה שבו אתה רוצה להידבק. וזהו "כל גויים יעבדוהו" - ברצון.
"כִּי יַצִּיל אֶבְיוֹן מְשַׁוֵּעַ" - המלך מציל בעצמו
כִּי יַצִּיל אֶבְיוֹן מְשַׁוֵּעַ וְעָנִי וְאֵין עֹזֵר לוֹ׃
ומדוע יאהבו אותו כל העמים ויעבדוהו? מפני שרואים שהוא מלך צדיק, המציל את העניים והאביונים שאין להם עוזר, והוא המסייע בידם. המלבי"ם מסביר ששלוש המעלות שמנינו - ממשלה, עושר וכבוד - הוא משיג אותן על ידי הדברים שראינו לעיל, שיתנהג בדרך המשפט. וזהו שנאמר קודם "ישפוט עניי עם" - והיכן? "יציל אביון משווע".
ולכאורה יש לשאול: וכי אינו מציל אלא את מי שמשווע? זו גריעותא - הרי אפשר להציל אביון גם אם אינו משווע; וכי רק אם יצעק ורק כשישמע את צעקותיו יקום להושיעו, איזה שבח יש כאן? מסביר המלבי"ם שכוונת הדברים ב"ואין עוזר לו": אם ישווע לדין כנגד העושקים אותו, המלך יציל אותו בעצמו - לא על ידי עזרת השופטים הנמצאים בכל עיר ועיר, אלא הוא בעצמו יציל אביון משווע. ו"ועני" - ה"משווע" חוזר גם עליו: אביון משווע ועני משווע, ואין עוזר לו - המלך יציל אותם בעצמו. וזה כאמור בין אם מדובר בשלמה ובין אם במלך המשיח. ומהסיבה הזאת הוא יזכה למשול מים עד ים, כדי שיוסיף להשגיח על כל המונהגים תחתיו, ועל ידי זה יזכה להנהיג גויים גדולים ועצומים.
"יָחֹס עַל דַּל וְאֶבְיוֹן" - ישועת הגוף וישועת הנפש
יָחֹס עַל דַּל וְאֶבְיוֹן וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ׃
כנגד מה שאמר קודם "יושיע לבני אביון", אומר כאן שיחוס על דל ואביון לתת לו מזון ומחיה. ולא רק ישועת הגוף, אלא גם "נפשות אביונים" - ישועת הנפש, ללמדם הנהגה ומוסר למי שנפשו חסרה. יש שאולי כסף אינו חסר לו, אך נפשו חסרה.
מעשה באדמו"ר שהיו נכנסים אליו הגבירים ונשארים זמן רב, ואילו העניים היו נכנסים לזמן קצר ויוצאים. פעם אחת קטרגו העניים והתלוננו: מדוע הרב מקבל את העשירים לזמן ארוך ואת העניים לזמן קצר? השיב להם האדמו"ר: אסביר לך, והדבר פשוט מאוד. כשמגיע עני - מיד אני והוא יודעים את הבעיה שלו; אני נותן לו ברכה ומשתדל למשוך עליו שפע, שהקדוש ברוך הוא יוציאו מעניותו. אבל כשמגיע עשיר - אני צריך לשבת עמו שעה שלמה רק כדי שיבין שיש לו בעיה, ורק משם צריך להתחיל לנסות לראות איך לתקן. העשיר בטוח שהכול אצלו בסדר והכול מצוין; אצל העני האצבע כבר מונחת על הבעיה ואפשר מיד לגשת, ואילו אצל העשיר צריך להתחיל לחפור במורסה ובכל מה שקורה בפנים כדי להסביר לו באיזו בעיה הוא נמצא ושהוא זקוק לישועת ה'. וזהו "נפשות אביונים יושיע" - יש אדם שכסף יש לו, אבל הוא אביון בדעת, נפשו נפש אביון, וצריך ללמדו הנהגה ומוסר; גם אביונים מסוג זה יושיע את נפשותם.
ואגב, אביון, דל, עני, רש, ושאר לשונות שמשמעותן עניות - המלבי"ם במקום אחר מבאר את ההבדלים ביניהם, ולא אכנס לכך כעת. רק אומר ש"אביון" הוא מלשון המתאווה לכל דבר, שזו דרגה נמוכה יותר מעני: עני - אין לו; אביון - מתאווה לכל דבר. וזה מלשון "אבה", כמו "לא אבה יבמי", לשון מתאווה; וכן "אביונה" שמשמעותה תאווה.
"מִתּוֹךְ וּמֵחָמָס יִגְאַל נַפְשָׁם" - חמס גלוי וחמס נסתר
מִתּוֹךְ וּמֵחָמָס יִגְאַל נַפְשָׁם וְיֵיקַר דָּמָם בְּעֵינָיו׃
המלבי"ם מסביר: כנגד מה שנאמר "וידכא עושק", שהמלך ידכא את העושקים את העניים, אומר כאן "מתוך ומחמס יגאל נפשם", שלא יחמסו את ממונם ואת קנייניהם. ומדוע כופל ואומר "מתוך ומחמס"? אומר המלבי"ם שיש שני סוגי חמס: חמס גלוי וחמס נסתר. כאשר בא אדם וגוזל ועושק - זהו חמס גלוי. אבל כשבא אדם ואומר לך: שמע, יש כאן השקעה כדאית ביותר, חבל על הזמן, דבר בלתי רגיל - ואתה נותן ממיטב כספך, ובסופו של דבר הוא מספר לך סיפור היום וסיפור מחר עד שאיבדת את כל כספך - זה נקרא "תוך", חמס נסתר, לשון תככים. הוא לא הניח את ידו על כספך ונמלט, שזה חמס גלוי, אלא עשה זאת בדרך של תככים ורמאות, כאילו מצרף אותך להשקעה, עד שנישל אותך מממונך. ולמה נקרא "תוך"? מפני שהחמס הזה בתוך משהו, הוא אינו גלוי. וכך מסביר גם הרד"ק: התוך הוא מרמה בלא ידיעה - כשמרמים אותך מבלי שאתה עולה על כך; ואילו מרמה בידיעה וגזל בידיעה נקראים חמס. נמצא שדברי המלבי"ם כאן מבוססים על דברי הרד"ק.
ועל זה אומר "יגאל נפשם". הגאולה, אומר המלבי"ם, תמיד היא מצד הקרבה: כל מקום שמדובר בגואל - "כי אין לאיש גואל", "וגואלנו הוא" - תמיד מדובר במישהו קרוב, קרוב משפחה. הוא יגאל אותם מפני שירגיש את העניים כקרובים לו, העני הוא כאח שלי. "וייקר דמם בעיניו" - החיים של העני זולים בעיני העושק, אבל בעיני המלך, כבעיני הקדוש ברוך הוא, יקרים הם. מי שיהרוג את העני לא יועיל לו ממונו, אלא "וייקר דמם בעיניו", ויעשה בו משפט חרוץ - אומר המלבי"ם - בדם שופכו. דם העני יקר בעיניו, ולכן ייטול את דמו של שופך דם העני ולא יסתפק בעונש קל, כמי שאין דמו של העני יקר בעיניו. וכנגד זה יזכה לרוב הכבוד שראינו, שהמלכים ישתחוו לו.
"וִיחִי וְיִתֶּן לוֹ מִזְּהַב שְׁבָא"
וִיחִי וְיִתֶּן לוֹ מִזְּהַב שְׁבָא וְיִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ תָמִיד כָּל הַיּוֹם יְבָרְכֶנְהוּ׃
רש"י מסביר: "ויחי" - ויחי שלמה; "ויתן לו מזהב שבא" - הקדוש ברוך הוא ייתן לו מזהב שבא. וכך אכן היה לשלמה: גם עושר וגם כבוד, כמו שלא היה לפניו ולא לאחריו. ו"ויתפלל בעדו תמיד" - לכאורה קשה, וכי הקדוש ברוך הוא יתפלל בעדו, ולמי יתפלל? מסביר רש"י שהתפילה כאן היא מלשון ברכה, כלומר ויברך אותו תמיד; וכשהקדוש ברוך הוא אומר לאדם "ברוך תהיה", לשון תפילה היא, לשון ברכה.
הרד"ק מסביר אחרת: "ויחי" - ויחי עמו, כמו "וחי אחיך עמך". שהרי אנו מדברים כאן על העני - "יחוס על דל ואביון", "נפשות אביונים יושיע", "מתוך ומחמס יגאל נפשם", "וייקר דמם בעיניו" - ולכן "ויחי" היינו שיחיה העני עמו. וזהו "ויתן לו מזהב שבא", שייתן המלך לעני מן ההון שנתן לו ה', מן הזהב שיביאו לו משבא, כמו שראינו בפסוק "מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו" - הזהב שמביאים משבא, אותו ייתן המלך לעני ולאביון. ו"ויתפלל בעדו תמיד" - עדיין מדובר במלך, ולא כרש"י שפירש בקדוש ברוך הוא, אלא העני יתפלל בעד המלך תמיד ויברכנו כל הימים, שהרי אתה המלך היחיד שעמדת לי לעזר ולסיוע מיד הרודפים אותי ומיד האויבים.
מה שיוצר קושי בהבנת הפסוק לפי הרד"ק הוא שבדרך כלל כשהפסוק מדבר על נעלם, הוא מדבר על אותו נעלם כל הזמן, וכאן הדבר מתהפך: "ויתן לו" - זה המלך, "ויתפלל בעדו" - פתאום זה העני. ואם "ויתן לו מזהב שבא" הכוונה שהמלך ייתן, לכאורה גם "ויתפלל בעדו" הוא המלך. אלא שאפשר להסביר שגם העני הופיע כאן כנעלם, שהרי נאמר "ויתן לו" - למי? לעני. ויתן לו לעני מזהב שבא, ויתפלל העני בעדו תמיד. וכך מובן, שאני מדבר על אותו אחד שהוזכר קודם כנעלם - העני - והוא יתפלל בעדו תמיד.
"יברכנהו" - אומר הרד"ק שהנו"ן כאן נו"ן נוספת, כמו "ידרכנהו" ועוד מקומות שנוספה בהם נו"ן: במקום יברכהו - יברכנהו, במקום ידרכהו - ידרכנהו. והמלבי"ם מסביר: "ויחי" - העני, שאותו תגאל מיד העושקים אותו, יהיו לו בזה חיים. וכנגד מה שנאמר "וייקר דמם בעיניו", אומר עתה יחי העני - דמו יקר בעיני שלמה, ולכן ידאג שיהיו לו חיים. וכנגד מה שאמר שיגאל את נפשם מתוך ומחמס, אומר עתה שלא רק יציל אותו מתוך ומחמס, אלא עוד ייתן לו מזהב שבא שיביאו לו כדורון כמו שהזכרנו. ובעבור זה - וכאן המלבי"ם פוסע בדרך הרד"ק - העני יתפלל בעדו תמיד וכל היום יברכנהו.
לסיכום:
בפסוקים אלו מתוארת פריחת הצדיקים בימי המלך, שלמה או המשיח, ושלום שאין לו קץ. מכוח המשפט והצדק זוכה המלך לשלוש מעלות: ממשלה מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ, עושר - מנחת מלכי תרשיש, שבא וסבא הבאה פעם אחר פעם, וכבוד - שכל המלכים ישתחוו לו וכל הגויים יעבדוהו ברצון מתוך הכרה במעלותיו. ובשורש הכול עומדת מידתו של המלך כלפי החלש: הוא מציל בעצמו את האביון המשווע שאין עוזר לו, חס עליו במזון ומושיע גם את נפשות האביונים בהנהגה ובמוסר, גואל אותם מתוך ומחמס - מן הרמאות הנסתרת ומן הגזל הגלוי - ודמם יקר בעיניו. על כן נותן לו מזהב שבא, והעני מתפלל בעדו ומברכו כל היום; ולעתיד לבוא ישיבו האומות לישראל לא רק את המתנות אלא גם את הכבוד שנטלו.